הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 43355-03-18

לפני
כבוד השופט ישעיהו שנלר, סג"נ- אב"ד
כבוד השופט קובי ורדי, סג"נ
כבוד השופטת עינת רביד

מערערת

זוהר לואיזה
ע"י ב"כ עו"ד בן שאול ועו"ד נהרי

נגד

משיבה

חדשנית נכסים והשקעות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ברם

פסק דין

השופטת עינת רביד:
זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט יגאל נמרודי) בגדרו התקבלה תביעת המשיבה לפינוי המערערת, שהיא דיירת מוגנת, משטח הגג הסמוך לדירתה , והיא נדרשה למסור עותק של מפתחות הגג למשיבה. כמו כן נקבע כי תשלם למשיבה 10,000 ₪ הוצאות.
תביעת המשיבה לפנות את המערערת גם מדירתה - נדחתה , ועל כך אין ערעור.
רקע ותמצית פסק הדין של בית משפט השלום
מאז 1995 המשיבה היא הבעלים של בניין ברחוב הרצל 86 בתל אביב, אשר אינו רשום כבית משותף. הבניין כולל שלוש קומות. ביום 3.12.1984 נחתם הסכם שכירות מוגנת בין בעליו הקודם של הבניין (המנוח שלום עמנואל ז"ל) לבין המערערת ובעלה המנוח, זוהר רפאל ז"ל, ביחס לדירה, שהוגדרה כדלקמן: "3 חדרים, פנת אוכל, נוחיות ומטבח", בקומה שלישית ואחרונה בבניין (להלן : הסכם השכירות, הדירה ו- הבעלים הקודם, בהתאמה). שטח הדירה כ- 80 מ"ר.
דירת המערערת סמוכה ובמפלס אחד עם חלקו הצפון מזרחי של גג הבניין (להלן: הגג). המעבר אל הגג אינו מתוך הדירה, אלא מחדר המדרגות. הגג נמצא במקביל לדירה, באותה קומה ומפלס . עם זאת, אלמלא נעלה הנתבעת את דלת הכניסה לגג, גם יתר דיירי הבניין – כמו גם בעל הבניין – יכולים היו להיכנס אליו. כמו כן המעבר אל הדירה אינו כרוך במעבר דרך הגג. מחדר המדרגות יש דלת המובילה למבואה. מן המבואה ניתן להיכנס באופן חופשי לגג וכן לדלת נוספת המובילה לדירה.
המערערת טענה כי בד בבד עם רכישת זכות הדיירות המוגנת בשנת 1984 וכחלק אינטגרלי מהזכויות, ניתנה לה (ולבעלה אז) זכות שימוש בלעדית בגג. נטען כי "זכות זו, אפוא, מהווה חלק-בל-יינתק מזכות הדיירות המוגנת" (סע' 6 לכתב ההגנה), באופן ש"הדירה והגג חד הם" (סע' 7 לכתב ההגנה). היא מוסיפה כי הבעלים הקודם התגורר בבניין עד לפטירתו והוא מעולם לא הביע הסתייגות באשר לזכויות השימוש שניתנו למערערת בגג. נטען כי המשיבה רכשה את זכויות הבעלות בבניין שנים רבות לאחר שהמערערת רכשה את זכות הדיירות המוגנת במושכר, ובידיעה כי המערערת עושה שימוש בלעדי בגג, כחלק מזכות הדיירות המוגנת.
בית משפט השלום פסק כי מלשון ההסכם לא עולה, כי המערערת קיבלה זכות שימוש בלעדית בגג. בית המשפט קבע כי אכן בית עם שימוש בגג סמוך, שהגישה אליו נוחה ומהירה, נוח יותר ונעים יותר מבית שאינו כולל גג סמוך. עם זאת, גג כשלעצמו אינו הכרחי לקיים בדירה הגדרה של "בית", משום שהדירה הכוללת חדרי שינה, סלון, פינת אוכל, מטבח וחדר שירותים ומקלחת בשטח כ-80 מ"ר (עמ' 41, ש' 6), עומד ת בפני עצמ ה ומשמש ת לייעוד ה כבית גם ללא הגג, על כל הכרוך והמשתמע מכך.
עוד קבע בית משפט השלום, כי המערערת קיבלה הן מהבעלים הקודם והן מהבעלים הנוכחי רשות לעשות שימוש בגג. אך לא שוכנע, כלל ועיקר, כי הבעלים הקודם – שהיה בעצמו דייר בבניין – ביקש להגביל לחלוטין את זכותו לעשות שימוש כלשהו בגג, כל זאת ללא תשלום תמורה ולצמיתות (היינו – כל עוד הסכם השכירות נותר על כנו). מלכתחילה מדובר היה בהענקת זכות לעשות שימוש, שהבעלים הקודם רשאי היה להפסיקה בכל עת. בית משפט השלום לא מצא מקום לקבוע אחרת רק על יסוד עדותה הכללית של המערערת, שאינה מתיישבת עם הוראות הסכם השכירות, עם ההיגיון הכלכלי או עם עדות נוספת.
עוד קבע כי יש להבחין בין זכות שימוש אף אם מדובר בשימוש בלעדי לבין ויתור לצמיתות על הזכויות בגג. העובדה שהמערערת לא פעלה בעצמה ועל חשבונה לאטום את הגג (מר טביבי, מנהל המשיבה, אישר כי ביצע מספר פעמים עבודות תיקון בגג (עמ' 18, ש' 19-16)), במסגרת עבודות התחזוקה, תומכות אף הן במסקנה לפיה זכות השימוש שלה בגג הייתה מוגבלת. גם העובדה כי ריצוף הגג התבצע שנים רבות לאחר כניסת המערערת לדירה אינה עולה בקנה אחד עם הטענה לפיה המערערת התייחסה לגג כחלק בלתי נפרד מה דירה. נתון זה מהווה אף הוא אינדיקציה לפיה הרשות שניתנה למערערת לא הייתה רשות בלתי הדירה.
עוד הסתמך בית משפט השלום על כך שמדובר בגג, ולא בחצר , המחייב ביצוע תיקונים , כאשר המשיבה היא שביצ עה את התיקונים הנדרשים, מחזקת את הטענה כי מדובר ברישיון הדיר.
לפיכך קיבל בית משפט השלום את תביעת המשיבה לעניין הגג, דהיינו כי המערערת תימנע לעשות שימוש בלעדי בגג. היא תוכל להוסיף ולעשות שימוש בגג, ובלבד שאין מדובר בשימוש בלעדי שגורע מהאפשרות של המשיבה או דייר אחר בבניין לעשות שימוש בגג.
בית משפט השלום גם דחה את תביעת המשיבה לפינוי המערערת מהדירה בשל הפרות נטענות של הסכם השכירות ועל כך אין ערעור בפנינו.
תמצית טענות המערערת
המערערת טענה כי אם מדובר, כלשון סעיף 2 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: החוק), ב"בניין או של חלק מבניין ושל חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות", אזי הם מהווים חלק מהמושכר מכוח החוק. במצב דברים זה לא תיוודע משמעות להיעדר ציון מפורש בחוזה השכירות והחוק מורה על הכללתם במושכר. המערערת מפנה לפסק הדין בע"א 398/63 ליבוביץ נ' כץ פ"ד יח(1) 384 (1964) (להלן: פסק הדין ליבוביץ). עוד טענה בעניין זה כי גם חלק שאינו בגדר הכרח פונקציונאלי יכול להיחשב כחלק מהמושכר ו/או כזכות הצמודה לדיירות המוגנת משום שמרפסת הגג היא בבחינת "ריאת אוויר" של הדירה ובלעדיה צביון הדירה ישתנה לרעה.
עוד טענה כי לבית המשפט קמא לא היו כל סמך ואחיזה בחומר הראיות לקבוע כי דיירי הבניין והבעלים הקודם זכאים היו לעשות שימוש בגג כל השנים. עוד טענה כי העידה, שאלמלא נכללה בשכירות זכות השימוש הבלעדית בגג לא הייתה רוכשת את הזכות לדיירות מוגנת ובית המשפט מצא את עדותה מהימנה.
עוד טענה כי משך 20 שנה מאז שנת 1995 היא עושה שימוש בלעדי בגג בהסכמת המשיבה ולכן קיומו של ספק, אם קיים רישיון בלתי הדיר, היה צריך לפעול לזכות המערערת.
עוד הפנתה לסרטון שהגישה הממחיש לטענתה את זיקת הגג, המכונה על ידה מרפסת, לדירה.
תמצית טענות המשיבה
לטענת המשיבה פסק דינו של בית משפט השלום עולה בקנה אחד עם עקרונות צדק וזכות הקניין בבואנו לדון בזכויות עודפות , אשר אינן רשומות בהסכם הדיירות המוגנת.
אין מחלוקת כי הגג לא נכלל בהסכם השכירות, אין בידי המערערת כל אישור ו/או הסכמה בכתב להכללת הגג כחלק מהדירה, הגג הוא רכוש משותף של כלל הבניין וניתן להיכנס אליו מחדר המדרגות, כך שלכלל דיירי הבניין יכולה להיות גישה לגג ורק בגלל שהמערערת נעלה את דלת היציאה לגג לא ניתנה כל גישה לגג הבניין.
עוד נטען כי כדי להגיע לגג על המערערת לצאת מדירתה ואין פתח מתוך הדירה לגג.
עוד נטען כי המערערת יכולה לעשות שימוש סביר וראוי בהתאם להוראות החוק ביחס לרכוש משותף ולגג בבניין משותף.
המשיבה הפנתה לפסק הדין ליבוביץ וכן לע"א (מחוזי י-0) 1182/00 פנקי נ' מיוחס (6.1.2002) (להלן: פסק דין פנקי) וכן לע"א 782/70 רדומילסקי נ פרידמן , פ"ד כה(2) 523, 528 וכן לספרו של ש' לרנר שכירות נכסים, כלבומט בע"מ, תש"ן, עמוד 47 (להלן: ספרו של לרנר) וטענה כי רוב דירות המגורים בבניין משותף הינן ללא שטח צמוד ואין לומר שלא ניתן להפיק הנאה מהדירה ללא ההצמדה. מדובר בשיקולי נוחות של המערערת, אך אין בכך כדי לגרוע מזכות הקניין של המשיבה.

דיון והכרעה
לו עמדתי תשמע כי אז אציע לחברי לדחות את הערעור.
מרבית הערעור עניינו בהשגות על קביעות עובדתיות של בית משפט השלום. הקביעה, כי הרשות , שניתנה למערערת לשימוש בגג, היא בגדר רשות הדירה, נקבעה על בסיס העדות , ששמע בית המשפט מפי המערערת עצמה , כאשר על פי קביעתו הוא לא השתכנע מעדותה, כי הבעלים הקודם, שהיה בעצמו דייר בבניין, ביקש להגביל לחלוטין את זכותו לעשות שימוש בגג ללא תשלום כלשהו ולצמיתות (היינו כל עוד הסכם השכירות נותר על כנו).
עוד הסיק זאת בית משפט השלום מהעובדה שתיקוני נזילות ועבודות תחזוקה של הגג (בשל נזילות לדירה שמתחת לגג) נעשו על ידי המשיבה. לענייו זה יצוין כי בעדות המערערת (ראו סעיף 15.5 לתצהיר) נכתב כך: "באשר לריצוף – לפני מספר ש נים סיכמתי עם מנהלה של התובעת מר דניאל טביב, שארכוש מרצפות קרמיקה, ואילו הוא יממן את שכר הפועלים אשר ירצפו באמצעותן את שטח הגג (ואת החומרים הנלווים). הפעולות הללו נעשו במסגרת עבודות לשיפוץ ואיטום הגג... לא מדובר בהסרת ריצוף קיים, אלא בהדבקת אריחי קרמיקה על הריצוף הקיים ." (ההדגשה הוספה- ע' ר').
בית משפט השלום ששמע את העדים והתרשם מהם קבע ממצאים עובדתיים, בהתבסס על מארג הראיות הכולל שהוצג בפניו. התערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים (ע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס ( 14.5.08)) וכאמור לעיל, מקרה זה שבפנינו אינו בכלל חריגים אלה.
אשר לטענה המשפטית, דהיינו לעניין פסק הדין ליבוביץ' מקובל עלי הניתוח שעשה השופט המלומד בבית משפט השלום, דהיינו כי כאשר ה"גג" אינו מוזכר בהסכם השכירות נ קודת המוצא היא כי אינו כלול ב"מושכר" (ע"א 4/67 בריטיש אנד קולוניאל איסטייטס בע"מ נ' טרבלוס, פ"ד כא(1) 463 (1967)).
פסק דין ליבוביץ' , אשר קובע את ההלכה , כי " לעניין שכירות, כולל "בית" כל מה שדרוש לשימוש נוח בו ושבאופן רגיל הולך יחד עמו, לרבות מבני-עזר, חצר, גינה, גן פרי וכיוצא באלה הצמודים לו" (פסק דין ליבוביץ' , עמוד 390) נפסק במקרה, שעניינו הפוך בדיוק מהעניין מושא תיק זה . בפסק דין ליבוביץ' ביקש בעל הבית להוציא חצר משותפת משימוש כל הדיירים ולהצמידה רק לשימושו על חשבון הדיירים האחרים ובית המשפט נתן סעד לדיירים בקבעו את האמור לעיל. או לם במקרה שבפנינו מבוקש דווקא לשלול את זכות השימוש של הדיירים האחרים ולהצמיד השטח לדייר אחד בלבד.
בכל מקרה "כדי לקבוע האם במקרה נתון מהווה החצר חלק מהמושכר, למרות שהדבר לא צוין במפורש בחוזה השכירות, יש לבחון האם מתקיימים הקריטריונים הנזכרים בהלכת ליבוביץ' כלומר: האם החצר מהווה מה שדרוש לשימוש נוח בבית, ושבאופן רגיל הולך יחד עמו..." . [בר אופיר בספרו סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה, כרך שני, עדכון אוגוסט 2-18, פרלשטיין-גינוסר, עמוד 318(1)].
בפסק הדין בע"א (מחוזי ת"א) 1613/97 מדד נ' מינהל מקרקעי ישראל (8.7.1999) דובר בבית צמוד קרקע, כאשר החצר לא נזכרה בהסכם השכירות. ההסכם כלל חדר נוחיות "בחוץ" ומחסן. בהינתן מיקומם של חדר הנוחיות והמחסן, נקבע כי בהכרח נתונה הייתה לשוכרים זכות בחצר, ולו לשם מעבר לחדר הנוחיות והמחסן. מכאן ברור כי שטחי חצר אלה, עונים על הקריטריונים שנקבעו בהלכת ליבוביץ, בהיותם דרושים לשימוש במושכר כחלק בלתי נפרד ממנו. לפיכך, נפסק כי יש לראות בחצר חלק מן המושכר, אף שהיא אינה נזכרת בהסכם השכירות.
לעומת זאת, בפסק הדין פנקי נדונה חצר שבתוכה עמד מבנה בשטח כ- 30 מ"ר המושכר בדייר ות מוגנת. בית המשפט המחוזי בירושלים (הרכב חבש, רביד וזילברטל) דן בסעיף 2 לחוק הקובע " חוק זה חל על שכירות של בנין או חלק מבנין ושל חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות" (ודוק, גג לא נכלל בכך), וקבע כי "נראה כי סעיף 2 לחוק יוצר מעין "חזקת שכירות" לגבי חלקי הקרקע הנילווים למבנה המושכר ובלבד שהם משמשים את מטרת השכירות ." נמצא, כי בסופו של דבר, מתמצית הסוגיה בבחינת השאלה, האם השימוש בחצר הכרחי, שכן בלעדיו "הנאתם הסבירה" של המערערים מהשימוש במבנה העזר, כדירת מגוריהם, "אינה שלמה". וכך קובע בית המשפט בעניין שבפניו: "השימוש שנעשה על ידי המערערים במבנה העזר הוא שימוש למגורים. גם בהתחשב במידותיו הקטנות יחסית של מבנה זה, הרי אין לומר שלא ניתן להפיק ממנו "הנאה סבירה", גם בלי שהמערערים יהיו רשאים לעשות שימוש בחצר. אין זה נדיר שדירת מגורים, גם בשטח מצומצם, תימצא בקומה שאינה קומת קרקע, בבית דירות, ללא גישה לחצר וללא מרפסת, ועדיין ניתן יהיה להשתמש בה באורח סביר למגורים. האפשרות להשתמש בחצר לישיבה, לטיפוח גינה וכו', היא בודאי אפשרות רצויה ביותר למערערים, אך אין לומר עליה שלא ניתן להפיק הנאה סבירה מהמושכר עצמו (מבנה העזר) ללא אפשרות זו." (ההדגשה הוספה- ע'ר').
בפסק הדין בע"א 197/65 להב בע"מ נ' יורשי המנוחה שפיר פ"ד יט(3) 535 (1965) דן בית המשפט העליון מפי כב' השופט זוסמן (כתוארו אז) במקרה, שבו טענו שוכרים של חנויות , כי שטח החצר , שבין החנויות , שימש שנים רבות לצורך כניסת משאיות לחצר והעמסת סחורה , ולכן הם זכאים להמשיך לעשות שימוש זה , ובעל הבית אינו רשאי לגדר את החצר לצרכיו ולמנוע זאת מהם. בית המשפט העליון קבע:
"החצר לא הושכרה בחוזה השכירות והחוזה מתאר את המושכר כ"חנות גלריה ומרתף" ואת מטרת השכירות : "למסחר ותעשיה". ... על המערערים שלא דאגו לקבוע בחוזיהם מה זכות להשתמש בחצר תהיה בידיהם, היתה מוטלת החובה לשכנע את בית משפט השלום שבאין כניסת כלי רכב לחצר, הנאתם מן המושכר לא תהיה הנאה סבירה, בכך הם לא הצליחו. ישנן הרבה חנויות בעיר תל אביב, ובערים אחרות בארץ, המושכרות, ולשוכר אין זכות להביא כלי רכב לחצר המושכר. השימוש בפועל בחצר, אפילו משך עת רבה, הוא כלעצמו אינו מקנה לשוכרים כל זכות שהיא... למעשה לא הוכיחו המערערים אלא זאת שהשימוש בחנויותיהם יהא קשה יותר מבעבר. קיימת בעייה של חנייה וכדי להגיע למרתפים שהם חלק מהמושכ ר יצטרכו לעבור את החנויות ולהוביל דרכן את המשאות... זוהי הכבדה מסוימת .. אך זו אינה עולה כדי הפחתת ההנאה המותרת לשוכר במידה שתגיע עד כדי הפרת התחייבותו של המשכיר."
בפסק דין ע"א 272/73 הראובני נ' טלבר פ"ד כט(1) 533 (1973) בעמוד 539 קובע בית המשפט העליון מפי כבוד הנשיא זוסמן, כי גם אם חלק ברכוש המשותף יכול לשמש אך ורק את המושכר אין רשות לדייר לסגור אותו, וכך קובע בית המשפט העליון:
"...משהקימה הנתבעת את השער, וייחדה על-ידי כך את מרבית המדרגות המובילות אל דירתה 22 במספר, לרשות-יחיד, שללה מאת בעלת הבית טובת הנאה שבמקרקעין. הקומה העליונה הושכרה כולה לנתבעת, אבל חדר המדרגות לא הושכר לה, אלא נשאר ברשות המשכירה. ואף אין בכך ולא כלום שהמדרגות אינן מובילות למקום אחר זולת דירת הנתבעת. לא ידענו בתוקף איזו זכות יהא שוכר דירה רשאי לטול לידו חזקה ושימוש בלעדי בחדר המדרגות או חלק הימנו." (ההדגשה הוספה - ע'ר').
עוד ניתן להביא מספרו של פרופ' לרנר בעמוד 47:
"פעמים רבות לנכס מקרקעין יש מקרקעין טפלים במובן זה שהשימוש במקרקעין אינו אפשרי או אינו סביר בלא החלק הנלווה, כגון גינה ביחס לדירת מגורים, משטח אחורי בו פורקים סחורה לחנות, וכדומה. כאשר הסכם השכירות אינו מתייחס לחלק הנלווה, השאלה היא אם הטפל הולך אחר העיקר והוא נחשב לחלק מן המושכר.
נראה לנו שיש להבחין בין יסוד החזקה וזכות השימוש ולשוכר תהיה זכות שימוש בחלק הטפל בלא זכות להחזיק בו. "אין היתרי השימוש [בחלקים הנלווים] יכולים לעלות על הצורך הדרוש באורח סביר לשם הפקת הנאה המשתמעת מחוזה השכירות". המקרקעין הנלווים אינם חלק מן המושכר, והשוכר לא יהיה רשאי למנוע מאחרים שימוש או החזקה בהם אלא אם נפגע עקב כך השימוש שלו במושכר. דין דומה יחול אפילו אם החלק הטפל משמש את המושכר בלבד ולא מקרקעין אחרים." (ההדגשה הוספה- ע'ר').
כך גם פרופ' מיגל דויטש בספרו " קניין" כרך ב' , בורסי, 1999, בעמוד 319 כותב: "על פי הנוהג זכאי השוכר להשתמש במתקני לוואי ובשטחי לוואי הדרושים לו באופן סביר על מנת לאפשר שימוש נאות במושכר. הזכות שמוקנית לשוכר בשטחי לוואי אלה, כך נראה, לא תהיה זכות שכירות אלא זכות שימוש בלבד, דהיינו הזכות להפיק הנאה מאותו שטח ללא זכות שליטה בו."
בהתחשב בכל האמור לעיל, וב כך שדירת המערערת היא דירה של 80 מ"ר, וכאשר הסכם השכירות קובע כי השכיר ות כוללת "3 חדרים, פנת אוכל, נוחיות ומטבח" בלבד, הרי שאין מקום להתערב בקביעת שופט בית משפט השלום, כי גם ללא שימוש בלעדי בגג, הנאתה של המערערת מן המושכר היא הנאה סבירה.
למען הסר ספק אציין, כי אף מהסרטון ניתן לראות את הכניסה לדירה מחדר המדרגות ואת הדלת הנוספת המכניסה לדירת המערערת, כאשר לאחר הכניסה לדלת הראשונה ניתן להיכנס לגג מבלי לעבור דרך דירתה של המערערת. אין ספק שצורת המבנה מאפשרת למערערת שימוש נגיש יותר בגג, אך אין בכך כדי לקבוע כי הוקנה לה בכך שימוש בלעדי כל תקופת השכירות , אשר לא צוין בהסכם, ואשר אינו נדרש לצורך הנאה סבירה מן הדירה.
מהפסיקה לעיל, עולה עוד שטענת המערערת לשימוש רב שנים אינו מקנה זכויות קנייניות או זכות לשימוש בלעדי, והדבר אף עולה מהשכל הישר, ההתנהלות המסחרית ומזכות הקניין של המשיבה שהיא זכות חוקתית.
אשר לטענה לחלות סעיף 2 לחוק, הרי ש אם נבחן את לשון סעיף 2 לחוק הרי שסעיף 2 דן בחצר או גינה ואינו מתייחס גם לגבי גג. כך גם ניתן לראות אבחנה של ממש בין חצר לבין גג, באשר לסוגיית הנזילות , שיכולה להטריד דירות אחרות ויכולות להיגרם מהגג, בעיה אשר אינה קיימת בחצר. כך או כך לא נראה כי הגג במקרה ז ה משמש את מטרת השכיר ות במובן זה שללא הגג אין הנאה סבירה מהשכירות.
גם טענת המערערת, כי בקומות מתחת לדירת המערערת , החלק המשמש גג סופח לתוך הדירה , אינו מהווה הוכחה כי חלק הגג שסמוך לדירת המערערת הוקנה לה בהקניה קניינית ו בזכות שימוש בלעדית, כפי שמן הסתם רכשו אותם דיירים אותו חלק שסופח לדירתם , ולכן אין בכך כדי להקנות לה זכות שימוש בלעדית בחלק שלא רכשה .
נראה כי די בנימוקים אלה, בפסיקה שהובאה לעיל, וכן ב כלל נימוקיו של בית משפט השלום על מנת לדחות את הערעור.
סוף דבר
לו דעתי תשמע, הערעור יידחה והמערערת תשלם למשיבה הוצאות בסך של 25,000 ₪.
המזכירות תעביר למשיבה את הפיקדון על חשבון האמור באמצעות בא כוחה.

עינת רביד, שופטת

השופט ישעיהו שנלר –סג"נ, אב"ד
אני מסכים.

ישעיהו שנלר, שופט, סג"נ אב"ד

השופט קובי ורדי, סג"נ:
אני מסכים.

קובי ורדי, שופט, סג"נ

הוחלט בהתאם לפסק דינה של השופטת עינת רביד.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, א' סיוון תשע"ט, 04 יוני 2019, בהעדר הצדדים.

ישעיהו שנלר, סג"נ, שופט- אב"ד

קובי ורדי, סג"נ, שופט

עינת רביד, שופטת