הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 30691-12-18

לפני
כב' השופט שאול שוחט, סגן נשיא, אב"ד
כב' השופטת עינת רביד
כב' השופט נפתלי שילה

מערערים

רונן אלסטר

נגד

משיבים

פיוניר מחקר ופיתוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד חיה ארמן ודנה שמיר

פסק דין

השופט שאול שוחט, סג"נ, אב"ד

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א-יפו, כב' הש' אביים ברקאי, מיום 29.10.18.

המערער עבר תהליך מיון למשרה אצל המשיבה. תהליך המיון כלל ראיונות (מבדקי התאמה) של המערער אצל המשיבה ובמכון מיון אליו הופנה.

המערער לא התקבל לעבודה.

תוך שימוש בזכות שקבועה בסעיף 15 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"ה-1981 (להלן: החוק) הגיש המערער לבית משפט השלום כתב תביעה בו עתר למתן צו שיורה למשיבה לחשוף את "כל המידע השמור בידיה" עליו ולהשמיד מידע הנוגע אליו "שנתקבל שלא כדין או איסור שימוש בו" (להלן: "התביעה").

המערער טען בכתב תביעתו, כי המשיבה, כבעלת מאגר מידע, לא פעלה למימוש זכותו לעיין במאגר המידע שבידיה, זכות המוקנית בידיו מכוח סעיף 13 לחוק; לא מסרה הצהרה על שלמות ונכונות המידע; מסרה מידע חלקי ולא שלם והמידע שנמסר על ידה נמסר בניגוד לתקנות הגנת הפרטיות (הבטחת מידע), התשע"ז-2017.

לכתב התביעה הוגש כתב הגנה. המשיבה אף הגישה בקשה לסילוק על הסף. המערער הגיש כתב תשובה.

בתום דיון שקיים בית משפט קמא, ביום 29.10.18, דחה בית משפט קמא את התביעה.

בערעורו לפנינו טען המערער:

כנגד קביעתו של בית משפט קמא כי המשיבה מסרה לו את כל המידע שמצוי ברשותה. לטענתו, שגה בית משפט קמא בקביעתו זו שעה שהמצהירה מטעם המשיבה לא התייצבה לדיון, מה גם שהמצהירה מטעם לא הייתה זו שמסרה לו את המידע; כי שגה בית משפט קמא משלא קבע כי המשיבה מחזיקה ב'מידע' וב'מאגר מידע' כהגדרתם בחוק מה שחייב את הקביעה כי הנתונים שנמצאים ברשותה ו/או המסקנות שניתן להסיק מהם עונים להגדרת 'מידע' אף להגדרת מידע רגיש לפי סעיף 7 לחוק, שמזכה את העיון בו ואת השמדתו; כנגד קביעתו של בית משפט קמא שהמשיבה אינה גוף הנותן שירות לציבור ומשכך נמנע מלהחיל את הנחיית רשם מאגרי המידע 1/2007 בדבר זכותו לעיין בהקלטות קול, וידאו ובמידע דיגיטלי נוסף; בית משפט קמא לא נתן כל משקל להנחיית רשם מאגרי המידע 2/2012 בנוגע לתחולת הוראות החוק על הליכי מיון לקבלה לעבודה ופעילות מכוני מיון המכוונת גם לחוות דעת ולא רק לנתונים.

עוד קבל המערער על כך שבית משפט קמא שלל את זכותו לתקן את המידע שנאגר אודותיו משראה בכך התערבות לא מוצדקת בהתנהלות המשיבה כמעסיק. בהקשר זה הפנה המערער לסעיף 15 לחוק שמאפשר לבעל הזכות לעיון להגיש תובענה גם על הודעת סירוב לתיקון מידע במאגר, שניתנה בהתאם לסעיף 14(ג) לחוק.

מעבר לטענות הכלליות שפורטו לעיל בפי המערער טענה נוספת, ספציפית, שנוגעת לתכתובת דוא"ל שהוחלפה לגביו, אשר הועברה לו, לטענתו, באופן מקוטע בניגוד לחובתה של המשיבה להציג את התכתובת בשלמותה.

דיון והכרעה:
לאחר שנתנו דעתנו על מכלול טענותיו של המערער, באנו לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות, על כל חלקיו.

ההיבט הדיוני:
א. המערער פנה למשיבה ביום 24.12.17 בבקשה לעיון במידע במסגרתה ביקש לקבל מידע אודותיו המצוי במאגרי המידע שלה. מדובר בבקשה סטנדרטית המוגשת מכוח תקנה 1 לתקנות הגנת הפרטיות (תנאים לעיון במידע וסדרי דין בערעור על סירוב לבקשת עיון), תשמ"א-1981 (להלן: התקנות) בה מפרט מבקש המידע את המבוקש. בבקשה, שצורפה לתיק המוצגים של המערער, ביקש הוא את המידע על אישיותו; מעמדו האישי; צנעת אישיותו; מצבו הכלכלי; הכשרתו המקצועית; דעותיו ואמונותיו.
לא התבקשה בקשה לתקן מידע כלשהו שנמצא, אודותיו, במאגר, אף לא בקשה להשמידו.

ב. במענה לבקשה ובמסגרת תכתובת ענפה שהתקיימה בין המערער למשיבה, העבירה המשיבה למערער העתקים של קורות החיים שמסר לה; צילום תעודת זהות; סיכומי ראיונות פנימיים; מכתב תשובה שנשלח לנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה אליה פנה המערער בטרם פנה למשיבה. במכתב בדואר רשום שנשלח למערער הפנתה המשיבה את המערער לעיין במידע הנוגע למבחן האמינות שביצע, בהתאם להיקף העיון שנקבע בדין, במשרדי מכון המיון שם בוצע המבחן. המשיבה אף ציינה כי העבירה את פרטי הבקשה שלו למכון המיון ומסרה לו את מספר הטלפון של המכון על מנת שיוכל לעמוד עימו בקשר. המערער פנה למכון המיון וקיבל ממנו את חוות הדעת אודותיו. אין חולקין על כך.

המערער, אשר סבר כי לא כל המידע אודותיו, המצוי אצל המשיבה, נמסר לידיו, הגיש את התביעה.

על פי סעיף 15 לחוק ותקנות 10-8 לתקנות, התובענה (סעיף 15 לחוק) תוגש כערעור ותידון ותתברר בהתאם לפרק כ' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (10-8 לתקנות) שכותרתו 'בקשות בכתב' (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי).
המשיבה הגישה כתב הגנה ובקשה לסילוק על הסף שנתמכו בתצהיר.
בהיבט הדיוני המערער קובל על כך שהמצהירה מטעם המשיבה לא התייצבה לדיון ונמנעה ממנו הזכות לחקור אותה על הצהרתה כי כל המידע שנמצא אודותיו במאגר המידע שברשותה נמסר לו (סעיף 3 לתצהיר), הצהרה שבית משפט קמא נסמך גם עליה בפסק דינו. המערער עתר, בערעור ובדיון שלפנינו, להשיב את הדיון לבית משפט קמא על מנת למצות את החקירה.

איננו רואים מקום להיעתר לבקשה זו של המערער.

המערער הגיש את התביעה על דרך של כתב תביעה ולא על דרך של בקשה בכתב (הגשתה על דרך של המרצת פתיחה, שאף היא בקשה בכתב, חסומה בפניו שכן הוא לא בא בגדר "הזכאים לבקש בהמרצת פתיחה" ועתירתו אף לא באה בגדר "השאלות שניתן לבקש בהן בהמרצת פתיחה").
את כתב התביעה לא תמך בתצהיר, לאימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה מה שחייב היה לעשות אילו פעל כנדרש, על דרך של בקשה בכתב, כאמור בתקנה 240 לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מחייבת את תמיכת הבקשה בתצהיר. הסיפא של התקנה, שקובעת כי תצהיר שלא צורף לבקשה בעת הגשתה לא יצורף אלא ברשות בית משפט, מלמדת שבאין תצהיר כלל אין בקשה. משכך חסד עשה בית משפט עם המערער עת נדרש בכלל לתביעתו. ודוקו! בדיון לפנינו הודה המערער כי הוא מודע לטיב ההליך ולצורך בהגשת תצהיר עת פעל כאמור בערעורים אחרים שהגיש (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 27.2.20 שורות 9-5). זאת ועוד, תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין מקנה לבית המשפט שדן בבקשה בכתב את שיקול הדעת להחליט בבקשה גם על יסוד הבקשה והתשובות בלבד ורק "אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהיר על תצהיריהם." במקרה שלפנינו אין מחלוקת שהמערער לא ביקש, לא בכתב, אף לא בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 29.10.18, לחקור את המצהירה מטעם המשיבה. טענתו/בקשתו זו באה אך ורק בערעור.

ההיבט המהותי:
ההליך לבית משפט קמא לא מכוון למכון המיון. ההליך מבוקש נגד המשיבה אשר קישרה בינו לבין מכון המיון ואפשרה לו לקבל כל חומר שנמצא אצלו. המערער אכן פנה למכון המיון וקיבל את החומר, לרבות חוות הדעת. המשיבה הבהירה כי אינה שומרת ואינה יכולה לשמור את תוצאות מכון המיון אצלה.
המערער הפנה ל"הנחיית רשם מאגרי מידע 2/2012, תחולת חוק הגנת הפרטיות על הליכי מיון וקבלה לעבודה ופעילות מכוני מיון". מעיון בהנחיה עולה כי לא ניתן לומר שאין לה רלוונטיות לענייננו משום שהמשיבה היא מעסיק ולא מכון מיון. (סעיף 5ד לפסק דינו של בית משפט קמא). סעיף 1.3 להנחיה מבהיר כי היא מתמקדת ביישום הוראות החוק על הליכי המיון לעבודה בדגש על פעילותם של מעסיקים באמצעות מכוני מיון ומבהירה את מעמדם של המעסיקים ומכוני המיון ביחס למידע שנאגר, לפי פרק ב' לחוק. כך גם בסעיף 2.7.5 הובהר כי עמדת הרשם היא שעל המעביד (מעסיק) ועל כל מכון מיון שפועל מטעמו, לאפשר לכל מועמד לעבודה שעבר מבחני מיון והתאמה לקבל את חוות הדעת בדיוק כמו שנמסרה למעביד שהזמין את המבדקים, לרבות תוצאותיהם. עם זאת, מדובר בהנחיה רגולטורית שאין לה כל תוקף חוקי. מההנחיה ניתן ללמוד את מחויבות המעסיק שמראיין בנפרד ממכון המיון, ואת החובה שלו לאפשר למועמד שלא התקבל לעיין בכל חוות דעת שהתקבלה לגביו, בדיוק כפי שהתקבלה. במקרה שלפנינו, אין חולקין כי חוות הדעת נמסרו לו ומעבר לנדרש, לטענת המשיבה שנתמכה כאמור בתצהיר, נמסרו לו גם כל התרשומות שבידיה ואין לה דבר נוסף.

מטעמים אלה, אינני סבור שהייתה חובה על המשיבה למסור למערער את תכתובת הדוא"ל שנמסרה לו, לגביה התקבל אצלו הרושם כי היא קטועה ולא מלאה. מעבר לנדרש – מעיון בתכתובת – מוצג 7 למוצגי המערער – עולה כי מדובר בתשובה של המראיינת טל בן לולו מיום 19.12.10 על פרטי שיחתה עם המערער בעקבות פנייתו שלו, אחרי שהודיעו לו שלא התקבל לעבודה, לקבלת הסבר לגבי מה שנשאל בריאיון עמה בקשר לריאיון שערך עם מראיין אחר בשם דן. בתביעתו, שכזכור אף לא נתמכה בתצהיר, לא פירט המערער על מה מתבסס הרושם שלו כי התכתובת חסרה. משכל תביעתו נשענת על רושם שנותר אצלו כי בידי המשיבה חומר נוסף שלא הועבר אליו (סעיף 10 לתביעה); כי קיים "חשש" שיש מסמכים נוספים (סעיפים 16 ו-27 לתביעה); דבריו בפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, כי "אני לא יודע איזה עוד דברים יש ברשותם" (עמוד 1 שורה 25) ו "אני לא יודע איזה מידע נאמר עליי והוא מידע חלקי..." ובהתייחס לתכתובת זו "... אני לא יודע אם זה קטוע או לא" (עמוד 2 ש' 19-15) – אין מקום להיעתר אף לעתירה ספציפית זו ביחס לתכתובת האמורה.

בכל הכבוד, ועם כל ההבנה לעובדה שמועמדותו של המערער נדחתה, סבורני כי באין ראיה לסתור אין לקבוע כי המשיבה לא מסרה למערער את כל החומר שראוי להימסר ושנמצא במאגר המידע שלה בנוגע אליו. אפילו התרשמות מריאיון פנימי שנערך אתו אצלה (טלפוני) היא מסרה והיא אף נענתה לבקשות תיקון של המידע (לדוגמה כשהמראיינת ציינה כי בריאיון קודם עם דן הוא אמר כך וכך והוא ביקש לתקן שיירשם "לטענת דן" הוא אמר כך וכך, בקשתו נענתה; כשהמראיינת רשמה לעצמה בתרשומת שהוא איטי ביקש לתקן שיתווסף שזו "דעה אישית בלבד").

בשולי הדברים אציין, כי נוכח התוצאה אינני רואה מקום להידרש לטענת המערער כי המידע לא נמסר לו במסירה אישית בהתאם לדין או שהתשובה לא נתמכה בתצהיר בהתאם לתוספת השנייה לתקנות, מה גם שהטופס בתוספת זו מתייחס לתקנה 5 שעניינה הודעת סירוב, מה שלא היה במקרה שלפנינו: "5א' סירב בעל או מחזיק של מאגר מידע להתיר עיון במידע יודיע על כך למבקש תוך 21 ימים מיום קבלת הבקשה לטופס המפורט בתוספת השנייה". בה במידה, יש לדחות את ניסיונו של המערער לכלול בערעור גם את תוצאות פנייתו הנפרדת לתיקון מידע (ס' 12 לעיקרי הטיעון מטעם המערער) משעניין זה לא נכלל בתביעה מושא פסק דינו של בית משפט קמא.

המערער הפנה גם להנחיית רשם מאגרי המידע 1/2017 בדבר תחולת הוראות חוק הגנת הפרטיות על זכות העיון בהקלטות קול, וידאו ומידע דיגיטלי נוסף. הנחיה זו לא באה אלא להבהיר, באשר לתכני החומר שיימסר, כי גם מידע שנאגר באמצעי דיגיטלי צריך להימסר לנבדק. מאחר שהמשיבה הצהירה כי כל החומר שנאגר בידיה נמסר למערער, לרבות תכתובת המייל הפנימית שאליה מופנות טרוניותיו של המערער, אין בהפניה זו כדי לסייע, גם אם תאמר כי המשיבה הינה גוף שנותן שירות לציבור.

סוף דבר-
לו דעתי תישמע הערעור יידחה והמערער יחויב בתשלום הוצאות המשיבה ושכ"ט עורך דינה בסך של 20,000 ₪. העירבון שהפקיד המערער להבטחת הוצאותיה של המשיבה בערעור, יועבר לה באמצעות בא כוחה.
השופטת עינת רביד
אני מסכימה

השופט נפתלי שילה
אני מסכים

נפסק כאמור בסעיף 16 לפסק דינו של סגן הנשיא, השופט שאול שוחט, אב"ד.

ניתן היום, ז' אדר תש"פ, 03 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.

שאול שוחט, שופט, סגן הנשיא
עינת רביד, שופטת
נפתלי שילה, שופט