הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 19683-09-18

לפני
כבוד ה שופטת אביגיל כהן

המערער בע"א 19683-09-18
והמשיב בע"א 71723-10-18:

ישראל כלוף
ע"י ב"כ עו"ד חיים פינץ

נגד

המשיבה בע"א 19683-09-18
והמערערת בע"א 71723-10-18 :

עירית תל-אביב-יפו
ע"י ב"כ עו"ד ויוי משולם קור

פסק דין

1. לפני שני ערעורים שהוגשו על פסק דינו של בימ"ש השלום בתל אביב יפו (כב' השופטת הבכירה אושרי פרוסט פרנקל) מיום 26.7.18 בה"פ 23802-06-17 (להלן: "תיק קמא").

2. המערער בע"א 19683-09-18 והמשיב בע"א 71723-10-18 (להלן: "כלוף") מחזיק ומתגורר משנת 1986 בדירה ברחוב שלונסקי 10, בתל אביב (להלן: "הדירה").
בנוגע לחיוב הארנונה בדירה לאורך השנים ננקטו הליכים רבים בערכאות שונות.

3. להלן ההליכים הנוגעים לחיובי ארנונה ביחס לדירה שהתנהלו בין הצדדים :
א) החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב יפו (להלן: "ועדת הערר") מיום 25.10.12 התייחסה ל- 17 עררים ביחס לחיוב ו בארנונה של כלוף (ומבקש נוסף- אחיו) משנת 2003 ועד שנת 2011.
כלוף טען כי שטח דירתו 90 מ"ר בעוד המשיבה (להלן: "העירייה") העירייה חייבה את שטח דירתו לפי 121 מ"ר. הפער נבע משטח גג המצוי מעל דירתו של כלוף. כלוף טען כי אינו מחזיק בגג. נציג העירייה שביקר בנכס ביום 6.5. 12 לא בדק אם קיימות מדרגות מדירת כלוף לגג.
ועדת הערר קבעה כי כל עוד העירייה לא תבדוק המצב לאשורו, תמנע העירייה מלחייב את כלוף עבור אחזקת הגג.

ב) לאור החלטת ועדת הערר העירייה עדכנה את שטח דירתו של כלוף ל- 93 מ"ר, החל משנת 2003.

ג) כלוף הגיש ביום 18.12.12 ערעור על החלטת ועדת הערר מיום 25.10.12 לביהמ"ש לעניינים מינהליים בת"א -יפו (כב' השופטת רו ת רונן) שדחתה את מרבית הערעור ( עמ"נ 32429-12-12).
פרט לערעור על קביעות שונות של ועדת הערר, כלוף טען כי היה על העירייה לעדכן את שטח הדירה ל- 93 מ"ר החל משנת 199 6 ולא רק משנת 2003. כן נטען כי יש להורות על השבת סכומי הארנונה שנגבו ממנו ביתר בין השנים 2003-2010.

בפסק הדין מיום 24.4.14 שניתן בערעור נקבע כי:
א) החלטת ועדת הערר נשוא הערעור אינה מתייחסת להשגות ממועדים קודמים לשנת 2003 ביחס לנכס.
גם לא הוכח כי הוגשו השגות על שומות לפני שנת 2003 ואם לא הוגשה השגה ביחס לשטח במועד מוקדם יותר, השומה ביחס לשנים אלה הפכה סופית, ואין מקום לשנותה.
לפיכך, בנסיבות אלה נקבע כי "לא ניתן לקבוע כי היה על המשיב לעדכן את שטח הדירה גם למועדים הקודמים למועד ההשגה הראשונה שנדונה במסגרת הערר".

ב) נקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר לפיה הסכומים ששולמו ביתר בהתייחס לתקופה משנת 2003 ואילך הופחתו ע"י העירייה מסכום החוב והוא עודכן.

ג) ועדת הערר קבעה כי היא אינה מוסמכת לדון בטענה לפיה היה עליה להורות על השבת סכומים ששולמו ביתר ביחס לכל התקופה בה נגבה תשלום ביתר או לכל הפחות ביחס לתקופת ההתיישנות וכי כלוף יכול היה לקזז את הסכום ששולם ביתר לאורך כל התקופה.

נקבע כי אין מקום להכריע במחלוקת בין הצדדים ביחס לסמכותה של ועדת הערר בהקשר זה.

ד) בקשת רשות ערעור שהוגשה ע"י כלוף (והמבקש הנוסף) לביהמ"ש העליון (כב' הש' ע' פוגלמן) על פסה"ד מיום 24.4.14 נדחתה בהחלטה מיום 5.3.15 (בר"מ 3811/14).
נקבע כי אין בטענות בנוגע לשיעורי שומות הארנונה עובר לשנת 2003 – תקופה שלא התבררה לפני ועדת הערר או לפני ביהמ"ש – כדי להקים עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" .

ה) ביום 2.11.16 הגיש כלוף ערעור לביהמ"ש לעניינים מינהליים בתל אביב –יפו על החלטת ועדת הערר מיום 29.9.16 שעניינה בחמישה עררים שהוגשו ע"י כלוף עוד בטרם הסתיימו ההליכים במסגרת עמ"נ 32429-12-12 (וערר נוסף שהוגש ע"י אחיו) (עמ"נ 4079-11-16).
חמשת העררים עניינם בחיובי ארנונה שהושתו על כלוף בין השנים 2003 ואילך.
בפס"ד שניתן ביום 19.4.17 נדחה הערעור.

בהסכמת כלוף הערעור צומצם לשאלת יישום פסה"ד מיום 24.4.14 בשני עניינים:
העמדת החיוב בריבית לפי חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה, התשכ"א – 1961 לגבי השומות נשוא העררים לשנים 2012 – 2015 וכן לגבי עדכון שטח הדירה בהתאם לפסה"ד גם לשנים שקדמו לשנת 2003, שבע שנים אחורה החל משנת 1996.

טענת כלוף להחלת הקביעה בנוגע לגובה הריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה, התשכ"ה – 1961 גם לשנים 2012-2015 נדחתה.
טענת כלוף כי כב' הש' רונן שגתה עובדתית עת קבעה כי לא הוגשו השגות בנושא שטח הדירה לפני שנת 2003, נדחתה אף היא. בימ"ש לעניינים מינהליים סבר כי אין מקום לאפשר פתיחת עניין זה מחדש ככלל ובמסגרת עררים על שומות לשנים 2012-2015, אף אם השומות כללו את החיוב לתשלום גם עבור שנים שקדמו לשנים אלה.
טענה נוספת לפיה מנהל הארנונה לא השיב לערר שהוגש על שנת המס 2014 ועל כן יש לקבל את הערר; נדחתה אף היא.

4. ביום 28.5.17 הגיש כלוף הודעה לעירייה במסגרתה ביקש לקזז מחובו הרשום סך של 167,339 ₪ בהתאם לחוות דעת רו"ח ברי טל כסכום ששולם ביתר החל משנת 1986 ועד לשנת 2002 (כולל) (נספח 3 לעתירה – להלן: "הודעת הקיזוז").
צוין כי נכון ליום 8.5.17 החוב הנטען והרשום בספרי העירייה עומד על סך של 183,439.07 ₪ ונוכח הקיזוז צורפה להודעה המחאה בגין יתרת החוב בסך 16,200 ₪

ביום 11.5.17 העירייה פתחה נגד כלוף תיק הוצל"פ מס' 511382-05-17 (להלן: "תיק ההוצל"פ") בסכום של 205,202.25 ₪.

התובענה קמא
5. כלוף הגיש ביום 12.6.17 עתירה מנהלית נגד העירייה לביהמ"ש המחוזי.
התובענה הועברה לבימ"ש השלום בת"א בהתאם להחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים.

הסעד המבוקש בתובענה הינו הצהרתי לפיו על העירייה לקזז את יתרת הזכות העומדת לכלוף בגין תשלומי ארנונה ביתר ששולמו משנת 1986 עד שנת 2002 בסך של 167,3439 ₪ מחוב הארנונה הרשום בספרי העירייה לחובתו.
לחלופין, מבוקש לקבוע כי העירייה אינה רשאית לפעול לגביית סכום זה שכן מדובר בסכום ארנונה שלא היה מקום לדרוש מלכתחילה ואין מקום לעמוד על דרישה זו לאחר החלטת כב' הש' ר' רונן לפיה שטח הנכס 93 מ"ר בלבד.

כלוף הבהיר כי אינו דורש השבה של הכספים ששילם ביתר אלא קיזוז שלהם מהחוב הרשום בספרים ולכן אינו נדרש להראות כי לא התיישנה זכותו ואף אם התיישנה זכותו להשבה אין בכך למנוע את ביצוע הקיזוז.

את טענת הקיזוז ביסס כלוף על סעיפים 53 (א) ו- 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים").
נטען, בין היתר, כי התיישנות לא מונעת קיזוז (סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958), וגם חוק קיזוז מסים, התש"ם -1980 אינו מונע קיזוז.

בהחלטת בימ"ש קמא מיום 9.11.17 עוכבו הליכי גבייה מינהליים והליכי הוצל"פ שנקטה העירייה נגד כלוף בתיק ההוצל"פ.

6. פסק דינו של בימ"ש קמא:
תביעתו של כלוף התקבלה בחלקה.

א) בימ"ש קמא דחה את טענת העירייה לפיה הואיל וכלוף לא תקף את שומות הארנונה במסגרת ההליך המקובל, הוא מנוע מלעשות זאת כעת במסגרת דיני הקיזוז.

ב) בימ"ש קמא עמד על כך שקיימת מחלוקת פוסקים שטרם הובאה לפתחו של ביהמ"ש העליון בנוגע לשאלה האם ניתן לבצע קיזוז נגד חוב ארנונה.
בימ"ש קמא אימץ את דעתו של כב' השופט א' ואגו בה"פ (מחוזי ב"ש) 8048-06 קיבוץ אורים נ' רשות שידור (31.10.12) לפיה – סעיף 61 (ב) לחוק חוזים מכיל את זכות הקיזוז גם על חיובים שאינם נובעים מחוזה, כשבהתאם לסעיף 53 (ג) לחוק החוזים ניתן לעשות שימוש בזכות הקיזוז גם כאמצעי לסילוק חובות בכלל וחובת ארנונה בפרט.

בימ"ש קמא לא קיבל את עמדת העירייה שרואה את חוק החו זים כמסגרת נורמטיבית המחריגה חובות ארנונה, כך שלשיטתה יש לאתר מקור חוקי ספציפי בקשר לחובות ארנונה. בימ"ש קמא סבר כי העירייה היא זו צריכה להראות מקור חוקי מכוחו יש להחיל משטר מיוחד על חובות ארנונה וזאת למרות הוראת סעיף 53 (א) לצד סעיף 61 (ב) לחוק החוזים המחילות את זכות הקיזוז המהותית גם על חיובים שאינם נובעים מחוזה.

ג) נקבע כי לא עומדת לעירייה טענת התיישנות כנגד זכות הקיזוז של כלוף בגין חובות הארנונה.

טענת הקיזוז הועלתה ע"י כלוף בתביעה דנן כנגד פתיחת תיק הוצל"פ מיום 11.5.17 שהגישה העירייה נגדו למימוש זכויותיה בנכס. בנסיבות אלו, יש לראות בטענת הקיזוז שהעלה כלוף במסגרת תביעתו כטענת הגנה, דהיינו, כמגן ולא כחרב. כמו כן, טענת הקיזוז הועלתה ביחס לחובותיו הנטענים של כלוף בגין חובות ארנונה, וכנגד אותן המחלוקות וההליכים בין הצדדים אשר קשורים לנכס. דהיינו, כלוף אינו טוען לקיזוז חובות שאינן חובות ארנונה ו/או חובות שאינם במסגרת ההליכים בין הצדדים.
בנסיבות אלה, לאור פסה"ד שניתן בע"א 1737/15 מגדל סיני בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (21.7.16) בנוגע לסעיף 4 לחוק ההתיישנות, אין לקבל את טענת ההתיישנות שהעלתה העירייה.

ד) טענת העירייה לפיה כלוף לא השיג השגות עובר לשנת 2003 נדחתה. נקבע כי המסמכים המשלימים שצורפו ע"י הצדדים מלמדים כי כלוף לא ישן על זכויותיו ותקף החלטות העירייה ביחס לחיובי הארנונה בקשר לנכס עובר לשנת 2003.

בימ"ש קמא קבע:
"לאור פסיקת כב' בית המשפט המחוזי והעליון באשר לתקיפת השומה עובר לשנת 2003, מצאתי לנכון להגביל את שיעור הקיזוז רק לתקופה בה הוכח כי המבקש הגיש הלכה למעשה השגה על שומת הארנונה, כאשר המועד המוקדם ביותר אשר הובא לפניי במסגרת התצהירים המשלימים הנו 26.4.99. משכך, המבקש יהיה זכאי לקיזוז חובו גם בגין התאריכים 26.4.99 ועד לשנת 2003". (סעיף 55 לפסה"ד).
צוין כי אין מחלוקת באשר לחישוב הסכומים מטעם העירייה בקשר לפירוט שצורף לתצהיר של מר אופיר דורי (מנהל תחום תכנון ובקרה כספית בעירייה), כך שהקיזוז מיום 26.4.99 ועד שנת 2003 בהתאם לחישוב המוסכם שבצע מר אופיר דורי מטעם העירייה.

ה) נקבע כי לא ניתן לראות בהכרעות קודמות בערכאות השונות בעניינו של כלוף בקשר לחיוב בארנונה מעשה בית דין וזאת ביחס לשנים קודמות לשנת 2003.
נקבע כי לא מתקיים השתק עילה הואיל ואין זהות בין העילות השונות. כמו כן, לא מתקיים השתק פלוגתא הואיל ולא נקבע כל ממצא פוזיטיבי ביחס לתביעת כלוף בקשר לשנים עובר לשנת 2003.

עם זאת הודגש כי לאור האמור עד עתה, זכות הקיזוז הוגבלה רק מיום ההשגה שהוכחה בפני בימ"ש עובר לשנת 2003 – מיום 26.4.99 ועד לשנת 2003, ולא מעבר לכך.

ו) בסיכומו של דבר, ניתן פס"ד המצהיר כי עומדת לכלוף זכות לקזז חובותיו בספר י העירייה בגין חובות ארנונה מיום 26.4.99 ועד לשנת 2003, בהתאם לקביעת השטח לחיוב בארנונה לפי 93 מ"ר.
העירייה חויבה לשאת בהוצאות כלוף ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

7. על פסק הדין הוגשו כאמור שני ערעורים. הן כלוף והן העירייה לא סבורים, כי פסק דינו של בית משפט קמא יכול לעמוד על כנו כפי שהוא.
ככל שיש לקבל טענותיו המשפטיות של כלוף כי יכל לקזז את חובותיו, אזי דין תביעתו להתקבל במלואה.
ככל שיש לדחות טענותיו - דין תביעתו להידחות במלואה.

8. ערעור העירייה (ע"א 71723-10-18):
תמצית טענות העירייה:
א) העירייה טוענת, כי בימ"ש קמא שגה שלא דן בטענה העירייה כי עילת התובענה אינה קיזוז.
לטענת העירייה, עילת התביעה אינה קיזוז אלא תקיפת שומת הארנונה לשנים 1986 – 2002 בטענה של שטח שגוי .

ב) נטען, כי בימ"ש קמא התעלם מההלכה לפיה נישום יוכל להביא עניינו לפתחו של בימ"ש רק לאחר שמיצה את ההליך הסטטוטורי הקבוע בחוק הערר (עע"מ 6993/15 עיריית תל אביב יפו נ' אספיאדה בע"מ (16.8.16) [להלן: " עניין אספיאדה"]).
בענייננו לא מתקיימים החריגים הואיל וכלוף לא העלה נגד שומות הארנונה טענת "אינני מחזיק" ואין מדובר בשאלה בעלת חשיבות ציבורית.

כמו כן, לפי פסיקת ביהמ"ש העליון חוב ארנונה אשר לא נתקף בדרך ובמועדים הקבועים בחוק הערר שקול לחוב פסוק וסופי שדינו כ"פסק דין בתובענה" (עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (15.4.15) ).
נטען כי בעניינו כלוף שהינו עו"ד פנה בעבר בהליכי השגה וערר ביחס לשומות, ועל כן לא מתקיים טענ ת של העדר מודעות להליכי השגה וערר או חשש מגרימת עיוות דין או חסימת דרכו לערכאות.

ג) עפ"י חוק הערר וההלכה הפסוקה תקיפת שומת ארנונה לשנה פלונית צריכה להיעשות באותה שנה בדרך ובמועדים שקבע לכך חוק הערר והיא אינה יכולה להיעשות בתוך 7 שנים לפי דיני ההתיישנות הכלליים. לחלופין, בהמרצת פתיחה שהוגשה בחודש יוני 2017 מבוקש לפתוח שומות ארנונה משנת 1986 ולכן יש לדחות את התביעה לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות.
נטען כי בימ"ש קמא שגה באופן ניתוח סעיף 4 לחוק ההתיישנות.

ד) נטען, כי בימ"ש קמא שגה עת דחה את טענת העירייה בדבר קיומו של מעשה בית דין.
נטען כי בהתאם להלכה הפסוקה שומות ארנונה לשנים עברו הפכו לחלוטות, בין אם הוגשו בגינ ן הליכי השגה וערר ונדחו ובין אם לא הוגשו הליכי השגה וערר.
כמו כן נטען כי בשלושה פסקי דין נקבע במפורש כי המשיב אינו רשאי לפתוח שומות של שנים עברו שהפכו חלוטות.

ה) בימ"ש קמא התעלם מהוראת סעיף 2 (ב) לחוק קיזוז מסים, התש"ם – 1980 ומכך שכלוף אינו עומד בתנאי הסעיף.

ו) בימ"ש קמא התעלם מהראיות שצירפה העירייה הנתמכות בתצהיר ומלמדות כי מצב הנכס השתנה במהלך השנים וכי מצבו העובדתי של הנכס אשר שימש בסיס להפחתת שטח הגג מהחיוב אינו זהה למצב הנכס בשנים קודמות הרלבנטיות לתביעת כלוף.

בענייננו, נטל הראיה מוטל על התובע ולא קיימת סיבה להפוך את נטל הראיה.

ז) בימ"ש קמא שגה עת התעלם מהטענות המשפטיות של העירייה ביחס למשקל שיש לתת לראיות שצורפו מטעמה בהתאם לדיני הראיות ובין היתר לכך שהראיות שהוצגו מטעמה הן ראיות מהימנות התומכות זו בזו ומציגות תמונה שלמה ומהימנה. נטען כי מדובר במסמכים רשמיים הפתוחים לעיון הציבור ועומדת להם חזקת התקינות המנהלית שלא הופרכה.

ח) בימ"ש קמא לא נתן משקל להתנהלות כלוף בתיק ולחוסר ניקיון כפיו, ובכלל זאת הצגת ראיות חלקיות מטעמו.

תמצית טענות כלוף:
המשיב מאמץ את מלוא נימוקי פסה"ד של בימ"ש קמא ואת הקביעות העובדתיות והמשפטיות שבו .
נטען, כי נמצא שטענותיו בנוגע לעצם הגשת השגות לפני שנת 2002 היו אמת, למרות שלא עלה בידיו להוכיח זאת בהליך שהתקיים בפני כב' השופטת ר' רונן.
העירייה מתעלמת מכך שלא ביקשה לתקן את כתב התשובה להמרצת הפתיחה שהגישה ביום 26.10.17 ומכך שמסמכים רבים שצירפה לתצהיר המשלים לא נערכו ע"י המצהיר, לא התקבלו על ידו ואינם מהווים ראיה.
נטען כי לא ניתן לאפשר לעירייה כיום לגבות חובות שנוצרו עקב חישוב ארנונה על שטח הגג, כלומר חישוב שגוי.

9. ערעור כלוף (ע"א 19683-09-18):
כלוף חולק על צמצום תקופת הקיזוז.
נטען כי בימ"ש קמא שגה בקביעה היישומית לפיה את הקיזוז יש לבצע רק ממועד הגשת השגה לראשונה בתקופה הרלוונטית.
לטענתו, נוכח הקביעות העובדתיות והמשפטיות שבפסה"ד אשר כלוף מציין כי אינו חולק עליהם, היה על בימ"ש לאשר את הסעד ההצהרתי במלואו.

בימ"ש קמא דחה את טענת העירייה לפיה כלוף מנוע מהעלאת טענת קיזוז משום שלא הגיש השגות על החיוב בשנים הרלוונטיות וקבע פוזיטיבית כי כלוף זכאי לקיזוז סכומים שנגבו ממנו ביתר גם אם לא הגיש השגה ו/או ערר בשנים הרלוונטיות (סעיפים 31 ו- 43 לפסה"ד). נוכח קביעה זו לא ברור מדוע ביכר בימ"ש קמא את מועד הגשת ההשגה לשנת 1999 כמועד אשר רק ממנו ניתן לבצע את הודעת הקיזוז (סעיף 55 לפסה"ד) .
נטען כי משקבע בימ"ש קמא כי להשגות שהוגשו (או שלא הוגשו) בשנים הרלוונטיות אין חשיבות בבחינת עצם הזכות להודיע על קיזוז, לא היה צריך להגביל את סכום הקיזוז לתקופה מיום הגשת ההשגה המוקדמת.

העירייה טוענת בעיקרי הטיעון מטעמה כי קביעת בימ"ש קמא לפיה ניתן להפחית את החוב רק בגין התקופה בין 1999 – 2002 בה הוכח כי כלוף הגיש השגות על שומות הארנונה אינה מובנת גם לה. נטען כי קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם הראיות שהוצגו.
לטענתה, המסקנה היחידה אליה היה צריך להגיע בימ"ש קמא היא כי אין עסקינן בקיזוז (כי אם בעילה של הפחתת שטח הנכס שבירורה מצוי בכל אחת משנות המס בסמכות מנהל הארנונה וועדת הערר) וכי לא ניתן להיעתר בנסיבות העניין לסעד של הפחתת חוב ארנונה לשנים 1986 – 2002.

10. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ושמיעת השלמת טיעוניהם בע"פ, הגעתי למסקנה ולפיה דין ערעור העירייה להתקבל ודין ערעורו של כלוף להידחות מהנימוקים כדלקמן:

11. האם יש לקבל טענת קיזוז?
טענת הקיזוז העומדת במרכז התביעה בבימ"ש קמא מבוססת על הנחת יסוד של כלוף לפיה משנת 1986 עד לשנת 2002 (כולל) שילם כלוף ארנונה ביתר בגין הדירה הואיל ובשנים אלה חויב לפי שטח של 112 מ"ר ולא בגין שטח של 93 מ"ר כפי שחויב החל משנת 2003.

מקובל עלי, כי ביחס לטענת כלוף לפיה לפני שנת 2003 שילם ארנונה ביתר אכן לא קיים מעשה בית דין, ויפים נימוקיו של בימ"ש קמא בעניין זה.

אני מסכימה עם קביעת בימ"ש קמא לפיה אין בענייננו השתק פלוגתא הואיל ולא מתקיים התנאי הדורש קיומו של ממצא פוזיטיבי (רא ה בעניין זה: רע"א 5138/18 עוואד נ' עו"ד נפתלי נשר, סעיף 14-15 לפסק דינו של כב' השופט ע' גרוסקופף (16.10.18).

עם זאת , אני סבורה כי בענייננו, השומה ביחס לשנים 1986- 2002 הפכה סופית ולא ניתן לשנותה במסגרת פסק דינו של בימ"ש קמא , מהנימוקים שיובאו להלן.
לפיכך, הטענה לפיה כלוף שילם בין השנים 1986 - 2002 ביתר , אין לה על מה שתסמוך , והתוצאה היא כי נשמט הבסיס לטענת קיזוז.

12. מקובלת עלי טענת העירייה לפיה היות וכלוף לא תקף את שומות הארנונה במסגרת ההליך המקובל, הוא מנוע מלעשות כן כעת במסגרת דיני הקיזוז.
א) סעיף 3 (א) ל חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו – 1976 (להלן: "חוק הערר") קובע:
"מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1)הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;
(4)היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

בסעיף 3 (ג) לחוק הערר נקבע:
"...מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א) (3) רשאי בכל הליך משפטי ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אלמלא חוק זה".

ב) בבר"ם 7618/16 עיריית תל אביב- יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ (4.12.16) (להלן: "עניין קניון רמת אביב") דן ביהמ"ש העליון מסלול ההשגה והערר, היקפו ולתכליותיו.
נקבע:
"חוק הערר מורה כי נישום המבקש להעלות טענות בעילות מסוימות רשאי לעשות כן תחילה באמצעות הגשת השגה למנהל הארנונה, ובהמשך לכך על-ידי הגשת ערר על החלטתו של מנהל הארנונה לוועדת הערר...
ככלל, רק לאחר שימצה הנישום את ההליכים במסלול ההשגה והערר, הוא יוכל להביא את עניינו אל בית המשפט לענינים מינהליים, במתכונת של ערעור מינהלי (ראו: סעיך 6 (ב) לחוק הערר; סעיף 5 ופרט 7 לתוספת השנייה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לענינים מינהליים); עע"ם 6993/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 20 לפסק דיני (16.8.2016) (להלן: עניין אספיאדה))...
יחד עם זאת, ל"דרך המלך" הקבועה בחוק הערר נקבעו שני חריגים – האחד חקיקתי והשני פסיקתי".

(הדגש אינו במקור - א.כ.).

ג) החריג החקיקתי לכלל לפיו מקומה של טענת "אינני מחזיק" מקומה במסלול של השגה וערר, מעוגן בסעיף 3 (ג) לחוק הערר.
חריג זה לא מענייננו כאן הואיל ואין עסקינן בטענת "אינני מחזיק" .

החריג הפסיקתי לכלל, מאפשר לבימ"ש להכריע במחלוקת המיועדת למסלול ההשגה והערר לפי חוק הערר אם מדובר במקרה בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת. בפסיקה הובהר כי מסלול זה שמור למקרים חריגים בלבד וכי יש להקפיד לא לערב את בתי המשפט בהכרעות הנתונות עפ"י דין למנהל הארנונה לועדות הערר (ראה סעיף 13 לפסה"ד בעניין רמת אביב).

ד) העילה הנוגעת לגודלו של הנכס (סעיף 3 (א) (2) לחוק הערר) היא העילה הרלוונטית בענייננו. הבקשה לקיזוז נסמכת על חיוב ביתר שמקורו בטעות נטענת בגודל שטח הדירה גם בין השנים 1986 - 2002.
הטענה של כלוף היא למעשה טענה לטעות בקביעת גודלה של הדירה ע"י העירייה גם בין השנים 1986 – 2002 ולא רק משנת 2003.
מדובר בעילה הנמנית עם סוג המקרים הנופלים לגדר סמכותה של ועדת הערר לפי סעיף 3 (א) (2) לחוק הערר .

ה) טרם אבחן האם החריג הפסיקתי חל בעניינו, יש לבחון האם בחלק מהשנים הרלוונטיות לענייננו נקט כלוף בדרך המלך – הנתיב שהחוק מתווה (השגה, ערר ורק אז הגשת ערעור לביהמ"ש לעניינים מינהליים).
אין ספק כי התשובה על כך בשלילה.
על כלוף היה לשטוח טענותיו ביחס לשומות של השנים 1986 – 2002 במסגרת השגה והליך מינהלי ובמקרה של דחיית טענותיו – להגיש ערעור מינהלי בהתאם להוראות חוק הערר .

בימ"ש קמא קבע בפסה"ד כי עיון במסמכים שהוגשו ע"י כלוף ביום 3.12.17 ובנספחי התצהיר המשלים שהגישה העירייה מלמד כי כלוף הגיש השגות בקשר לחיוב ארנונה ב דירה עובר לשנת 2003: מסמך מיום 26.4.99-" השגה על קביעת ארנונה לשנת 1999" ;
ביום 16.6.99 הגיש המבקש השגה שהוכתרה- השגה, ארנונה 805-0100-002-11 ; ביום 10.1.00 הגיש המבקש השגה שהוכתרה בצורה זהה; ביום 27.2.01 הגיש המבקש השגה; גם ביום 17.1.02 הגיש המבקש השגה שהוכתרה באותו אופן (סעיפים 53 – 54 לפסה"ד) .
בימ"ש קמא מצא כי די בכך כדי לדחות את טענת העירייה כי כלוף לא הגיש השגות עובר לשנת 2003 ומסמכים אלה מלמדים כי כלוף לא ישן על זכויותיו ותקף החלטות של העירייה ביחס לחיוב ארנונה בקשר לדירה עובר לשנת 2003.
יובהר ויודגש; קביעה זו של בימ"ש קמא נאמרה לצורך הגבלת שיעור הקיזוז רק לתקופה בה הוכ ח כי כלוף גילה הלכה למעשה השגה של שומת הארנונה, ולא לצורך בחינת השאלה אם כלוף תקף את ההחלטות בענייני הארנונה בדרך המלך.
בימ"ש קמא אינו מתייחס לתוצאות ההשגות, כי אם רק לעצם הגשתן.

לצורך הסוגייה שלפני, ברור שאילו נדחו ההשגות, עמדה בפני כלוף האפשרות להגיש ערר ואילו התקבלו השגות אלה, הרי שלא היה נדרש כלל להגשת התביעה ולא הייתה עומדת לו עילת התביעה (ראה: סעיף 30 לפסק דינה של כב' השופטת דפנה ברק-ארז בעניין אספיאדה) .
לאור האמור לעיל המסקנה היא כי בעניינינו, כלוף לא נקט בדרך המלך – בהתאם ל נתיב שמתווה חוק הערר.

ו. כעת הגיע העת לבחון - האם חל חריג מכוח הפסיקה ?
אני סבורה כי התשובה על כך אף היא בשלילה.

באשר לחריג הפסיקתי, יפים לעניינו דברי כב' השופטת דפנה ברק - ארז בסעיפים 23-24 לפסק דינה בעניין אספיאדה:
"הפסיקה הכירה אמנם בקיומו של "פתח צר" המאפשר לבית המשפט להיזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר במקרים בעלי
חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת... אולם, הובהר כי פנייה בדרך הזו "חורגת מדרך השיגרה ושמורה למקרים חריגים בלבד, ובכפוף לסייג זה אין לערב את בתי המשפט בהכרעות ראשוניות במחלוקות הנתונות להשגה ולערר"...
במרוצת השנים בית המשפט אכן אפשר לתקוף חיוב בארנונה על דרך של עתירה מינהלית במקרים ייחודיים שבהם התעוררו שאלות משפטיות עקרוניות שטרם נדונו (ראו:ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"נ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו (2) 773, 781-779 (2002) (להלן: עניין ט.ט. טכנולוגיה); עע"ם 259/05 שי נ' עיריית נצרת עילית, [פורסם בנבו] פסקה 6 (6.11.2011).
במאמר מוסגר יוער כי בשני מקרים אלה לא הוכרעה עד תום השאלה אם הטענות שנדונו בהם בכלל נמנות עם העילות המנויות בסעיף 3 (א) לחוק הערר). בצד זאת, הודגש כי אין לחרוג מהכלל לפיו טענות הנוגעות לסיווג הנכס צריכות להתברר בהליכי ההשגה הקבועים בחוק הערר "אף אם השאלה שבמחלוקת מגלה פוטנציאל להשפעות רוחב" (ראו: עניין עיריית נצרת, בפסקה 5). שיקולים חריגים נוספים שעשויים להצדיק עקיפה של הליכי השגה וערר נוגעים למודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שיגרמו לו כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות ה"רגילות"...

24. אכן, ישנן טענות בעילות אחרות בענייני ארנונה שאותן ניתן ואף ראוי להביא לבית המשפט בדרך של עתירה מינהלית, כדוגמת טענה בדבר אי-חוקיות של צו הארנונה או טענה כי חיוב הארנונה אינו חוקי מאחר שהוא מנוגד להסכם שנעשה עם הרשות המקומית ...
כמו כן, בית המשפט הכיר באפשרות כי בית משפט אזרחי ידון בענייני ארנונה כאשר עילת התביעה היא התרשלות של הרשות (בר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (16.10.1991);רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' קזס, פ"ד נב (2) 214 (1998)). אולם, באותן עילות שהוגדרו בסעיף 3 (א) חוק הערר דרך המלך היא צעידה בנתיב שהחוק מתווה – השגה, ערר, ורק אז הגשת ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים (בכפוף להוראת סעיף 3 (ג) לחוק ...)".

(הדגש אינו במקור - א.כ.).

שיקולים נוספים שהוכרו בפסיקה על מנת להתיר לאזרח להעלות טענותיו בפני בימ"ש על אף סמכותם של גופי ערר הם: מודעות האזרח להליכי ההשגה המנהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שיגרמו מחסימת דרכו לערכאות (רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ, סעיף 10 להחלטת כב' הש' ע' ארבל (3.6.08).

כאמור לעיל, בענייננו עילת התביעה בהחלט מוגדרת בסעיף 3 (א) (2) לחוק הערר.
יודגש; הבקשה ל"קיזוז" סכום החוב הינה הסעד המבוקש (ולא העילה עצמה) ואף לא מצאתי כי כתב התביעה בעניינו מעלה טענות שעניינן בחוק עשיית עושר ולא במשפט או טענת התרשלות אשר בנוגע אליהן בימ"ש קמא הפנה לפסיקות של ביהמ"ש מחוזיים.

עסקינן במקרה פרטני של חייב שאין ספק ש היה מודע לחובות הארנונה כלפי העירייה ביחס לשנים 1986 – 2002 משך שנים רבות ולמסלול של הליכי ההשגה .
אין עסקינן במקרה בעל חשיבות ציבורית עקרונית ואין הצדקה לאפשר הגשת תביעה אזרחית/תובענה מנהלית בעניין בשנת 2017.
התוצאה היא כי בענייננו לא חל החריג הפסיקתי.

ז) לסיכום:
עסקינן בעילת תביעה מוגדרת בסעיף 3 (א) (2) לחוק הערר. את הטענה לפיה העירייה שגתה בין השנים 1986 – 2002 ב כך שחייבה את שטח דירתו לפי 121 מ"ר במקום ב- 90 מ"ר היה על כלוף לטעון במסגרת הליכי השגה וערר לפי הוראות חוק הערר. קביע ות ועדת הערר חל ות רק בנוגע לעררים שנדונו בפניה. בימ"ש הבהיר זאת למבקש במסגרת 3 פסקי דין שניתנו ב מסגרת עמ"נ 32429-12-12, בר"מ 3811-14, עמ"נ 4079-11-16 .

משלא פעל בהתאם למסלול הקבוע בחוק הערר ולא חל בענייננו חריג המצדיק מתן רשות לכלוף להעלות טענותיו כעת במסגרת תביעה אזרחית שמבוקש בה סעד של קיזוז, לא מצאתי כי היה מקום לדון בטענותיו במסגרת התובענה קמא. .

זאת ועוד; התוצאה של אי הגשת השגה או אי הגשת ערעור על ההחלטה בהשגה, בנסיבות בהן זו הדרך המתאימה היחידה בה היה על כלוף לנהוג, היא שיש להתייחס לחובות הארנונה עד שנת 2002 (כולל שנת 2002) כחובות פסוקים וסופיים (ראה בעניין זה: עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' סלומון בע"מ, סעיף 17 לפסק דינו של כב' הש' א' גרוניס (15.4.15)

13. לאור האמור לעיל, משנתקבלה עמדת העירייה ולא של כלוף, דין התביעה בתיק קמא להידחות.

14. לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, דין ערעור העירייה להתקבל ודין ערעור כלוף להידחות.

ב) כלוף ישלם לעירייה את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.
סכום זה יחולט מתוך הערבון שהופקד בערעור כלוף ויועבר לעירייה באמצעות בא כוחה.
הערבון שהופקד על ידי העירייה יוחזר לה באמצעות בא כוחה.

ג) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י' אדר ב' תשע"ט, 17 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.