הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 40077-06-20

לפני
כב' השופטת אביגיל כהן, סגנית נשיא

המערער

אדוורדו בלאו

נגד

המשיבים

  1. בנימין מעוז
  2. חנה מעוז

ע"י ב"כ עו"ד דוד ניסני ועו"ד תומר יוסף

פסק דין

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת שרון הינדה) מיום 2/2/2020 בתא"מ 51106-01-18 ולפיו נדחתה תביעתו של המערער נגד המשיב 1 והוא חויב בהוצאות ושכ"ט עו"ד.
המשיבה 2 , אשתו של המשיב 1 לא היתה בעלת דין בבית משפט השלום אלא עדה בלבד.

המערער הגיש תביעה בסדר דין מקוצר בסך 27,120 ₪ נגד המשיב 1.
המערער טען כי הוא אדם פרטי המתווך בין לווים ומלווים. הוא קיבל משותפות בשם מורלונס ביום 20/7/2017 "כתב העברת זכויות חוזיות בהלוואה מיום 19/5/2017 ע"ס 25,000 ₪" (ההלוואה) – נספח 1 לכתב התביעה.
מדובר בהלוואה שניתנה כנטען על ידי מורלונס ל- 3 עובדות זרות מהפיליפינים וביניהן גם עובדת זרה שעובדת אצל המשיב – מעוז בנימין (להלן: " המטפלת").
נטען ,כי המטפלת קיבלה ממורלונס ביום 19/5/2017 הלוואה בסך 25,000 ₪, יחד ולחוד עם עוד לוות נוספות. (ההסכם צורף נספח 4 לתביעה).
במסגרת מסמכי ההלוואה חתמה גם על המחאת זכות לטובת המלווה – מורלונס.
המלווה המחתה זכויותיה לתובע – המערער כפי שנקבע בסעיף 8.4 להסכם.

משצברו הלוות חוב פיגורים בסך 19,037 ₪ (סעיף 4 לכתב התביעה) ומשלא תוקן מחדל ולאחר שנשלח למעסיק – המשיב ולאשתו דרישה לשלם את החובות מתוך הכספים שיש לשלם למטפלת מכוח המחאת הזכות, ומשלא שולמו הכספים לתובע, הוגשה התביעה מכוח המחאת הזכות.

רכיבי התביעה:
סך 13,552 ₪ יתרת חוב לפני הגשת התביעה.
סך 13,568 ₪ ב- 4 תשלומים וכן פיצויי הלנה והוצאות.

3. המשיב – הנתבע ביקש לדחות התביעה.
הדגיש, כי התובע עוסק בהלוואות בריבית נשך לא חוקית והוא בגדר עושק דלים ומסכנים.
הנתבע ו/או אשתו מעולם לא קיבלו פניה מהתובע ומעולם לא קיבלו את "המחאת הזכות".
אין מקום שהמעסיק ינכה משכרו של העובד כספים וילין את שכרו.
למטפלת לא היה מעולם זכויות לשכר עבודה מהנתבע. המטפלת חייבת כספים לאנשים רבים ונמצאת במצוקה כספית.
אשתו של הנתבע משלמת לה בתחילת כל חודש מפרעה על חשבון עבודה שתיעשה בהמשך החודש. זאת מרצונה הטוב של המעסיקה ולא בשל הזכאות לאותם כספים.
ממילא אין זכות לתובע בכספים אלו.
נטען להיעדר יריבות בין התובע והנתבע. לא ניתן לתבוע בגין יתרת חוב שעדיין לא באה לעולם ועוד.

4. בכתב התשובה הדגיש התובע, כי במסגרת הליכי הוצל"פ נגד המטפלת הוא הפחית מחובה סכומים ששולמו על חשבון.

5. בישיבת ההוכחות נחקרו התובע – המערער וכן אשתו של הנתבע.

6. בפסק הדין מיום 2/2/2020 נדחתה, כאמור, התביעה.

נקבע בין היתר:
א) התובע לא פירט הקשר שלו לשותפות מורלונס ומה נסיבות ההמחאה.
מעבר למסמך לא צירף ראיה להוכחת המחאת הזכות.
לא הוכחה חתימת המטפלת על המחאת הזכות.

ב) נקבע כי ספק אם המטפלת – העובדת הזרה הבינה משמעות החתימה שלה עם עוד שתי עובדות זרות נוספות על מלוא סכום המחאת הזכות וכי ההמחאה מחייבת את כל אחד ממעסיקיהם בחבות של שלושתן.
המטפלת חתמה על מסמך בעברית ובנוסף על מסמך באנגלית ו"ניתן להניח כי העובדת הזרה אינה שולטת בשפות העברית והאנגלית ברמה המאפשרת לה להבין מסמך משפטי ומשמעותי".
התקבלה עדות אשת הנתבע כי המטפלת אינה שולטת בעברית ובאנגלית.
דוא"ל ששלח התובע למטפלת באנגלית לא נמצא בו די.
נקבע כי אין להעדיף את גרסת התובע על גרסת הנתבע (באמצעות אשתו) בדבר הבנת המטפלת את השפה.

ג) לא הוכח כי הנתבע היה מיודע בנוגע להמחאת הזכות, גם אם יוצאים מנקודת מוצא לפיה המטפלת חתמה על המחאת הזכות והבינה את משמעותה.
הגב' מעוז הכחישה קבלת דואר רשום בנוגע למכתב שהתובע טען כי שלח לנתבע ועדותה נמצאה אותנטית ומתקבלת על הדעת.
גרסתה הועדפה על גרסת התובע גם בנוגע לשיחת טלפון.

ד) נומק מדוע בנסיבות העניין לא יצא ידי חובה יידוע התובע על ידי משלוח מכתב בדואר רשום (סעיף 23 לפסק הדין).

ה) נקבע כי המחאת הזכות בוצעה באופן שנוגד את תקנת הציבור ועל כן בטלה מכוח סעיף 30 לחוק החוזים.

ו) נקבע כי התובע לא הוכיח את סכום התביעה.

מעדות התובע גם עלה כי שולמו לו כספים שלא באו לידי ביטוי בסכום התביעה.

ז) לא הוכח שכרה של המטפלת ומה הסכום שהגיע לה מהנתבע. לא נסתרה טענת גב' מעוז כי המטפלת לא היתה זכאית לכספים ומשלא הובאה על ידי המטפלת לדיון, אין להסתמך על עדותו היחידה של התובע שמשקלה נמוך.
התובע חויב בהוצאות בסך 4,500 ₪.

7. תמצית טענות המערער:
א) פסק הדין אינו מנומק בעניינים שונים שהיו במחלוקת.

ב) המערער הרים את הנטל המוטל עליו. תביעתו הוכחה באופן מספק. אין ספק שהמטפלת מבינה אנגלית. הבינה את משמעות ערבותה למלוא ההלוואה והבינה את משמעות המסמך עליו חתמה.

ג) התביעה הוגשה ישירות נגד הנתבע בשל כך שהוא הפר את חובתו הישירה כלפי התובע ולא בשל כך שהמטפלת הפרה את הסכם ההלוואה.
הזכויות הכספיות של המטפלת בחוזה העסקתה הועברו למערער בהמצאת זכות ולכן המשיב חב כספית ישירות למערער את הסכומים הנתבעים, למעט סכומים מוגנים מכוח סעיף 8 (א) לחוק הגנת השכר התשי"ח – 1958.

ד) עסקת היסוד אינה מעניינו של המשיב. (ראה סעיף 2 (א) לחוק המחאת חיובים.
אין זה מעניינם של המשיבים לדעת מה מערכת היחסים בין המערער לשותפות מורלונס.
המערער הוא "הנפרע" שמוגדר בהמחאת הזכות כמי שאליו המשיבים צריכים לשלם.
בית משפט לא היה מוסמך לדון בעסקת היסוד כאשר הן השותפות והן המטפלת לא מלינים על עסקת היסוד וגם לא הוזמנו להשתתף בהליך.

ה) לא נסתרה חזקת מסירת ההמחאה על ידי המשיבים שהנטל עליהם. (סעיף 57 ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1971.

ו) המחאת הזכות אינה נוגדת את תקנת הציבור והמשיבים כלל לא העלו טענה כזו.

ז) סכום התביעה הוכח.
יתרת החוב בתיק ההוצל"פ נכון ליום 18/5/2020 היא בסך 27,410.76 ₪ לגבי 3 הלוות יחד.

המערער צירף כמשיבה לערעור גם את אשתו של הנתבע שלא היתה צד להליך בבית משפט השלום.

8. תמצית טענות המשיב:
א) אין לקבל ערעור על קביעות עובדתיות והתרשמות הערכאה הדיונית מהעדויות שנשמעו בפניה.
רוב רובו של פסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות והעדפת עדותה של הגב' מעוז על עדותו של התובע – המערער.

ב) פרט לקביעה בנוגע לתקנת הציבור, כל פסק הדין נסמך על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות.

ג) מסמך המחאת הזכות נעשה לטובת שותפות מורלונס ולא לטובת התובע. היה עליו להוכיח: כי המטפלת המחתה לשותפות את שכרה וכי השותפות המחתה לתובע את זכויותיה – נקבע כי התובע לא הוכיח זאת.

ד) המערער הוא התובע. היה עליו להוכיח תקפות מסמכים שהגיש ולא על הנתבע הנטל לשלול אותם.

סעיף 57 לפקודת הראיות שהובא על ידי המערער עוסק ב"מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר".
חוק המחאת חיובים אינו מדבר על המצאה על ידי דואר. כמו כן אין מדובר ב"רשומה מוסדית".

ה) צדק בית משפט קמא בקביעתו בנוגע לתקנת הציבור.
מדובר בניצול של עובדים זרים מוחלשים ובשיטה שבה גובה המערער סכומים כפולים ומשולשים ממי שאינם חייבים בהם, מה גם שעסקינן במלווה סדרתי שפועל ללא רישיון כדין.

9. בקשה לצירוף ראיה:
א) הערעור הוגש בחודש יוני 2020 ונקבע לדיון ליום 1/2/2021.
ביום 21/1/2021 ביקש המערער לצרף ראיה נוספת שלא עמדה לנגד עיני בית משפט קמא – תצהיר המטפלת שהוגש במסגרת התנגדות לביצוע שטר, בתיק שהמערער פתח נגדה ונגד 2 הלוות הנוספות בלשכת ההוצל"פ בחיפה.
התצהיר הוגש ביום 8/12/2019. "נוצר" רק בתום הליך ההוכחות שהתקיים בבית משפט קמא (10/7/2019) וניתן ללמוד ממנו כי המטפלת מבינה על מה חתמה וכך כל הספקולציות בפסק הדין יתאיינו.

ב) המשיב ביקש לדחות הבקשה והדגיש: הבקשה לא נתמכה בתצהיר כדין אלא "בג"צי". אין ב"ראיה" כדי לשנות את תוצאת פסק הדין. שיטת התרמית והעושק של המערער כבר נחשפה בפסקי דין שונים וביניהם:
רע"א 5544-10-17 אורן בלאו נ' עמל ומעבר בע"מ (5/2/2018) וכן סע"ש (חי') 63728-06-18 אדוורד בלאו נ' אברהם עובדיה (22/8/2019), שם אזכר בית משפט שורה של תביעות שהגיש התובע נגד מעסיקיהן של מטפלות ובתי הדין לעבודה סילקו על הסף את התביעות.
נטען כי המערער יכל להביא לעדות בבית משפט קמא את המטפלת ולא עשה כן ואין מקום לאפשר פתיחת התיק מחדש.

הודגש כי בטרם ניתן פסק דין בתיק קמא ביקש הנתבע להגיש מסמך שהגיע לידיו מתוך תיק ההוצל"פ שנפתח נגד המטפלת אך התובע התנגד לכך ובית משפט קיבל טענתו.

10. לאחר שעניינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן:
א) באשר לבקשה לצירוף ראיה נוספת:
דין הבקשה להידחות.

על פי התקנות הישנות – תקנה 457 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 כאשר בעל דין מבקש להביא ראיה חדשה בפני בית משפט של ערעור ,עליו להוכיח כי לא היתה לו אפשרות מעשית להגיש את הראיה החדשה לערכאה הדיונית.
בהעדר טעם משכנע לאי הגשת הראיה בשלב מוקדם יותר, אין להתיר ככלל הגשת הראיה אלא אם כן הראיה היא בעלת חשיבות ניכרת להכרעה בערעור או נחוצה "מכל סיבה חשובה אחרת".
ראה לעניין זה: רע"א 8503/19 קורין גלילי נ' מדינת ישראל (30/4/2020) בסעיף 14 ופסקי הדין המאוזכרים שם.

תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט – 2018 קובעת:
"בעל דין אינו רשאי להגיש ראיות חדשות לבית המשפט שלערעור; ואולם בית המשפט רשאי להתיר הגשת ראיות חדשות אם שוכנע שהן עשויות להשפיע על תוצאות הערעור וכן שמתקיים אחד מאלה:
(1) לא היה ניתן לאתר את הראיה בשקידה סבירה ולהגישה בערכאה הראשונה במועד המתאים לכך;
(2) הגשת הראיה דרושה כדי למנוע עיוות ד ין".

ב) במקרה דנן אך ברור הוא שניתן היה להגיש את הראיה לבית משפט קמא טרם ניתן פסק דינו.

ישיבת ההוכחות אמנם התקיימה ביום 10/7/2019 והתצהיר הוא מדצמבר 2019 אך פסק הדין ניתן רק ביום 2/2/2020 והיתה אפשרות מעשית לבקש צירוף הראיה עוד טרם ניתן פסק הדין.
עניין זה מתחדד נוכח בקשת ב"כ הנתבע הוגשה לבית משט השלום ביום 18/11/2019 לצירוף מסמך המתייחס לתיק ההוצל"פ שנפתח נגד המטפלת ובשל סירובו של התובע נדחתה הבקשה.
יצוין, כי לתגובתו מיום 1/12/2019 צירף התובע מסמכים מתיק ההוצל"פ, כולל ייפוי כח שנתנה המטפלת לעו"ד דוד ניסני ועו"ד תומר יוסף, אך ברור הוא כי יכל להגיש סמוך לאחר מכן את תצהיר המטפלת מיום 8/12/2019 לו היה מעוניין בכך.

משלא מצאתי כי באמת היתה מניעה כלשהי לבקש הגשת הראיה בבית משפט קמא עוד טרם ניתן פסק הדין, ומשלא קיימת סיבה של ממש להגשת הבקשה לצירוף ראיה בתיק הערעור רק כחצי שנה לאחר הגשת הערעור, אין מקום להיעתר לבקש ה.

אציין, כי פסק דינו של בית משפט קמא מושתת גם על קביעות שאינן תלויות בידיעתה או אי ידיעתה של המטפלת בנוגע למהות המסמך עליו חתמה וגם מטעם זה אין הצדקה לקבלת הראיה הנוספת.

11. דין הערעור להידחות לגופו של עניין:
א) פסק דינו של בית משפט קמא, למעט בנושא תקנת הציבור, מושתת על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות אליהם הגיעה הערכאה הדיונית, אשר ערכאת ערעור מתערבת בהם רק במקרים חריגים.
וראה לעניין זה: ע"א 8419/13 פלוני נ' עיריית ירושלים, פסקה 13 (9.3.2015), ע"א 117/15 שגיא נ' מנהל רשות המסים, פסקה 10 (13.7.2016), ע"א 918/15 פישמן רשתות בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פסקה 11 (28.7.2016), ע"א 559/16 פרי יעקב שירותי ניהול בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב 1, פסקה 10 (6.11.2016) וע"א 7863/16 גבריאל גורדו ואח' נ' מרדכי ימין ואח' (19.7.18).

ב) המערער מרחיב בטיעוניו בנוגע למהות המחאת החיובים לפי חוק המחאת חיובים התשכ"ט – 1969 אלא שהיה עליו להוכיח כי הנתבע – מעסיקה של המטפלת ידע על המחאת הזכות. ידע בזמן אמת (טרם הגשת התביעה) על המחאת הזכות וכן להוכיח כי הנתבע – המעסיק היה צריך לשלם כספים למטפלת בתקופה שלאחר קבלת המחאת הזכות.

בית משפט קמא על סמך הראיות שהוצגו בפניו ותוך העדפת עדותה של הגב' מעוז על עדות המערער קבע, כי לא הוכח כלל שמעוז קיבלו את המכתב המודיע להם על המחאת החוב וכן קבע כי לא הוכח שמעוז היו חייבים כספים למטפלת, שכן לפי עדותה של מעוז, נוכח חובותיה של המטפלת, שולמו לה רק מפרעות.
לא מצאתי כי יש מקום להתערבות ערכאת ערעור בנוגע לקביעות שנקבעו וכבר מטעם זה דין הערעור להידחות.

הקביעות שנקבעו בנוגע לאי ידיעת הנתבע בדבר המחאת החוב ואי הוכחת החבות של הנתבע לשלם למטפלת די בהן על מנת לדחות את התביעה גם ללא צורך להידרש למערכת היחסים הלא ברורה בין השותפות והמערער.

ג) נושא תקנת הציבור מעלה קשיים.
נימוקי בית משפט בעניין זה (סעיף 24 לפסק הדין) מושתתים על הנחות שונות. כך למשל: הנחה ולפיה המטפלת לא הבינה את השפה במסמך עליו חתמה, או הנחה לפיה:"לא ניתן להניח כי העובדת הזרה ביקשה את מלוא סכום ההלוואה והמסקנה המתקבלת יותר על הדעת היא כי כל אחת מהעובדות הזרות קיבלה חלק מהסכום...".

אותן הנחות נקבעו בהעדר עדותה של המטפלת.
בית משפט קמא קבע, כי התובע הוא "המוציא מחברו עליו הראיה". לא נמצא כי יש ליתן משקל לעדותו היחידה מול עדות גב' מעוז שנמצאה מהימנה ולכן נדחתה התביעה.
סוגיית אי החוקיות היא אינה הבסיס שעליה הושתת פסק הדין.
אני מציינת זאת, כי למרות דחיית הערעור לא ניתן יהיה לקבוע בעניין תקנת הציבור כי קיים מעשה בית דין בכל הקשור להתדיינות שבין המערער והמטפלת.

כאשר היא תעיד בהליך אחר ופסק דין יינתן על סמך עדויות ולא על סמך הנחות, לא ניתן יהיה לטעון כי הסוגיה הוכרעה כבר בתיק דנן.

ד) פסק דינו של בית משפט קמא מנומק דיו. שלא כפי הנטען על ידי התובע – המערער.
עסקינן בתביעה בסדר דין מהיר שעל פי דרישת הדין צריך להיות מנומק בתמציתיות.
בית משפט קמא נדרש לשאלות המהותיות השנויות במחלוקת ונימק פסק דינו באופן המאפשר לערכאת ערעור לבוחנו ודי בכך.

12. לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, הערעור נדחה.

ב) המערער ישא בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪.
סכום זה יחולט מתוך הערבון ויועבר למשיב באמצעות בא כוחו.
יתרת הערבון תוחזר למערער.

ג) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, כ"ב שבט תשפ"א, 04 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.