הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3973-05-19

מספר בקשה:1
לפני
כבוד ה שופטת עינת רביד

מבקשים

  1. סלים זכאכ
  2. חנא גון זכאכ

ע"י ב"כ עו"ד ריחאן

נגד

משיבים

רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח
ע"י ב"כ עו"ד נגריס

החלטה

החלטה זו עניינה בבקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, כבוד השופטת הבכירה כרמלה האפט, מיום 11.3.19, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה באופן חלקי ונקבע כי על המבקשים לפנות את המושכר מושא ההליך על כל הרחבותיו וזאת עד ליום 1.6.19, וכן לשלם למשיבה שכר טרחה והוצאות בסך של 30,000 ₪.

המשיבה היא הבעלים של המקרקעין ברחוב דרך שלמה (סלמה) 68 תל אביב, והידועים כגוש 7061 חלקה 19.
ביום 20.7.94 נחתם חוזה שכירות מוגנת בין המשיבה, באמצעות עמידר, לבין המבקשים, שהם אחים, לפיו שכרו המבקשים חלק מהמקרקעין שהוגדר כ"מחסן" (להלן בהתאמה : החוזה ו- המושכר).
בשנת 2010 הגישה המשיבה תביעה דומה לתביעה מושא פסק הדין, אשר נמחקה מחוסר מעש.
המשיבה טענה כי המשיבים הפרו את החוזה לאחר ששינו את מטרת השכירות, פלשו לשטח נוסף, בנו במושכר ללא היתר גלריה, ואף הגיעו כדי נתק ברצף תשלומי השכירות, מעשים המהווים הפרת החוזה, המקנה לה את הזכות לבטלו ולפנות את המבקשים מהמושכר וכן מהחלק אליו פלשו.
בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי המבקשים שינו את מטרת השכירות , שהייתה מחסן לחלקי חילוף לחנות לממכר חלקי חילוף , וכן כי הגלריה שימשה אף למגורים או לכל הפחות למנוחה, על כן קמה למשיבה הזכות לפנותם הן על פי החוזה והן לפי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר.
נקבע כי המבקשים שכרו שטח של 18 מ"ר והרחיבו אותו ללא אישור במשך שנים. על כן יש לראות בהם כמי שפלשו אל מעבר לגבולות המושכר, כך שהם מחזיקים כיום בשטח של 55 מ"ר בקומת הקרקע ובשטח של 55 מ"ר נוספים בשטח הגלריה. הפלישה והתוספת מהווים הפרת החוזה והפרת סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר והמקנים למשיבה זכות לפינוי המבקשים מהמושכר על כלל הרחבותיו.
עוד נקבע כי יש לדחות את טענת המשיבה בדבר ניתוק ברצף תשלומי דמי השכירות, ועל כן אין בגין טענה זו כדי להקים למשיבה עילת פינוי.
באשר לתביעת המשיבה לדמי שימוש ראויים נקבע כי המשיבה לא פנתה למבקשים בדרישה לתשלום דמי שימוש ראויים כמו גם נוכח שתיקתה לאחר הגשת התביעה הקודמת בשנת 2010, היא אינה זכאית כיום לדרוש דמי שימוש כמפורט בחוות הדעת מטעמה.
על כן ניתן צו לפינוי המבקשים מהמושכר על כל הרחבותיו וזאת עד ליום 1.6.19, תוך חיוב המבקשים בהוצאות ושכר טרחת עו"ד המשיבה בסך של 30,000 ₪.
הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין
המבקשים טוענים כי סיכויי הערעור גבוהים, ללא שפירטו משמעות טענה זאת.
עוד טוענים המבקשים כי ככל שלא יעוכב ביצוע פסק הדין ייגרם להם נזק בלתי הפיך שכן פרנסתם תיגדע, העסק ייסגר, כאשר מנגד לא ייגרם למשיבה כל נזק מאחר והיא עתידה להשכיר את הנכס בשכירות חופשית או לשווקו במכרז לכל המרבה במחיר.
לטענת המבקשים, המבקש 1 בן 73, והמבקש 2 בין 61. מצבו הרפואי של המבקש 1 אינו כתמול שלשום והוא נמצא בהליך שיקומי בשל שבירת האגן. פרנסת המבקשים היא משיווק הסחורה המאוחסנת בנכס למוסכים או חנויות אחרות, ופינוים משמעה זריקתם לרחוב וגדיעת פרנסתם.
לטענת המבקשים, כנטען בכתב הערעור, הביקור המעגלי שביצעה המשיבה במשך כל התקופה, משנת 1994 ועד היום, מעיד כאלף עדים כי לו הייתה הפרה כלשהי מצד המבקשים המשיבה הייתה פונה אליהם בכתב או בתביעת פינוי ללא דיחוי.
תשובת המשיבה
המשיבה הגישה תשובתה וטענה כי יש לדחות הבקשה שכן המבקשים אינם עומדים בתנאים אשר נקבעו בפסיקה והמצדיקים עיכוב ביצוע פסק הדין.
לטענת המשיבה פסק הדין ניתן לפנות כ- 3 חודשים, ונתן למבקשים אורכה של 3 חודשים לפינוי המושכר, ואילו הבקשה הוגשה רק עתה ובשיהוי.
עוד טוענת המשיבה כי אין המדובר בדירת מגורים אלא לכל היותר המדובר בעסק אשר על פי הפסיקה פינויו לכל היותר מהווה נזק כספי הניתן לפיצוי, וזאת ככל שיתקבל הערעור.
לטענת המשיבה המדובר בערעור אשר סיכוייו קלושים ואשר מבקש להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות.
עוד מוסיפה המשיבה כי הבקשה והתצהיר אינם מפרטים את הנזקים שייגרמו למבקשים כתוצאה מפינוי הנכס. לא צורפו ראיות באשר להיקף הפעילות במושכר, ודווקא טענתם של המבקשים באשר למצבם הבריאותי מצביעה כי הם אינם פעילים בעסק המופעל במושכר. עוד הוסיפה המשיבה כי אין מקום לעיכוב ביצוע הסעד הכספי נגד המשיבים, שכן אין חשש בדבר גביית הסכומים הללו לו יתקבל הערעור.
דיון והכרעה
בהתאם להלכה הפסוקה בעל דין זכאי, ככלל, ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק-הדין, ואין בהגשת ערעור על פסק הדין כדי לעכב את ביצועו. הגישה במקרים מסוג זה נוטה, אפוא, שלא לעכב את הביצוע, להוציא מצבים חריגים ויוצאי דופן. החריג מתממש כאשר עולה בידו של מי שחויב בביצועו של פסק הדין לשכנע כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, והשני, כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו, במובן זה שקיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו (ראו ע"א 5333/14 ‏נאות חן הנדסה וייזום בע"מ נ' לזרוב אדמונד, מיום 13.10.14, וכן ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 675 (מהדורה עשירית, 2009). בין שני השיקולים הנ"ל מתקיים יחס של מעין "כלים שלובים", או "מקבילית כוחות", משמע, ככל שסיכויי הערעור נראים מוצקים יותר, כך ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות ינוע לכיוון המבקש, ולהפך, כאשר המדובר בתנאים מצטברים.
באשר לבקשת המבקש לעיכוב ביצוע פינוי מקרקעין, הרי שיש להבחין בין סוגי השימוש במקרקעין: מגורים, עסק, מוסד חינוכי ועוד. לעניין זה נקבע בפסיקה כי עת המקרקעין הם בני חליפין ואין להם איכויות מיוחדות אין הצדקה לעיכוב הביצוע [ראו בספרם של בן נון וחבקין, הערעור האזרחי , עמ' 373, מהדורה שלישית, 2012, וכן ראו ע"א 8691/13 לאה ברגר נ' נחום יניב (19.01.2014)].
במקרה הנדון הנכס משמש כמחסן לחלקי חילוף ואין ייעודו לשמש כדירת מגורים. כאשר אף המבקשים בבקשתם אינם מעלים טענות בעניין זה אלא טוענים לגדיעת מטה לחמם.
שעה שהמדובר בנכס עסקי, אזי ובהתאם לפסיקה המדובר בנכס בר חליפין, וכאשר לא נטען כי אין המדובר בנכס בעל איכויות מיוחדות, אין מקום לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום. המבקשים טענו באופן כללי כי ככל שלא יעוכב פסק הדין ייגרם להם נזק בלתי הפיך, ללא שפירטו טענה זאת.
אעיר, כי שעה שהמדובר בנכס המשמש כמחסן, אין מניעה כי המבקשים ימצאו מקרקעין אחרים, אשר יוכלו לשמש למטרה זאת.
באשר לסיכויי הערעור, אזי המבקשים לא טענו דבר ביחס לסיכויי הערעור, אלא טענו כי סיכוייהם בערעור גבוהים (סעיף 9 לבקשה) ללא שנתנו לטענה זאת כל פירוט. אעיר כי על פי הפסיקה בקשה לעיכוב ביצוע היא בבחינת חי הנושא את עצמו ואין מקום להפנות להודעת הערעור ועל המבקש לטעון בפירוט טענותיו בסוגיה זו, אך המבקשים לא עשו כן.
נוכח האמור לעיל אני דוחה את הבקשה.
לפנים משורת הדין ועל מנת לאפשר למבקשים להתארגן, ואף כי אני ערה לטענות המשיבה בסוגיית השיהוי, מוארך המועד לפינוי המושכר וזאת עד ליום 21.7.19.
הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון במסגרת הדיון בערעור.

ניתנה היום, א' סיוון תשע"ט, 04 יוני 2019, בהעדר הצדדים.