הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 31010-10-16

לפני
כבוד השופט ישעיהו שנלר, סג"נ- אב"ד

כבוד השופט קובי ורדי, סג"נ

כבוד השופטת עינת רביד

מערער

שלום קאופמן
ע"י ב"כ עו"ד נדם

נגד

משיבה

עירית קרית אונו
ע"י ב"כ עו"ד חגי ועו"ד ארזי

פסק דין

השופטת עינת רביד :
הערעור הנדון הוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, כבוד השופטת הבכירה רונית פינצ'וק-אלט, מיום 10.8.16, בת"א 11122-09-11, בגדרו התקבלה תביעת המשיבה באופן חלקי והמערער חויב בתשלום בגין היטל סלילת כביש, היטל תיעול והיטל ביוב ב סך של 362,880 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"מ-1980 (להלן: חוק הרשויות המקומיות-ריבית), וזאת החל מיום 29.1.07 ועד ליום התשלום בפועל. עוד חויב המערער בתשלום הוצאות ובשכר טרחת עו"ד בסך של 40,000 ₪.
המשיבה הגישה לבית משפט השלום תביעה כספית נגד המערער לתשלום הסך של 1,002,419 ₪ המורכב מהיטלי פיתוח מסוג סלילה, תיעול , ביוב ומים בגין מגרש בבעלותו בשטח של 10,202 מ"ר המצוי בקריית אונו והידוע כגוש 6370 חלקות 23, 30 (להלן: המגרש).
בפסק הדין התקבלה חלקית תביעת המשיבה באופן בו החיובים בגין היטלי סלילת מדרכה ו אגרת הנחת צנרת מים נדחו, ומנגד התקבלו החיובים בגין היטלי סלילת כביש, היטל תיעול והיטל ביוב.
באשר ל היטל הביוב טען המערער, כי המשיבה אינה מוסמכת לגבות היטלי מים וביוב וזאת נוכח שינוי שחל בדין ולפיו הסמכות לעשות כן מוקנית באופן בלעדי לתאגיד המים והביוב "מי אונו" (להלן: תאגיד המים). לטענת המערער, מיום תחילת פעילותו של תאגיד המים ניטלה מהרשות המקומית הסמכות לדרוש או לגבות תשלומי היטל מים וביוב , ומשכך אין למשיבה עילת תביעה בגין היטל ביוב והיטל צנרת מים. עוד טען המערער , כי הסמכות , שניטלה על ידי תאגיד המים תקפה אף לגבי גביית דרישות תשלום שהוטלו ושעילותיהן נוצרו טרם הקמת תאגיד המים וביוב וזאת מכוח חוות דעתו של היוע ץ המשפטי לממשלה (כלכלי-פיסקאלי) מיום 11.3.11 בעניין "גביית היטלי מים וביוב בתקופת הביניים שלאחר הקמת תאגיד מים וביוב" (להלן: חוות דעת היועמ"ש) אשר אומצה על ידי מנכ"ל משרד הפנים בהנחיה שהוצאה על ידו לרשויות המקומיות ביום 04.11.2013 (להלן: הנחיית משרד הפנים) מכוח סעיף 139 לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001 (להלן: חוק התאגידים) וההלכות שנפסקו בבתי המשפט בעניין זה.
לעניין זה קבע בית משפט השלום, כי טענותיו של המערער ב אשר להיעדר יריבות, נטענו לראשונה במסגרת סיכומיו של המערער ואין להן זכר במסגרת תצ היריו, משכך והיות והמדובר בטענות המערבות חוק ועובדה, המדובר בהרחבת חזית אסורה ודין הטענות להידחות. לגופן של טענות הפנה בית המשפט קמא לגישות השונות בפסיקה בנושא זה, אך קבע כי היות והמדובר בהרחבת חזית אסורה אין לקבל את טענות המערער ותביעת המשיבה מתקבלת.
נושא נוסף שנדון בפסק הדין היה חיוב המערער בהפרשי הצמדה וריבית. המערער טען כי ככל שיחויב בתשלום למשיבה יש לקבוע כי היא אינה זכאית להפרשי ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות-ריבית, ששיעורם הוא ריבית חודשית צמודה של 0.75% לחודש, ומחודש יולי 2014 הופחת שיעורם ל- 0.5% לחודש, כלומר חיוב בריבית בשיעור של כ- 10% לשנה. לטענת המערער ייעוד ההצמדה הוא שמירה על ערך הכסף כך שבתום ההליך יקבל הזוכה סכום הזהה לכוח הקניה של הסכום שנמנע ממנו, בעוד ש חיוב בריבית על פי חוק הרשויות המקומיות-ריבית מהווה חיוב עונשי, היות והנישום מחויב בריבית בשיעור העולה על מחיר הכסף בשל איחור בתשלומים. המערער טען כי נוכח התנהלותה הרשלנית של המשיבה היה מקום לפסוק לחובתה הפרשי הצמדה בלבד.
אף טענה זו נדחתה על ידי בית משפט השלום, אשר קבע כי נוכח התנהלותו של המערער, אשר גם לאחר קבלת התראות לתשלום החוב לא הסדיר את חובו, ומכאן שאין מקום להפחתת הפרשי הצמדה וריבית, ואלו יהיו בהתאם לחוק הרשויות המקומיות-ריבית.
בפסק דינו דחה בית משפט קמא טענות נוספות שהועלו על ידי המערער בעניין הליכי תב"ע ושינוי יעוד הקרקע, וכן נדחו טענותיו כי התביעה נגדו הוגשה בשיהוי באופן ה מצדיק דחייתה על הסף.
בפסק הדין חויב המערער לשלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בסך של 40,000 ₪ וכן הוצאות בסך של 12,530 ₪, כאמור בפסיקתה מיום 7.9.16.
טענות המערער
המערער משיג בערעורו על 3 רכיבים בפסק הדין: החיוב בתשלום היטל מים וביוב, החיוב בהפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות-ריבית והחיוב בהוצאות.
לטענת המערער, במועד הטלת דרישת התשלום, 29.1.07, עיריית קריית אונו הייתה הריבון המוניציפאלי בכל הקשור למשק המים והביוב בתחום העיר קריית אונו.
ביום 1.6.10 על פי חוק התאגידים, הוקם תאגיד המים והביוב "מי אונו", אשר לקח אחריות וסמכות בלעדית על כל משק המים והביוב בתחומה המוניציפאלי של העיר קריית אונו. החל מיום הקמת התאגיד ניטלה מהרשות המקומית הסמכות לדרוש או לגבות תשלומי היטלי ביוב ומים. על כן החל מהמועד בו החל לפעול תאגיד המים "מי אונו" אין למשיבה כל עילת תביעה בגין היטל מים וביוב, ולא התקיימה יריבות בין הצדדים, לטענת המערער, מסקנה זו אף נלמדת מסעיף 139 לחוק תאגידי מים.
לטענת המערער חוות דעת היועמ"ש, אשר אומצה באופן מלא על ידי משרד הפנים בהנחיה לרשויות המקומיות, קובעת כי רשות מקומית אינה מוסמכת לגבות היטל צנרת מים והיטל ביוב וסמכויות אלו הועברו במלואן לידי תאגידי המים.
עוד מוסיף המערער, כי לאחר שנכתבו חוות הדעת והנחיית משרד הפנים , נ יתנו פסקי דין בבתי המשפט המחוזיים, אשר קבעו כי הרשות המקומית אינה מוסמכת לגבות היטל ביוב והיטל צנרת מים בין אם ההיטל נדרש או קמה עילת חיוב טרם הקמת התאגיד ובין אם לאחריו עת"מ (מחוזי חיפה) 342/08 חברת נמלי ישראל נ' עיריית חיפה (11.8.14), עמ"נ (מחוזי ת"א) 32515-04-12 עיריית הרצליה נ' התעשייה הצבאית לישראל (23.10.14) (להלן: עניין עיריית הרצליה).
לטענת המערער שגה בית משפט השלום בקביעתו כי המדובר בשאלה המערבת חוק ועובדה, שכן המדובר בשאלה משפטית עקרונית ומהותית היורדת לשורש סמכותה של רשות מקומית לדרוש, לגבות ולתבוע היטל ביוב וזאת נוכח שינוי החקיקה. לעניין זה מוסיף המערער, כי הטענה אינה מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן חוות דעת היועמ"ש וההלכות שנפסקו בבתי המשפט השונים ניתנו רק לאחר שנשמעו הראיות בבית משפט קמא ולא היה מועד מוקדם, טרם הגשת הסיכומים, להעלאת טענה זאת. בנוסף, ושעה שהמשיבה לא הגישה סיכומי תשובה ולא העלתה התנגדות להעלאת טענה זו, לא היה מקום לדחות הטענה מהנימוק של הרחבת חזית.
באשר לחיוב בהפרשי הצמדה וריבית טען המערער, כי דרישת התשלום נשלחה למערער ביום 29.1.07, אך לא הוכח כי התקבלה אצלו, ועל קיומה נודע לו רק בשנת 2010, עת שלחה לו המשיבה תזכורת בעניין החוב, כאשר מיד ובסמוך פנה למשיבה וטען נגד החיוב ודרש כי דרישת התשלום תבוטל עד המועד בו יוכל להוציא היתר בנייה, ונענה כי הנושא ייבחן ויחזרו אליו. עד ליום 10.6.11 בו החלו הליכי הגבייה נגדו לא זכה לכל מענה. משמע כי מלבד תזכורת יחידה, פעולתה הממשית של המשיבה לגביית החוב נעשתה רק לאחר ארבע וחצי שנים.
לטענת המערער, חיוב בריבית על פי חוק הרשויות המקומיות-ריבית מהווה חיוב עונשי , היות והנישום מחויב בריבית בשיעור העולה על מחיר הכסף בשל איחור בתשלומים, וכי נוכח התנהלותה הרשלנית של המשיבה היה מקום לפסוק ל זכותה הפרשי הצמדה בלבד.
באשר לגובה שכר הטרחה שנפסק לחובתו, טען המערער, כי שגה בית המשפט בפסיקת סכום זה עת התעלם מהשיהוי בהגשת התביעה ובכך שהתביעה כללה שני תשלומי חובה שטרם קמה העילה לדרישתם, ולכך ש- 40% מסכום התביעה נדחה בפסק הדין.
טענות המשיבה
לטענת המשיבה בצדק נדחתה טענת היעדר היריבות אשר הועלתה על ידי המערער רק בסיכומיו.
עוד טוענת המשיבה, כי בצדק נקבע כי קיימים חילוקי דעות בדבר פרשנות סעיפים 12 ו- 139 לחוק התאגידים, וכי המדובר בטענה המערבת משפט ועובדה. הכרעה בטענה זו מצריכה בחינה של ההוראות הרלבנטיות בחוק התאגידים כולל התייחסות למועד תחילת פעילותו של התאגיד להבדיל ממועד הקמתו ועניינים עובדתיים נוספים.
עוד מוסיפה המשיבה כי חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה נתונה לביקורת שיפוטית ובית משפט אינו כבול לאמור בה לעניין זה מפנה המשיבה לפסק דינו של בית המשפט בעניין בע"מ (שלום חי') 25714-12-09‏ ‏בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' עיריית חיפה (3.12.17).
לטענת המשיבה דרישת התשלום הוצאה בשנת 2007 בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב-1962 וחוק העזר לקריית אונו (ביוב) תשכ"ד-1964. עצם הקמת התאגיד המים והביוב המקומי אין בה לאיין את התביעה נוכח הוראת ההמשכיות בסעיף 12 לחוק התאגידים. בשורה של פסקי דין מחוזיים וועדות ערר לענייני ביוב, נקבע כי רשות מקומית זכאית לנהל תביעה בעניין היטל ביוב שעילתה נוצרה קודם ל ייסוד התאגיד, והמחלוקת היחידה בין הערכאות הייתה בעניין הזכאות לכספים שנגבו. נקבע כי הפעלת תאגיד מים אינה מאיינת את תביעת העירייה במקרים בהם עילת התביעה נוצרה קודם לפעילות התאגיד והמחלוקת נסובה ביחס לשאלת הזכאות לכספי גבייה העירייה או תאגיד המים.
עוד הפנתה המשיבה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתא"ק (ת"א) 1187/08 עיריית נצרת נ' מנהל מקרקעי ישראל (6.9.17) (להלן: פסק דין עיריית נצרת) שם קבע בית המשפט, (כבוד השופטת ת' אברהמי), כי העובדה שתאגיד המים והביוב החל את פעילותו אינה מאיינת את תביעת העירייה וזאת נוכח סעיף 12 לחוק תאגידי מים וביוב. וכן הפנתה המשיבה לפסק הדין בעניין עיריית הרצליה.
באשר לטענה כי המערער עלול לעמוד בסיכון של חיוב נוסף בגין אותו היטל מצד התאגיד, ומבלי לוותר על טענתה בדבר הרחבת חזית הופנה המערער לסעיף 103(א)(2) לחוק התאגידים על פיו הוסמכה מועצת רשות המים והביוב לקבוע כללים ותעריפים הפוטרים בעל נכס מתשלום לגבי שטח הקרקע ושטח הבניין שבגינם שולמו היטלים לרשות המקומית.
באשר לחיוב בהפרשי הצמדה וריבית טוענת המשיבה כי סעיף 7 לחוק הרשויות המקומיות-ריבית קובע , לעניין הגבייה כי "דין ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק זה כדין תשלומי חובה שעליו הם נגבים" , ועל סמך קביעה זו אין להפחית תשלומי ריבית והצמדה בגין חובות עליהם חל חוק הרשויות המקומיות-ריבית, ולעניין זה היא מפנה לרע"א 2987/91 מאיר ריינר נ' עיריית ירושלים, פד"י מו(3) 661 (1992). בנוסף, החיוב לפי חוק הרשויות המקומיות-ריבית מהווה גם תמריץ לתשלום במועד ומתן פיצוי לרשות המקומית על הנזק שנגרם עקב הפיגור וגם מסיבה זו אין להפחית את שיעור הריבית שנקבע בו.
אף אם תתקבל הטענה בדבר סמכות בית המשפט להפחית את הריבית הקבועה בחוק הרשויות המקומיות-ריבית אזי היא אינה חלה בענייננו שכן המערער הודה כי קיבל את דרישות התשלום החל מהדרישה מיום 29.1.07 וכן הפנה אותה לעורכי דינו, כמו את יתר הדרישות, שלא הכחיש כי קיבל. כמו כן אין להפחית את החיוב בריבית נוכח קביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה המערער שקט על שמריו גם לאחר קבלת התראות נוספות ולא הסדיר את התשלום או חלקו.
בהתייחס לשכר הטרחה וההוצאות שנפסקו לחובת המערער טוענת המשיבה כי אין ערכאת הערעור מתערבת בפסיקת הוצאות, וכי בענייננו שכר הטרחה עומד מתחת לרף של התעריף המינימאלי המומלץ, עת סכום פסק הדין המשוערך מגיע לסך של 993,158 ₪.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים אמליץ לחברי לקבל את הערעור בחלקו, וזאת כמפורט להלן.
טענת היעדר יריבות
במסגרת פרוטוקול הדיון בערעור ציין ב"כ המערער, באשר ל טענת היעדר היריבות, כי ככל שהמשיבה תמציא אישור התאגיד לפיו המערער פרע את חובו ולא תהיה כל טענה כלפיו באשר לשנת 2007, ניתן יהיה לדחות את הערעור בסוגיית היטל הביוב (עמוד 5 לפרוטוקול הדיון מיום 3.1.18 שורות 3 -5).
ביום 15.1.18 המציאה המשיבה לתיק הערעור, אישור בא כוחה מיום 14.1.18 במסגרתו צוין כי נוכח התשלום שביצע המערער לעירייה עבור היטל ביוב בגין השטח המפורט באישור , וזאת בהתאם לדרישת תשלום מיום 29.1.07, לא ידרוש תאגיד המים מהמערער תשלום היטל ביוב בגין רכיב הקרקע עבור שטח זה .
בנסיבות אלו, עולה כי סוגיית העדר היריבות הוסדרה עם המצאת האישור על ידי המשיבה . יחד עם זאת, וככל שאין באישור זה כדי להוות הסדרת הנושא, ולמען הסר ספק, אתייחס לסוגיה זאת אף לגופה.
המערער טען להעדר יריבות מול המשיבה , בנימוק כי מעת הקמת תאגיד המים ניטלה מהרשות המקומית הסמכות לדרוש או לגבות תשלומי היטלי מים וביוב. לעניין זה אני קובעת כי יש להותיר את פסיקת בית משפט קמא בעניין זה על כנה.
בניגוד לטענת המערער אין המדובר בטענה שהיא בגדר טענה משפטית, אלא, וכפי שקבע בית המשפט קמא , המדובר בטענה המערבת חוק ועובד ה, שכן לצורך הכרעה בשאלה האם העירייה מוסמכת לגבות היטלי מים וביוב, יש צורך להכריע בשאלות בדבר מועד תחילת פעילות התאגיד (לעניין זה ראו פסקי הדין בעניין עיריית הרצליה ועיריית נצרת) , וזאת בשונה ממועד הקמתו, וכן בשאלת מערכת ההסכמים הקיימת בין המשיבה לתאגיד באשר לאפשרות לפעול לגבייה או הוצא ה של דרישות תשלום.
המערער טען, כי לא ניתן היה להעלות הטענה בשלבים מוקדמים יותר של ההליך , שכן חוות דעתו של היועמ"ש וכן ההלכות שנפסקו בעניין בבתי המשפט השונים ניתנו רק לאחר שנשמעו הראיות ולא היה מועד מוקדם טרם הגשת סיכומיו להעלאת טענה זו. דין הטענה להידחות.
בשים לב כי חוות דעתו של היועמ"ש בעניין ניתנה ביום 11.3.13, הנחיית משרד הפנים ניתנה ביום 4.11.13, וכאשר פסק הדין של וועדת הערעורים לפי חוק הרשויות ביוב בעניין הרצליה [ ו"ע (ת"א) 3069-10-10 עיריית הרצליה נ' התעשייה הצבאית] ניתן ביום 9.2.12, ו אף פסק דינו של השופט בכר בעניין הרצליה ניתן ביום 23.10.14, כולם ניתנו עוד בטרם דיון ההוכחות היחיד בבית משפט קמא , אשר התקיים ביום 29.10.14, ושעה שפסק דינו של בית משפט קמא ניתן רק ביום 10.8.16, יכול היה המערער לעתור בבקשה להגשת ראיה חדשה או לתיקון כתבי טענות ולבקש להעלות הטענה בדבר העדר יריבות, ולא להעלותה לראשונה רק במסגרת סיכומיו.
באשר לטענת המערער כי היות והמשיבה לא טרחה להגיש סיכומי תשובה היה על בית המשפט קמא לדחות את טענותיה בדבר הרחבת חזית אסורה. אזי אף טענה זו נדחית. נוכח קביעתי לעיל בדבר היותה של טענה זו בגדר טענה המשלבת אף טענות עובדתיות, לא ניתן להעלות טענה זו, אשר לא היוותה חלק מהפלוגתאות, לראשונה במסגרת סיכומי הנתבע, והיא מהווה הרחבת חזית אסורה (לעניין הנושא של הרחבת חזית ראו ספרו של גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמודים 88 -89).
בנסיבות אלו אינני נדרשת לדון בטענות צדדים באשר ליחס בין פרשנות סעיפים 12 ו- 139 לחוק התאגידים, אך אעיר כי מעיון בפסיקת בתי המשפט המחוזיים (ושעה שהנושא טרם הוכרע בפסק דין של בית משפט עליון), עולה, כי שעה שהמדובר בהיטל ביוב, אשר התביעה בגינו ה וגשה ערב הקמת התאגיד או שעילת ו הייתה קיימת ערב הקמת התאגיד יכולה הרשות לגבות ההיטל , אך זאת עבור התאגיד בלבד (ראו פסקי הדין בעניין עיריית הרצליה ועיריית נצרת).
בפסיקה נעשתה הבחנה בין יכולתה של הרשות לפעול לגביית החובות וזאת בשונה מסמכותה להוצאת דרישת התשלום. בענייננו, וכפי שצוין לעיל הטענה בדבר היעדר יריבות הועלתה רק בסיכומי המערער בבית משפט קמא כך שלא הובאו ראיות באשר למועד תחילת פעילותו של תאגיד המים, להבדיל ממועד הקמתו, ועל כן לא ניתן היה להכריע בטענת העדר היריבות במסגרת פסק הדין.
חיוב בריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות ריבית
המערער טען כאמור, כי לא היה מקום לחייבו בתשלום ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות -ריבית, אלא לכל היותר לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית).
סעיף 2 (א) לחוק הרשויות המקומיות-ריבית, קובע כי "תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים". בהתאם לסעיף 1 בחוק הרשויות המקומיות-ריבית, מסתכמת הריבית על אי תשלום תשלומי חובה בהצמדה למדד ובצירוף 0.5% לחודש. אין מחלוקת כי הריבית על פי חוק פסיקת ריבית נמוכה מן הריבית על פי חוק הרשויות המקומיות-ריבית.
בפסק דינו של בית המשפט העליון עע"מ 8804/10 חלקה 6 בגוש 6950 בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו (4.9.12) (להלן: פסק הדין חלקה 6) בית המשפט העליון מאשר את קביעת בית המשפט המחוזי " שחוב הארנונה של המערערת אמור לשאת ריבית לפי חוק הרשויות המקומיות, שאין חולק שהוא החוק הרלוונטי למקרה דנן, הרי שלאור ניסיונות הפשרה הרבים שנעשו בין הצדדים לאורך השנים ולאור העובדה כי שיפוץ הבניין נבע מיוזמתה של העירייה, יש לחייב את המערערת בתשלום חוב הארנונה כשהוא נושא ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית." (ראו סעיף 20 לפסק הדין).
בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעמ"נ ( מינהליים ת"א) 32429-12-12 יצחק כלוף נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב -יפו (24.04.2014) (להלן: פסק הדין כלוף) דן בית המשפט, כבוד השופטת ר' רונן, בתכליות השונות העומדות בבסיס החיוב בריבית לפי חוק פסיקת ריבית וכן חוק הרשויות המקומיות-ריבית, ובסמכותו של בית המשפט להתערב בשיעור הריבית על פי חוק הרשויות המקומיות-ריבית , וציין את הדברים הבאים, היפים אף לענייננו:
"הריבית שחלה על חובות ארנונה מכוח חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם – 1980 (להלן: "חוק הרשויות ריבית") היא ריבית גבוהה, העולה על שיעור הריבית שנפסק בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א – 1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה"). בעוד שחוק פסיקת ריבית והצמדה משקף תשלום עבור השימוש בכסף, ולכן חיוב בריבית על-פיו אינו "עונש", הרי חיוב בריבית הגבוהה של חוק הרשויות ריבית, כולל מימד מעין עונשי, שכן הנישום מחויב בריבית בשיעור העולה על ערך השימוש בכסף .
.......
אני סבורה כי בית-המשפט מוסמך להתייחס במסגרת פסק-הדין לשאלת שיעור הריבית על חוב שנדון בפניו. חוק הרשויות ריבית מתייחס לתשלומים לרשויות המקומיות המשולמים באיחור ולתוספות הפיגורים שרשות פיגורים רשאית להטיל על הנישום במקרים כאלה.
החוק קובע:
"2(א) תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים".
ס' 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה קובע כי "רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית לפי שיקול דעתה לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו". ס' 3א מוסיף וקובע כי "במקום ריבית, רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית במלואם או במקצתם".
מכאן, כי נושא הריבית והפרשי ההצמדה שיש להוסיף על חוב פסוק – הוא נושא שבשיקול-דעתו של בית-המשפט. אכן, חיקוקים שונים קובעים את הכלל ביחס לאופן חישובם של הפרשי ההצמדה והריבית. כך נקבעו שיעור הריבית והפרשי ההצמדה בסעיף ההגדרות בחוק פסיקת ריבית והצמדה, וכן קיימת קביעה בחוק הרשויות ריבית ביחס לריבית שיש לשלמה בדרך כלל לרשות מקומית על חוב לרשות.
אולם, מחוק פסיקת ריבית והצמדה עולה כי לבית-המשפט ישנה סמכות לקבוע האם יש לחייב בתשלום הריבית אם לאו, על פי שיקול-דעתו. אני סבורה כי דין דומה צריך לחול הן כאשר בית-המשפט מחייב בריבית מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה והן כאשר הוא אמור לחייב בריבית מכוח חוק הרשויות ריבית. בשני המקרים רשאי בית-המשפט לחרוג משיעור הריבית הקבוע בחוק, ולחייב את החייב לשלם רק את חלקו (או, בנסיבות המתאימות, לא לשלמו כלל)". (ההדגשה הוספה – ע.ר.).
לציין שעל פסק הדין הוגש ערעור על ידי הנישום כלוף, אך לא על ידי הרשות, עיריית תל אביב , כך שעל סוגיית הריבית לא הוגש ערעור [ראו בר"מ 3811/14 עו"ד ישראל כלוף נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב (5.13.15)].
בהתאם לפסקי הדין חלקה 6 וכלוף לבית המשפט שיקול דעת בכל הנוגע לפסיקת הריבית בה יש לחייב מכוח כל אחד מן החיקוקים הקובעים שיעורי ריבית שונים, כאשר מפסק דין כלוף עולה כי זאת מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה כחוק כללי הקובע נורמה כללית בסוגית שיקול הדעת בפסיקת ריבית.
אף בע"א (חי') 25747-06-15 הבישופות היוונית קתולית נ' עיריית עיר הכרמל - דליית אל כרמל –עוספיא (19.4.16) התייחס בית המשפט המחוזי לסמכותו של בית המשפט לבחון את נושא הריבית, וקבע כי על הרשות לפעול לגביית החיובים המגיעים לה, כאשר עיכוב בגביית חיובים אלו, עלול להביא לחיוב הנישומים בסכומים גבוהים הנובעים מתשלום ריבית והצמדה על פי חוק הרשויות המקומיות -ריבית.
כן יש להזכיר את פסקי הדין המוזכרים בפסק הדין כלוף המפחיתים את הריבית בנסיבות של שיהוי בפעולת הרשות: עמ"נ (חי) 215/08 יחיד סי מרבצי דולומיס (2001) ס"ד בע"מ נ. המועצה האזורית מטה אשר (כב' השופט ר' סוקול, 8.12.09); עמ"נ (חי') 4219-08-09 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ. עיריית חיפה, (כב' השופטת י' וילנר, 10.6.10).
עוד ניתן להזכיר את פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין זאבי [ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ ( 23.8.15)], שבו קבע בית המשפט העליון כי ניתן להתערב בריבית הסכמית במקרים חריגים בהם השתהה הבנק במימוש הבטוחות וזאת מכוח סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 . במקרה שבפנינו מדובר בריבית על פי דין, אשר לבית המשפט סמכות על פי הפסיקה שצוטטה לעיל, וברוח פסק הדין בעניין זאבי, להפחית את הריבית בהיותה ריבית עונשית, על פי שיקול דעתו ובנסיבות המתאימות, אשר בעיקרן כאשר הרשות מתמהמהת בהגשת התביעה.
לא התעלמתי מפסק הדין בעניין ריינר (ע"א 2987/91 ריינר נ' עיריית ירושלים, 10.6.92) שמביאה המשיבה בעיקרי טיעונה, שבו קובע כב' השפט א' מצא כך: "משנוכחנו, שלעניין הריבית והפרשי ההצמדה חלות הוראותיו של חוק הרשויות המקומיות הנ"ל, שוב אין חוק פסיקת ריבית והצמדה יכול לחול (ראה סעיף 6(ב)(3) לחוק פסיקת ריבית והצמדה)". דברים עליהם חזר בית המשפט העליון בע"א 1416/09 עיריית מודיעין נ' התאחדות הקבלנים הארצית ואח', (10/05/2012). אולם מקובלת עלי פרשנותה של כב' השופטת ת' נתנאל-שרון בתא"ק ( חי') 1090/07 איגוד ערים לענייני ביוב (אזור כרמיאל) נ' מועצה מקומית מג'דאל כרום (17.5.16) לדברים שנאמרו בפסקי הדין הנ"ל, כי "לפי הקשר הדברים, ניתן לפרש את הנאמר, כמתייחס לכך שכאשר חל חוק הרשויות המקומיות, חלות הריביות הקבועות בו ולא אלה הקבועות בחוק פסיקת ריבית והצמדה, אך אין בכך, בהכרח, כדי לומר, שביהמ"ש נעדר סמכות להפחית מהריבית, לפי שיקול דעתו ובהתקיים הנסיבות המתאימות" וכן ראו הניתוח בסעיפים 52-58 לפסק הדין בסופם היא קובעת, כי אכן יש לבית משפט הסמכות להפחית ריבית לפי שיקול דעתו במ קרים המתאימים. וכך גם עשה בית המשפט מספר פעמים, כפי שהראיתי לעיל, ואף באישור בית המשפט העליון בעניין חלקה 6.
בנסיבות שבפנינו, הרשות אכן לא פעלה באופן המהיר ביותר להתחלת פעולות הגבייה, ובניגוד ל חוות דעת היועמ"ש מס' 7/1002 מפברואר 2012, שהגיש המערער בבית משפט קמא, שבה נקבע כי רשות מנהלית אינה רשאית להשתהות בגביית תשלומי חובה, גם אם תקופת ההתיישנות הפרוצדוראלית היא 7 שנים, אלא על הרשות לנקוט בהליכים לגביית תשלום חובה בתוך 3 שנים בלבד מיום הוצאת הדרישה (ראו סעיף 57 לפסק הדין קמא) (להלן: הנחיית היוהמ"ש).
בנדון בפנינו, דרישת התשלום הוצאה למערער בינואר 2007, כאשר המערער טען לעניין זה בעדותו כי קיבל את הדרישה בשלב מאוחר יותר מהמועד בו הוצאה, ללא שנתן פירוט למועד זה (ראו סעיף 58 לפסק הדין במסגרתו צוטטה חקירת המערער , וכן ראו חקירת המערער במסגרת בקשתו לביטול פסק דין בהעדר המצאה, פרוטוקול דיון מיום 1.11.12, עמוד 12 שורות 5- 20). בהמשך עדותו אישר, כי לאחר שקיבל את הדרישה הפנה אות ה לבאי כוחו לצורך הטיפול בה (עמוד 24 לפרוטוקול שורות 5 -10, שהם ציטוט חקירתו בבית משפט קמא). בהמשך חקירתו אישר המערער כי קיבל את מכתב ההתראה שהוציאה המשיבה מיום 10.6.11 שאז שלח את בא כוחו לטפל בנושא (עמוד 24 לפרוטוקול שורות 11 -15, ציטוט חקירתו בבית משפט קמא).
ככל שהיו למערער טענות באשר למועד בו הומצאה לו דרישת התשלום היה עליו להעלותן במסגרת תצהירו, לרבות פירוט המועד המדויק בו נודע לו על דרישת התשלום לראשונה, ואין די בטענות מעורפלות באשר למועד ההמצאה. על כן, אין מקום לקבל את טענות המערער באשר למועד בו הומצאה לו דרישת התשלום לראשונה. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי ממועד הוצאת דרישת התשלום בשנת 2007, ועד למועד הגשת התביעה לבית משפט קמא, בספטמבר 2011, חלפו כמעט חמש שנים.
בנסיבות אלו, בהן בין מועד הוצאת דרישת התשלום להגשת התביעה הנדונה חלפו כמעט 5 שנים, ובהתחשב בהנחיית היועמ"ש לעיל, הרי שיש מקום לקבל את טענות המערער באופן חלקי ולקבוע כי היה על המשיבה לפעול לגביית החוב ולא להמתין עם הליכי הגבייה זמן כה רב.
על כן יש לקבוע כי ממועד הוצאת דרישת התשלום ועד לחודש דצמבר 2009 י חויב המערער בהפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות-ריבית, וזאת על פי הנחיית היועמ"ש כאמור לעיל, הקובעת פרק זמן מכסימלי של שלוש שנים לביצוע פעולות גבייה. יחד עם זאת, מינואר 2010, מועד סיום שלוש השנים מהוצאת דרישת התשלום, ועד ספטמבר 2011, המועד בו החלו פעולות הגבייה, יחויב בהפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה. מספטמבר 2011 ועד התשלום בפועל יחויב שוב בריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות-ריבית,
חיוב בהוצאות ושכר טרחה
ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בפסיקת הוצאות ובשכר טרחת עורך דין אלא במקרים נדירים בהם החלטת בית משפט קמא נראית פגומה או בלתי מתקבלת על הדעת [ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין (9.12.08) וע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (16.6.05) ].
בנסיבות העניין, נוכח סכום התביעה, 1,002,419 ₪, והסכום שנפסק למשיבה בפסק הדין, כשהוא משוערך, המגיע לסך של כמיליון ₪ (ראו מוצג 1 למוצגי המשיבה), ונוכח סעיף 1 לתוספת לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ) תש"ס-2000, אין בסכומים שנפסקו לחובת המערער כדי סטייה מהכלל הנ"ל המצדיק התערבות ערכאת הערעור.
סוף דבר
הערעור מתקבל באופן חלקי ביחס לחיוב בהפרשי הצמדה וריבית כמפורט להלן:
מינואר 2007 ועד לחודש דצמבר 2009 (כולל) יחויב המערער בהפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות-ריבית.
מינואר 2010 ועד חודש אוגוסט 2011 (כולל) יחויב בהפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה.
מספטמבר 2011 ועד התשלום בפועל יחויב שוב בריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות-ריבית.
נוכח הודעת הצדדים לפיה המערער שילם למשיבה את כל הסכומים בהם חויב על פי פסק הדין, על המשיבה להשיב למערער הסכומים ששילם ביתר וזאת לפי הפירוט בסעיף 52 לעיל.
בנסיבות אלו, ואף נוכח העובדה כי המשיבה נטלה לעצמה חירות והגישה טיעון נוסף בכתב, ללא שניתנה לה רשות לכך - ראו החלט ת אב"ד, סגן הנשיא, השופט שנלר מיום 27.3.18 - אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
הפיקדון שהופקד על ידי המערער יושב לו באמצעות בא כוחו.

עינת רביד, שופטת

השופט ישעיהו שנלר –סג"נ, אב"ד
אני מסכים כי דין הערעור להידחות בעיקרו, וביחס לריבית בנסיבות המיוחדות , אכן יש מקום לקבלתו החלקית.

ישעיהו שנלר, שופט, סג"נ
אב"ד

השופט קובי ורדי, סג"נ:
אני מסכים.

קובי ורדי, שופט, סג"נ

הוחלט בהתאם לפסק דינה של השופטת עינת רביד.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.
ניתן היום, ל' חשוון תשע"ט, 08 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.

ישעיהו שנלר, סג"נ, שופט- אב"ד

קובי ורדי, סג"נ,
שופט

עינת רביד, שופטת