הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 17711-02-19

לפני
כבוד השופט שאול שוחט, סג"נ -אב"ד

כבוד השופטת עינת רביד

כבוד השופט נפתלי שילה

מערערים

1.עו"ד יוסף זילברברג
2.עו"ד עוזי גולן
ע"י ב"כ עו"ד יוסף

נגד

משיבים

1.חיים פרנסיס ז"ל
2.אריה פרנסיס
ע"י ב"כ עו"ד חן ועו"ד שפירא

פסק דין

השופטת עינת רביד:
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו בת"א 5731-05-11 (כבוד השופטת שרון גלר) , מיום 25.12.2018, בגדרו נקבע כי המשיב 1 ז"ל, שנפטר תוך כדי הליכים (להלן : הדייר-האב) , והמשיב 2 (להלן: הדייר), שהם דיירים מוגנים בעסק המתנהל בנכס ברחוב יצחק שדה 33 בתל אביב (להלן: העסק ו- הנכס), לא יפונו מן ה נכס; לא נדרשים לפרק את המחסום החשמלי, שהתקינו בפתח החצר, אך זאת בכפוף לתשלום סך של 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, והסרת השלט שהוצב בנכס. עוד נקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו.
עוד מערערים המערערים על החלטת ביניים של כבוד השופטת חנה פלינר מיום 30.11.2011 בגדרה נקבע כי עליהם לשלם למשיבים סך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה (להלן: החלטת הביניים).

רקע ותמצית פסיקת בית משפט השלום
ביום 21.04.2010 רכשו המערערים את הנכס (ששטחו 522 מ"ר ) מאת חברת אוטו פרט (נכסים) בע"מ (להלן: הבעלים הקודמים), במסגרת הליך של כינוס נכסים.
המשיבים הם דיירים מוגנים של שני תאים בנכס המשמשים אותם כמוסך לפחחות רכב וכן בעלי רשות שימוש בחצר הנכס.
בין הבעלים הקודמים לבין הדייר-האב ומר שלמה פסי, שכיום כבר אינו דייר בנכס, נחתמו שני הסכמי שכירות ותוספת אחת. ההסכם הראשון ו התוספת לו נחתמו ביום 15.10.1963 (להלן: ההסכם הראשון; התוספת להסכם הראשון); ההסכם השני נחתם ביום 06.10.1971 (להלן: ההסכם השני). הסכם נוסף נחתם בין הבעלים הקודמים לבין הדייר-האב בלבד ביום 17.10.1979 (להלן: ההסכם השלישי).
ביום 23.12.1992 ניתן פסק דין בבית משפט השלום בת"א (כבוד השופטת ר. משל) בתביעת פינוי שהגישו הבעלים הקודמים (ת"א 29450/88, ת"א 10052/89) ובו נדחו טענותיהם של הבעלים הקודמים בדבר הפרות הסכמי השכירות, למעט שתיים שעסקו בהלנת עובדים בנכס והצבת שלט בעסק. בפסק הדין נקבע פינוי הנכס, ולחילופין, הוענק סעד מן הצדק כנגד סך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ (להלן: פסק הדין בשלום). על פסק הדין הוגש ערעור (ע"א 183/93) וביום 29.11.1994 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בת ל אביב-יפו (כבוד השופטים מנחם אילן, שרה סירוטה והניה שטיין) , בו נקבע, שהשימוש המותר בחצר הנכס, כולל חניית כלי רכב של לקוחות המגיעים למושכר, אך אינו כולל הצבת סככות בחצר הנכס כפי שנעשה, עניין המהווה הפרה של הסכמי השכירות. לנוכח קביעה זו ונוכח ההפרות הנוספות עליהן עמד בית משפט השלום בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי, פינוי הנכס ולחילופין, הוענק סעד מן הצדק תוך קביעה לתקן את ההפרות ולשלם לבעלים הקודמים פיצוי העומד על סך של 40,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (להלן: פסק הדין במחוזי).
ביום 26.5.2009 ניתן פסק דין נוסף (ת"א 37721/07) בתביעה נוספת, שהגישו הבעלים הקוד מים לפינוי, כאשר התביעה נמחקה לבקשת הבעלים הקודמים ובית משפט ה שלום (כבוד השופטת רחל ערקובי) קבע בפסק הדין, בין היתר, שהבעלים הקודמים ישלמו 15,000 ₪ + מע"מ כהוצאות הליך זה וכן "ככל שהתובעת ו/או מי שייכנס בנעליה יבחר להגיש תביעה נוספת נגד הנתבעים בעילות נשוא כתב התביעה כאן, תנאי להגשת תביעה שכזאת הינה תשלום הוצאות נוספות בסך של 15,000 ₪ + מע"מ ." (להלן: פסק דין ההוצאות).
לאחר שהמערערים רכשו ביום 21.4.2010 את הנכס מכונס נכסים, שמונה לר וכש הבעלים הקודמים, הם הגישו תביעת פינוי נוספת ביום 11.5.2011, שהתנהלה עד סופה בבית משפט השלום ואשר פסק הדין, שניתן בה, הוא מושא ערעור זה.
בית המשפט קמא, בפסק דינו , בחן את עילות הפינוי שנטענו (הצבת קומפרסור ובניית סככה לקומפרסור; חנייה בחצר; שימוש בגג הנכס; הצבת שלט; מחסום חשמלי בכניסה לחצר; טענה להברחת שוכרים; אי תשלום דמי שכירות) אחת לאחת, ודחה את מרביתן, למעט העילות הבאות: אחסנת חלקי חילוף על הגג, הפרה שנקבע שתוקנה עם דרישה; הצבת שלט; והצבת מחסום חשמלי. בית המשפט קמא קבע, שב נסיבות כפי שהתבררו בתיק, ובין היתר בהתחשב בכך ש התוצאה הנובעת מפינוי היא קשה, שכן, מדובר במושכר המהווה את משלח ידם ומקור פרנסתם של המשיבים, במשך עשרות שנים, וכאשר מהות הפרת הסכמי השכירות אינה משמעותית וחומרת ההפרות נמוכה, וכך גם הנזק שנגרם למערערים אינו משמעותי, הרי שיש מקום לתת סעד מן הצדק בכפוף לתשלום סך של 15,000 ₪.
תמצית טענות המערערים
המערערים טענו נגד קביעת בית משפט השלום ולפיה חוב דמי השכירות שולם בדרך של קיזוז, משום שלטענתם אין בין הצדדים חובות הדדיים בהתחשב בכך שהחובות היו של הבעלים הקודמים וכן בשל היעדר הודעת קיזוז וגם לאחר הקיזוז הנטען נותר חוב דמי שכירות שלא שולם.
עוד טוענים המערערים שלמשיבים רשות שימוש בחצר, כפי שפורש בפסק דין המחוזי, ולכן בניית מחסום בכניסה לחצר היא בגדר הפרה יסודית המקימה עילת פינוי בהיותה אמצעי מובהק לשליטה פיסית בחצר ובהתחשב בעיתוי הקמת המחסום לאחר ביקור חוקר, שהציג עצמו כשוכר פוטנציאלי והוזהר על ידי הדייר שאי אפשר להשתמש בחצר, שמטרתו מניעת שימוש שוכר פוטנציאלי בחצר. עוד טענו בהקשר זה כנגד אישור בית המשפט להקמת הקומפרסור הקבוע והסככה וכן לעניין החנייה בחצר, השימוש בגג והצבת השלט.
אשר למתן סעד מן הצדק טענו המערערים, כי בהתחשב בריבוי ההפרות היסודיות של חוזי השכירות ששיאו בנטילת חירות להציב שער ולתפוס חזקה בנכס ואי תשלום דמי שכירות, הרי שלא היה מקום למתן סעד מן הצדק.
עוד טענו כי היה על בית המשפט לפסוק להם סעד כספי, כפי שתבעו בסך של 28,340 ₪ לחודש , בעבור כל חודש מיום הגשת התביעה ועד להחזרת חצר המושכר לידיהם.
תמצית טענות המשיבים
המשיבים תומכים בפסק הדין, טוענים כי הוא מבוסס כדבעי ואין מקום להתערב בהכרעותיו.
אשר לתשלום דמי השכירות, טוענים המשיבים, שקיזוז דמי השכירות נעשה בהתאם להנחיית עו"ד העוסק בהוצל"פ ואף טענת אי תשלום דמי השכירות לא עלתה בכתב התביעה המקורי אלא המתוקן בלבד. עוד הפנו להודעת קיזוז שהועברה לכונס הנכסים שמכר למערערים.
אשר לשימוש בחצר, טוענים המשיבים שהזכות לפעול בה הוקנתה לדייר ולא עלה בידי המערערים להוכיח כי נמנע מהם או מדיירים אחרים לעשות שימוש בחצר. יתר על כן המשיבים טענו כי המערערים כלל אינם רשאים להשכיר חלק מן החצר לאחרים.
אשר לעילות הנוספות (קומפרסור וסככה, כלי רכב בחצר, חפצים על הגג והשלט) תומכים המשיבים בקביעות בית המשפט קמא.
אשר ל"שער החשמלי" הפנו לקביעות בית המשפט קמא כי השער רק מיטיב עם המערערים וכי ניתן להם שלט רחוק לשימושם, כאשר ממילא קיים מימים ימימה שער ברזל בכניסה לחצר.
אשר לסעד מן הצדק הרי שככל שנמצאה הפרה, הרי מדובר במקרה ראוי לסעד מן הצדק על פי הקריטריונים, שנקבעו בפסיקה.
דיון והכרעה
לו דעתי תשמע, כי אז אמליץ לחברי לדחות את הערעור על פסק הדין ולקבל בחלקו את הערעור על החלטת הביניים
פסק דינו של בית המשפט קמא מפורט ומנומק היטב ואף התוצאה אליה הגיע נכונה לטעמי ואינה מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור.
למעלה מן האמור, אתייחס לטענות המערערים בעיקרי הטיעון מטעמם.
אי תשלום דמי השכירות
בפסק דין ההוצאות, שניתן בתיק הקודם ביום 26.5.2009, נפסק, שהבעלים הקודמים ישלמו למשיבים 15,000 ₪ הוצאות משפט וכן ישלמו 15,000 ₪ נוספים היה ויגישו הבעלים הקודמים ו/או מי שייכנס בנעליהם תביעה נוספת באותן עילות.
אין מחלוקת כי בין החודשים מרץ 2010 לחודש דצמבר 2011 לא שילמו המשיבים את דמי השכירות.
הנכס נרכש על ידי המערערים ביום 21.4.2010 והזכויות המשפטיות בנכס הועברו לידיהם מכונס הנכסים ביום 21.7.2010 (ראו בקשתם בתיק ההוצאה לפועל, מוצג 5 עמוד 174 למוצגי המשיבים). התביעה הנדונה הוגשה בחודש מאי 2011 ובה לא טענו המערערים, שהם עורכי דין בהכשרתם, דבר לנושא אי תשלום דמי השכירות. טענה זו הופיעה לראשונה בכתב תביעה מתוקן שהוגש בינואר 2012. נראה כי לא בכדי לא הופיעה טענה זו בכתב התביעה הראשון. אסביר להלן.
הבעלים הקודמים לא שילמו את סכום ההוצאות שנפסק לחובתם במסגרת פסק ההוצאות (15,000 ₪ ביום 25.6.2009). ביום 6.1.2010 (עוד טרם שרכשו המערערים את הנכס) המשיבים פתחו תיק הוצאה לפועל לגביית החוב. ביום 17.2.2010 שלח בא כוח המשיבים, עורך דין אביעזר, לבעלים הקודמים ולעו"ד שמעוני, כונס הנכסים שמונה לנכסי הבעלים הקודמים ומכר למערערים את הנכס, מכתב בו הוא מתריע על פתיחת תיק הוצאה לפועל לגביית ההוצאות שנפסקו וכן מודיע על קיזוז דמי השכירות , אשר עמדו על סך 403 ₪ לחודש מחוב ההוצאה לפועל (עמוד 318 למוצגי המשיבים). כונס הנכסים, עו"ד שמעוני, שפעל מטעם הנושה, בנק לאומי, השיב למכתב וציין כי לאחר מכירת הנכס ותשלום החוב לבנק לא תיוותר כל יתרה לחלוקה, משמע לא יהיה כסף לתשלום ההוצאות שנפסקו. כך החל ממרץ 2010 חדלו המשיבים לשלם דמי שכירות, בעצת עורך דין אביעזר תוך יידוע כונס הנכסים והבעלים הקודמים של הנכס , כי עסקינן בקיזוז סכום פסוק.
בנסיבות אלה בהם הופסק תשלום דמי השכירות, עוד קודם להעברת הנכס לידי המערערים , בהודעה מסודרת על קיזוז, חזקה על כונס הנכסים שיידע את המערערים בחוב הבעלים הקודמים ובקיזוז , ולכן היה עליהם להסדיר את הנושא מול המשיבים מרגע שהזכויות בנכס עברו לרשותם. על פי התנהלותם בעת קבלת הזכויות ומשלא פנו למשיבים והתריעו על אי תשלום דמי השכירות במשך חודשים מאז עברו הזכויות לרשותם ביולי 2010 , וטרחו והוסיפו טענה זו רק בכתב התביעה המתוקן בינואר 2012, נראה כי עם העברת הזכויות בנכס סברו וקיבלו את הליך הקיזוז כמוצדק .
ניתן לומר שבנסיבות אלה, בהן אין מחלוקת, שהמשיבים החלו בהליך הקיזוז עוד קודם לחילופי הזכויות ואף לא הוכחה פנייה של המערערים בנושא זה למשיבים קודם להגשת כתב התביעה המתוקן , יכלו המשיבים בהחלט לסבור בתום לב כי המערערים סברו וקיבלו על עצמם את הקיזוז. לפיכך השאלה, האם רשאים היו המשיבים לקזז את חובם הפסוק של הבעלים הקודם בגין הוצאות המשפט שנפסקו לזכותם גם נגד המערערים , היא לכל היותר מחלוקת כנה בנושא דמי השכירות וככזו לא חייבה פינוי . אף אם "במבט לאחור" יהא מקום לחייב את המשיבים להשיב סכום ההוצאות למערערים במסגרת ערעורם של האחרונים על החלטת הביניים של כבוד השופטת פלינר, כפי שיפורט בהמשך.
אגב, לא יכול להיות ספק שהמערערים ידעו על התביעה, שהוגשה בשנת 2007 על ידי הבעלים הקודמים ואף על מחיקתה, כיוון שציינו זאת כבר בכתב התביעה הראשון.
עוד אין ספק כי משעה שנושא ההוצאות, שנפסק לטובת המשיבים שולם והוסדר על ידי המערערים על פי החלטת הביניים, שבו המשיבים לשלם את דמי השכירות כסדרם.
לפיכך, בנסיבות אלה, אכן צדק בית משפט השלום כשקבע שאין בכך עילת פינוי.
השימוש בחצר (קומפרסור, סככה, חנייה)
בעניין השימוש בחצר קבע הסכם השכירות הראשון שהמושכר הוא "2 תאים בסככה" ובסוף ההסכם נכתב "לשוכר רשות שימוש בחצר". בתוספת להסכם הראשון הובהר, שמדובר "בסככות לעבודות שונות בקשר למכוניות". עוד נכתב בנוגע ל"שימוש בחצר" בסעיף 4(ד) כי הדיירים "מצהירים במפורש שלא יפריעו הכנסת עמודים אם בעל הבית ירצה לבנות במקום קומה נוספת ובתנאי שהעמודים לא יפריעו את השימוש בחצר" וכן הם מצהירים במפורש "שלא יפריעו להקמת חדר מדרגות בחצר ליד השער הראשי ברוחב של 1/2 1 מ' מהקיר של הרפד בתנאי שיישאר מעבר למכוניות." בסעיף 5(ג) נקבע שבעלי הבית "לא יכניסו דייר נוסף לחצר, פרט לקמק שלו הושכר התא האחורי." בהסכם השלישי נקבע בסעיף 6 שהחצר לא תשמש כחניה למכוניות פרטיות לא של הדייר-האב ולא של עובדיו וכן לא של המשכיר הנוסף או עובדיו והוסכם שהמשכיר הנוסף יוכל לפרוק ולטעון מצד הפתח המזרחי של החלק המסומן במפה באות א'.
בפסק הדין במחוזי (משנת 1994) נבחן נושא השימוש בחצר כאשר בית המשפט ציין שאינו רואה צורך לפרש את המונח, מפני שהעניין לא נדון כדבעי בבית משפט קמא. "די לנו אם נאמר כפי שאמרה ב"כ המערערת שלא מדובר רק בש ימוש לצורך מעבר. מכל מקום דבר אחד ברור לנו שהמלה שימוש בחצר אינה מקנה רשות להקים מבנים בחצר". בהמשך נקבע ש"אין אנו קובעים את המותר והאסור אבל ברור שמותר לחנות מכוניות של לקוחות מחד גיסא ומאידך גיסא אסור להפוך את החצר לחלק מן המוסך."
בית המשפט קמא בצדק ציין, שלפי הסכמי השכירות ופסקי הדין הקודמים הנ"ל, לא נקבעה הגדרה מדויקת למונח "רשות שימוש" אשר הוענקה לנתבעים בהסכמים. כאמור, פסק הדין במחוזי לא הגדיר זכות זו במדויק ובאופן מלא, אלא התייחס למקרי קצה וקבע כי זכות זו כוללת חניית כלי רכב של לקוחות המוסך מחד גיסא, אך אינה כוללת את הפיכתה של החצר באופן גורף וקבוע לחלק מהמוסך, תוך הבהרה בהקשר זה כי אין להקים מבנים בחצר. לכך יש להוסיף את הקביעות שנקבעו בהסכמים וכל אלה יוצרים את גבולות הגזרה של השימוש בחצר.
ברוח הדברים האלה נבחנו בפסק הדין קמא הטענות להפרה בשימוש בחצר: הצבת הקומפרסור, הסככה , וחניות ובית המשפט מצא שלא הוכחו הפרות.
אשר לקומפרסור הרי כעיקרון הצבתו אושרה בפסק דין בית משפט השלום (משנת 1992) ופסק הדין במחוזי בערעור לא ביטל קביעה זו, אלא רק ציין במפורש כי הוא אינו מתיר מבנים בחצר. העמדת קומפרסור אינה בגדר מבנה, בוודאי כאשר פירוש סביר להיתר לשימוש בחצר לצורך הפחחות יכול להכיל קומפרסור בחצר . כך שנושא זה חלוט . יתר על כן אין זה משנה אם מדובר באותו קומפרסור בדיוק שהוצב אי אז בתחילת שנות ה- 90 אם לאו, שהרי בוודאי שבחלוף השנים יכול ויידרש להחליף את הישן להציב שם קומפרסור חדש ואין לראות בכך הפרה .
אשר לסככה קבע בית המשפט קביעה עובדתית כי מדובר "בכיסוי מצומצם שניכר כי נועד אך ורק להגן על הקומפרסור מפני הגשמים, אשר אף אינו תופס שטח נוסף מעבר לשטחו של הקומפרסור." לפיכך בצדק ראה בעמידה על סילוק סככה זו כחוסר תום לב מסוים בוודאי כאשר ניתן לפרש את הביטוי "שימוש בחצר" ככולל כיסוי לקומפרסור מפני הגשמים .
מכאן לחניות, נושא ששב ועלה גם בהסכמים בין הצדדים , ולגביו קבע בית המשפט קמא עובדתית, שה חוקר מטעם המערערים לא צירף את הצילומים, אשר לטענתו מוכיחים החניית רכביהם הפרטיים של המשיבים בחצר דרך קבע (סעיף 27 לפסק הדין) , ונראה שדי בכך כדי לדחות את הערעור . לעניין זה טוענים המערערים בהודעת הערעור (סעיף 66) כי הוגשו כראיה צילומים המוכיחים את חניית הרכבים בחצר, אך לא בוצעה כל הפנייה בהודעת הערעור לצילומים מעין אלה. כך או כך, ברור שהוכחת חנייה קבועה לאורך זמן מחייבת ראייה שאינה מסתמכת על צילום חד פעמי, גם אם חזר על עצמו מספר פעמים בימים שונים. יתר על כן , קובע בית המשפט שלא הוכח שכלי הרכב שייכים למשיבים . לפיכך לא מצאתי שיש מקום שבית משפט של ערעור יתערב בקביעה עובדתית זו.
המחסום בכניסה לחצר- השער החשמלי
בכניסה לחצר בנוי מימים ימימה שער ברזל שנסגר בלילות, וכך מאפשר הגנה על החפצים והכלים שבתאים. בנוסף ובמקביל בנו המשיבים מחסום חשמלי כדי למנוע חניית כלי רכב זרים בחצר. בית המשפט קמא מצא שלאור הסכמי השכירות, ופסק הדין במחוזי שהורה כי אין להקים מבנים בחצר, הצבת המחסום החשמלי כשלעצמה מהווה הקמה אסורה של מבנה בחצר ובכך הפרה של הסכמי השכירות ופסקי הדין. עם זאת, קבע שנוכח אופי "המבנה", אשר הוצב במקביל לשער הברזל הקיים , ומסירת שלט רחוק לפתיחת המחסום לידי המערערים, משהסתברה התנגדותם לשער, אשר שוללת אי נוחות או עיכוב כלשהם מבחינתם בגישה לנכס, לא מצאה כי מדובר בהפרה יסודית.
בחנתי גם את פסקי הדין אליהם הפנו המערערים בהקשר זה [ע"א 4/67 בריטיש אנד קולוניאל איסטייטס בע"מ נ' יהודה טרבלוס, פ"ד כא(1) 463 (1967) וע"א 498/63 רובניסון נ' שלזינגר , פ"ד יח(2) 191(1964)] ולא מצאתי כי יש בהם כדי לשנות ממסקנת בית משפט קמא , נהפוך הוא. במקרה הראשון נדונה הצבת תורן אנטנה בגג שהיה בגדר רכוש משותף, ובית המשפט העליון אכן לא אישר את הקמתו בנסיבות שפורטו שם, אך לא נקבע ואף לא נדרש שם פינוי הדייר בגין תורן האנטנה , אלא רק הסרתו; ובמקרה השני, אמנם מצא בית המשפט העליון (בדעת רוב של כבוד השופטים לנדוי ומני וכנגד דעתו החולקת של השופט חיים כהן) כי "תריסול" (תריס הזזה המורכב משלבים אנכיים, שהותקן מחוץ למעקה מרפסת, היוצר, כאשר הוא סגור במלואו, חלל סגור כלפי חוץ) הוא בגדר "מבנה", אך אפשרו לדייר להגיש בקשה לבית הדין לשכירות להתי ר לו את השארת ה"תריסול" תוך קביעת פיצוי כספי לבעל הבית.
טענת המערערים שבהצבת המחסום י ש משום תפיסת חזקה בחצר כולה, מתעלמת מכך ש לאחר שהוגשה התביעה, בה נטען לראשונה כנגד המחסום (לא הוצג מכתב התראה קודם לתביעה) הוצע למערערים כבר בדיון הראשון בבית משפט (פרוטוקול 30.10.2011) כי יקבלו שלט רחוק לפתיחת המחסום. נראה כי בכך ניטל העוקץ מטענת ההשתלטות. לכן צדק בית המשפט קמא שראה בכך הפרה אך לא יסודית וממילא רופאה בקלות ובית המשפט אף חייב בגינה בתשלום כתנאי לסעד מן הצדק.
שימוש בגג המבנה
בית המשפט קמא קבע כי המשיבים הפרו את הסכם השכירות בכך שעשו שימוש בגג בניגוד להסכם, אך מצא שההפרה תוקנה ברגע שהטענה על כך נמסרה למשיבים. אגב, נושא זה לא צויין בכתב התביעה הראשון, אלא רק בזה המתוקן, דבר המצביע על החשיבות המינורית שממילא ייחסו המערערים להפרה זו. עוד ראה בית המשפט לנכון לציין כי לא מדובר בהפרה יסודית וממילא קבע כי זו אחת מהעילות בגינה חייב בתשלום בשל סעד מן הצדק.
הצבת שלט
בית משפט קמא מצא כי הצבת השלט הייתה הפרה וגם היא הייתה בגדר ההפרות שחייבו בתשלום כדי להעניק למשיבים סעד מן הצדק.
סעד מן הצדק
הואיל ולא מצאתי לנכון להתערב ולו באחת מהעילות שטענו להן המערערים ושלא התקבלו על ידי בית המשפט קמא (דמי השכירות, השתלטות על החצר באמצעות המחסום, חנייה, הקומפרסור והסככה), הרי שאין כל סיבה להתערב בסעד מן הצדק.
כמות ההפרות, שהוכרו על ידי בית המשפט, טיבן והיותן לא יסודיות , וכאשר לא נשלחה התראה בגינ ן לפני הגשת התביעה, מצדיקה סעד מן הצדק . לפיכך מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא המבוססת על הלכות בית המשפט העליון, שעליה ן מסתמך פסק הדין (סעיפים 68-66 לפסק הדין).
בית המשפט הזהיר עצמו כנדרש בפסיקה מפני שימוש יתר ב"סעד מן הצדק", אך מצא שיש מקום למתן הסעד מן הצדק בנסיבות המקרה הנדון ואשר פורטו כדבעי, בין היתר, בסעיף 71 לפסק הדין ואשר אביאם בתמצית: שנים רבות של שימוש בנכס לצרכי עסק ומקור פרנסה; שנים רבות של תשלום ארנונה בגין החצר על ידי המשיבים בלבד; רכישת הנכס מכונס נכסים על ידי המערערים בידיעה ברורה שקיים בנכס דייר מוגן מזה עשרות שנים המנהל עסק לפרנסתו; היעדר הודעה מסודרת של המערערים למשיבים לתיקון הפרות קודם להגשת התביעה; הרושם אשר הצטבר אצל בית המשפט קמא כי המערערים ""אספו הפרות" על מנת לבסס תביעת פינוי... התנהלות ברוח זו אינה תואמת את חובת תום הלב המוטלת על צדדים להסכם ואת החובה שלא לעמוד על זכויות חוזיות בחוסר תום לב ." ועוד. כל האמור לעיל מצדיק את סעד מן הצדק וכך גם אציע לחברי שלא להתערב בסכום שנפסק.

הסעד הכספי והטענה להברחת שוכרים
לא מצאתי כל טעות בקביעת בית המשפט כי אין מקום לפסוק דבר בעניין זה, משום שלא הוכח באופן פוזיטיבי הפרעה ולו לשוכר אחד. לא הובאו עדים, לא ניתנה גרסה ממשית, מפורטת, הכוללת התייחסות לזהות השוכרים הפוטנציאליים, מועד האירועים, מספר האירועים וכו'. המערערים לא זימנו למסירת עדות עדים חיצוניים כלשהם לביסוס הטענה ולא ברור מי הם אותם שוכרים פוטנציאלים עלומים אשר נרתעו משכירת הנכס, על פי הנטען, לאחר דין ודברים עם המשיבים. ממילא, אף לא הוכח קשר סיבתי כלשהו בין אמירות כלשהן של המשיבים, ככל שנאמרו כלל, לבין מקרים של אובדן שוכר פוטנציאלי ספציפי כלשהו עקב כך ואף מה ההפסד כתוצאה מכך.
לפיכך, אין מקום להתערב גם בקביעה זו.
החלטת ביניים של השופטת פלינר מיום 30.10.2011
טוענים המערערים בשולי נושא שכר הדירה ומשיגים על החלטת ביניים של כבוד השופטת חנה פלינר ביום 30.10.2011 בגדרו חייבה אותם בסך כולל של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ המורכב מ- 15,000 ₪ הוצאות שנפסקו לחובת הבעלים הקודמים על ניהול ההליך הקודם (להלן: הוצאות העבר) ו- 15,000 ₪ נוספים ש ישולמו היה ותוגש תביעה נוספת בעילות נשוא כתב התביעה נגד המשיבים על ידי הבעלים הקודמים או "מי שייכנס בנעליהם" (להלן: ההוצאות הנוספות).
הוצאות העבר שנפסקו הן הוצאות כנגד הבעלים הקודמים בגין מחיקת תביעה, שהגישו וה ן נפסקו בפסק דין אישי כנגד הבעלים הקודמים (חברת בית חלקה 139 בגוש 7107 בע"מ ח.פ. 510181225) ולכן לא היה מקום לחייב את המערערים בסכום ההוצאות. אציין כי המערערים רכשו נכס מנכסי הבעלים הקודם ולא את החברה על כל זכויותיה וחובותיה.
אשר לסכום ההוצאות הנוספות הרי שסכום זה נפסק כנגד המערערים בדין. נזכיר כי פסק דין ההוצאות קבע כי "ככל שהתובעת ו/או מי שייכנס בנעליה יבחר להגיש תביעה נוספת נגד הנתבעים בעילות נשוא כתב התביעה כאן, תנאי להגשת תביעה שכזאת הינה תשלום הוצאות נוספות בסך של 15,000 ₪ + מע"מ." המערערים כמי שנכנסו בנעלי הבעלים הקודמים הגישו תביעתם כאשר העילה של "שימוש בחצר" חוזרת כחוט השני בכתב התביעה שהגישו הבעלים המקוריים (ראו סעיפים 3.1 עד 3.4 לכתב התביעה הנ"ל) וכך גם בכתב התביעה ה ראשון שהגישו המערערים הטרוניה היא לעניין השימוש בחצר (ראו סעיפים 10-8 וסעיף 12 לכתב התביעה הראשון ). לפיכך, צדקה כבוד השופטת פלינר בחייבה בסך ההוצאות הנוספות. זאת ועוד, לאחר החלטת כבוד השופטת פלינר הוגש כתב תביעה מתוקן ושם אף הוספו עילות שהיו בכתב התביעה המקורי (הגג, הקומפרסור, הסככה), כך שבוודאי בהתחשב בניהול ההליך כולו הסכום הזה נפסק כראוי.
לפיכך, בכל הנוגע להחלטת הביניים של כבו ד השופטת פלינר, לו דעתי תשמע , כי אז ישיבו המשיבים למערערים סך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד התשלום בפועל עד למועד ההשבה , וזאת בגין ההוצאות הנוספות .
למען הסר ספק אציין, שלא נעלמה מעיני טענת המערערים כי על המשיבים לשלם להם את דמי השכירות שלא שולמו בסך של 6,023 ₪ בגין חודשי השכירות (בין יולי 2010 ועד דצמבר 2011) שקוזזו מול המערערים ללא שהיו המשיבים זכאים לבצע קיזוז זה. טענה זו נטענה לראשונה במפורש בערעור (ראו סעיף 27 לעיקרי הטיעון). אולם סעד זה (לתשלום דמי השכירות שלא שולמו) לא נתבע בכתב התביעה וגם לא בכתב התביעה המתוקן (ראו סעיף 44 לכתב התביעה המתוקן) ולכן לטעמי, איננו יכולים לפסוק אותו.
סוף דבר
לו דעתי תשמע כי אז הערעור על פסק הדין יידחה והערעור על החלטת הביניים יתקבל.
המשיבים ישיבו למערערים סך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ועד למועד ההשבה.
למרות קבלת הערעור על החלטת הביניים, הרי שהערעור העיקרי נדחה ולכן אני מוצאת שיש לפסוק הוצאות לטובת המשיבים. המערערים ישלמו למשיבים סך של 25,000 ₪.

המזכירות תעביר את הפיקדון שהפקידו המערערים להבטחת הוצאות המשיבים (על פירותיו) למשיבים באמצעות בא כוחם על חשבון האמור.

עינת רביד, שופטת

כבוד השופט שאול שוחט, סג"נ -אב"ד:
אני מסכים.

שאול שוחט, שופט
אב"ד

כבוד השופט נפתלי שילה:
אני מסכים.

נפתלי שילה, שופט

הוחלט בהתאם לפסק דינה של השופטת רביד.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ב' שבט תש"פ, 28 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.

שאול שוחט, שופט
אב"ד

עינת רביד, שופטת

נפתלי שילה, שופט