הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 19387-06-16

לפני
כבוד השופט ישעיהו שנלר, סג"נ- אב"ד

כבוד השופט ד"ר קובי ורדי, סג"נ

כבוד השופטת עינת רביד

מערערת

ילנה זלטקין
ע"י ב"כ עו"ד שמואל פלד

נגד

משיבים

1.מגדל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מיטל ירון

2.מעלות סוכנות לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד לוטן טייטלר

3.בנק לאומי לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ורד בלוך שכטמן

פסק דין

השופטת עינת רביד:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, כבוד השופט אילן רונן, בת.א. 61329-12-13 מיום 17.4.16 במסגרתו נדחתה תביעת המערערת לחיוב המשיבים בתשלום תגמולי ביטוח חיים לכיסוי יתרת חוב ההלוואה שנטלה, בסך של 507,814 ₪.
רקע ותמצית פסק דינו של בית משפט השלום
המערערת היא גרושתו של המנוח, אולג חדרצב ז"ל (להלן: המנוח). בתחילת 2004, בעודם נשואים זה לזו, רכשו המערערת והמנוח דירה באריאל (להלן: הדירה). לצורך מימון רכישת הדירה פנו המערערת והמנוח למשיב 3 (להלן: הבנק), ובמהלך פברואר 2004 נטלו שתי הלוואות מהבנק בסך כולל של 453,731 ₪ והלוואה נוספת בסך של 8,460$ (להלן: ההלוואות) כנגד רישום משכנתא על הדירה.
בהסכם ההלוואה, התחייבו המערערת והמנוח, בין היתר, לרכוש פוליסות ביטוח חיים בסכום שלא יפחת מיתרת סכום ההלוואות, ולקבוע את הבנק כמוטב בלתי חוזר, כך שבמקרה פטירה של מי מבני הזוג ישמשו תגמולי הביטוח לפירעון יתרת חוב ההלוואות. על בסיס הוראה זו פנו המערערת והמנוח ל משיבה 2, סוכנות הביטוח (להלן: סוכנות הביטוח), ורכשו באמצעותה פוליסות ביטוח חיים, שהוצאו על ידי המשיבה 1 (להלן: מגדל) (להלן: הפוליסות).
במהלך 2005 נפרדו המערערת והמנוח וביום 18.10.05 חתמו על הסכם גירושין (להלן: הסכם הגירושין), שאושר בבית המשפט לענייני משפחה. בהסכם הגירושין נקבע כי חלקו של המנוח בדירה יועבר לבעלות המערערת וכי המנוח יעזוב את הדירה בה תוסיף להתגורר המערערת. המנוח אכן עזב את הדירה והקשר שבינו לבין המערערת נותק כמעט לחלוטין. ביום 26.7.07 יצא המנוח מישראל , נסע לרוסיה, ולא שב עוד לישראל.
תשלומי ההלוואות ופרמיית הביטוח נפרעו מחשבון הבנק המשותף של המערערת והמנוח בבנק. לאחר הגירושין והפרידה מהמנוח הוסיפה המערערת לשלם תשלומי ההלוואה והפרמיה, אך לפי בקשתה במהלך יולי 2006, או בסמוך לכך, נפרעו תשלומים אלו מחשבון חדש שנפתח בבנק על שמה בלבד.
ביום 26.2.08 פנתה המערערת לסוכנות הביטוח בבקשה לערוך שינויים בקשר עם הפוליסות, ובעקבות שיחה עם גב' איה שוסטר עובדת סוכנות הביטוח (להלן: איה), שלחה מכתב בכתב ידה, המופנה למגדל, ובו בקשה לחדול מלשלם את הפרמיה עבור ביטוח החיים של המנוח. על יסוד פנייה זו חדלה מגדל מלחייב את המערערת בתשלומי הפרמיות של פוליסת הביטוח של המנוח, וזו בוטלה.
ביום 28.10.12 נפטר המנוח בעודו ברוסיה. ביום 25.4.13 פנתה המערערת בכתב לבנק, הודיעה על פטירת המנוח, ובקשה לסלק את יתרת החוב בגין ההלוואות באמצעות פוליסת ביטוח החיים של המנוח. הבקשה הועברה למגדל וזו השיבה ביום 19.6.13 כי המנוח איננו מבוטח כלל בפוליסת ביטוח חיים.
המערערת הגישה תביעתה לבית משפט השלום במסגרתה עתרה להעמידה במצב בו הייתה אלמלא בוטלה פוליסת ביטוח החיים של המנוח, היינו כך שתגמולי ביטוח החיים היו מכסים את יתרת החוב לבנק בגין ההלוואות.
לטענת המערערת, פעלו המשיבות 1 ו- 2 בניגוד לדין וברשלנות, כאשר בטלו את הפוליסה ביחס למנוח בלא הסכמתו של המנוח ובלא הסכמתו של הבנק, בהיותו המוטב הבלתי חוזר בפדיון תגמולי הביטוח , וכי הבנק התרשל עת לא ידע על ביטול פוליסת הביטוח של המנוח.
המערערת עתרה לחיוב המשיבים בתשלום פיצויים בסך של 507,814 ₪, סכום המהווה את סכום ביטוח החיים ליום פטירת המנוח בצירוף התשלומים ששולמו על חשבון ההלוואות מיום פטירת המנוח ועד להגשת התביעה.
בית משפט השלום דחה את תביעתה של המערערת, וקבע ביחס לטענתה, לפיה לא ביקשה לבטל את הביטוח של המנוח , אלא רק להפסיק ולשלם בעצמה את תשלומי הפרמיה בגינה, כי המערערת ביקשה לחדול מ לשלם את הפרמיה עבור ביטוח החיים של המנוח, והבינה כי משמעות הפסקת התשלום תהיה ביטול פוליסת הביטוח, ואף הבינה כי לא תכוסה ההלוואה במקרה של פטירת המנוח. בית המשפט קבע כי המערערת הבינה והסכימה לביטול הפוליסה וזאת כדי לחסוך בתשלומי הפרמיה לאחר שהתברר לה כי אין קשר בין המנוח להמשך פירעון ההלוואות ולזכויות בדירה שעברו במלואם למערערת. על יסוד הבנה זו כתבה המערערת מכתב בכתב ידה ובו ביקשה במפורש להוציא את המנוח מהביטוח.
אף טענת המערערת לפיה אפילו ביקשה את ביטול פוליסת הביטוח, אסור היה למגדל לעשות זאת בלא הסכמת המנוח ובלא הודעה בכתב, נדחתה על ידי בית משפט השלום. לעניין זה נקבע כי לאחר כריתת הסכם הגירושין הייתה המערערת לבדה "בעלת הפוליסה" ומכאן שאף "מבוטח" לצורך סעיף 45 בחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה ביטוח או החוק). המערערת ביקשה לבטל את פוליסת הביטוח ועמדה לה הזכות לעשות כן, והיענות מגדל לבקשתה הייתה כדין ביחסיה מול המערערת.
בהתייחס לטענת המערערת לפיה לא ניתן היה לבטל את הפוליסה ללא הסכמתו של הבנק, קבע בית משפט כי אומנם סעיף 45(ג) לחוק חוזה ביטוח קובע כי קיימת חובה להודיע על ביטול החוזה מיידית למוטב, אך אין בהפרה כדי לאיין את ביטול החוזה, ייתכן ויהיה בה כדי להקים למוטב זכויות להלין כלפי המבטח על הפרת החוזה, אך אין הדבר מקנה זכויות למערערת, שלבקשתה נעשה הביטול.
עוד קבע בית המשפט כי ביטול פוליסת הביטוח של המנוח נעשתה על ידי המערערת על מנת לחסוך בפרמיה החודשית, וזאת תוך שיקול דעת כלכלי והבנה מלאה של משמעות החלטתה.
תמצית טענות הצדדים בערעור
תמצית טענות המערערת
לטענת המערערת המשיבים עשו יד אחת והסתירו ראיות ומסמכים לרבות פוליסת ביטוח החיים, ונמנעו מהבאת עדים רלוונטיים, וכי העדים אשר הובאו מטעמם לא הכירו את פרטי המקרה, וכי יש בהתנהלות זו כדי לפעול לחובתן.
לטענת המערערת טעה בית משפט השלום עת קבע כי הפוליסה בוטלה כדין על ידי המערערת וזאת בהתבסס על תמליל השיחה, מבלי שהאזין לדיסק אשר צורף לתמלול, ממנו עלה כי המערערת לא מבינה במושגי ביטוח או בנק והוטעתה על ידי הגב' שוסטר, נציגת סוכנות הביטוח, אשר מנעה מהמערערת לשוחח עם נציגה דוברת רוסית מאחר שלטענתה לא רצתה להעליב את המערערת.
בית המשפט לא ייחס חשיבות לכך שהמערערת אינה יכולה לבטל פוליסה של מבוטח אחר זולת הפוליסה שלה, ואף לא נמצאה כל ראיה המוכיחה את ביטול הפוליסה שכן מגדל הצהירה כי לא שלחה מכתבי התראה טרם ביטול הפוליסה כ מתחייב מסעיף 15 לחוק חוזה ביטוח.
טעה בית משפט אשר לא התייחס בפסק דינו ולא הטיל אחריות על הבנק לכספי המדינה, אשר היוו חלק מהמשכנתא שנלקחה על ידי המערערת והמנוח. לטענתה הבנק פעל בניגוד לסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות) וכן בניגוד להנחיות האוצר והמפקח על הבנקים "הלוואות לדיור לזכאים מכספי תקציב" מיום 17.4.90 (להלן: ההנחיות) לפיהן כאשר המדובר בכספי מדינה קמה חובה לבנק לבטח כל זכאי לכספי מדינה בביטוח חיים בגין החזרי הלוואה.
עוד שגה בית משפט השלום שלא ק יבל את התביעה נוכח התנהלות הבנק: כאשר נודע לבנק דבר ביטול פוליסת ביטוח החיים, הוא פעל באופן שמוטב יחיד בלתי חוזר אמור לפעול ושלח ביום 28.1.14 שני מכתבים למגדל בדרישה לפדיון פוליסת החיים לשם כיסוי יתרת ההלוואה וזאת בהתאם לסעיף 45(ב) לחוק חוזה ביטוח. משמע כי אף אם פוליסת ביטוח החיים בוטלה כדין או שלא כדין, פעל הבנק כשהודיע שהוא נכנס בנעלי המבוטח ולכן יש לשלם תגמולי ביטוח.
עוד טוענת המערערת כי שגה בית משפט עת לא חייב את סוכנות הביטוח ברשלנות , בכך שלא איפשרה למערערת שיחה עם נציגה הדוברת את שפתה, ואף לא עם סוכן ביטוח מורשה.
טעה בית משפט השלום בפרשנות שנתן למושג "בעל פוליסה" זאת בהסתמך על ביטוח מנהלים, בעוד פוליסת ביטוח החיים של המנוח והמערערת היא פוליסת ריסק-משכנתא, כאשר המערערת נרשמה כבעלת פוליסת הביטוח באופן אקראי, ולמעשה שניהם היו אמורים להירשם כבעלי פוליסת ביטוח החיים.
בנוסף טעה בית משפט בדבר היות המערערת אישה גרושה לעניין בעלות על דירת המגורים, שכן הבנק לא הסכים להמחות חיוביו של המנוח למערערת ועל כן לא ניתן לרשום הדירה על שמה ולבצע כל העברה של הדירה ממנו אליה.
עוד טוענת המערערת כי שגה בית משפט עת קבע כי לאחר כריתת הסכם הגירושין הפכה המערערת להיות לבדה בעל ת הפוליסה, לטענתה לא יכלה לבטל את הפוליסה של מבוטח אחר זולתה.
באשר להתרשמותו של בית המשפט מחוות דעת מומחה הביטוח מר שמאי פרגר, אשר הוגשה על ידי המערערת, טוענת המערערת כי הוא עובד בענף הביטוח משנת 1992 במשך כ- 25 שנים ומפקח על רכישה בתחום ביטוח החיים וסוכן ביטוח חיים. מחוות דעתו עלה כי אין אפשרות להסיר מבוטח בביטוח חיים ללא בקשתו של המבוטח בכתב ידו ובחתימתו ובצירוף העתק תעודת הזהות שלו, וכי ביטול פוליסה לא ייעשה ללא שיגור התראות בכתב למבוטח.
לטענת המערערת טעה בית משפט השלום בכך שלא הטיל אחריות על הבנק אשר עליו החובה לדאוג לתקפ ות פוליסת ביטוח החיים ולדרוש קבלת פוליסת הביטוח המקורית, וכן היה עליו להיכנס בנעלי המבוטח ואף לשלם את הפרמיות באמצעות גבייתם דרך הוראת הקבע של המערערת בבנק.
המערערת משיגה בנוסף על החלטתו של בית משפט השלום מיום 15.7.15 שלא אפשר סיום חקירת העדה מטעם מגדל, בעניין גובה הפרמיות ששולמו על ידי המערערת, מהנימוק של הרחבת חזית .
עוד מלינה המערערת בעיקרי הטיעון מטעמה על החלטת בית משפט השלום מיום 18.9.14 אשר קבעה כי עד להכרעה בבקשת הבנק לעיון חוזר בהחלטה מיום 31.8.14 אשר חייבה את הבנק בהוצאות המערערת, יעוכב החיוב בהוצאות שנפסק לטובת המערערת, אך בפועל לא דן בבקשה, ובשל כך נמנע הבנק מהעברת התשלום לידי המערערת.
תמצית טענות מגדל
לטענת מגדל טענותיה של המערערת כי הביטוח לא בוטל כדין, שכן מגדל לא הודי עה למנוח, למערערת ולבנק על חוב הפרמיות בניגוד לסעיף 15 לחוק חוזה ביטוח, היא טענה , אשר לא נטענה בכתב התביעה , ומהווה הרחבת חזית אסורה. עוד טוענת מגדל , כי אין תחולה לסעיף 15 לחוק חוזה ביטוח שכן הביטוח בוטל כדין לבקשת המערערת, וכאשר בהתאם לעדות ה של הגב' מבשוב מוסאי, מנהלת מחלקת תביעות חיים במגדל, שני מכתבים יישלחו כאשר הפרמיה לא משולמת ולא כאשר מבקשים להפסיק לשלם פרמיה.
עוד טוענת מגדל, כי סעיף 45(ב) לחוק נועד להגן על המוטב הבלתי חוזר , ולכן הבנק הוא יחיד שיכול להשמיע טענה שהביטוח של המנוח בוטל שלא כדין בשל אי מסירת הודעה על הביטול. בנוסף, ובשל מצג השווא של המערערת לפיו הבנק נתן אישור להמחאת חיובים, בעקבותיו הסכימה מגדל לבטל את הביטוח של המנוח ללא מתן הודעה לבנק, השכיל הבנק להבין , כי במועד הפטירה לא היה למנוח ביטוח ח יים תקף, שא ם לא כן היה מגיש הודעת צ ד ג' כלפי מגדל או תביעה נפרדת נגדה.
באשר לחוות דעתו של מר פרגר נטען, בין היתר, כי חוסר בקיאותו נלמד מעדותו, וטענתו, כי בהעדר פוליסה (מסמך פיזי) אין הצעה וקיבול ולא נכרת חוזה ביטוח.
לטענת מגדל, בצדק דחה בית משפט השלום את טענות המערערת לעניין גביית הפרמיות ביתר, שכן המדובר בטענה אשר לא נטענה בכתב התביעה, ואשר יש להוכיחה באמצעות חוות דעת מתאימה.
עוד הוסיפה מגדל, כי אין למערערת כל יריבות או זכות תביעה נגדה , שכן לא הוכיחה, כי היא באה בנעלי יורשיו של המנוח, ולא הציגה צו ירושה. בנוסף נטען כי המערערת טענה , כי המנוח נפטר ברוסיה , אך לא הוכיחה טענה זו, ובכך שגה בית משפט השלום בסוברו כי יש בעדות המערערת כדי להוכיח את מותו של המנוח.

תמצית טענות סוכנות הביטוח
לטענת סוכנות הביטוח, המערערת מעלה בעיקרי הטיעון טענות, אשר אין בהן נימוק משפטי אחד (סעיפים 21 -30), ונוסף היא מלינה על ממצאים עובדתיים (סעיפים 31 – 40) , אשר אין ערכאת הערעור מתערבת בהם, ואף מעלה טענות ביחס להעדר קיומה של פוליסה מבלי שנימקה הרלוונטיות שלה לערעור.
בנוסף טוענת סוכנות הביטוח כי משקבע בית משפט השלום, כי המערערת הבינה את משמעות בקשתה, תוך הערות ביחס לתום ליבה ואמינותה, נותק הקשר הסיבתי בין טענתה לאי קיום שיחה עם נציגה דוברת רוסית מטעם סוכנות הביטוח.
תמצית טענות הבנק
בהתאם לפסיקת בית משפט העליון בע"א 8905/96 בנק דיסקונט נ' רוזנברג (3.6.98) , לא מוטלת על בנק חובה לדאוג לביטוח חיים תקף עבור לוויו, וכי מקביעה זו ניתן להסיק כי לא מוטלות עליו חובות הנוגעות לביטול ביטוח החיים על ידי מגדל או הלווה.
עוד טוען הבנק כי מהוראות סעיפים 15 ו- 45 לחוק חוזה ביטוח עולה כי המחוקק בחר שלא להטיל על המוטב, הבנק, חובות כלשהן וכן קבע כי המוטב זכאי, בנוסף למבוטח, לקבל הודעה מהמבטח לפני ביטול הביטוח וכן רשאי לאמץ את חוזה הביטוח. בהתאם לחוק חוזה ביטוח המוטב הוא הנמען של הודעות הביטוח ולא המודיע.
המערערת לא הצביעה על כל חובה חוקית מחוץ לחוק חוזה ביטוח המחייבת את הבנק בתור המוטב בפוליסה לדאוג או לוודא תקופת הפוליסה עד לסיום תקופת ההלוואה וגם לא הפנתה לפסק דין המטיל חובות כאלה על מוטב בפוליסה, בין אם הוא מוטב "רגיל" ובין אם הוא בנק.
באשר לטענת המערערת כי ביטוח חיים מהווה תנאי לקבלת הלוואה בהלוואות שחלקן מכספי האוצר, נטען כי רק בסיכומיה בבית משפט השלום הפנ תה המערערת להנחיות משרד האוצר מיום 17.4.90, על כן צירופם מהווה הרחבת חזית אסורה הן בבית משפט השלום והן כעת. עוד מוסיף הבנק , כי אף אם ביטוח חיים הוא תנאי לקבלת ההלוואה, לא הוכח ה כל חובה על הבנק לעקוב אחרי תוקפה של פוליסת הביטוח.
עוד טוען הבנק כי לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת החובה הנטענת לבין הנזק, שכן המערערת היא זו שביקשה לבטל את הביטוח, מכאן שאף אם הבנק היה מודיע לה על ביטול הביטוח, ככל שהיה עוקב אחר התשלומים, הרי שהייתה ממשיכה כפי שנהגה לא לשלם את הפרמיות, שכן חשבה שמגדל תדרוש זאת מהמנוח, כפי שהעידה (עמוד 34 לפרוטוקול דיון מיום 14.7.15, שורות 9 – 10). בנוסף, אם אם היה נשלח מכתב למנוח עולה , כי לא היה מקבל המכתב , שכן יצא מהארץ ולא חזר מאז.
עוד מוסיף הבנק ,כי בעיקרי הטיעון הרחיבה המערערת בטענות, שלא נטענו בכתב הערעור באשר להחלטת בית משפט השלום מיום 18.9.14. עוד טוען הבנק כי לאחר שניתן פסק הדין הגישה המערערת בקשה בעניין זה לבית משפט השלום, אשר דחה אותה בהחלט תו מיום 8.1.17.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים, ולו דעתי תישמע, יידחה הערעור.
התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים
המערערת מעלה טענות ביחס להתרשמותו של בית המשפט השלום מהעדים שהעידו בפניו, וכן לעניין הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו. לטעמי, אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות והתרשמותו של בית משפט השלום מהעדים שהעידו בפניו, זאת בהתאם לכלל לפיו רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים, אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות והתרשמה התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים. התערבות מסוג זה יוחדה למקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הגרסה העובדתית שאומצה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו בפניה.
יפים לעניין זה דברי כבוד השופט דנציגר בע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס ( 14.5.08):
"הלכה מושרשת וידועה היא כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות שאותן קבעה הערכאה הדיונית, לאחר שהוצגו בפני הערכאה הדיונית ראיות ונשמעו בפניה עדויות ולאחר שהעריכה את מהימנותם של העדים וקבעה ממצאים העובדתיים, בהתבסס על מארג הראיות הכולל שהוצג בפניה. התערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים בהם נפל בהכרעתה של הערכאה הדיונית פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהממצאים שקבעה ערכאה זו אינם מבוססים על פניהם" (ראו גם: ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594,598 (1990), וע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (8.12.05)).
המקרה שלפנינו אינו בכלל חריגים אלה.
מעיון בפסק דינו של בית משפט השלום, עולה כי בית משפט השלום נדרש ובחן היטב את העדויות והראיות שהונחו לפניו, ולפיכך, לא נמצאה עילה להתערבות בממצאים אלה ובמסקנה אשר גובשה על בסיסם.
על כן אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט השלום לפיה גרסתה של המערערת אינה אמינה, כאשר קבע כי המערערת הבינה שמשמעות בקשתה להפסיק את תשלומי פרמיית ביטוח החיים של המנוח, היא ביטול פוליסת הביטוח ואי כיסויה במקרה של פטירת המנוח, אשר עלתה הן מתמלול השיחה המוקלטת בין המערערת לבין נציגת סוכנות הביטוח (מוצג 17 לתיק המוצגים) , והן ממכתבה של המערערת ל מגדל בבקשה לביטול הביטוח עבור המנוח (נספח א' לתצהירה של הגב' מיטל מבשוב מוס אי).
בית משפט קבע בפסק דינו, כי טענת המערערת לפיה סברה , כי מגדל תכפה על המנוח את המשך תשלומי הפרמיה אינה מתיישבת עם גרסת המערערת לפיה המנוח לא שילם את תשלומי המזונות, וכן נוכח הסכם הגירושין לפיו כל הזכויות והחובות בקשר לדירה עברו למערערת , ועל כן הגיוני, כי המערערת חדלה לסמוך על המנוח בקשר עם התשלומים ולא הייתה צריכה להבטיח עצמה למקרה פטירתו. אף בממצאים אלו לא מצאתי כי יש מקום להתערב.
נוכח הפסיקה לעיל לא מצאתי מקום להתערב אף בקביעתו של בית משפט השלום ביחס ל התרשמותו וממצאיו של מומחה המערערת מר פרגר [לעניין ההלכה הקובעת כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, לרבות לגבי התרשמות הערכאה הדיונית מהמומחה ראו ע"א 76/13 ש.ב סופר בע"מ נ' ננמ"ח אגודת נחל נובע מקור חכמה (5.10.14)]. יוער, כי מעיון בחוות דעתו וכן בעדותו של מר פרגר לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטתו של בית משפט השלום אשר קבע כי אין להתבסס על חוות הדעת שכן לא ניתן לראות בו "מומחה".
אשר לטענות המערערת בדבר אי המצאת הפוליסה המקורית, אזי המערערת לא נימקה כיצד יש בטיעון זה כדי להשפיע על תוצאות פסק הדין וזאת שעה שלא הייתה מחלוקת על עצם קיומה של הפוליסה וכן התנאים שנקבעו במסגרתה.
ביטול הפוליסה לביטוח חיים
בעניין ביטול הפוליסה טענה המערערת כי לא היה מקום לבטל את הפוליסה שכן זו בוטלה ללא הסכמתו של המנוח ואף ללא שנשלחה הודעה על כך לבנק.
אף בעניין זה אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום.
סעיף 15 לחוק חוזה ביטוח, שעניינו פיגור בתשלום, קובע כדלהלן:
"15. (א) לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן.
(ב) נקבע מוטב שאינו המבוטח והקביעה היתה בלתי חוזרת, אין המבטח רשאי לבטל את החוזה אלא אם הודיע על הפיגור למוטב בכתב והמוטב לא סילק את הסכום שבפיגור תוך 15 ימים מהיום שנמסרה לו ההודעה".
סעיף 45 לחוק חוזה ביטוח, שכותרתו "ביטול החוזה" קובע כך :
"45. (א) המבוטח רשאי בכל עת לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבטח.
(ב) נקבע מוטב שאינו המבוטח קביעה בלתי חוזרת, והמבוטח ביטל את החוזה מכוח סעיף זה, על המבטח להודיע על כך מיד בכתב למוטב תוך ציון הוראות סעיף קטן זה, והמוטב רשאי, לא יאוחר מ-30 ימים מקבלת הודעת המבטח, לאמץ, בהודעה בכתב למבטח, את החוזה על זכויותיו וחיוביו; הודיע המוטב כאמור, יוסיף החוזה לעמוד בתקפו, ואם נתבטל בינתיים - יתחדש, כשהמוטב בא במקום המבוטח.
(ג) נקבע מוטב שאינו המבוטח קביעה בלתי חוזרת, והחוזה בוטל שלא כאמור בסעיף קטן (ב), על המבטח להודיע על כך מיד בכתב למוטב".
הסוגיה העיקרית אשר עמד ה בפני בית משפט השלום הי יתה שאלת זכותה של המערערת לבטל את הפוליסה ככל שהיא מתייחסת למנוח.
לעניין זה קבע בית משפט השלום, כאמור, כי המנוח היה "זה שחייו בוטחו" , אך אין משמעות ה ההכרחית של קביעה זו , כי המנוח הוא גם "המבוטח", וזיהוי בעל הפוליסה יעשה באמצעות פניה לחזקה בתחום הביטוח, לפיה ניתן לזהות את בעל הפוליסה כמי שנשא בתשלומים בגינה. על בסיס הנסיבות, שקדמו לביטול הפוליסה, שהן: גירושי המערערת מהמנוח; הסכם הגירושין שקבע העברת מלא הזכויות בדירה למערערת, לרבות החובות הכרוכות בפירעון ההלוואות והתשלומים הן למשכנתא והן לפוליסת ביטוח החיים בהם נשאה המערערת לבדה ; וניתוק הקשרים עם המנוח לרבות אי תשלום מזונות , קבע בית משפט השלום כי המערערת הייתה בעלת הפוליסה והמבוטח לצורך סעיף 45 לחוק חוזה ביטוח ולכן עמדה לה הזכות לבטל את הפוליסה.
סעיף 1 לחוק חוזה ביטוח אשר כותרתו "מהותו של חוזה" קובע כדלקמן:
"חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב".
בהתאם לסעיף 45(א) כפי שצוטט לעיל " המבוטח רשאי בכל עת לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבטח".
מכאן שהשאלה הנצבת בפנינו היא האם המערערת הייתה רשאית לבטל את הביטוח עבור המנוח, והאם היה על מגדל להסתפק בהודעת הביטול שנשלחה על ידי המערערת, או האם הייתה עליה החובה ליידע המנוח בדבר ביטול פוליסת הביטוח, וזאת בהתאם לסעיף 15(א) לחוק חוזה ביטוח. התשובה לשאלה זו נגזרת מהקביעה מי הוא "המבוטח", אשר זכאי לבטל את הפוליסה.
במקרה זה, אין מחלוקת, כי חוזה הביטוח נכרת תחילה בין מגדל לבין המערערת והמנוח ביחד , ועל כן לכאורה ניתן היה לראות במנוח "מבוטח" ( ראו ספרו של שחר ולר, חוק חוזה ביטוח תשמ"א-1981, תשס"ז-2007, כרך ראשון, בעמוד 175), ולקבוע כי לא ניתן היה להסתפק בהודעת המערערת בלבד לצורך ביטול הפוליסה, וכי לאחר קבלת הודעת המערערת, היה על מגדל לפעול לגביית הפרמיה מהמנוח, וככל שלא היה משלם, הי יתה עליה החובה לשלוח הודעות למנוח כקבוע בסעיף 15(א) לחוק וזאת כתנאי לביטול הפוליסה.
יחד עם זאת, בנסיבות הייחודיות של מקרה זה, ניתן לקבוע, כפי שקבע בית משפט השלום, כי בעקבות הגירושין וקבלת הדירה לבעלות המערערת תוך חיוב שלה בלבד לשאת בתשלומי המשכנתא ותשלומי פרמיות הביטוח, הפכה המערערת לבעלת מעמד של מבוטחת לגבי חלקה, ושל "בעלת הפוליסה" לגבי חלק המנוח, כאשר המנוח הפך להיות "מי שחייו מבוטחים", ועל כן במעמדה זה הייתה רשאית לבטל את הביטוח של המנוח.
בספרו של אליאס ירון, דיני ביטוח, כרך א', מהדורה שלישית, נעשתה התייחסות להבחנה הנדרשת בין "בעל פוליסה" ומבוטח" וצוינו הדברים הבאים:
".....סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח מציג שלוש דמויות בלבד: מבטח, מבוטח, ומוטב. סעיף 41 לחוק, הדן בביטוח חיים, מתייחס לדמות נוספת מי שחייו מבוטחים. ברם, המושג "בעל פוליסה" אינו מופיע כלל בחוק חוזה הביטוח, חרף היותו שגור בפי העוסקים בביטוח. הקושי הטמון בסוגיה זו תואר בהרחבה בספרות הביטוח:
"המחוקק הישראלי לא הסביר את ההבחנה המתבקשת בין מי שיוצר את חוזה הביטוח דהיינו מי שמתקשר בעסקת הביטוח ומתחייב לשלם את -הפרמיה לבין האישיות שמקרה הביטוח קשור בחייה או במותה. במציאות וכן גם בחקיקה המקובלת ברוב ארצות העולם, קיימת הבחנה בין מושג 'בעל הפוליסה' ( policy holder ) לבין 'המבוטח' (insured) מי שחייו הם נשוא הביטוח. לפי החוק בישראל, לעומת זאת, המושגים 'מבוטח' ו'בעל הפוליסה' משמשים בערבוביה, והביטוח יכול להיעשות על חייו של המבוטח או חיי זולתו. אולם מאחר שבדרך כלל בעל -הפוליסה הינו גם האיש שחייו מבוטחים, משתמש החוק בביטוי 'מבוטח' כאשר הוא מתכוון ל'בעל הפוליסה', וכאשר אין זהות ביניהם, מציין המושג החוקי 'מבוטח' את האיש שחייו מבוטחים; במציאות חייבים, אפוא, להבחין בין ארבעה צדדים: המבטח, בעל הפוליסה, מי שחייו מבוטחים, המוטב: שלושת האחרונים עשויים להיות אותה אישיות... אך אין הכרח בכך. יתכן שמי שחייו מבוטחים אינו המבוטח או המוטב ויש שוני בין הזהות המשפטית". (מובא מתוך ספרו של יהודה כהנא, ספר ביטוח החיים הפנסיה והגמל בישראל, (1988) בעמ' 354- ע.ר.) .
הקושי המתואר לעיל הוא מהותי ולא סמנטי. שאלת תוכנם ומהותם של המושגים "בעל פוליסה" ו"מבוטח" יורדת לשורשם של חוזי הביטוח ושל חוקי הביטוח. כך, למשל, סעיף 45 לחוק חוזה הביטוח מקנה ל"מבוטח" זכות לבטל בכל עת
חוזה לביטוח חיים. על כן, אם נאמר כי "בעל הפוליסה" ( המעביד) הוא המבוטח לעניין סעיף 45 לחוק חוזה הביטוח, נבוא לכלל מסקנה כי המעביד רשאי לבטל את הפוליסה או לשנותה ללא קבלת הסכמתו של העובד. לעומת זאת, אם המעביד אינו המבוטח לעניין סעיף 45 לחוק, אזי ביטול הפוליסה על ידו יהא משולל כל תוקף. סוגיה זו עלתה לדיון בפני בית המשפט דלמטא [ת"א (שלום חי' 5512/94 דוריד נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (1997) – ע.ר. ]. בית המשפט סבר כי הצד המתקשר בחוזה עם המבטח, דהיינו המעביד ("בעל הפוליסה"), הוא ה"מבוטח", כמשמעות מושג זה בחוק חוזה הביטוח. לעומת זאת, העובד, המוגדר בפוליסה כ"מבוטח", אינו אלא "מי שחייו בוטחו". ציון שמו בפוליסה כ"מבוטח", סבר בית המשפט, אינו עושה אותו "מבוטח" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק חוזה הביטוח. לדעת בית המשפט, שאלת המפתח לעניין זיהוי "המבוטח" היא זהותו של המתקשר בחוזה הביטוח. לדבריו, מי שהתקשר בחוזה עם המבטח הוא "המבוטח". גישה זו, היוצרת חפיפה מוחלטת בין זהותו של מי שכרת את החוזה לבין זהות "המבוטח", אינה נקייה מספקות. נטען לגביה כי היא מתעלמת מהיכולת של הצדדים להסכים שמעמדו של אדם שלא כרת את החוזה יהא כשל מבוטח ובלבד שלא יהיה בכך כדי לחייבו בתשלום הפרמיה (ראה סעיף 4.20 לעיל). ואכן, בפסיקה מאוחרת יותר מסתמנת נטייה לדחות את חזקת ההתאמה בין מי שכרת את חוזה הביטוח לבין "המבוטח". נראה כי הדגש הוסט מעניין הכריתה לעניין הפרמיה. כך, במקרה שנדון בערכאה הדיונית חתך בית המשפט את שאלת מיהותו של המבוטח לפי זהות משלם הפרמיה. בית המשפט קבע כי לעניין רכיב הפיצויים בפוליסה, המשולם על ידי המעביד, "המבוטח" הוא המעביד. לעומת זאת, לעניין רכיב התגמולים, המשולם על ידי המעביד והעובד גם יחד, ניתן לראות את המעביד ואת העובד -כמבוטחים בנפרד על פי הפוליסה, כל אחד כפי הפרשתו. נראה כי דעה זו עולה בקנה אחד עם החזקה הכללית בתחום הביטוח שלפיה "באין ראיה אחרת, הדעת נותנת שמי ששילם את הפרמיה זכאי גם לפירות הביטוח".
(עמודים 130- 131).
במקרה הנדון אין מחלוקת, כי לאחר שהמנוח והמערערת התגרשו קיבלה המערערת את הדירה לחזקתה ונקבע כי היא תישא בכל החובות והזכויות אשר נבעו מקבלת הדירה לידיה, מכאן שלמנוח לא היה כל אינטרס להמשיך ולשלם ביטוח חיים, שתגמוליו במקרה מוות ישולמו לבנק שנתן הלוואה לנכס, אשר אינו שייך לו עוד. עוד עלה, כי המנוח ניתק קשר עם המערערת ואף לא שילם את המזונות אותם היה חייב למערערת (ראו עמוד 7 לתמלול השיחה בין סוכנות הביטוח למערערת), ואין מחלוקת כי מאז הגירושין המערערת לבדה היא זו שהמשיכה לשלם את הפרמיות בגין הביטוח מחשבונה הפרטי בלבד.
בנסיבות האמורות, ושעה שכל הזכויות והחבויות בגין הדירה עברו למערערת, והיא זו אשר נשאה בתשלומי הביטוח לבדה, יש לר אות במערערת כבעלת הפוליסה ועל כן זכאית הייתה לבטל את הפוליסה, כפי שנעשה במקרה הנדון.
בית משפט השלום הפנה ובצדק לפסק הדין של בית המשפט העליון ע"א 588/71 ניו זילנד חברה לביטוח בע"מ נ' רג'ואן, פ"ד כז(1), 290 (1973) בגדרו מעביד ביטח את שני עובדיו בביטוח תאונות. אחד העובדים נרצח והמעביד דרש את תגמולי הביטוח. המבטח טען, בין היתר, כי העובד, ולא המעביד, הוא המבוטח הזכאי לתגמולים. בית המשפט העליון דחה את הטענה, וקבע כי המבוטח הוא המעביד על יסוד החזקה שמי ששלם את דמי הביטוח זכאי גם לתגמולים. אציין, כי בהמשך שוב צוין עקרון זה בפסק דין של בית המשפט העליון ע"א 777/75 מגדל חברה לביטוח נ' גוטליב , פ"ד לא(3) 393, סעיף 8 בעמוד 396, בהקשר של ביטוח נזק גוף שנגרם לעובד על ידי משאית.
ערה אני לכך, שבמקרים שצוינו לעיל הופעלה ה חזקה, על מנת לחייב את חברת הביטוח בתשלום התגמולים למי ששלם את הפרמיה ולכן ראו אותו כבעל הפוליסה והמבוטח, ו אילו במקרה שבפנינו תופעל ה חזקה, על מנת לקבוע כי המערערת הייתה זכאית לבטל את הפוליסה ולהפסיק לשלם את הפרמיה , ולכן לא תהא זכאית לתגמולי הביטוח . יחד עם זאת, קיימים גם מקרים דומים שבהם תוצאת החזקה הייתה קביעה כי הפוליסה בוטלה על ידי בעל הפוליסה ולכן אין לשלם תגמולים בגינה לתובע (שבוטח במסגרת יחסי עובד-מעביד) למשל בפסק הדין, שעליו נסמכה מגדל, ת"א (חי) 5512/94 בדראן דוריד נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (3.11.97); לעניין זה ראו גם הדיון והפתרון בפסק דינו של כבוד השופט א' בכר בת"א (שלום-ת"א) 25207/04 גאולה חיים נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (13.12.05), שעסק גם כן ביחסי עובד-מעביד.
במקרה שבפנינו נראה , כי אין מנוס ממסקנה זו במק רה מובהק שכזה שבו המערערת הייתה בעלת האינטרס הביטוחי בדירה, וכן זו שחייבת בתשלומי המשכנתא ואף שילמה אותם, וכן זו ששילמה בפועל את דמי הביטוח מכרטיס האשראי שלה, ולכן בהתחשב בכל האמור יש לראות בה את המבוטח, שהיה זכאי להפסיק את הביטוח וכמי "שביטח את חייו של אחר" ומש ביטלה את הפוליסה ביטולה תקף.
עוד אוסיף כי אף אם הייתה מתקבלת טענתה של המערערת, כי לא ביקשה לבטל את הפוליסה , אלא רק להפסיק לשלם בעצמה את תשלומי הפרמיה בגינה, הרי שאין חולק כי המנוח יצא מהארץ ולא שב אליה, ועל פי טענותיה של המערערת ניתק עימה את הקשר ולא שילם את מזונות הילדים ובוודאי שלא את דמי הביטוח . מכאן שבמקרה זה, ואף ל שיטת המערערת, וככל שתשלומי הפרמיה לא היו משולמים על ידי המנוח , הביטוח היה מתבטל. בשים לב כי המנוח והמערערת התגרשו ועל פי ההסכם ביניהם הדירה עברה לבעלותה, הרי שלמנוח לא היה כל אינטרס להמשיך ולבצע ביטוח לחייו לטובת בנק לאומי, שרשם משכנתא ל נכס, אשר אינו שייך לו , אזי ואף אם היו נשלחות אליו הודעות לפי סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח (כאשר לעניין זה טענו המשיבות כי המנוח לא עדכן את כתובתו בארץ, ועל כן לא ניתן היה לשלוח לו הודעות ביטול), לא היה בכך כדי לסייע למערערת, שכן ניתן לקבוע כי המנוח לא היה משלם את הביטוח, ואף בסיטואציה זו הביטוח היה מתבטל.
אוסיף, כי ישנה חשיבות בעניין זה להתנהלותה של המערערת ותום ליבה, שכן היא זו אשר הורתה על ביטול הביטוח, ועל כן היא אינה יכולה להיבנות במקרה הנדון על מחדלה של מגדל באי שליחת הודעת הביטול למנוח. לכך יש להביא את השיחה המוקלטת שהתנהלה בין איה, נציגת מעלות סוכנות לביטוח בע"מ, לבין המערערת, אשר מסבירה למערערת את משמעות הביטול, לאחר שמנסה לשכנע אותה להימנע מכך, על מנת שלא תאבד את הביטוח לתשלומי המשכנתא, ו אילו המערערת מסכימה ומאש רת, כי היא מבינה שהפסקת תשלומי דמי הביטוח בעבור המנוח , משמעה שאם המנוח ימות , חברת הביטוח לא תשלם את תשלומי המשכנתא. ראו למשל :
"איה: אם יקרה לו משהו, לא, זה לא יכוסה. זאת אומרת, אם יקרה לו משהו... אז בכל מקרה את תמשיכי לשלם את המשכנתא.
המערערת: ברור.
איה: כי רק את מבוטחת.
המערערת: נכון (עמוד 5 שורות 6-9).
ושוב בהמשך השיחה :
"איה: בסדר? שיהיה מובן ואז יעבירו אותו לגביה רגילה ואם לא ניתן ליצור איתו קשר, זה יתבטל מעצמו. אם זה לא משולם זה יתבטל."
המערערת: אהה. הבנתי..." (עמוד 7 שורות 19-21).
בנוסף במכתב שכתבה המערערת לחברת הביטוח נכתב (תוך תיקון טעויות ההגה):
"בחברת מגדל יש לי ביטוח חיים ובריאות שקשור למשכנתה. אני התגרשתי לפני שנתיים ומבקשת להוציא את הגרוש (חדרצב אולג) מהביטוח, כי הוא לא קשור למשכנתה שאני משלמת לבד ולא קשור לתשלומי ביטוח שאני גם משלמת לבד. לכן אני מבקשת להוציא את החלק שלו מהתשלום הקבוע שאני משלמת דרך כרטיס האשראי שרשום על שמי (בנק משכנתאות נתן אישור על המחאת חיובים)." (ההדגשה הוספה- ע.ר.) .
ממכתב זה עולה, כי המערערת ידעה והבינה כי המנוח "לא קשור", כדבריה, עוד למשכנתה ולתשלומי הביטוח ואף מודיעה לחברת הביטוח, כי הבנק אישר לה להמחות את חיוביו של המנוח אליה, מכאן שהיה ברור לה לחלוטין , כי היא האחראית היחידה מכאן ולהבא, ו טרחה וציינה כי הבנק גם הוא ידע על כך ואישר זאת. יש לציין כי דברים אלה שכתבה המערערת בזמן אמת לחברת הביטוח אינם עולים בקנה אחד עם העובדות, משום שהבנק לא אישר את המחאת החיוב. המערערת נשאלה על כך בחקירה הנגדית וענתה באופן שממנו עולה בבירור כי הבינה את משמעות הדברים , ולמרות שידעה שאין בידה אישור על המחאת החיוב , כתבה אחרת לחברת הביטוח:
ת. ....אמרו לי שאני צריכה לפנות לבנק ולבקש המחאת חיובים. אני פניתי וניסיתי לעשות את זה. הבנק לא אישר את זה, כנראה בזמן שהיתה שיחה איתה, הניירות והבקשות היו בפנים בבנק, הגשתי את הכל, וכנראה שהייתי בטוחה שאני אקבל אישור על זה, בגלל זה אמרתי שכן יש לי את זה כבר, וחשבתי שזה פשוט יעזור לי לקבל את מה שביקשתי.
ש. כשאת אמרת לאיה, שיש לך המחאת חיובים, את ידעת באותו זמן שאין לך המחאת חיובים
ת. לא ידעתי, חשבתי שיתנו לי את זה, לדעתי לא הייתה סיבה שלא יתנו כי הגשתי את הסכם הגירושין ורשום שם שהדירה עוברת אלי. אז למה לא להעביר אלי ? הייתי בטוחה שהבנק יעשה את זה.
ש. גם במכתב ששלחת אלינו למגדל דרך מעלות, כתבת בשורה האחרונה, בנק משכנתאות נתן אישור על המחאת חיובים
ת. כי הייתי בטוחה שאקבל אישור על זה, למרות שאף אחד מכם לא ביקש את האישור על זה."
(ההדגשה הוספה- ע.ר., עמוד 32 שורות 31-21).
ביטול הפוליסה ללא הסכמת הבנק
באשר לטענת המערערת לפיה לא ניתן היה לבטל את הפוליסה ללא הסכמת הבנק, כמוטב, אזי דין הטענה להידחות. בהתאם לסעיף 45(ג) לחוק חוזה ביטוח על המבטח להודיע למוטב הבלתי חוזר על ביטולו של הביטוח על ידי המובטח, כאשר על פי סעיף 45(ב) המוטב רשאי להודיע למבטח כי הוא מאמץ את חוזה הביטוח על זכויותיו וחובותיו, ובאפשרותו להיכנס בנעליו של המבוטח.
אף כי על פי סעיף 45(ב) ניתנה למוטב, הבנק, האפשרות להיכנס בנעליו של המבוטח, אין בכך כדי לשלול את זכותו של המבוטח לביטול חוזה הביטוח, ולא ניתן לכפות עליו המשך קיומו של חוזה הביטוח [ראו ת.א. (מחוזי י-ם) 24645/94 עמיר נ' עמיר (23.2.97), וכן ספרם של יפרח וחרל"פ, ששון - דיני ביטוח , מהדורה שניה עמוד 175, וספרו של ולר, עמוד 59), ומכאן שככל שנפל פגם בהתנהלותה של מגדל , אשר לא שלחה הודעה על ביטול הביטוח לבנק, אין בכך כדי לגרוע מתקפות הודעת הביטול, ולכל היותר יכול היה פגם זה ל הקים לבנק תביעה מול מגדל (לעניין זה ראו ספרו של ולר, בעמוד 62) , אך לא כך הוא ביחס למערערת.
חובת הבנק לדאוג לביטוח תקף
טענה נוספת של המערערת היא כאמור כי על הבנק קיימת החובה לוודא קיומו של ביטוח תקף, הנובעת מכך שחלק מההלוואות שניתנו לה ולמנוח היו מכספי המדינה, וכי הבנק פעל בניגוד לסעיף 3 לחוק הבנקאות וההנחיות האוצר בדבר קיומה של חובת ביטוח חיים לזכאים לכספי מדינה.
באשר לסעיף 3 לחוק הבנקאות, ההלכה, כפי שנקבעה בפסק דין רוזנברג היא, כי אין חובה על בנק , שנותן הלוואה מובטחת במשכנתא, להודיע ללווה על זכותו לערוך ביטוח חיים למקרה של פטירה [יוער, כי בעני ין רע"א 7096/12 אביטל אלט נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, ציין בית המשפט העליון, בהערת אגב, כי אין להוציא מכלל אפשרות כי נדרש עיון מחדש בהלכה שנקבעה בעניין רוזנברג, אך לעת עתה הלכה זו לא שונתה]. מכאן, שבהתאם להלכת רוזנברג ניתן ללמוד מקל וחומר כי אין כל חובה על הבנק לוודא קיומו של ביטוח תקף, כפי שטוענת המערערת.
באשר להפניית המערערת להנחיות האוצר , אזי ושעה שאלו צורפו רק לסיכומי התשובה של המערערת בבית משפט השלום ולא ניתנה למשיבים האפשרות להתייחס אליה ן במסגרת ניהול ההליך לא משפטית ולא עובדתית , הן מהוות הרחבת חזית אסורה ובית משפט השלום לא התייחס אליהן , לעניין זה ראו ע"א (מחוזי ת"א) 14896-12-11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' רבייב סנם (19.12.12), שם הותיר בית המשפט המחוזי את פסק דינו של בית משפט השלום על כנו, אך קיבל את הערעור באשר לקביעת בית משפט השלום כי חובה על הבנק להודיע ללווים על זכותם לבצע ביטוח חיים, זאת בשל כך, שהנחיות משרד האוצר באמצעותן ביקש בית המשפט השלום לאבחן את הלכת רוזנברג , לא הוגשו כלל כראיה בתיק ובית משפט השלום הסתמך עליהם מיוזמתו. בית משפט המחוזי קבע שם, כי מודבר בטענה בעלת פן משפטי ועובדתי כאחד ולכן יש צורך להגישה כראיה ולאפשר לצדדים להתייחס אליה, על מנת שלא יגרם ע יוות דין (סעיף 6 לפסק הדין). למעלה מן הנדרש, ניתן להביא בעניין זה את פסק ד ינו של בית משפט המחוזי בירושלים ת"א 9614/07 צ'ייכנר נ' בנק הפועלים בע"מ (27.7.10) בו ציין כבוד השופט רפאל יעקובי בעניין זה כך:
"גם בהוראות המפקח על הבנקים (נהלים למתן הלוואות דיור מ-3.2.91) לא נמצא כי קמה לבנק חובה לדרוש עשיית ביטוח חיים ללווה או למי שקשור באופן כזה או אחר לקבלת הלוואה או לתשלומה. בסעיף 11 להוראות נאמר כי "תאגיד בנקאי רשאי לדרוש מהלווה לבטח את הנכס המשמש כערובה להלוואה וכן לבצע ביטוח חיים...". במצב דברים זה ברי כי דרישת עריכתו של ביטוח חיים היא זכות שמוקנית לבנק ולא חובה המוטלת עליו." (סעיף 30 לפסק הדין).
ערעור על החלטות ביניים בית משפט השלום
בהתייחס לערעור המערערת על החלטת בית משפט השלום מיום 15.7.15 שלא לאפשר את סיום חקירת העדה מטעם מגדל בעניין גובה הפרמיות, וזאת בשל הרחבת חזית, אזי ולאחר עיון בכתב תביעתה של המערערת ואף בתצהיריה, עולה כי המדובר בטענה המהווה הרחבת חזית. תביעתה של המערערת הייתה לתשלום תגמולי הביטוח והחזר תשלומי המשכנתא שבוצעו על ידה, ולא הועלתה כל טענה לגביית פרמיות. על כן ובצדק קבע בית משפט השלום כי אין מקום להתיר חקירת העדה מטעם מגדל בעניין זה.
באשר להשגת המערערת על החלטתו של בית משפט השלום מיום 18.9.14, אני מקבלת את טענת הבנק כי המדובר בטענה אשר לא נטענה בהודעת הערעור, והועלתה בעיקרי הטיעון מבלי שנתבקש תיקון הודעת הערעור ועל כן אין לדון בה (ראו ספרם של בן נון וחבקין, הערעור האזרחי, מהדורה שלישית, עמוד 294).
סוף דבר
נוכח כל האמור וככל שתשמע דעתי, יידחה הערעור.
כן אציע לחברי לחייב את המערערת בהוצאות בסך של 10,000 ₪ לכל משיבה. המזכירות תעביר לכל אחת מן המשיבות, באמצעות בא כוחה, שליש מן הפיקדון שהפקידה המערערת על חשבון החיוב הנ"ל.

עינת רביד, שופטת

השופט ישעיהו שנלר –סג"נ, אב"ד
אני מסכים ומצטרף לאמור בפסק דינה של חברתי כב' השופטת רביד שעל כן דין הערעור להידחות. אוסיף, כי קשה לקבל את התנהלותה של המערערת אשר מצד אחד ביקשה להימנע מתשלום מלוא הפרמייה – כל זאת לאור עמדתה כי הזכויות בדירה וכך גם החבות כלפי הבנק עברו אליה בלבד בין אם הבנק אישר זאת ובין אם לאו – וכאשר מצד שני, עם טענתה לפטירת המנוח ביקשה להמשיך ולהינות מהביטוח כאילו לא פעלה מאומה. במיוחד יפים הדברים נוכח אשר הובהר למערערת למקרה ובו ח"ו ילך המנוח לעולמו.

ישעיהו שנלר, סג"נ, שופט, אב"ד

השופט ד"ר קובי ורדי, סג"נ:
אני מסכים.

ד"ר קובי ורדי, שופט, סג"נ

הוחלט בהתאם לפסק דינה של השופטת עינת רביד.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ב' חשוון תשע"ח, 22 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.

ישעיהו שנלר, סג"נ, שופט- אב"ד

ד"ר קובי ורדי, סג"נ, שופט

עינת רביד, שופטת