הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 39341-06-20

לפני
כבוד ה שופט יונה אטדגי

המבקשים:

  1. בן יוסף בנימין
  2. בן יוסף טל

נגד

המשיבים:

  1. מושל דוד
  2. מושל זכריה
  3. משה אליהו יושיאהו

החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע

1. המשיבים הם הבעלים של בניין בתל אביב (להלן – " הבניין").
המבקש 1 דייר מוגן בנכס המצוי בקומה שנייה של הבניין, על פי חוזה שכירות דיירות מוגנת משנת 1983, כשמטרת השכירות הוגדרה בו "בית מלאכה לקונפקציה בלב ד" (להלן – " המושכר").
המבקש 2 הוא אחיינו של המבקש 1.

2. בתביעה בפני בית משפט קמא נדונה תביעת המשיבים נגד המבקשים ונגד נתבע נוסף, אחיו של המבקש 1 (ואביו של המבקש 2) לפינוי הנתבעים מהמושכר, בשל עילות אחדות, וכן לתשלום דמי שכירו ת שלא שולמו ולתשלום דמי שימוש ראויים .
בית השפט דחה את התביעה כלפי הנתבע הנוסף מחוסר יריבות וכל ק ביעותיו – מושא הערעור והבקשה – הופנו כלפי המבקשים בבקשה זו, כדלקמן:
המבקש 1 חויב לשלם דמי שכירות בסך 4,676 ₪ (בצירו ף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 18.6.2018);
המבקש 1 הפר את חוזה השכירות בכך שמסר את המושכר לשימוש עסקו של המבקש 2, והפרה זו מקימה עילת פינוי לפי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב – 1972;
המבקש 2 מחזיק במושכר שלא כדין;
על המבקשים לפנות את המושכר, עד יום 31.8.2020 (פסק הדין ניתן ביום 1.4.2020);
המבקש 2 ישלם למשיבים דמי שימוש ראויים עבור השימוש במושכר מהעת שהוא הועבר לשימושו בשנת 2014, בסך 238,950 ₪ (בצירוף הפרשי הצמדה ו ריבית כחוק מיום הגשת התביעה);
המבקשים ישלמו למשיבים הוצאת בסך 14,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪,
(להלן – " פסק הדין").

3. המבקשים הגישו ערעור זה על פסק הדין (גם הנתבע הנוס ף הצטרף לערעור וערעורו מכוון כנגד אי פסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד לטובתו), והמבקשים הגישו גם בקשה זו לעיכוב ביצוע פסק הדין, על כל חלקיו, הן ביחס לפינוי והן ביחס לחיובים הכספיים שנפסקו נגדם.
המשיבים מתנגדים לבקשה, על כל חלקיה.
המשיבים הוסיפו, כי הם מוכנים לכך, שעד ההכרעה בערעור, הם לא יבצעו כל דיספוזיציה במושכר וכן הם מוכנים להתחייב, כי " בכל השכרה לצד שלישי, תהיה התחייבות של השוכר לפנות בהתראה של שלושה חודשים מראש".

4. כידוע, שניים הם השיקולים הנשקלים בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, אך השיקול השני הוא העיקרי.
ביחס לסיכויי הערעור אקדים ואומר, כי ודאי שאין די בהם, לבדם, כדי להצדיק את הבקשה, הן ביחס לפינוי והן ביחס לחיוב הכספי, משום שקביעותיו של בית המשפט קמא מבוססות ברובן ובעיקרן על ממצאים עובדתיים, שערכאת הערעור איננה נוהגת לה תערב בהם, כך שהדיון להלן יתרכז בשיקו ל מאזן הנוחות.

5. ביחס לפנוי נכס מקרקעין, הפסיקה מבחינה בין פינוי נכס המשמש למגורים, לגביו הנטייה היא לעכב את הפינוי עד למתן פ סק דין בערעור, לבין נכס מסחרי, שההנחה לגביו היא שהנזק הצפוי מפינויו הוא כספי הניתן לפי צוי (ראו, למשל: רע"א 4417/ 18 בבלפור נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (3.12.2018) והפסיקה המובאת בפסקה 28 לפסק הדין).
זהו הכלל, אך יש לו יוצאים מן הכלל. כך, למשל, החליט בית המשפט העליון לעכב פינוי של נכס המשמש לעסק, משום שהמחזיק בנכס מפעיל את עסקו בו במשך שנים רבות ופינויו ממנו עלול להסב לו נזקים לא מבוטלים (רע"א 6256/19 שילון נ' אגאי 17.11.2019), פסקה 8).
אני סבור שזהו המצב בענייננו, כפי שיפורט להלן.

6. המשיב 1 מחזיק במושכר מזה כ-37 שנים.
יצוין, שגם אם קביעת בית המשפט קמא, לפיה הוא העביר את השימוש במושכר למשיב 2, תישאר על כנה, עדיין המשיב מצוי בעצמו במושכר כעובד שכיר המועסק על ידי המשיב 2.
כך נקבע בפסק הדין (סעיף 34), מטעם זה נדחתה עילת הנטישה שנטענה נגדו ומשום כך הוא חויב – יחד עם המשיב 2 – בפינוי המושכר.
אולם, גם בהתייחס למשיב 2, טענת המשיבים (שככל הנראה אומצה בפסק הדין) היא שהוא מחזיק ומפעיל את העסק במושכר מאז שנת 2014, כלומר כשש שנים, נכון ליום כתיבת החלטה זו.
כך או כך, הנזק הצפוי למבקשים הוא מיידי: גדיעת עיסוקם ומקור פרנסתם.
נוסך לכך כרוך הפינוי של המבקשים גם בפינוי ציוד רב וכבד המשמש את העסק: "שולחן גזירה ענק, מכונות ומדפים, ארונות וציוד גזירה" (סעיף 4 לתצהירו של המבקש 1).

הנזק הצפוי למשיבים, לעומת זאת, קטן יותר: עיכוב נוסף, קצר יחסית, של הפינוי, שעלול להביא לאובדן הכנסה מסוים הצפוי מהשכרה חופשית בפרק זמן זה.

האיזון הנכון יימצא, לכן, בעיכוב הפינוי בכפוף להפקדת סכום מסוים בקופת בית המשפט, להבטחת אובדן ההכנסה הצפוי.

7. ביחס לחיוב הכספי, כידוע הכלל הוא שאין מעכבים פסק דין המטיל חיוב כספי, אלא אם הוכח שהזוכה יתקשה להשיב את כספי הזכייה, אם הערעור יתקבל.
בענייננו, המבקשים כלל לא טענו, וכמובן לא הוכיחו, שהמשיבים יתקשו להשיב את הסכומים שישולמו להם, אלא טענו לקושי כלכלי שלהם לשלם אות ם.
ביחס למבקש 1, הסכומים בהם חויב קטנים יחסית, ואין הצדקה לעכבם.
ביחס למבקש 2, הסכומים שבהם חויב גבוהים יותר, אך עדיין אין הצדקה לעכבם.
כידוע "התחשבות במצבו הכלכלי של המבקש ובאפשרות שיתמוטט כלכלית בעקבות ביצוע פסק דין נעשית במקרים חריגים ורק בתנאי שהמבקש הניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שיגרמו לו עקב מימוש פסק הדין" (ע"א 7262/17 שמש נ' ישראלי, (25.9.2017), פסקה 5).
המבקש 2 לא הניח תשתית נדרשת. הוא לא פירט מהם נכסיו, פיקדונותי ו בבנקים וכיו" ב, ולא צירף כל ראיה.
לפנים משורת הדין, ובהתחשב ב"תקופת הקורונה" שהקשתה כלכלית על עסקים רבים, יעוכב החיוב הכספי למשך תקופה קצרה, כדי לאפשר למבקשים להתארגן לתשלומים, שהם חויבו בהם.

8. לאור כל אמור לעיל, אני מחליט כדלקמן:
א. ביצוע הפינוי יעוכב עד למתן פסק דין בערעור, בכפוף לכך שהמבקשים יפקידו בקופת בית המשפט, במזומן או בערבות בנקאית צמודת מדד, סכום של 30,000 ₪.
ניתנת ארכה להפקדת סכום זה – עד יום 2.8.2020 שעה 13:00.
ב. תשלום הסכומים הכספיים שנקבעו בפסק הדין יעוכב עד יום 16.8.2020.
להסרת ספק, תוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק תחושב גם בתקופה המעוכבת.
ג. אין צו להוצאות בקשר לבקשה זו.

ניתנה היום, י"ג תמוז תש"פ, 05 יולי 2020, בהעדר הצדדים.