הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 20773-04-21

לפני
כב' השופטת אביגיל כהן, סגנית נשיא

המערערת

עמותת בני ברוך - קבלה לעם
ע"י ב"כ עו"ד צבי גלמן ועו"ד ארז פרסי

נגד

המשיבים

  1. "כאן" תאגיד השידור הישראלי( נמחק)
  2. אלדד קובלנץ(נמחק)
  3. שאול אמסטרדמסקי(נמחק)

4.גור מגידו

פסק דין

1. לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופט גלעד הס) מיום 15.3.21 בת.א. 15374-05-17 (שניתנה לאחר מתן פסק דין) ולפיו חויבה התובעת – המערערת לשלם לנתבע 4 – המשיב 4 הוצאות בסכום כולל של 20,000 ₪.

2. עניינינו בתביעת לשון הרע בסך 140,000 ₪ שהגישה המערערת נגד המשיבים, שעניינה כתבה שפורסמה ביום 2.3.17 באתר המשיבה 1, אליה צורף סרטון.
לפי הכתבה התובעת פעלה על מנת לחדור לתנועת הליכוד וכך להשיג כוח בממשלה.
לגבי הנתבע 4 – המשיב 4 נטען כי הוא כתב בתאגיד – המשיבה 1.

3. התובעת – המערערת והמשיבים 1-3 ניהלו הליך גישור אשר הסתיים בהסדר גישור והתביעה קמא נדחתה ביום 17.1.21.
המשיב 4 לא היה שותף להסכמות.
התובעת ביקשה לדחות התביעה גם נגדו וזו נדחתה .

4. לאחר דחיית התביעה ביקש הנתבע 4 – המשיב 4 לפסוק לטובתו הוצאות משפט.
נטען, כי מדובר היה בתביעת השתקה. פירט את ההתנהלות בתיק משנת 2017 ועד דחייתה בתחילתה 2021.
פירט את הפגישות הרבות והשיחות הרבות שניהל עם גורמים שונים בעניין ניהול התביעה ואת הצורך להידרש להליכים המקדמיים. הוא אמד את משך הזמן שהשקיע בהליך ב- 250 שעות. כן טען כי נגרמו לו הוצאות וביקש פסיקת הוצאות בסך 38,000 ₪.

5. המערערת – התובעת התנגדה לבקשה.
נטען כי מדובר היה בתביעה מוצדקת מאין כמותה נגד כתב שמנהל מסע הרס נגד התובעת ובעלי תפקיד בה – משיקולים זרים ופוליטיים, תוך חריגה מכללי האתיקה אליהם הוא מחויב כעיתונאי.
הודגש, כי התובעת לא נסוגה מהתביעה משום שהיא "נעדרת עילה" כנטען על ידי המשיב – הנתבע 4. התובעת הגיעה להסכם פשרה חסוי במסגרת הליך גישור.
הנתבע 4 סירב להיות חלק מהגישור אבל אפילו לגרסתו בעקבות הליך הגישור נמחקו הכתבות מאתר התאגיד. אם כך כיצד הנתבע 4 טוען כי התביעה חסרת עילה? כל הוצאות הגישור והייצוג שולמו על ידי הנתבעים 1-3 והנתבע 4 לא הוציא כספים מכיסו.

6. המשיב- הנתבע 4 בתשובתו לתגובה התנגד לקיום דיון בבקשה (התובעת ביקשה לקיים דיון ככל שבית משפט לא ידחה את בקשת הנתבע 4) והדגיש, כי הוא זכאי לפיצוי בגין הזמן שהשקיע אישית בניהול התיק. טען כי הוא הציג תחשיב סביר והגיוני.

7. בהחלטה מיום 15.3.21 נקבע כי יש לפסוק הוצאות לטובת המשיב.
בע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה נצרת עילית נקבע כי נקודת המוצא היא כי צד שזכה במשפט, יקבל כיסוי מלא וריאלי של הוצאות המשפט שהוציא לצורך ניהול המשפט וכי ניתן לשקול שיקו לים נוספים בכל עניין ועניין לגופו.

במקרה דנן, המשיב 4 – הנתבע 4 זכה בהליך, הגם שהתובעת סבורה כי היא זו שזכתה. הוא לא הסכים להיות חלק מהסדר גישור שהוא חסוי ו לכן לא ניתן לדעת מי "זכה" ומי "הפסיד".
התובעת היא זו שביקשה לדחות את התביעה נגדו ולכן ביחס אליו, ברור שהוא "זכה" בהליך.
אין גם טעם בקיום דיון ובו ייחשף בית משפט להסדר הגישור החסוי, כיון שהסדר זה אינו רלוונטי לנתבע 4.
הנתבע 4 לא שילם שכר טרחת עורך דין. הוא השקיע שעות עבודה בפועל בניהול ההליך (דיונים, הכנת תצהירים ועוד). אומד את ההשקעה ב- 250 שעות בעלות של 150 ₪ לשעה. ניתן לפסוק גם הוצאות בגין רכיב זה.
בית משפט קמא הפנה להחלטתו בת.א. (הרצ') 71274-01-17 שרון שפורר נ' לשכת עורכי הדין בישראל (22.9.19).
נקבע כי פסק הדין בעניין מחצבות כנרת לא שולל אפשרות לפסוק הוצאות בגין השקעת שעות עבודה.
בית משפט לא מצא לנכון לאשר את מלוא ההוצאות שהתבקשו אלא קבע כי בגין רכיב זה יש לפסוק סך 22,500 ₪ כאשר קיבל את הטענה ולפיה עלות שעת עבודה היא 150 ₪ וכן סכום זה כולל גם נסיעות, חנייה וכו'.
נקבע כי נראה ש התביעה כוללת סממנים של "תביעת השתקה" אך לצורך הכרעה בשאלת ההוצאות אין לסווג התביעה כתביעת השתקה באופן חד משמעי.
כמו כן לא התקבלה טענת הנתבע 4, כי יש לפסוק הוצאות גבוהות יותר לאור תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018 (להלן: " התקנות החדשות").
נקבע כי העובדה שהתובעת חזרה בה מתביעתה טרם שלב ההוכחות מהווה שיקול בהפחתת סכום ההוצאות והובילה לחסכון במשאבים.
לפיכך הופחת סכום ההוצאות לסך 17,500 ₪ וכן הוצאות הבקשה בסך 2,500 ₪.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפני.

8. בערעור חוזרת המ ערערת על הטענות שנטענו. מרחיבה בנוגע ל"רקע הדברים". כלומר – סכסוך שלא כלל רק את התביעה קמא ובעניין כל ההליכים נוהל הליך גישור שצלח ורק המשיב (שפוטר בינתיים מעבודתו ככתב בתאגיד) סירב להליך הגישורי ומשיקולים לא עניינים סירב ליטול בו חלק. הוא לא שילם דבר מכיסו לצורך ניהול ההליך בבית משפט ולצורך ניהול הגישור.
בית משפט קמא שגה כאשר קבע כי המשיב 4 "זכה" בהליך המשפטי. חלק מהסעדים התקבלו כתוצאה מהגישור כמו הסרת הכתבה.
נטען כי בית משפט קמא לפי הפסיקה הקיימת היה אמור לפסוק הוצאות רק בגין הוצאות שבעל דין הוציא בפועל מכיסו. בקשת המשיב לא נתמכה בדבר ולו בתצהיר.
נטען כי החלטת בית משפט קמא מעודדת מדיניות לא ראויה שבה יוענק "פרס" כספי לצד שסירב להתפשר ומנסה לחבל בהליך גישור.
עוד נטען כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע כי בתביעה קיימים סממנים של תביעת השתקה.

9. בתשובה לערעור נטען כי אין זה המקרה שבו תתערב ערכאת ערעור בה חלטת הערכאה הדיונית הנוגעת לחיוב בהוצאות.
בית משפט קמא פסק במקרה דנן הוצאות "גלובליות" בדרך של אומדן - פרקטיקה מקובלת ושגרתית ואין כל עילה להתערבות . מישור היחסים שבין המערערת לבין יתר הנתבעים אינו רלוונטי.

10. הערעור ביחס למשיבים 1-3 נמחק בהסכמה, שכן אין בו כדי להשפיע עליהם.

11. לאחר עיון בטענות הצדדים ומכוח סמכותי לפי תקנה 138 (א) (5) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות החדשות") הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן:
א) התערבות ערכאת ערעור בכל הקשור לפסיקת הוצאות נעשית רק במקרים חריגים ונדירים בהם נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית.

ראה לעניין זה: ע"א 8340/10 מ.ו. השקעות בע"מ נ' רשות המיסים בישראל – משרד האוצר (30.1.13) סעיף 23, רע"א 1749/17 שטרית נ' עו"ד צבי ריש(17.9.17) סעיף 2.
עניינינו אינו נכנס לגדר החריגים.

ב) תקנה 152 לתקנות החדשות קובעת כי ככלל בתום דיון יפסוק בית משפט " הוצאות סבירות והוגנות" אלא אם כן קיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות.

תקנה 151 קובעת את תכלית ההוצאות ולשונה:
"(א) חיוב בעל דין בתשלום הוצאות נועד לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין.
(ב) החלטת בית המשפט בעניין פסיקת ההוצאות ושיעורן תבטא את האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין.
(ג) סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה, רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו".

תקנה 153 (ג) קובעת:
"בקביעת שיעור ההוצאות יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשווי הסעד שנפסק וביחס שבינו לבין הסכום שנתבע, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, במורכבות ההליך, בהשקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו ובסכום ההוצאות שהתבקש".

ברע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ (28.12.20) נדרש בית המשפט העליון לנושא פסיקת ההוצאות לאור התקנות החדשות. חזר על הכלל ולפיו רק במקרים חריגים תתערב ערכאת ערעור בשיקול דעת הערכאה הדיונית בכל הקשור לעניין הוצאות משפט והדגיש, כי הבסיס לפסיקת הוצאות אינו עונשי או נזיקי אלא חיוב מכוח הדין המקנה שיקול דעת לבית משפט.

נקבע שם בסעיף 9:
"... הבסיס לפסיקת הוצאות אינו עונשי או נזיקי, כי אם חיוב מכוח הדין המקנה שיקול דעת לבית המשפט (ראו פרק ל"ד ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ותקנה 151 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018) (להלן: התקנות החדשות)). נקודת המוצא היא כי בעל דין שאינו זוכה בהליך יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד שזכה. הדבר נועד למנוע חיסרון כיס של הצד הזוכה; להרתיע תובעים בכוח מנקיטת הליכי סרק; ולעודד נתבעים בכוח להימנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה (ע"א 9648/16 אורהייטק GIS בע"מ נ' חן אביטן משרד עורכי דין, פסקה 67 (28.2.2018)). עם זאת, פסיקת הוצאות בשיעור ריאלי כפופה להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. הדרישה לסבירות ומידתיות ההוצאות באה למנוע מצב שבו הוצאות גבוהות יתר על המידה שיוטלו יביאו להרתעת יתר של בעלי הדין, ליצירת חוסר שוויון, ייקור של ההליכים המשפטיים ולפגיעה בזכות הגישה לערכאות (ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עלית, פ"ד ס (1) 612 (2005)). פסיקת הוצאות משפט מיועדת אפוא לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין שיקולים מוסדיים, ובהם מניעת תביעות סרק, שאיפה למניעת ניהול מכביד של ההליך או שימוש בהליך שלא בתום לב".

עוד נקבע שם כי התקנות החדשות מעגנות במידה רבה את הפסיקה הקיימת בנושא הוצאות משפט (סעיף 12) וכי ברירת המחדל היא חיוב בהוצאות (סעיף 18).
באותו מקרה חריג, בית משפט העליון הפחית חיוב בהוצאות מסך 250,000 ₪ לסך של 150,000 ₪.

ג) מהאמור לעיל עולה, כי אין כל חובה לפסוק הוצאות רק כאשר מוכח כי שולמו בפועל כספים עבור ניהול ההליך . כאשר בעל דין מראה כי השקיע שעות מרובות לצורך ניהול ההליך ו"זמן שווה כסף" לא רק אצל עורכי דין, אזי בית משפט רשאי בהחלט על סמך העקרונות והתכליות שבתקנות החדשות לפסוק הוצאות משפט.

קבלת טענת המערערת תוביל לכך שרק בעל דין מיוצג יהיה זכאי לפסיקת הוצאות לטובתו, ולא כך נקבע בתקנות ואף לא בפסיקה.
בית משפט קמא לא היה צריך לבחון את הסדר הגישור, שכן הנתבע 4 – המשיב 4- אינו צד לו.
מבחינת המשיב 4 ניתן היה לנהל את ההליך נגדו בבית משפט.
המבקשת – התובעת ביקשה שהתביעה נגדו תדחה ודי בכך כדי להקים את ברירת המחדל ולפיה הוא זכאי להוצאות.
בית משפט זקף לטובת המבקשת את העובדה שהסכימה לדחיית התביעה טרם החל שלב ההוכחות וחסכה במשאבים.
לא נקבע פוזיטיבית כי מדובר בתביעת השתקה ומכל מקום, לעניין זה לא היתה השלכה בנוגע לשאלת ההוצאות (סעיפים 32- 33 להחלטה).
הסכום שנקבע אינו חריג ובית משפט קמא איזן בין האינטרסים השונים והשיקולים שיש לקחתם בחשבון כאשר הוא פוסק הוצאות.

12. לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, נדחה הערעור.

ב) כיוון שלא קבעתי מועד לדיון, אחייב המערערת בהוצאות נמוכות בהליך שלפני.
המערערת תישא בהוצאות המשיב בסך 4,000 ₪.
סכום זה יחולט מתוך הערבון ויועבר למשיב.
יתרת הערבון תוחזר למערערת באמצעות בא כוחה.

ג) פסק הדין ישלח לצדדים.

ניתנה היום, ב' אב תשפ"א, 11 יולי 2021, בהעדר הצדדים.