הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 30949-04-19

לפני
כבוד ה שופטת עינת רביד

מבקש

אמנון חכימי
ע"י ב"כ עו"ד גדי רחמים

נגד

משיבה

עיריית בני ברק
ע"י ב"כ עו"ד אסף גלעדי

החלטה

החלטה זו עניינה בבקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, כבוד השופט עמית יריב, מיום 17.2.19 בת"א 21486-01-15, במסגרתו הורה בית המשפט על פינוי המבקש מהמקרקעין המצויים ברחוב ז'בוטינסקי 11 בני ברק, הידועים כחלקות 311 ו- 325 בגוש 6196, אשר המבקש תפס חזקה בחלקם והוא מפעיל מסעדה המצויה במבנה חד קומתי בשטח 121 מ"ר ומחסן הצמוד לו בשטח 2 מ"ר (להלן בהתאמה : המקרקעין ו- המסעדה).

רקע ותמצית פסק הדין
המשיבה, רשות מקומית, היא הבעל הרשום של המקרקעין, הגישה בשנת 1983 תביעה נגד המבקש לסילוק ידו מהמקרקעין. ביום 8.1.1984 ניתן פסק דין בהעדר הגנה במסגרתו נקבע כי על המבקש לפנות את המקרקעין. ביום 3.4.1984 הגישה המשיבה בקשה לביצוע פסק הדין בהוצאה לפועל אולם בסופו של יום פסד הדין לא בוצע.
ביום 18.8.2013 פנתה המשיבה בדרישה למבקש לפנות את המקרקעין תוך 14 יום, אך המבקש לא נענה לפניה עד למועד הגשת התביעה.
בנוסף, בשנת 2004 נוהל הליך פלילי נגד המבקש בגין הפעלת המסעדה ללא רישיון עסק, ונקבע כי על המבקש לסגור את המסעדה. המבקש לא פעל על פי גזר הדין וביום 26.12.2013 הורשע על בסיס הודאתו בגין אי ציות לצו בית משפט, והוטלו עליו קנסות עד לסגירת המסעדה בפועל. עד למועד פסק הדין קמא המסעדה לא נסגרה והמבקש ממשיך להפעילה.
המשיבה טענה בבית משפט קמא כי המבקש מחזיק במקרקעין שלא כדין, והוא בונה מבנים ללא הסכ מתה, אינו משלם דמי שימוש ראויים ומתנגד לפינוי. עוד הוסיפה כי ככל שייקבע כי המבקש הוא בר רשות אזי רשות זו בוטלה במועד הגשת התביעה הראשונה מיום 9.3.1983.
המבקש טען מנגד כי ביום 28.5.1956 חתמה המשיבה על הסכם עם בוריס הרשמן (להלן: הרשמן) במסגרתו התירה להרשמן להקים קיוסק על חשבונו תמורת תשלום סמלי למשיבה. ביום 7.9.1981 נחת הסכם רכישת זכויות במקרקעין בין הרשמן למבקש לפיו נמכרו לו הזכויות במקרקעין. על כן נטען כי הוא תופס חזקה במקרקעין בתמורה ובתום לב.
עוד טען כי המשיבה ידעה כי הרשמן העביר למבקש את הזכויות במקרקעין ולא נקטה בכל פעולה במשך זמן ממושך, כך שכיום היא פועלת בשיהוי ניכר, על כן היא מושתקת מלדרוש את פינויו כיום.
לטענת המבקש הוא אינו פולש וכי כניסתו למקרקעין הייתה כדין בהסכמת המשיבה ובהתאם לזכויותיו על פי ההסכמים שנחתמו, וכי הוא בעל זכויות קנייניות המגיעות לכדי בעלות.
טענה נוספת שהעלה המבקש הייתה כי בהתאם לתוכנ ית החלה על המקרקעין יש לפצות את המחזיקים במקרקעין, זאת נוכח התכנון להקמת גורדי שחקים ומבנים חדשים. על כן יש לפצותו או לחילופין למצוא לו דיור חלוף.
בפסק הדין נקבע כי ההסכם בין המשיבה לבין הרשמן שלל את האפשרות של החוכר להפוך לבעל המקרקעין, וקבע כי התמורה שיקבל הרשמן ומי שיבוא בנעליו, בגין ההשקעה במקרקעין, היא חכירה לזמן קצוב.
נקבע כי יש לדחות את הטענה להיות המבקש דייר מוגן שכן זו נטענה בעלמא וללא ביסוס.
עוד נקבע כי פסק הדין לפינוי המבקש משנת 1983 הוא פסק דין חלוט, וכי החל משנת 1984 איבד המבקש כל זכות שרכש מהרשמן וממועד פסק הדין הוא בבחינת פולש. אומנם התרשלות המשיבה באכיפת פסק הדין מעוררת קושי, אך פסק הדין בעינו עומד הוא שולל מהמבקש את הטענה כי הוא יושב במקרקעין כדין.
באשר להתרשלות המשיבה בביצוע פסק הדין משנת 1983, קבע בית המשפט, כי היות והמשיבה ידעה שהמבקש מחזיק במקרקעין, ניתן לראות בהתנהלותה, בין השנים 1985-2013 השלמה עם המשך ההחזקה במקרקעין, קרי רשות מכללא. אך מעת ששלחה למבקש בשנת 2013 דרישה לפינוי, בוטלה הרשות שניתנה למבקש והוא בבחינת פולש.
באשר לדרישת המבקש לדיור חלוף, נקבע כי יש לדחות הטענה היות ואין המדובר בבית מגורים, כי אם בית עסק. שנית, אין המדובר בהליכי הפקעה כי אם בהליך לאכיפת זכויותיה הקנייניות של המשיבה בנכס.
באשר לדרישת המבקש לפיצויים נקבע כי זו הועלתה כטענת הגנה למקרה בו יפונה מהמקרקעין, ולא הוגשה תביעה לפיצויים. עוד צוין כי התוכנית אליה התייחס המבקש דנה בפיצוי בעלי זכויות במקרקעין ולא בפיצוי פולשים או בני רשות, ועל כן אין לקבוע פיצוי למבקש.
על כן נקבע כי המבקש יפנה את המקרקעין עד ליום 30.4.19. באשר להוצאות נקבע כי נוכח התנהלות המשיבה, אשר בעטיה נוהל הליך כפול, לא נפסקות הוצאות.
הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין
לטענת המבקש המדובר בערעור אשר סיכוייו גבוהים ומצדיקים עיכוב ביצוע פסק הדין, וזאת כמפורט בבקשתו.
עוד טוען המבקש כי אי היעתרות לבקשה עלולה לגרום לו ולבני משפחתו הנרחבת נזק בלתי הפיך, שכן מדובר בפינוי מנכס כאשר בכוונת המשיבה להרוס את המבנה. לטענת המבקש לו ולמשפחתו נסיבות חיים קשות במיוחד, לעניין זה הוא מפנה לתצהירו של אחיו, אשר הוגש בבית משפט קמא , בדבר הנסיבות האישיות והכלכליות של משפחתו. לטענת המבקש בעקבות ההשקעות הרבות במקרקעין נקלעה המשפחה לחובות העולים לסך של מיליון ₪ ואם חלילה לא יינתן צו עיכוב ביצוע וייהרס הנכס, אזי משפחתו ברוכת הילדים של המבקש עלולה להמשיך לחיות שנים ללא פרנסה ויגיעו למצב דכאוני.
עוד מוסיף המבקש כי לא ייגרם כל נזק למשיבה, אשר במשך 29 שנה לא נקטה כל פעולה לפינוי. לעניין זה נטען כי המשיבה הגישה תביעת פינוי זהה לנכס הנמצא באותו רחוב וכי בית משפט השלום קיבל את התביעה, ובמסגרת הערעור הייתה הסכמה עם המשיבה לעיכוב ביצוע פסק הדי עד לשמיעת הערעור גופו. מכאן שאין מקום לעשות הפליה בין מחזיקים שונים.
תשובת המשיבה
המשיבה הגישה תשובתה וטענה כי יש לדחות הבקשה, שכן המדובר בערעור אשר סיכוייו קלושים.
לטענת המשיבה הציר עליו נמצאת המסעדה נמצא בעיצומן של עבודות פיתוח והעירייה ממתינה לפסק הדין החלוט להשיב לידיה את המקרקעין שהמבקש פלש אליהם עוד בשנות ה- 80 ולאפשר למשיבה לעשות במקרקעין שימוש בהתאם לייעודם – דרך ושצ"פ.
עוד טוענת המשיבה כי יש לדחות הבקשה שעה שלמסעדה אין רישיון עסק החל משנת 2003 ואף כי ניתנו בעניין החלטות שיפוטיות ובין היתר צו לסגירת המסעדה המבקש עדיין ממשיך להפעילה. משמעות קבלת הבקשה היא מתן אפשרות למבקש להמשיך להפעיל את המסעדה ללא רישיון עסק ולשמוט את הקרקע תחת צו הסגירה שניתן נגד המבקש. עוד מפנה המשיבה לגזר דין מיום 26.12.13 במסגרתו עלה , כי המבקש מבזה החלטות שיפוטיות ומסכן את שלום הציבור תוך ש מוטל עליו קנס כספי בסך של 10,000 ₪ וקנס יומי בסך של 500 ₪ החל ממועד גזר הדין ועד לסגירת המסעדה בפועל.
עוד טוענת המשיבה כי נסיבות העניין אינן מצדיקות עיכוב ביצוע פסק הדין שעה שהמדובר בנכס לצרכים מסחריים ואין המדובר במגורים, אשר אז המדובר בנזק אשר ניתן לפיצוי בכסף.
ביום 18.4.18 ניתנה החלטה המורה על צו עיכוב ביצוע ארעי וזאת עד למתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.
דיון והכרעה
בהתאם להלכה הפסוקה בעל דין זכאי, ככלל, ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק-הדין, ואין בהגשת ערעור על פסק הדין כדי לעכב את ביצועו. הגישה במקרים מסוג זה נוטה, אפוא, שלא לעכב את הביצוע, להוציא מצבים חריגים ויוצאי דופן. החריג מתממש כאשר עולה בידו של מי שחויב בביצועו של פסק הדין לשכנע כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, והשני, כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו, במובן זה שקיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו (ראו ע"א 5333/14 ‏ נאות חן הנדסה וייזום בע"מ נ' לזרוב אדמונד, מיום 13.10.14, וכן ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 675 (מהדורה עשירית, 2009). בין שני השיקולים הנ"ל מתקיים יחס של מעין "כלים שלובים", או "מקבילית כוחות", משמע, ככל שסיכויי הערעור נראים מוצקים יותר, כך ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות ינוע לכיוון המבקש, ולהפך, כאשר המדובר בתנאים מצטברים.
באשר לבקשת המבקש לעיכוב ביצוע פינוי מקרקעין, הרי שיש להבחין בין סוגי השימוש במקרקעין: מגורים, עסק, מוסד חינוכי ועוד. לעניין זה נקבע בפסיקה כי עת המקרקעין הם בני חליפין ואין להם איכויות מיוחדות אין הצדקה לעיכוב הביצוע [ראו בספרם של בן נון וחבקין, הערעור האזרחי , עמ' 373, מהדורה שלישית, 2012, וכן ראו ע"א 8691/13 לאה ברגר נ' נחום יניב (19.01.2014)].
ראשית, אני מקבלת את טענותיה של המשיבה לפיהן אין ליתן יד למבקש אשר עותר להמשך הפעלת המסעדה במקרקעין, וזאת חרף צווים שיפוטים אשר ניתנו לאורך השנים ואשר הורו על סגירת העסק. לעניין זה ראו גזר דינו של בית משפט השלום, בת"פ 979/13, על ידי כבוד השופט עדי הדר (נספח 3 לתשובת המשיבה) במסגרתו הורשע המבקש באי ציות לצו בית המשפט, והוטלו עליו קנסות עד לסגירת המסעדה בפועל. במסגרת גזר דינו ציין בית המשפט את הדברים הבאים אשר לטעמי מצדיקים אי היעתרות אף לבקשה בפני :
"למרות שבית המשפט ניסה לדלות מהנאשם פרטים אישיים שעשויים לשכנע אותי להקל בעונש, הנאשם לא סיפק ולו בדל של מידע בעניין, להיפך, אישר שבמשך שלוש שנים כיבד את פסק הדין ולאחר מכן שב לסורו ומנהל את העסק תוך חשיפת הציבור לסכנות לבריאותו, הן מבחינת תברואה והן מבחינת שריפה, בהעדר רישיון עסק תקף . מובן שהאחריות לאסון תברואתי או כתוצאה משריפה, תהיה מונחת בפני המאשימה ובית משפט זה, אם יסכימו לדרך התנהלות זו, וזאת גם אם נתעלם מהחומרה היתרה של ביזוי פסק הדין של בית משפט זה....."
כפי שקבע כבוד השופט הדר, אף אני סבורה כי עיכוב ביצוע פסק הדין משמעו כי המבקש יכול להמשיך ולהפעיל את המסעדה, הפעלה אשר לא זו בלבד שמנוגדת לחוק, יש בה אף כדי לסכן את שלום הציבור, ולכך וודאי שאין מקום כי בית המשפט ייתן יד.
כמו כן, ובשים לב כי המקרקעין מושא הבקשה, משמשים לעסק, ואין המדובר במגורים, הרי שאין בביצוע הפינוי כדי לגרום למבקש נזק בלתי הפיך, אשר אינו בר פיצוי.
באשר לטענתו של המבקש באשר למצבו הכלכלי, ומשמעות ההחלטה הדוחה את הבקשה, אזי ועם כל ההבנה למצבו של המבקש בעניין זה, אין באמור כדי לקבל הבקשה, אשר משמעה המשך הפעלת המסעדה שלא כדין.
נוכח האמור לעיל לא מצאתי מקום להידרש לסיכויי הערעור, אך מעיון בפסק הדין והערעור עולה כי, לכאורה, הם אינם ברף המצדיק עיכוב ביצוע פסק הדין.
על כן הבקשה נדחית ועיכוב הביצוע הארעי מבוטל.
הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון בערעור גופו.

ניתנה היום, א' סיוון תשע"ט, 04 יוני 2019, בהעדר הצדדים.