הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 18035-04-19

לפני
כב' השופט שאול שוחט, סגן נשיא, אב"ד
כב' השופטת עינת רביד
כב' השופט נפתלי שילה

מערערות

  1. מ.ע.ג.ן - יעוץ וניהול נכסים בע"מ
  2. מ.ו. השקעות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד יערית גונן וגיא כהן

נגד

משיבים

  1. בוטיק - שימור מבנים בע"מ
  2. דני בשן
  3. אייל גרוס

ע"י ב"כ עו"ד צביקה מצקין

פסק דין

השופט שאול שוחט, ס.נשיא, אב"ד

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' הש' רונן לוי, מיום 24.2.19), לפיו נדחתה תביעתם של המערערות נגד המשיבים, על הסף, מחמת מעשה בית דין – השתק פלוגתא.

העובדות שצריכות לעניין

המערערות הינן בעלות הזכויות בבניין בדרך יפו-תל אביב. המשיבה 1 חברה קבלנית (להלן המשיבה).

ביום 24.5.10 נחתם בין המערערות למשיבה הסכם קומבינציה לפיו תבנה המשיבה בניין חדש של 35 דירות אף תשלם סכום כסף למערערות. בתמורה יועבר לבעלות המשיבה חלק מהבניין החדש כך שהיא תקבל, בסופו של יום, 25 דירות והמערערות 10 דירות (להלן הפרויקט). ההסכם הסדיר גם את שירותי הבניה שתספק המשיבה למערערות אשר התחייבו לשאת בתשלומי המע"מ בגין שירותי הבניה שיסופקו להן, כפי חלקן בפרויקט.

לאחר כריתת ההסכם, ותוך כדי ביצוע הפרויקט, נחתמו בין הצדדים תוספות להסכם שהסדיר גם את המימון של היטל ההשבחה.

ביום 14.7.13 המשיבה פנתה למערערות למלא אחר התחייבותן לתשלום המע"מ לפי חלקן בשירותי הבנייה. בפנייתה טענה כי כלל שרותי הבנייה עמד על 15 מיליון ₪ כך שחלקן של המערערות 28.6 אחוז ( כ-4.2 מיליון ₪). המערערות לא קיבלו את התחשיב; טענו שחוב המע"מ שלהן נמוך בהרבה ושילמו בפועל חלק מהסכום, בשנת 2015.

ביום 8.5.16 נפגשו נציגי המשיבה עם נציגי רשות המס. בתום הפגישה פנו אל המערערות בדרישה לתשלום המע"מ בטענה ששווי שרותי הבנייה שקיבלו עומד על 8.6 מיליון ₪. המערערות דחו את הדרישה וטענו כי אין בסיס לתחשיב.

על רקע המחלוקות שהתעוררו, הגישה המשיבה תביעה נגד המערערות בסדר דין מקוצר. בתביעה עתרה לחייב את המערערות בתשלומי המע"מ והיטל השבחה שלטענתה חייבות לה, בהתאם להסכם ולתוספות לו שנערכו ביניהן (תא"ק 9255-12-17 – להלן: ההליך הקודם). ההליך נדון לפני כב' השופט נפתלי שילה.

המערערות הגישו בקשת רשות להתגונן והתקיים דיון שבמסגרתו נחקרה נציגה מטעם המשיבה.

6. בתום הדיון ניתן על יד השופט שילה פסק דין שדחה את בקשת הרשות להתגונן וחייב את המערערות לשלם למשיבה את סכום התביעה שכלל את תשלומי המע"מ ותשלומי היטל השבחה, בסכום כולל של כשלושה מיליוני ₪ (להלן: פסה"ד בהליך הקודם).
המערערת הגישה ערעור על פסק הדין בהליך הקודם ובתום דיון שהתקיים בבית המשפט העליון (ע"א 2935/18), הערעור נמחק.
7. לאחר מתן פסק הדין בהליך הקודם, הגישו המערערות תביעה כספית נגד המשיבה ומנהליה (המשיבים 2, 3) לבית המשפט השלום ועתרו לחייבם להשיב להן את הכספים בגין תשלומי המע"מ שהשופט שילה הורה להם לשלם להם בהליך הקודם. בתביעה זו טענו המערערות, בין היתר, שהמשיבה פעלה בחוסר תום לב כלפיהן שעה שניהלה מגעים עם רשויות מע"מ ללא ידיעתן וגרמה להן נזק שמתבטא בסכום שהם חויבו לשלם לה בגין רכיב המע"מ, בהליך הקודם.
המשיבים הגישו בקשה לסילוק תביעה זו על הסף. לטענתם, משנקבע בפסק הדין בהליך הקודם שהמערערות חייבות לשלם את מלוא חיובי המע"מ ונדחו כל טענותיהן, נוצר כלפיהן השתק פלוגתא והן אינן יכולות להעלות אותן שוב.

8. בית משפט קמא קיבל את טענות המשיבים וקבע שיש לסלק את התביעה החדשה על הסף מחמת מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא (להלן פסק הדין; פסק דינו של בית משפט קמא).

9. בית משפט קמא קבע, כי בחינת טענות המערערות בתביעה שהגישו מול טענותיהן וההכרעה בהליך הקודם מלמדת שהן מבקשות להעלות לבירור ולטעון את אותן טענות בדיוק שהועלו והוכרעו בפסק הדין בהליך הקודם; כי המערערות יכולות היו לפנות לרשויות המס בעצמן ולהעלות את השגותיהן משהן אלה שהיו צריכות לשלם את המע"מ עבור שירותי הבניה שקיבלו מהמשיבה; משמדובר בחיוב מע"מ בסכום קצוב ובהסתמך על ההסכם ממילא לא יכולה לקום בפיהן כל טענה שיש בה כדי לאיין את חובם לתשלום חוב זה.

10. המערערות לא השלימו עם דחיית תביעתן על הסף והגישו את הערעור שלפנינו.

לטענתן, בית משפט קמא שגה בהבנת הפלוגתא שעמדה להכרעתו וממילא בקביעתו, כי מתקיים "השתק פלוגתא" על ארבעת התנאים הדרושים להתקיימותו. בעוד שההליך הקודם עסק בחיוב המע"מ שעל המערערות היה להשיב למשיבה, שנבע מהוראות ההסכם והשומה שניתנה בסכומה הקצוב, התביעה שהן הגישו, מושא פסק הדין של הערעור, עוסקת בהתנהלותם של המשיבים בהליכים לפני רשות המס לקביעת השומה ובטענה כי זו מהווה הפרה של חובת תום הלב בקיום ההסכם מכוח ס' 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ובנזק שגרמה התנהלות זו שעולה כדי התשלום בו חויבו לשאת בהליך הקודם. משכך, כך המערערת, שגה בית משפט קמא משסילק את תביעתן על הסף ומנע מהן למצות את טענותיהן שאין בינן לבין הטענות שנתבררו והוכרעו בהליך הקודם ולא כלום.

המשיבים תומכים בפסק דינו של בית משפט קמא. לטענתם הפלוגתא בתביעה מושא פסק דינו של בית משפט קמא הינה אותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בהליך הקודם, וכי גם אם יש בתביעה טענות חדשות שלא נטענו בבקשת הרשות להגן שהגישו המערערות בהליך הקודם, עדיין מתקיים השתק פלוגתא שכן הן היו חייבות לטעון אותן בהליך הקודם ולא לשמור אותן לעת מצוא.

דיון והכרעה

11. ניתן לחלוק על קביעתו של בית משפט קמא בדבר זהות הפלוגתאות שהועלו בהליך הקודם לאלה שהועמדו להכרעה בהליך שלפניו וממילא על קביעתו, כי התקיימו התנאים הנדרשים להקמתו של השתק פלוגתא בהיבט זה. משכך, דומה שאין מקום ליישומה של ההלכה שהותוותה ברע"א 2237/00 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין; 8.3.09 הנכונה כשלעצמה, לפיה פסק דין שניתן בעקבות דחיית בקשת רשות להתגונן מקים השתק פלוגתא שמונע מהנתבע בהתדיינות הראשונה לשוב ו"לפתוח" בהליך נוסף את הפלוגתאות שאותן העלה במסגרת בקשת הרשות להתגונן שהגיש, ככל שאלה היו פלוגתאות עיקריות בהתדיינות הראשונה (הדגשה שלי ש' ש').

עם זאת, אין בכך משום ישועה למערערות.

12. ברע"א 8973/10 בנק אוצר החייל נ' בן ברוך; 23.7.12, הרחיב בית המשפט העליון את הלכת וינשטיין: "... נתבע בסדר דין מקוצר יהיה מושתק מלהעלות בהתדיינות עתידית לא רק את הטענות אותן העלה במסגרת בקשת רשות להתגונן אותה הגיש, אלא גם את הטענות אשר היה עליו לטעון אך נמנע מכך. הלכה מבוססת היא כי מעשה בית דין משתיק בעל דין מלטעון טענה אשר חייב היה לטעון להגנתו ולא טען [ראו: ע"א 461/58 חברת ביטום בע"מ נ' מנהיים, פ"ד יג(3) 937, 943 (1959); ע"א 822/77 בסה נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פ"ד לב(3) 21, 26-27 (1978); עניין וינשטיין, בפסקה ג' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין]. לכן, סבורני כי נתבע בסדר דין מקוצר חייב להעלות בבקשת הרשות להתגונן אותה הוא מגיש את מלוא הטענות המשפטיות הרלבנטיות המבוססות על התשתית העובדתית שלפניו, ככל שאלה נוגעות לפלוגתאות העיקריות שבמחלוקת במסגרת התביעה שהוגשה נגדו ו"אם לא עשה כן – נסחפה שדהו" (ראו והשווה: עניין וינשטיין, בפסקה 26 לפסק דינה של השופטת מ' נאור). נתבע בסדר דין מקוצר אינו רשאי "לשמור" טענות על מנת לנקוט הליכים נוספים לאחר שההליך הראשון כבר הוכרע, ובכך לשוב ולהטריד את התובע באותו עניין, לאחר שכבר ניתן לו יומו בבית המשפט [ראו והשוו: ע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל, פ"ד מו(1) 742, 744 (1992)]. כפי שהסבירה השופטת ע' ארבל:
"מעשה בית דין אינו חל רק לגבי פלוגתאות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה...
העובדה כי בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול היה להעלותה בפני בית המשפט במסגרת הליך משפטי, ולא עשה כן, עולה בקנה אחד עם השיקולים העומדים בבסיס דוקטרינת "מעשה בית דין". על צד להליך לדאוג להביא בפני בית המשפט את כל טענותיו הרלוונטיות במועד. העובדה, כי בעל הדין שמנגד יוצא נשכר לכאורה כתוצאה ממחדלו של המערער להעלות את טענותיו במועד, אין בה כדי להצר את תחולת ההשתק" (ראו: עניין גורה, בפסקה 9 לפסק הדין)".

בית המשפט (מפי הש' דנציגר) הוסיף, כי הלכה זו, אף הרחבתה, חלה עת נותן התצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן לא התייצב לחקירה ומדין קל וחומר שעה שפסק הדין שניתן בעקבות דחיית בקשת הרשות להתגונן ניתן לאחר שנותן התצהיר נחקר על תצהירו (פסקאות 17 ו-19 עמ' 15 לפסק הדין).

למה הדבר דומה? לכלל 'מיצוי העילה' שחל בהגשת תביעות. בה במידה יחול הכלל בהגשת כתבי הגנה. כמו שתובע נדרש לטעון את כל טענותיו במסגרת עילת התביעה מכוחה הגיש את תביעתו, כך נדרש הנתבע להעלות את כל טענות ההגנה שיש לו כנגד אותה עילת תביעה. אכן, בבקשת רשות להגן כל שצריך להצביע הוא שלא מדובר בהגנת בדים. ברם, עם מתן רשות להתגונן הופך התצהיר לכתב הגנה ומכאן הרציונל שצריך הוא לכלול את כל טענות ההגנה, בתצהיר שתומך בבקשה. הגם שייתכן שיש בכך משום הארכת ההתדיינות שעה שנתבעים יטענו יותר טענות בבקשת הרשות להתגונן שיגישו ואנו עוסקים בסדר דין מקוצר, עדיין בראייה מערכתית זה עדיף. הסביר הש' דנציגר: "אין ספק כי בראיה מערכתית מדובר בתוצאה יעילה וצודקת שתמנע הכרעות סותרות והתדיינויות מיותרות בעתיד, תקטין את העומס המוטל על בתי המשפט, תחסוך בזמנם של הצדדים לאותה התדיינות ותאפשר לזרז מתן פסק דין והחלטות בתיקיהם של מתדיינים אחרים". במקרה שלפנינו, עילת התביעה בהליך הקודם – התחייבות חוזית של המערערות לשלם את תשלומי המע"מ כפי חלקן. משהגישו המערערות בקשת רשות להתגונן חובה היתה עליהן להעלות אף את טענותיהן בדבר התנהלות המשיבים בהליכים לפני רשות המס המהווה, לטעמן, הפרת חובת תום הלב בקיום ההסכם ובנזק שגרמה התנהלות זו. שעה שהמערערות לא עשו כן – קם כנגדן השתק כמובהר לעיל.

אכן, הכלל בדבר השתק פלוגתא הוא כלל גמיש וניתן לסטות ממנו בהתקיים מספר חריגים ביניהם גילוין של עובדות חדשות שרלוונטיות לפלוגתא או שהשתנו נסיבות המקרה בין ההתדיינות הראשונה להתדיינות השנייה. במקרה כזה בית המשפט יבחן אם יש בראיות החדשות שהוצגו לו כדי להצדיק סטייה מהכלל.

לטענת המערערות לאחר מתן פסק הדין בערעור על פסק הדין בהליך הקודם, ניסו לפעול מול רשות המס ונדחו מחמת חוסר מעמד. בכך מבקשים הם לראות משום גילוי עובדה חדשה שיש בה כדי לסטות מהכלל של השתק פלוגתא.

דין טענה זו להידחות.

על בעל דין שאוחז בחריג האמור להראות שהעובדה החדשה, אותה מבקש הוא להביא בהתדיינות החדשה, לא היתה בידיעתו במועד ההתדיינות הקודמת ואף לא היתה בידיעתו לו פעל בשקידה ראויה. במקרה שלפנינו, הטענה כי לא יכלו לפעול מול מע"מ – מעבר שאין לה מאומה עם הטעם להקמת השתק פלוגתא במקרה שלפנינו שעניינו הדיפת תביעת המשיבה כלפיהן – היא לא טענה חדשה. בדיון שהתקיים בהליך הקודם, כבר אז, טענו המערערות שספק אם יש להן זכות בכלל להשיג לפני רשות המס (עמ' 5 ש' 21 לפרו' הדיון שם) ומשערערו לבית המשפט העליון על פסק הדין בהליך הקודם, שהעלה בפניהם טרוניה בנושא זה, ומשכו את ערעורם, לא זה המקום להידרש לנושא שוב.

13. דחיית הערעור מתחייבת גם בהיבט נוסף.

המשיבה, כזכור, הגישה נגד המערערות תביעה בעילה חוזית לתשלום המע"מ. המערערות התגוננו בשתי טענות: הסכום שתובעים אותן הוא לא הסכום שהן נדרשות לשלם לפי ההסכם (אלא חוב בגין מלוא שירותי הבניה ולא רק בגין חלקן); שומת המע"מ לא מחייבת אותן (מה שמחייב זה ההסכם שקובע אחוז אחר משווי הבנייה). טענות אלה הן טענות שנטענו כדי להדוף את התביעה שהוגשה נגדן. התביעה החדשה שהגישו המערערות, זו מושא פסק הדין שבערעור, הינה תביעה שבאה לאיין, חזיתית, את זכות המשיבים לגבות את הסכומים בהם זכו בתביעתם, בעילה אחרת, מכוח אותו הסכם ממש – ומהי העילה? המשיבים פעלו בחוסר תום לב במסגרת קיום ההסכם והתרשלו בהתנהלותם מול רשות המס מה שגרם לחיוב שהמערערות נאלצו לשאת בו ועל כן יש לחייב את המשיבים להשיב להן אותו.

מצב דברים כגון דא נדון בע"א 4576/17 AIR VIA נ' השטיח המעופף ; 18.12.18. בפרשה זו מפנה בית המשפט העליון לדבריו של פרופ' רוזן צבי בספרו ההליך האזרחי עמ' 515: "אם בתביעה מאוחרת הנתבע מעלה טענה שהיה ניתן להעלותה כטענת הגנה לתביעת התובע נגדו או לחלופין במסגרת תביעה שכנגד, באופן שאם תתקבל התביעה המאוחרת יאוין פסק הדין שניתן כנגד הנתבע בתביעה המוקדמת, תושתק תביעתו המאוחרת של הנתבע בהשתק עילה".

בית המשפט מכוון לחריג של "השתק הגנה" שמתקיים מקום שהתביעה המאוחרת היא בגדר 'ההופכי' (כך בלשון בית המשפט העליון) לתביעה המוקדמת, במובן זה שקבלת התביעה המאוחרת מאיינת את פסק הדין המוקדם.

החריג של 'השתק הגנה', כך מסביר הש' עמית, שמסכים עם הש' גרוסקופף שנתן את פסק הדין העיקרי, הינו חריג לכלל לפיו השתק עילה חל רק כלפי התובע בהליך הראשון, ולא כלפי מי שהיה נתבע בהליך הראשון. הש' עמית, מבהיר, כי חריג זה, שהיה עד כה בגדר צריך עיון בפסיקה, הגיע לבשלות ויש להכניסו לשיטת המשפט הישראלית, כך שבהתקיימו יחול הכלל של השתק עילה על אף חילופי התפקידים בין התובע לנתבע. הש' עמית מדגים את הכלל, בהפניה לתביעה מוקדמת של בנק נגד לקוח לתשלום יתרת חובה בחשבון. לגישתו, על הלקוח, בכתב הגנתו, לפרוס את מלוא הגנתו בפני תביעת הבנק, ככל שיש בהגנה זו כדי להפחית או לסלק את חובו כלפי הבנק ואין לאפשר לו להעלות טענת הגנה שיכול וצריך היה להעלותה, כעילת תביעה בתביעה חדשה, מאוחרת, שיגיש נגד הבנק.
במקרה שלפנינו, חובה היה על המערערות לפרוס בבקשת הרשות להתגונן שהגישו נגד תביעה המשיבה נגדן לתשלום המע"מ, מכוח העילה החוזית, את מלוא הגנתן לרבות טענתן בדבר הפרת חובת תום הלב וקיום הסכם שלא בתום לב, אותו הסכם מכוחו הוגשה תביעת המשיבה, נגדן.

14. לו דעתי תישמע, יידחה ערעור המערערות והן תחויבנה בתשלום הוצאות המשיבים ושכ"ט עורך דינם בסך של 30,000 ₪. העירבון שהפקידו המערערות להבטחת הוצאות המשיבים בערעור יועבר למשיבים באמצעות בא כוחם.

השופטת עינת רביד
אני מסכימה.

השופט נפתלי שילה
אני מסכים.

נפסק כאמור בסעיף 14 לפסק דינו של סגן הנשיא, השופט שאול שוחט, אב"ד.
ניתן היום, ז' אדר תש"פ, 03 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.

שאול שוחט, שופט, סגן הנשיא
עינת רביד, שופטת
נפתלי שילה, שופט