הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 18820-08-19

לפני
כבוד השופט שאול שוחט, סג"נ -אב"ד

כבוד השופטת עינת רביד

כבוד השופט נפתלי שילה

מערערת

עירית תל-אביב-יפו
ע"י ב"כ עו"ד דוד ששון

נגד

משיב

בנימין זהבי
ע"י ב"כ עו"ד עדי קורנפלד

פסק דין

השופטת עינת רביד:
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו בת"א 10921-08-16 (כבוד השופט סג"נ אילן דפדי), מיום 3.11.2019 , בגדרו חויב המשיב (להלן: בעל השליטה) בחובות ארנונה של החברה פרג אירועים בע"מ (להלן: החברה), שהייתה בשליטתו , בגין התקופה שבין 21.7.2009 ועד למועד מתן צו פירוק החברה ביום 4.5.2010 וכן חויב בהוצאות המערערת (להלן: העירייה).
עוד קבע בית משפט השלום שהחובות שקדמו ליום 21.7.2009 התיישנו.
הסוגיה מושא הדיון
העירייה ערערה על פסק הדין רק בשאלת חובות הארנונה שנקבע שהתיישנו.
בית משפט השלום קבע שהעירייה זכאית הייתה לתבוע מבעל השליטה חובות ארנונה שצברה החברה וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ" ג-1992 (להלן: סעיף 8 ו- חוק ההסדרים).
יחד עם זאת, הגביל בית המשפט את גביית חוב הארנונה לתקופת ההתיישנות ש תחילתה במועד היווצרות חוב הארנונה של החברה . העירייה לעומת זאת טענה, שעילת התביעה, בכל הקשור לחיוב בעל השליטה לפי סעיף 8 לחוק ההסדרים , נו לדה רק לאחר הפסקת פעילות החברה או פירוקה, ולפיכך נולדה במועד מאוחר יותר , ולכן החובות לא התיישנו במועד שקבע בית המשפט.
להלן יובא נוסח הסעיפים הרלוונטיים:
סעיף 8 קובע כי "על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב – 1972 (בסעיף זה –עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים". (ההדגשה הוספה – ע' ר').
בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: סעיף 119) שכותרתו "גביית מס בנסיבות מיוחדות" נקבע בסעיף קטן (3) כדלקמן:
"בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה ...
(ד) בסעיף זה - ... "בעל שליטה" – מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת "בעל שליטה" שבסעיף 32(9)(א)".
רקע עובדתי וקביעות פסק הדין הרלוונטיות בתמצית
אין מחלוקת לצורך הערעור כי החברה יצרה חובות ארנונה ובעל השליטה חב בהם מכוח סעיף 8 לחוק ההסדרים.
חובות הארנונה נוצרו בתקופה שבין 1.3.2008 ועד ליום 15.10.2012, כאשר התביעה הוגשה על ידי העירייה בחודש אוגוסט 2016.
על פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות בתביעה לתשלום חוב היא שבע שנים.
סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות קובע כי "במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה, או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה".
בית משפט השלום קבע, שמ כל האמור לעיל עולה, שבגין החוב שנצבר לטובת ה עירייה החל מיום 21.7.2009 ניתן היה להגיש תביעה עד ליום 21.7.2016. הואיל והיום האחרון להגשת התביעה חל בפגרת בתי המשפט ניתן היה להגיש את התביעה עד ליום הראשון שלאחר הפגרה , קרי ביום 6.9.2016. מכאן, שהחוב שנוצר לפני 21.7.2009 התיישן.
בית משפט השלום דחה את טענת העירייה לפיה עילת התביעה על פי חוק ההסדרים נולדה רק לאחר הפסקת פעילות החברה או פירוקה ולכן יש למנות את תקופת ההתיישנות מאותו מועד. בית המשפט קבע, ש התנאים, שנקבעו בחוק ההסדרים , לא מאפשרים לעקוף את הכללים הקבועים בחוק ההתיישנות; שלא סביר לאפשר לעירייה לתבוע את בעל השליטה בגין חובות , שה עירייה מנועה הייתה מלתבוע את החברה עקב התיישנות ; ושמתן אפשרות כזו היא הארכת תקופת ההתיישנות שלא כדין וללא הסמכה בחוק. הפנה לתאק ( שלום ירושלים) 64253-05-16 עיריית ירושלים נ' בג"ד – תעשיות מזון בע"מ ( להלן: פס"ד בג"ד).
טענות העירייה
לטענת העירייה עילת התביעה כנגד בעל השליטה מורכבת משישה יסודות שונים, כאשר רק לאחר התקיימות כל היסודות עומדת לזכות העירייה היכולת לדרוש מבעל השליטה לשלם את חוב החברה, אם וכאשר נטל מנכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית. העירייה הפנתה לפסק הדין ברע"א 7392/12 רומנו נ' עיריית יהוד (25.10.2012). לטענתה, ככל שלא התקיימו כל היסודות אין אפשרות להגיש תביעה זו ודינה יהא מחיקה בשל העדר עילה. מכאן שעילת התביעה נגד בעל השליטה יכולה להתגבש רק לאחר הפסקת הפעילות של החברה או פירוקה, לפי המוקדם.
במקרה זה טוענת העירייה, שמאחר שבקשת הפירוק נגד החברה הוגשה ביום 4.5.2010, והתביעה הוגשה באוגוסט 2016 , הרי טרם חלפו שבע שנים מהמועד בו נולדה עילת התביעה. לעניין זה הפנתה העירייה לת"א (שלום ת"א) 34843-09-12 עיריית תל אביב נ' עץ דקו (2000) בע"מ (26.2.15) (להלן: פס"ד עץ דקו) ולערעור שהוגש על פסק דין זה, שנמשך בהמלצת בית המשפט (ע"א 5320-04-15).
לטענת העירייה, פרשנותו של בית משפט השלום עומדת בסתירה למטרות החוק , שהן סיוע לרשות המקומית לגבות חובות מבעלי שליטה, אשר גרמו לכך שהחברה לא תפרע את החוב לרשות בכך שטרפדו הליכי גבייה ונטלו נכס מנכסי החברה לכיסם הפרטי. לטענת העירייה , היא איננה חייבת להגיש תביעה אזרחית נגד גורם שאיננו משלם ארנונה והמחוקק הקנה הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המיסים גבייה והיא נזקקת לתביעה אזרחית רק על מנת לחי יב בעל שליטה בחובות החברה.
עוד לטענתה, עמדת בית המשפט מנוגדת לעקרונות יסוד של דיני ההתיישנות, לפיהם תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדת עילת התביעה וזאת רק לאחר שכל יסודות העילה התגבשו. לעניין זה מפנה העירייה לפסק הדין בד"נ 32/84 עיזבון ווילאמס נ' בנק א"י בריטניה , פ"ד מד(2) 265 (1990) (להלן: פס"ד וויליאמס) ופסקי דין נוספים הקובעים עקרון זה במשפט [ע"א 115/52 ולירו נ' ליפשיץ , פ"ד ז' 567 (1953) ; ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז , פ"ד כא(2) 85 (1967) ; ע"א 8397/13 בנק דיסקונט נ' דיין (15.12.14)].
עוד טוענת העירייה, שהכללת תקופה בה התובע לא יכול היה להגיש את תביעתו, מאחר שטרם התגבשה, ב תוך תקופת ההתיישנות, משמעותה קיצור תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות. קבלת מצב דברים זה, לטענת העירייה, משמעו שהתביעה תתיישן בטרם תתגבש ובכך תפגע זכות הקניין וזכות הגישה לערכאות. עוד לטענתה, אין דין מיוחד לתביעות נגד בעלי שליטה והיא מפנה לרע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן (16.4.2018) (להלן: פס"ד פרידמן).
עוד נטען, שעילת התביעה נגד החברה אינה מתיישנת תוך שבע שנים מהיווצרות החוב וזאת משלוש סיבות: העירייה לא הגישה כלל את התביעה נגד החברה, לנוכח הליכי הפירוק ולכן השאלה כלל לא הייתה צריכה להתעורר; שנית, גם אם הייתה החברה נתבעת כי אז בודקים הת יישנות לכל נתבע בנפרד; ושלישית, הגשת תביעה נגד בעל שליטה איננה מותנית בהגשת תביעה קודמת נגד החברה, וכי זאת לא התיישנה. לטענת העירייה, יש לבחון את ההתיישנות של חוב מס סופי, הזהה למעמד של פסק דין, ולכן תקופת ההתיישנות היא 25 שנה.
טענות בעל השליטה
בעל השליטה טוען , שתכלית תיקון סעיף 8 לחוק ההסדרים הייתה לצייד את הרשות המקומית באמצעי גבייה יע יל של חובות ארנונה על מנת לשפר את מצבה הרעוע באותה עת ולאמץ את "חזקת ההברחה" בסעיף 119, אולם המחוקק לא התכוון לאפשר את מתיחת גביית חוב ארנונה לפרק זמן העולה על שבע שנים ממועד היווצרות החוב. המחוקק לא בחר להקנות לרשות המקומית אפשרות להגשת תביעות שכאלה המבוססות על היפוך נטל ההוכחה גם עד 14 שנה ממועד יצירת חוב החברה באופן קטגורי וללא סייג.
בעל השליטה טוען עוד, שפרשנות העירייה אינה סבירה, אינה מידתית אינה מתיישבת עם לשון חוק ההסדרים ועם פרשנות תכליתית שלו ושל הוראות חוק ההתיישנות. מפנה לפס"ד פרידמן הדן גם בשיקולי התיישנות.
לטענת בעל השליטה יש לקרוא את הסעיף כך שמקום בו נוצר חוב ארנונה חלוט מתחילה עילת התביעה והחל מאותו מועד מונים תקופה של שבע שנים כאשר במהלך תקופה זו רשאית הרשות המקומית לנקוט בכל הליך גבייה שבסמכותה על פי דין, על מנת לגבות את החוב ; ואם החברה תתפרק או תפסיק פעילותה במהלך שבע השנים הללו , ויחולו יתר התנאים בסעיף , ניתן יהיה לתבוע את בעל השליטה בתוך פרק הזמן של שבע שנים ממועד יצירת החוב. למעט כמובן אם היו נטענות טענות אחרות להארכת תקופת ההתיישנות (התיישנות שלא מדעת וכיו') , על פי חוק ההתיישנות, אשר לא נטענו במקרה זה.
בעל השליטה טען, שהתגבשות עילת תביעה נגד בעל שליטה אינה יכולה "להחיות" תביעה אשר אינה קיימת עוד מן הטעם שכבר התיישנה והפנה לפס"ד בג"ד ופסק דין בתא"ק (שלום י-ם) 63031-12-13 עיריית ירושלים נ' מיכאל בן-חמו (10.2.2016). בעניין זה טען בעל השל יטה כי גם בתקופה שלאחר מתן צו הפירוק ועד להגשת התביעה מושא הערעור בחודש אוגוסט 2016 (פרק זמן של שש שנים וחצי ) נמנעה העירייה מהגשת תביעה נגד בעל השליטה בגין חובות מהשנים 2009-2008 ולא ניסתה לעצור את מרוץ ההתיישנות.
בעל השליטה טען שהעירייה, בכתב התביעה המתוקן שהגישה , טענה שהחברה הפסיקה פעולתה אך נמנעה מלציין מתי וגם בכך לא עמדה בנטל המוטל עליה.
בפועל החברה הפסיקה פעילותה במרץ 2009.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, אציע לחברי לדחות את הערעור. להלן אפרט נימוקי.
השאלה העומדת בפנינו היא משפטית בלבד והיא, האם נוסח סעיף 8 לחוק ההסדרים מאריך את תקופת ההתיישנות של חוב החברה , כך שהעירייה יכולה לתבוע את החוב בהליך אזרחי נגד בעל השליטה בחלוף שבע שנים להיווצרות החוב.
הרקע לחקיקת סעיף 8 ופרשנותו בבת י המשפט
ראשיתו של התיקון הנדון לסעיף 8 הוא בהצעת חוק ההסדרים לשנת 2003, אשר לא התקבלה בשנת 2003 . בשנת 2003 הנוסח לא קבע את נסיבות "הרמת המסך" והשאיר זאת לקביעת השרים הממונים על החוק. נוסח זה לא אושר בדיוני וועד ת הכספים. ולכן בהצעת החוק בשנת 2004 הוס פה לתיקון הבהרה ברורה לפיה הרמת המסך תתאפשר בנסיבות סעיף 119 . וכך אכן עבר התיקון בשנת 2004 במליאת הכנסת .
בדברי ההסבר להצעת החוק (עוד משנת 2003) נאמר, שסעיף 8 נחקק " כדי למנוע מצבים שבהם בעלי עסקים המחזיקים בנכסים מושכרים מפסיקים את פעילותם בנכס ואינם משלמים את הארנונה בשלו, מוצע לאפשר לרשות מקומית לגבות ארנונה מבעליו של נכס, אשר אינו משמש למגורים (להלן – עסק) ...".
כאמור, בנוסח הצעת החוק לשנת הכספים 2004 הוצע שהנסיבות המיוחדות בהם יתירו לרשות המקומית לגבות את הארנונה מבעל השליטה הן אלו המפורטות בסעיף 119.
מהדיונים בכנסת עלה שחברי הכנסת הסכימו, לאחר התלבטות, להרחיב את בסיס הגבייה, דהיינו לאפשר לרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה מבעלי השליטה של חברות שקרסו. אומר זאת מציג החוק בכנסת בקריאה שנייה ושלישית ח"כ אלי אפללו כך:
"הייתה בעיה בשלטון המקומי לגבות חובות מחברות שפשטו רגל. אני אומר לכם, כראש מועצה בעבר, שנתקלתי בבעיה הזאת. לא יכולנו לגבות, כי לא הייתה כתובת. החברות התפרקו ולא היה לנו ממי לגבות. אני אומר לך שזו בשורה, אדוני השר, שהצלחנו בוועדת הכספים להביא למצב שתהיה הרמת מסך בפעם הראשונה בשלטון המקומי. בשלטון המקומי לא יוכלו אנשים להתחבא תחת המסך הזה של חברה, כי מי שמתחייב לשלם תשלום יצטרך לשלם ארנונה. כמו שמשלמים למס הכנסה ולביטוח לאומי, גם לשלטון המקומי ישלמו ולא יהיה אפשר להתחמק." (דברי הכנסת ישיבה 91 של הכנסת השש עשרה, 4.1.2004, "דברי הכנסת" חוברת ג' עמוד 5692).
מכאן שמטרת התיקון נועדה לתת לרשות המקומית פתרון למצבי תרמית בהם חברה מודיעה על פירוק ומיד בעל העסק פותח חברה חדשה ונמלט מחובות הארנונה של העסק הראשון. הכנסת אימצה פתרון בדומה לפתרון שניתן במס הכנסה.
לפירוש הסעיף ראו בית המשפט המחוזי בחיפה בעת"מ (חי') 314-07- 15 ספבק נ' עיריית חיפה (כב' השופט ר ון שפירא, 29.7.2015):
"הוראת ס' 8(ג) לחוק ההסדרים באה לצייד את הרשויות המקומיות באמצעי גבייה יעילה של חובות ארנונה על מנת לשפר מצבן הכלכלי הרעוע, על ידי אימוץ 'חזקת ההברחה' בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה והסמכת הרשויות המקומיות לגבות את חוב הארנונה שהותירה חברה פרטית שהפסיקה פעילותה מבעל השליטה באותה חברה, אם בעל השליטה לא הצליח לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה... נקודת המוצא המתקיימת מכוח החזקה היא שנכסי החברה כולם הועברו ללא תמורה לידי בעל-השליטה, זאת ללא תלות במצב העובדתי בפועל. הצד שנגדו פועלת החזקה, בעל-השליטה, צריך להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, בדומה למשפט האזרחי, כשנטל השכנוע בענין זה מוטל עליו... בעל-שליטה המבקש לסתור החזקה, צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים שמצבת הנכסים של החברה במועד הפסקת פעילותה שימשה לצורך פירעון חובות החברה ". (ההדגשה הוספה – ע' ר').
ראו גם עת"מ (ת"א) 1 311/07 רובינשטיין נ' עירית רעננה, כבוד השופט עודד מודריק (16.10.2007), עת"מ 3208/08 לוי נ' עירית בת-ים כב וד השופטת מ יכל אגמון-גונן (2.10.2013).
ומוסיפה כבוד השופטת רות רונן בעתמ (ת"א) 38804-08-13 אלי ליפ נ' עיריית תל-אביב-יפו (7.10.2015):
"סעיף 119א(א)(3) – שההסדר בו אומץ בס' 8(ג) לחוק ההסדרים, קובע אם כן מספר תנאים ל"הרמת המסך הסטטוטורית". מדובר ב"חבר בני אדם" שהתפרק או הופסקה פעילותו, ושנותר לו חוב מס שלא שולם. ס' (8ג) מוסיף תנאים נוספים – שמדובר בחוב בגין נכס שאינו משמש למגורים, המוחזק על ידי חברה פרטית שאינה דייר מוגן, שלא שילמה את הארנונה הכללית שהוטלה עליה.
כאשר התנאים הללו מוכחים, קובע הסעיף חזקה לפיה הנכסים שהיו לחברה במועד הפסקת פעילותה או פירוקה, הועברו לבעל-השליטה בה ללא תמורה. אין מדובר בחזקה בלתי ניתנת לסתירה – ובעל-השליטה רשאי לסתור אותה ולהוכיח אחרת. " (סעיף 37 לפסק הדין).
התיקון נתן בידי הרשות המקומית כלי עוצמתי הקובע "חזקת הברחה" ומאפשר הרמת מסך בקלות רבה יחסית ל כלי "הרמת המסך" הקבוע בסעיף 6 ל חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) ובכך נתן לרשויות המקומיות יתרון גדול כנושה. לכך אכן הייתה כוונת המחוקק ותו לא. לא עולה בשום מקום בדברי הכנסת ובוודאי שלא בדברי ההסבר, שמטרת החוק הייתה בדרך כלשהי להאריך את תקופת ההתיישנות של חובות ארנונה כך שניתן יהיה לגבותם מבעל השליטה גם לאחר שהתיישנו כלפי החברה .
נראה שהכנסת ראתה את תפקידה במתן כלי הרמת מסך "בתנאים מקלים" . חלק מחברי הכנסת אכן ראו גם במתן כלי זה פגיעה של ממש בעקרון האישיות הנפרדת והיקשו מדוע יש לתת לרשות המקומית עדיפות על נושים אחרים, כמו עובדים, משכירים, ספקים וכו', שצריכים להסתפק בכללים הנוקשים של סעיף 6 לחוק החברות (ראו למשל דברי ח"כ פורז בדיון בוועדת הכספים של הכנסת מיום 16.12.2003) . אך לאחר הדיון הוחלט ל עניין זה להשוות את הרשויות המקומיות למס הכנסה , ולהעניק להן את "חזקת ההברחה" שבסעיף 119 . יחד עם זאת, חברי הכנסת בוועדה וחברי הכנסת, שהציעו את ההצעה, לא דנו כלל באפשרות שה תיקון יאריך את תקופת ההתיישנות ובוודאי לא עולה מן הדיון שלכך התכוונו.
כאשר הכנסת מבקשת להאריך מועד התיישנות מן הראוי שתציין זאת במפורש ותביא את הנושא להכרעת המחוקקים באופן ברור. אולם כאמור אין לכך זכר בהליך החקיקה של סעיף 8 . אגב, גם לא נחקק כל סעיף תחילה או תחולה לתיקון זה לסעיף 8, לפיכך הוא פועל ממועד התיקון ואילך.
לפיכך, מדברי הכנסת ודברי ההסבר באשר למטרת התיקון וכפי שפורש גם בפסיקה לא עולה כלל שהכנסת כיוונה לפרשנות העירייה ולהארכת תקופת ההתיישנות .
נוסח סעיף 8
סעיף 8 קובע : "...לא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה...".
מנוסח הסעיף עולה שהכוח הניתן לעירייה לפעול לגבייה מצוי בסעיף 8, כאשר סעיף 119 א לפקודת מס הכנסה מוזכר בסעיף רק על דרך ההפניה ולא כחלק מיסודות הסעיף הבסיסיים. מכאן שעיקר הסעיף הוא הרחבת בסיס הגבייה על ידי יצירת חייב נוסף, אשר העירייה יכולה לרדת לנכסיו. רק על מנת לקבוע באילו נסיבות תוכל העירייה לעשות זאת מפנה סעיף 8 ל פירוט בסעיף אחר.
מכאן עולה בבירור שהמחוקק ראה לנגד עיניו את עקרון הרחבת הגבייה ואת זה ביקש המחוקק לקדם. האפשרות שהוספת יסוד לעילה בדרך של הפנייה לסעיף אחר תאריך את תקופת ההתיישנות נראית בנסיבות אלה בלתי סבירה ורחוקה ממטרת המחוקק.
לראייה ניתן גם להביא את נוסח הסעיף בהצעת החוק משנת 2003:
"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים (בסעיף זה – עסק)והמחזיק בעסק ..., לא שילם את הארנונה שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית בכפוף לכללים ולתנאים שקבעו השרים לעניין זה, לחייב את בעל העסק בהודעת תשלום בכתב שתומצא לו, לשלם את הארנונה שלא שולמה כאמור."
מנוסח זה ניתן לראות כי המטרה היא אכן הרחבת הגבייה ואפילו לא טרחו לקבוע את הנסיבות הספציפיות לביצוע הרמת המסך בסעיף בחוק, ולכן בוודאי שלא שיערו או התכוונו שנסיבות אלה יאריכו לרשות המקומית את משך ההתיישנות.
טענת התגבשות העילה
טענתה העיקרית של העירייה היא שההתיישנות נמנית מהמועד שבו עילת התביעה מכילה את כל יסודותיה. העירייה הפנתה לעניין זה לפס"ד וויליאמס וביקשה ללמוד ממנו כי ללא יסוד פירוק החברה או הפסקת פעילותה לא ניתן לתבוע את בעל השליטה . לכן , לטענתה, כל עוד לא נתגבשו כל יסודות העילה , לרבות הפסקת פעילות או פירוק, לא החל מניין ההתיישנות של ת ביעת העירייה כנגד בעל השליטה . אכן טענה שובת לב, אולם איני מקבלת טענה זו בנסיבות סעיף 8.
פס"ד וויליאמס דן ברכיב "הדרישה" כגורם חיוני להתגבשות החוב בין בנק לבעל החשבון וקבע שללא התקיימות רכיב "הדרישה" לא התגבשה העילה של הבנק כנגד בעל החשבון ולכן לא החל מניין התיישנות תביעת הבנק כנגד בעל החשבון .
במקרה זה לבעל החשבון יש חוב כלפי הבנק והבנק יכול לתבוע אותו רק לאחר ש"דרש" אותו מבעל החשבון, כאשר מערכת היחסים היא בין שניים: הבנק ובעל החשבון .
במקרה שבו אנו עוסקים, לעומת זאת, החוב כבר התגבש כלפי החברה, כלומר העירייה יכלה ל פעול לגבייתו כנגד החברה, והמחוקק בתיקון סעיף 8 נתן לעירייה , בגין אותו חוב מגובש כלפי החברה, "חייב" נוסף , הוא בעל השליטה.
חוק ההתיישנות מטרתו לקבוע משך זמן, שעד אליו ניתן לתבוע. הגיוני לקבוע כי לצורך תחילת מניין ההתיישנות העילה תכלול את כל רכיביה , כאשר בהיעדר אחד הרכיבים לא יכול התובע לתבוע כלל . למשל ללא רכיב "דרישה" בתביעת חוב הבנק מב על החשבון ; או ללא רכיב נזק בעילת נזיקין הכוללת נזק כמרכיב עילה; או ללא עילה פרטית לאדם התוקף פטנט (ע "א 217/86 מרדכי שכטר נ' אבמץ בע"מ , מד(2) 846 (1990) ). אולם במקרה שבפנינו החוב כב ר היה מגובש וקיים ויכולה הייתה העירייה לתבוע אותו מהחברה בכך שונה המקרה לחלוטין מכל אותם מקרים אחרים.
לא זו אף זו, שהעירייה, מטעמיה שלה , לא תבעה את החברה ואף לא את בעל השליטה בתוך תקופת ההתיישנות והמתינה עד לתום תקופת ההתיישנות של החוב כנגד החברה ורק אז תבעה את החוב מבעל השליטה. ברור שלא לכך התכוון המחוקק בנותנו לעירייה את הזכות לבצע הרמת מסך תוך שימוש ב"חזקת ההברחה". אין ספק שהמחוקק לא התכוון לאפשר לעירייה לישון על זכויותיה במשך שנים , ואז בחלוף 7 שנים ממועד יצירת החוב ל העניק לה זכות לתבוע את בעל השליטה בסך החוב, שהתיישן . מטרת המחוקק הייתה לשפר את מצבם הכלכלי של הרשויות המקומיות, מצבם הכלכלי לא ישתפר אם י ישנו על זכויותיהן ולא ימהרו לתבוע את הארנונה המגיעה להן מהחייב העיקרי בעודו פעיל וחי .
נימוקים נוספים לדחיית פרשנות העירייה
לעניין זה אביא נימוקים של כבוד השופטת תמר בר אשר - צבן בפס"ד בג"ד והם בתמצית:
קבלת פרשנות העירייה מאריכה התיישנות רק כלפי חברה שהתפרקה ואינה מאריכה התיישנות כלפי חברה שלא התפרקה - דבר שאין לו כל הצדקה.
הוראת סעיף 8(ג) בחוק ההסדרים הופכת את בעלי השליטה בחברה למעין "ערבים" לחובות הארנונה.
בעניין זה ארחיב ואציין , שיש לזכור שהכלל לגבי ערב רגיל הוא שעומדות לו כל ההגנות, אשר עומדות לחייב. כך אם " התיישנה התביעה נגד החייב, מתיישנת גם התביעה נגד הערב, אם לא התיישנה לפני כן" (סעיף 7(ב) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967, להלן: חוק הערבות) (להבדיל ממרוץ ההתיישנות של הערב "היחיד" הנדון לפי סעיף 27 לחוק הערבות ולגביו נקבע דין שונה, באשר החוק מגן על ערב מסוג זה ודורש מיצוי הליך כנגד החייב, ראו רע"א 8688/07 רובין נ' בנק דיסקונט, 20.12.2010). לפיכך לא ניתן לקבל כי מצבו של בעל השליטה בחברה, אשר הוא מעין "ערב" לחובותיה (ערב רגיל ולא ערב "יחיד") , יהיה גרוע יותר ממצבה של החברה, שהתביעה נגדה לתשלום החוב התיישנה ולא תעמוד לו הגנת ההתיישנות .
עוד ניתן לציין, שחיוב בעל השליטה מכוח "חזקת ההברחה" דומה ל"הרמת מסך" על פי סעיף 6 לחוק החברות, אולם נעשית ביד קלה משמעותית. הרמת מסך על פי סעיף 6, שמטרתה חיוב בעל השליטה בחובות החברה הכלליים אינה מאפשרת בשום דרך הארכת תקופת ההתיישנות לגביית חובות החברה . אם כך מדוע שהרמת המסך הסטטוטורית על פי סעיף 8 ו- 119 תאפשר זאת?
טוענת העירייה כי פרשנות שלא על פי דרכה תקצר את תקופת ההתיישנות המוקנית לה לגביית חוב ארנונה . ולא היא. החוב גובש וניתן היה לתבוע אותו מהחברה ועומד לעירייה מלוא הזמן הקצוב בחוק ממועד גיבוש החוב כלפי החברה ועד לסיום ההתיישנות, כאשר בתוך תקופת ההתיישנות מקבלת העירייה חייב נוסף שיכולה לפעול כלפיו. הא ותו לא.
לא זו אף זו, שקבלת פרשנות העירייה מחייה הלכה למעשה חיוב שכבר פג והתיישן, ולא ניתן להחיות חיוב שהתיישן. לעניין זה ראו למשל בג"ץ 122/73 עבאדי נ' שר הפנים , פ"ד כח(2) 253 (1974).
זאת ועוד, לשיטתה של העירייה ניתן יהיה להגיש תביעה עד 14 שנים ממועד יצירת החוב על ידי החברה ללא כל סייג ואין ספק שהמחוקק לא שיער ולא העלה זאת על דעתו.
לעניין זה, העירייה טענה בדיון, שייתכן שההתיישנות תחלוף בטרם ניתן יהיה לתבוע את בעל השליטה, כיוון שהחברה תיכנס לפירוק רק בתום תקופת ההתיישנות. התשובה לכך היא שעל העירייה לפעול כנגד החברה בתוך תקופת ההתיישנות וככל שגם לאחר פסק דין לא הצליחה לגבות מן החברה, תוכל לפעול כנושה ולבקש לפרק את החברה וכל זאת בתוך תקופת ההתיישנות של שבע שנים, שאינה קצרה כלל ועיקר .
יתר על כן, משמעות סעיף 8 היא זכותה של העירייה, בנסיבות המפורטות, להחליף/להוסיף בעל דין לתביעת ה לתשלום חוב הארנונה . משל מדובר היה בתביעה שבגדרה מחליפים או מוסיפים בעל דין. ולעניין זה ידועה הוראת תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, אשר קובעת כי: " הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לעניין ההתיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן". וראו גם ט. חבקין "התיישנות" (2014) עמ' 60 ה"ש 13.
אשר לפסק הדין עץ דקו, שעליו נסמכה העירייה, הרי שבית המשפט שם לא נדרש לניתוח הסעיף כפי שנעשה בפסק הדין בג"ד ואף ההפניה לכך שהערעור בבית המשפט המחוזי נמשך בהמלצת בית המשפט אין בה כדי ללמד על הסכמת ההרכב לניתוח שנעשה בפסק הדין של בית משפט בשלום. הטענה של המערערת בערעור זה הייתה שלא היה מקום לראות בה בעלת שליטה ומעיון בפרוטוקול הדיון שם עולה כי לא הייתה כלל התייחסות לנושא ההתיישנות, שזו הסוגיה שבמחלוקת כאן. מכל מקום, לא מהטעם הזה המליץ בית המשפט, שם, למחוק את הערעור.
נסיבות ספציפיות
נוסף לכל האמור, נראה שבנסיבות תיק זה אין כל הצדקה לאפשר לעירייה לפעול כפי שפעלה. החברה נכנסה לפירוק כבר במאי 2010 והפסיקה פעילותה עוד במרץ 2009 ועדיין לקח לעירייה למעלה משש שנים ממועד הפירוק , על מנת להגיש את התביעה כנגד בעל השליטה, כאשר העירייה מבקשת לחייבו בחובות ארנונה שחלפו למעלה משמונה שנים מיצירת ם. מדוע שבעל שליטה, שמלכתחילה אינו הנישום/החייב בארנונה, יידרש לשמור מסמכים לתקופה כה ממושכת שמעבר לתקופת ההתיישנות?
לכך יש להוסיף שהחברה עצמה כלל לא נתבעה לתשלום הארנונה.
לפיכך, לטעמי, בנסיבות אלה שהעירייה התמהמה זמן רב גם לאחר שנודע לה על הפירוק ועד הגשת התביעה וכלל לא פעלה כנגד החברה, הרי שאין לקבל את הערעור משום שיש לדרוש מהרשות שקיבלה לידיה כוח כה רב , שתפעל בו בשום שכל, במתינות ו יחד עם זאת בזריזות.
סוף דבר
לו דעתי תתקבל, כי אז הערעור יידחה.
המערערת תישא בהוצאות המשיב בסך של 30,000 ₪.
המזכירות תעביר את הפיקדון, שה פקידה המערערת להבטחת הוצאות המשיב, על פירותיו, לידי המשיב, באמצעות בא כוחו, על חשבון האמור.

עינת רביד, שופטת

כבוד השופט שאול שוחט, סג"נ -אב"ד :
אני מסכים.

שאול שוחט, שופט
סג"נ-אב"ד

כבוד השופט נפתלי שילה:
אני מסכים.

נפתלי שילה, שופט

הוחלט בהתאם לפסק דינה של השופטת רביד.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ו' תמוז תש"פ, 28 יוני 2020, בהעדר הצדדים.

שאול שוחט, שופט
סג"נ-אב"ד

עינת רביד, שופטת

נפתלי שילה, שופט