הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 28723-04-20

לפני
כבוד ה שופטת אביגיל כהן

המערערת:

קקאו סנטר ניהול בתי קפה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דוד קוגן

נגד

המשיב:

אמיל אבו עסלה
ע"י ב"כ עו"ד יאמן זידאן

פסק דין

1. לפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בת"א – יפו (כב' השופט עזריה אלקלעי) מיום 3.4.2020 בת"א 57935-10-17 לפיו התקבלה בחלקה תביעת המשיב- התובע נגד המערערת – הנתבעת.

2. בכתב התביעה טען המשיב- התובע כי ביום 18.1.15 התקשר עם הנתבעת בהסכם לפיו הוא יהיה זכיין מטעם הנתבעת להקמת סניף של בית קפה קקאו בקניון ארנה בנהריה.
שלושה שבועות לאחר מכן, הודיעה הנתבעת לתובע כי סניף קקאו לא יוקם בקניון ארנה, מאחר והנהלת הקניון התקשרה עם חברה.
באותו מועד, הציעה הנתבעת לתובע לבטל את ההסכם מיום 18.1.15 ולהחליפו בהסכם לפיו התובע יקבל זיכיון ל פתיחת סניף בר-מסעדה אירי בשם "פטריקס" שבבעלות הנתבעת בקניון נהריה. התובע הסכים להצעת הנתבעת.

ביום 30.12.15 התקשר התובע עם הנתבעת בהסכם לפיו הוא יהיה זכיין מטעם הנתבעת תמורת רכישת זיכיון עבור סניף בר-מסעדה אירי בשם "פטריקס" בקניון נהריה (להלן: "ההסכם").
בהסכם נקבע כי התובע ישלם לנתבעת את הסכומים כדלקמן:
סך 150,000 ₪ בתוספת מע"מ דמי זיכיון, תשלום חד פעמי.
50,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור אדריכלית וליווי מטעם סניף חונך.
36,000 ₪ עבור מתווך מחברת פרומול.
עם החתימה על ההסכם שילם התובע לנתבעת סך של 58,500 ₪ במזומן ועוד ארבעה שיקים לפי הפירוט כדלקמן:
שיק על סך 58,500 ₪ זמן פירעון 1.4.16. השיק נפרע.
שיק על סך של 58,500 ₪ זמן פירעון 1.5.16. השיק נפרע.
שיק על סך 58,500 ₪ זמן פירעון 1.6.16, השיק לא הוצג בחשבון.
שיק על סך של 42,120 ₪ זמן פירעון 1.7.16, השיק לא הוצג בחשבון.

לטענת התובע, סוכם בין הצדדים ואף הובטח ע"י הנתבעת כי הסניף ייפתח ויתחיל לעבוד בחודש 4/2016, מיד לאחר חג הפסח, דבר שלא נעשה.

לטענת התובע, במשך השנה הראשונה לאחר חתימת ההסכם, פנה מספר פעמים לנתבעת ולנציגיה כדי שתמלא את התחייבותה כלפיו ולברר את מועד פתיחת הסניף, אולם נמסרו לו תשובות מתחמקות והסניף לא נפתח עד מועד הגשת התביעה למרות שהתובע עמד בכל התחייבויותיו עפ"י ההסכם.

התובע טען כי לאור הבטחות הנתבעת לפתיחת הסניף בחודש 4/16 הוא התפטר מתפקידו כמנהל רכש ולוגיסטיקה בחברת "תקשוב" כדי להכין עצמו לעבודתו החדשה.
כמו כן, הוא התקשר עם עובדים שהיו אמורים לעבוד בסניף המיועד, עובדים שבאו בטענות לתובע וחלקם אף התעתד להגיש תביעה לבימ "ש.

נטען כי על אף הבטחות רבות מצד הנתבעת לפתיחת הסניף, הסניף לא נפתח ללא כל הסבר מצד הנתבעת. יתר על כן, במהלך שישה חודשים ניסה התובע להשיג את נציגי הנתבעת, אולם אלה התעלמו מפניותיו.

לטענת התובע, התנהגות הנתבעת מהווה ביטול ההסכם.
הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שלא העמידה לרשותו את הסניף במועד שהבטיחה – 4/2016 .

עילות התביעה: הפרת הסכם (חוק החוזים), עשיית עו שר ולא במשפט, הפרת חובה חקוקה ורשלנות.

הסעדים המבוקשים:
השבה מכוח סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) , התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") - השבת סך של 175,500 ₪ ששולם לנתבעת לפי ההסכם תמורת פתיחת הסניף בחודש 4/16.
נזק בגין עזיבת עבודתו והפסד שכר בסך של 285,000 ₪.
נזק בגין אובדן רווחים עתידי בסך של 450,000 ₪.
התובע העמיד את תביעתו על סך של 240,000 ₪, לצורכי אגרה.

4. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי מעולם לא הובטח לתובע כי הפאב יפתח במועד כלשהו וזאת מהטעם לפיו הנתבעת אינה שולטת במועד זה. אולם האינטרס המשותף של בעלי המושכר, התובע והנתבעת היה פתיחה בהקדם.
נטען כי התובע הכיר היטב את קניון נהריה וידע היטב את לוחות הזמנים של בעלי הקניון וכל הקשור להתאמת המושכר ותוכניות בעלי הקניון, לרבות לוחות הזמנים. התובע אף הצטרף לסיורים ופגישות עם בעלי הקניון שנערכו בשטח.
היה ברור לצדדים כי לא ניתן להתחייב ללוחות זמנים וכי פתיחת הפאב הינו עניין שיכול להמשך גם שנתיים ואף שלוש, הואיל ובעלי הקניון הודיעו כי בכוונתם להשיג היתרים הדרושים לשינויים/שיפוצים בקניון.
הנתבעת אישרה כי לא הציגה שני שיקים לפרעון לבקשת התובע והתחשבות בעובדה שבעלי המושכר לא גיבשו בשנת 2016 תכניות מדויקות לשיפוץ בקניון נהריה.
הודגש כי הנתבעת עומדת על קיום ההסכם ומייחסת לתובע בעצם הגשת התביעה הפרה יסודית של ההסכם.

5. בישיבת הוכחות שהתקיימה ביום 10.3.20 נחקרו המצהירים מטעם הצדדים בחקירה נגדית על תצהיריהם.
מטעם התובע העידו התובע בעצמו ובנו (פואד אבו אסלה) .
מטעם הנתבעת העידו: מי שתיווך בין הצדדים להסכם (מנחם אוחנה) ו מנהל ובעל מניות בנתבעת (אייל אליהו).
לאחר מכן הצדדים סיכמו טענותיהם בע"פ וניתן פסה"ד.

6. פסק דינו של בימ"ש קמא:

א. נקבע כי השאלות הדורשות הכרעה הן: האם ההסכם בוטל כדין והאם על הנתבעת להשיב לתובע כספים ששילם ולפצות אותו בגין נזקים.

ב. ההסכם בין הצדדים אינו מכיל את טענת הנתבעת לפיה מועד תחילת הזכיון עלול להידחות לתקופה של שנתיים- שלוש ,לתקופה בלתי מוגבלת. בימ"ש קמא סבר כי תנאי זה אילו הוסכם חייב היה למצוא ביטוי בהסכם שנוסח ע"י הנתבעת.
מאידך, לא נקבע בהסכם כי מועד תחילת הזכיון יהיה בחודש 4/2016 כטענת התובע. לא נקבע כל תאריך בנוגע לתחילת תקופה הזיכיון.

ג. בימ"ש קמא מצא כי לפניו שתי גרסאות מנוגדות ( בעוד שהתובע טען כי הנתבעת התחייבה לפניו על מועד ספציפי לפתיחת הפאב, דהיינו, אפריל 2016; טען מנהל הנתבעת כי לא התחייב למועד כלשהו והמועד נותר פתוח), כאשר ניתן לראות בגרסת בנו של התובע סיוע לגרסת התובע.
נקבע כי אין ראיה אובייקטיבית לאף אחת מגרסאות הצדדים.
בימ"ש קמא עמד על כך שנטל ההוכחה מוטל על התובע; הוא זה שצריך להוכיח כי הנתבעת התחייבה למסור לו את הפאב בחודש אפריל 2016 כטענתו.
בימ"ש קמא העדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת שכן "אין זה סביר בעיני, כי התובע ירכוש זיכיון להפעלת פאב, ישלם את מלוא התמורה מראש, כאשר המועד לפתיחת הפאב כלל אינו ידוע וכאשר על פי טענת הנתבעת, הוא יכול לחול בעוד שנתיים או שלוש, או אף מאוחר יותר, במועד לא ידוע".
לפיכך, בימ"ש קמא הגיע למסקנה כי הואיל והפאב לא נמסר לתובע עד חודש אפריל 2016 ואף לא עד חודש פברואר 2017, הנתבעת הפרה את ההסכם והתובע היה רשאי לבטלו.

ד. בימ"ש קמא קבע כי אף אם לא היה מעדיף את גרסת התובע, אזי המסקנה בעניין זכות התובע לבטל את החוזה הייתה זהה לאור הוראת סעיף 41 לחוק החוזים.
נקבע כי בנסיבות העניין, כאשר הסכם הזיכיון נחתם ביום 30.12.15, תקופה של שנה היא למעלה מהזמן הסביר שבו יש לקיים את החוזה ולדאוג למסירת הפאב לתובע. נקבע כי מנסיבות המקרה והראיות שהוצגו נראה כי זה היה הזמן הסביר לקיומו של ההסכם גם בעיני הצדדים בעת חתימת החוזה.
על כן, משנמסרה לנתבעת הודעת ביטול ביום 8.2.17, ולפני כן פנה התובע לנתבעת מספר פעמים לרבות בחודש נובמבר 2016 וההסכם לא בוצע ע"י הנתבעת, התובע היה רשאי לבטל את ההסכם.

ה. נקבע כי משבוטל ההסכם, חייבת הנתבעת להשיב לתובע את אשר קיבלה עפ"י ההסכם.
נקבע כי סעיף 7.1 להסכם הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד.
כמו כן, בימ"ש קמא סבר כי נוכח סעיף 39 לחוק החוזים, עמידתה של הנתבעת על שמירת התשלום ששולם לה עבור הזיכיון, למרות שבסופו של יום לא נעשה על ידי התובע כל שימוש בזיכיון, מאחר ולא ניתן היה לעשות שימוש בזיכיון, מהווה התנהלות בחוסר תום לב וניסיון להתעשר בחוסר תום לב, על חשבון התובע.

ו. לא הוכחו הנזקים להם טען התובע עקב הפרת ההסכם ע"י הנתבעת, והם נטענו בעלמא.

ז. הנתבעת חויבה לשלם לתובע סך של 175,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
כן חויבה הנתבעת לשלם לתובע את סכום האגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪.

7. תמצית טענות המערערת:

א. למרות שבימ"ש קמא קבע שבפניו שתי גרסאות מנוגדות ואין ראיה אובייקטיבית לאף אחת מגרסאות הצדדים, התביעה התקבלה וזאת בניגוד לכלל לפיו נטל הראיה על התובע.
בהעדר ראיה אובייקטיבית לאף אחת מגרסאות הצדדים, היה על בימ"ש קמא לדחות את התביעה.
נטען כי ההסכם מהווה ראיה אובייקטיבית שתומכת בטענת המערערת – הנתבעת. לא נקבע בהסכם מועד קבלת החזקה הואיל והיה ברור שלא ניתן להתחייב על מועד.
כמו כן, בימ"ש התעלם מראייה אובייקטיבית נוספת – עדות המתווך. בנוסף נטען כי המסרון מיום 13.11.2016 מהווה הודאת בעל דין .

ב. לא הייתה ראיה המבססת מסקנה לפיה אין זה סביר שהתובע ירכוש זיכיון להפעלת פאב שמועד פתיחתו לא ידוע.
התובע אף לא טען כי אין זה סביר שירכוש זיכיון ללא מועד מוגדר להפעלתו ועובדה היא כי הצדדים לא נקבו בהסכם מועד הפעלה, למרות שהיה סעיף שאפשר נקיבת מועד כזה בהסכמת שני הצדדים.
בימ"ש קמא התעלם מהוראות בהסכם בהן הצהיר התובע כי המצב התכנוני והרישוי של הנכס ידוע לו.

ג. בימ"ש קמא התעלם מטיעון הנתבעת ולפיו סיבת הביטול האמתית הייתה הסתבכות כלכלית של התובע שהתגלתה בפברואר 2017 וכי הביטול לא נבע מהבטחה שהפאב יימסר למשיב באפריל 2016.

ד. בימ"ש קמא הרחיב מיוזמתו את חזית התביעה וכלל בפסה"ד נימוקים שכלל לא נטענו בתביעה.

ה. התובע לא טען בנוגע להוראת סעיף 41 לחוק החוזים. שאלת הזמן הסביר טעונה מומחיות או בסיס ראייתי שכלל לא היה מונח בפני בימ"ש קמא.

ו. אין בסיס לקביעת בימ"ש קמא לפיה המערערת הפרה את ההסכם והמשיב היה רשאי לבטל את ההסכם בפברואר 2017.

ו. בהסכם נקבע מפורשות כי דמי הזיכיון ששולמו ע"י התובע אינם ברי החזרה. הרציונל לכך הינו כלכלי.
בימ"ש קמא סטה המשיטה האדברסרית בדחותו את הטיעון המשפטי של המשיב.
הטענה בנוגע לתניה מקפחת בחוזה אחיד כלל לא נטענה.

ז. בידי המערערת היו רק חלק קטן מדמי הזיכיון שהרי שני שיקים לא הוצגו לפירעון.
בנוסף, לפי ההסכם המערערת הייתה אמורה לקבל משך שנים רבות תגמולים חודשיים בגין הזיכיון, מעבר לסכום הראשוני של דמי זיכיון חד פעמי וראשוני ששולמו לה.

8. תמצית טענות המשיב:

א. לא נפלה טעות בפסה"ד המצדיק התערבות ערכאת הערעור. בימ"ש קמא נתן פס"ד אורך ומנומק כדבעי לאחר ששמע עדויות ובחן בקפידה את חומר הראיות. פסה"ד נשען על ממצאים עובדתיים שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם.

ב. שיטת המשפט הישראלי אינה שיטה אדברסרית טהורה. לשם מתן מענה לשאלה האם החוזה בטל והאם המשיב היה רשאי לבטל אותו, מן הדין היה שבימ"ש יבחן את עילות הבטלות המשפטית הנגזרות מהעובדות שהועלו בכתב התביעה.

ג. בימ"ש קמא לא חרג מסמכותו, הן במישור הדיוני עובדתי והן במישור המשפטי מהותי.
בימ"ש קמא פעל בהתאם להוראות החוק ואין לתת משקל לטענות המערערת המופנות כלפי סמכות בימ"ש קמא. המערערת לא הצביעה על סוג הסמכות ממנה חרג בימ"ש קמא ולא סמכה טענותיה על טיעון משפטי או פסיקה.
אזכור סעיפים מחוק החוזים אינו חורג ממתחם גבול הטענות שנטענו.
הטענות שאוזכרו ע"י בימ"ש קמא מקורן בעובדות כתב התביעה. גם מקור הטענות המשפטיות מצוי בתצהיר עדות ראשית (סעיף 18) בחקירה נגדית מיום 18.3.2020 ובסיכומים (עמ' 17 שורה 32).

ד. כל הטענות שנטענו ע"י המשיב בכתב התביעה, בתצהיר עדות ראשית, החקירה הנגדית ובסיכומים וקיבלו ביטוי בפסה"ד, הן טענות אשר נופלות בגדר המחלוקת וסביב בטלות החוזה מכוח חוק החוזים. נטען כי גם אם יש בטענות המערערת להרחבת חזית, הרי בימ"ש קמא הותיר זאת בהתאם לפסיקה.
המערערת עצמה הרחיבה חזית בכך שטענה בערעור טענות שלא נטענו בכתב ההגנה.

9. לאחר עיון בט יעוני הצדדים ושמיעת השלמת טיעון בע"פ, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להתקבל מהנימוקים כדלקמן:

10. התובע טוען כי הובטח לו מועד פתיחת הסניף והנתבעת לא עמדה במועד.
יש לבחון : האם אכן הנתבעת הפרה את ההסכם, כטענת התובע ?
אין ספק שבהסכם בין הצדדים לא ננקב תאריך תחילת תקופת הזיכיון.
לפיכך, יש להכריע בשאלה האם הייתה הסכמה נוספת מחוץ להסכם הכתוב בדבר מועד פתיחת הסניף. כלומר, האם הייתה הבטחה בע"פ שהשתכללה לכדי חוזה ומהווה השלמה לחוזה.
אני סבורה כי התשובה על כך בשלילה.

(1) בימ"ש קמא התרשם באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים וציין כי בפניו שתי גרסאות מנוגדות ואין בפניו ראיה אובייקטיבית .
בימ"ש קמא מצא לנכון להעדיף את גרסת התובע מן הטעם שלא מצא כי זה סביר שהתובע ירכוש זיכיון וישלם את מלוא התמורה מראש, כאשר המועד לפתיחת הפאב אינו ידוע ויכול אף לחול עוד שנתיים – שלוש או אף במועד מאוחר יותר.

בימ"ש קמא לא קבע כי אחת העדויות אינה מהימנה, עקבית או מצא בה סדקים.
הטעם בשלו העדיף אחת מהן היא מכוח ההיגיון וניסיון החיים.

איני מסכימה עם הנימוק של בימ"ש קמא מדוע יש להעדיף את גרסת התובע מקום בו יש בנמצא ראיה אובייקטיבית - הסכם בכתב שחתום ע"י הצדדים.
אני סבורה כי נוסח ההסכם תומך באופן מובהק בגרסת הנתבעת ומטה את הכף לטובתה .
עסקינן בהסכם מפורט המתפרס על פני 18 עמודים (לא כולל נספחים) .
בסעיף 4.1 להסכם הזיכיון נקבע כי תקופת הזיכיון מתחילה "בתאריך הנקוב סעיף ה' לנספח התנאים המסחריים (להלן: "תקופת הזיכיון הראשונה)... ".
בנספח התנאים המסחריים (נספח א' להסכם) לא צוין תאריך.
יודגש; אין מדובר בהשמטה מקרית או בטעות בהיסח הדעת שהרי יש התייחסות לתאריך הן בהסכם והן בנספח ה' להסכם; אך במכוון הצדדים לא נקבו תאריך בהסכם הכתוב.
ההסבר של הנתבעת בעדות מדוע לא צוין מועד המסירה מקובל עלי. העד הסביר באופן עקבי כי אינו יכול להתחייב על מועד שאינו בשליטתו.
כמו כן, התובע לא שילם את מלוא התמורה מראש כי אם תשלום של "דמי הזיכיון" כאשר ההסכם כולל בחובו גם תשלומי תגמולים מהפדיון החודשי.
זאת ועוד; אני סבורה כי עדות בנו של התובע אינה מסייעת לגרסת התובע . כשנשאל מפורשות אם מישהו מטעם הנתבעת אמר להם שהמסירה תהיה באפריל העיד כי אינו זוכר ואף אישר כי לא שמע זאת מאייל (נציג המערערת- הנתבעת) אך הבין כך נוכח התרשמו תו מאביו (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 10.3.20 שורות 3-8).
מעדות זו לא ניתן ללמוד כי הייתה הבטחה מצד הנתבעת למועד אפריל 2016.
מעדות המתווך לא עולה מסקנה חד משמעית; העיד כי לא הובטח למסור לתובע את העסק בפרק זמן מסוים וכי הוצגו לו תכניות שיפוץ. העיד כי היה נוכח בחתימת ההסכם ולא זוכר הבטחות ביחס למכירה.

(2) למעלה מן הצורך, אציין שני סעיפים בהסכם שאף הם מחזקים את גרסת הנתבעת.
סעיף 23.2 הוסכם כי:
"הסכם זה ממצה את המוסכם בין הצדדים בכל העניינים הנדונים בחוזה ולא תהיה נפקות למשא ומתן, הצהרה, מצג, התחייבות ו'או הסכמה אשר נעשו בכתב ובין בעל פה, בין במפורש ובין במשתמע עובר לחתימת הסכם זה. הסכם זה מבטל כל הסכמה אחרת אם הייתה בין הצדדים".
סעיף 23.4 הוסכם:
"לא יהיה תוקף לכל שינוי בהוראה מהוראותיו של הסכם זה אלא אם כן נעשו בכתב ונחתמו על ידי כל הצדדים להסכם זה".

(3) עוד אציין כי מההתכתבות מיום 8.2.17 (נספח ה' לתיק המוצגים מטעם המשיב ) דווקא עולה הרושם כי טענת התובע בדבר הבטחה שניתנה לו כי תוך חודשיים – שלושה ייפתח העסק ויתחיל לעבוד , היא טענה כבושה שעלתה באופן מפורש לראשונה כאשר התובע רצה לבטל את ההסכם, שהרי בהתכתבות שיזם התובע בנובמבר 2016 טען כי חלפה שנה מחתימת ההסכם וביקש לדעת היכן הדברים עומדים. אייל הסביר לו כי יש התחייבות להיתרי בנייה עד מרץ. לא עלתה בשלב זה טענה בדבר הבטחה. רק כאשר ביקש לבטל ולוותר על העסקה עלתה לפתע הטענה בדבר הבטחה.

(4) אני סבורה כי בנסיבות בהן בימ"ש קמא קבע כי גרסאות הצדדים מנוגדות ולא נקבע כי עדות התובע או עדות הנתבע אינם מהימנים על בימ"ש קמא, וההסכם תומך בגרסת הנתבעת ולכל הפחות, אינו תומך בגרסת התובע; התוצאה היא כי נטל ההוכחה לא הורם ע"י התובע.
לפיכך, המסקנה המתבקשת היא כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הוסכם שמועד המסירה יהיה 4/2016.
אשר על כן, התוצאה היא שהנתבעת לא הפרה את ההסכם, ודין התביעה להידחות .

(5) זאת ועוד; כתבי הטענות הם אלה שגודרים את המחלוקות בין הצדדים.

התובע לא העלה בכתב התביעה טענות הנוגעות לסעיף 41 לחוק החוזים .
סעיף 41 לחוק החוזים שכותרתו: "מועד הקיום" קובע:
"חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש".
בענייננו, התובע טען כי עסקינן בחיוב שהוסכם על מועד קיומו – אפריל 2016 .
בנסיבות אלה, סעיף 41 לחוק החוזים אינו רלוונטי לענייננו.

גם סעיף 39 לחוק החוזים שענייננו בקיום חיוב הנובע מחוזה בדרך מקובלת ובתום לב אינו רלוונטי לענייננו, בשים לב להסכמת הצדדים במסגרת סעיף 7.1 להסכם כמפורט להלן.

11. סעיף 7 להסכם כותרתו: "דמי זיכיון ותמלוגים".
בסעיף 7.1 נכתב: "במועד חתימת הסכם זה, ישלם הזכיין לחברה את דמי הזיכיון כהגדרתם בסעיף ט' לנספח התנאים המסחריים בצירוף מע"מ כחוק. הצדדים מסכימים בזאת כי דמי הזיכיון לא יוחזרו לזכיין בשום מקרה".
בסעיף 21 שכותרתו "הפרת הסכם ותרופות" נכתב:
"21.1 הפר הזכיין הפרה יסודית של הסכם זה, למעט ההפרות המפורטות בסעיף 7.4 לעיל ובסעיף 9.7 לעיל, ישלם הזכיין פיצוי קבוע ומוסכם מראש בסך שך 70,000 שקלים חדשים בצרוף מע"מ, וזאת כפיצוי מוסכם ומוערך מראש.
21.2 בנוסף כל צד יפצה את הצד השני בגין כל נזק שיגרם לו בגין הפרתו הוראות הסכם זה, בין אם בשל הפרה יסודית או בשל הפרה שאינה יסודית ....".

בכתב התביעה התובע לא העלה טענות בנוגע לסעיף 7.1 להסכם לפיו בכל מקרה דמי הזיכיון לא יוחזרו.

הטענה היחידה שהעלה התובע היא כי הנתבעת הפרה את ההבטחה לפיה הסניף יפתח ויתחיל לעבוד בחודש אפריל 2016.
לטענתו, הפרה זו מזכה אותו בסעד של השבת התשלום ששילם.

נקודת המוצא היא שסעיף 7.1 עומד בעינו ואין סיבה להגיע למסקנה אחרת.
לפיכך מתעוררת השאלה האם במקרה שההסכם אכן הופר ע"י הנתבעת יש מקום להורות על השבת דמי הזיכיון ששולמו?
איני נדרשת להכריע בכך הואיל והגעתי למסקנה לפיה אין מקום לייחס לנתבעת הפרה של ההסכם.

למעלה מן הצורך אתייחס לסוגיית "תניה מקפחת בחוזה אחיד" (סעיף 48 לפסה"ד):
הנתבעת כלל לא טענה כי מדובר בחוזה אחיד; וממילא הדבר לא הוכח . נהפוך הוא- בהקשר זה העיד העד מטעם הנתבעת (אליהו אייל) כי החוזה הועבר לעיון התובע וחלק מהתיקונים של התובע התקבלו (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 10.3.2020 שורות 4-8) . ממילא; לא הוכח כי מדובר בחוזה אחיד וודאי לא כי עסקינן בתניה מקפחת.

12. לסיכום:

א. דין הערעור להתקבל – פסק דינו של בימ"ש קמא מיום 3.4.2020 בטל.
התביעה בתיק קמא נדחית.

ב. המשיב יישא בהוצאות המערערת ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

הערבון שהופקד על ידי המערערת יוחזר לה באמצעות בא כוחה.

ג. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' אב תש"פ, 29 יולי 2020, בהעדר הצדדים.