הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 14475-04-18

לפני
כבוד השופט ישעיהו  שנלר, סג"נ- אב"ד

כבוד השופט קובי  ורדי, סג"נ

כבוד השופטת עינת רביד

מערערים

1.יחזקאל אליהו
2.עובדיה אליהו
3.שלמה אליהו
ע"י ב"כ עו"ד אייל בורנשטיין ודוד אורן

נגד

משיבים

1.שלמה יצחק
2.אורית צרור
3.גלית בן שוהם
4.יוסי צרור
ע"י ב"כ עו"ד דן ברמן ואיריס רפאלי

פסק דין
ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו בת"א 972-09-13 (כב' השופטת שרון גלר) מיום 18.2.2018 בגדרו נתקבלה חלקית תביעת המערערים ונפסק שעל המשיבים לשלם למערערים סך של 31,511 ₪ בגין שכר דירה שוטף של 4 חודשים (6,676 ₪ לחודש * 4 בצירוף מע"מ), ויחד עם זאת, נדחתה תביעת המערערים להורות למשיבים להחזיר את החזקה לידי המערערים בקיוסק ברח' אהרון קציר 2 ברמת גן (להלן: הקיוסק). כמו כן חויבו המשיבים בהוצאות המערערים בסך של 10,000 ₪ וניתנה למערערים רשות לפיצול סעדים.
רקע ופסק הדין של בית משפט השלום
הסכסוך בעיקרו הוא סכסוך בין בני דודים משני צדי המתרס על החזקה בקיוסק, ששטחו כ- 30 מ"ר ונמצא ליד אחת הכניסות לבסיס הצבאי בתל-השומר.
שלושת המערערים הם אחים, בניה של המנוחה עמם אליהו ז"ל (להלן: אם המערערים), שנפטרה בחודש יולי 1994. המערער 1 יליד 1949 (להלן: יחזקאל), המערער 2 יליד 1953 (להלן: עובדיה) והמערער 3 יליד 1951 (להלן: שלמה). המשיבים 1 - 3 הם ילדי המנוח אלברט יצחק ז"ל (להלן: אבי המשיבים). אם המערערים ואבי המשיבים היו אחים. המשיב 4, הוא בעלה של המשיבה 2 ועובד בקיוסק (להלן: העובד).
אם המערערים ואבי המשיבים הקימו ביחד את הקיוסק בשנת 1960. לאחר כ-20 שנים של הפעלה משותפת של הקיוסק על ידי שני האחים, החליטו לחלק ביניהם את הפעלת הקיוסק לסירוגין, כך שכל אחד מהם יפעיל את הקיוסק לתקופה של חודש בנפרד וכך כל חודש התחלפה ההחזקה בקיוסק בין הצדדים .
בשנת 1994 שיטת הפעלה זו הופסקה, ומאותה שנה המשיבים הם שהפעילו את הקיוסק ושילמו כל חודש , במשך שנים רבות, תשלום קבוע למערערים , שעודכן עם הזמן.
הצדדים חלוקים ביניהם על טיב התשלום, דהיינו האם התשלום החודשי מהווה דמי שכירות מכוח חזקה של המערערים במחצית הנכס בו מופעל הקיוסק , כטענת המערערים, או שהתשלום החודשי מהווה חלקם של המערערים בשותפות בעסק ללא זכות לחזקה בנכס , אשר כולה בידי המשיבים , כטענת המשיבים.
בספטמבר 2013 הגישו המערערים כתב תביעה בו תבעו שהמשיבים ישיבו להם את החזקה בקיוסק מיד ויינתן פסק דין הצהרתי לפיו היה על המשיבים להחזיר את החזקה עוד ביום 30.4.2013. כמו כן נתבע חוב דמי שכירות לארבעה חודשים שלא שולמו ב סך של 31,511 ₪ (6,676 ₪ * 4 בצירוף מע"מ) וכן פיצוי בסך 100 דולר לכל יום איחור בהשבת החזקה, סך הכל 89,567 ₪.
בכתב ההגנה המתוקן טענו המשיבים שאין למערערים זכות חזקה בקיוסק. עוד נטען שהצדדים היו שותפים לעסק בלבד ולכן התשלומים ששולמו כל השנים הם בגין חלקם של המערערים בשותפות בעסק ותו לא.
לאחר שמיעת ראיות והגשת סיכ ומים נתן בי המשפט קמא את פסק דינו.
בתחילת פרק הדיון והכרעה קבע בית משפט קמא : "הליך זה נוגע למערכת היחסים הפנימית בין בעלי הדין לבין עצמם בלבד ואינו דורש ואינו המסגרת המתאימה לסיווג והכרעה בשאלת מעמדם החוזי או הקנייני המדויק של הצדדים במקרקעין ובקיוסק נשוא ההליך כפי צדדים אחרים כלשהם לרבות רשות מקרקעי ישראל. עם זאת יוער, וזאת בהקשר לגבולות הגזרה של תיק זה בלבד, כי מהעדויות והראיות הנ"ל עולה, כי גם לשיטתם של הנתבעים, יש לשני הצדדים זכויות, כאלו או אחרות, בקיוסק. כבר בשל כך, אין מקום להצהיר ולהורות אף על זכויות חזקה בלעדיות, של התובעים בלבד, בקיוסק בגדר פסק דין זה, היינו אין מקום לקבל את הסעד המבוקש בסעיף 36(1) לכתב התביעה. יודגש, כי בגדרה של התביעה לא התבקש סעד אחר באשר לחזקה והשימוש בקיוסק, כגון צו להשבת מצב של חזקה משותפת בקיוסק של שני הצדדים. " ( סעיף 57 לפסק הדין).
בית המשפט קמא קבע שהוא דן רק במערכת היחסים החוזית שבין הצדדים. ומסקנתו הייתה שתמונת הראיות הכוללת, כפי שהוצגה על ידי שני הצדדים, מלמדת, ששני הצדדים מכירים בכך שקיים ביניהם למעשה הסכם מכוח ההתנהגות לאורך השנים משנת 2009 ואילך. התנהלות הצדדים בפועל הייתה, כי ההסכם הוארך מדי שנה, בכל פעם לשנה נוספת בלבד, תוך עדכון דמי השכירות כמוסכם. לפיכך, קבע בית המשפט קמא שאין חולק, שהמשיבים חדלו בשלב מסוים מלשלם את דמי השכירות החודשיים למרות שהמשיכו להחזיק בבלעדיות בקיוסק ולהפעילו על אף דרישת המערערים לחזור להפעלה משותפת החל מחודש מאי 2013, הרי שהמערערים זכאים למרכיב התביעה הכספי הנוגע לארבעת חודשי השכירות נשוא התביעה עד להגשתה ביום 1.9.13 (היינו דמי שכירות בסך 6,676 ₪ בגין כל אחד מהחודשים מאי – אוגוסט (כולל) 2013). ו כן זכאים המערערים לפיצול סעדים לצורך תביעת דמי השכירות שאינם נכללים בתביעה ולאחר הגשתה ככל שאלו לא שולמו על ידי ה משיבים למרות המשך החזקתם בקיוסק.
בית המשפט גם דחה את טענות הקיזוז של המשיבים וקבע כי זו לא הוכחה "לא במישור עצם קיומה של זכות הקיזוז, ולא במישור הסכומים הנטענים" (סעיף 70 עמוד 14 לפסק הדין) ואת מרכיב התביעה הנוסף של המערערים בגין איחור בהחזרת החזקה.

הערעור ותמצית טענות הצדדים בערעור
לטענת המערערים, בית המשפט אף שקיבל את כל טענות המערערים הגיע למסקנה שגויה בכל הנוגע לסעד שהתבקש לתת. לטענתם הם עתרו בברור לסעד של השבת החזקה והשימוש הנובעת מהזכויות והחזקה המשותפת שהייתה לצדדים לאורך השנים בקיוסק, כאשר מכוח הסכמי השכירות הועברה זמנית זכות החזקה של המערערים למשיבים ואותה סירבו המשיבים להחזיר.
לטענתם, לכל אורך הדרך תבעו זכות לחזקה ולשימוש משותפים בקיוסק כפי שהיה נהוג בין הצדדים ולכן לא היה מקום לדחות את בקשת המערערים לסעד.
לטענת המשיבים, בית המשפט קמא לא הכריע ולא הכיר בזכויות החזקה והשימוש בקיוסק. עוד לטענתם המסמכים שהביאו המערערים אין בהם כדי להשליך על מערכת היחסים החוזית שבין הצדדים היום להבדיל ממערכת היחסים החוזית שבין המנוחים.
עוד טענו המשיבים כי בית המשפט קמא לא קבע קביעות ברורות באשר לזכות החזקה והשימוש של המערערים בקיוסק וממילא המערערים לא הוכיחו את זכותם לחזקה לא בלעדית ולא משותפת. לעומת זאת המשיבים הוכיחו את החזקתם ברצף ובאופן קבוע כאשר אבי המשיבים קיבל את הזכות מרמ"י עוד בשנות החמישים.
עוד טענו המשיבים שמערכת היחסים בין הצדדים הייתה על דרך ההתנהגות כאשר מטיוטות ההסכמים, אשר לא נחתמו , לא הייתה התייחסות כלשהיא לחזרה לעבודה משותפת במזנון של 4 שבועות כל צד, או כל אפשרות אחרת של חזקה משותפת.
לאחר שמיעת המערערים וחלק מטענות המשיבים בדיון בערעור, הציע ההרכב לצדדים לפנות לגישור על מנת להגיע להסדר כלל המחלוקות ביניהם. הצדדים פנו לגישור אולם ההליך לא הסתיים בהסדר. לאחר ששבו הצדדים לבית המשפט של הערעור ניתנה למשיבים אפשרות להשלים טיעוניהם בכתב וכך גם תשובת המערערים.

דיון והכרעה
לאחר קריאת טענות הצדדים ועיון בטיעונים המשלימים ובתיק בית המשפט קמא אציע לחברי לקבל את הערעור בחלקו.
בית המשפט קמא קובע, כי גם לשיטת המשיבים "לשני הצדדים זכויות, כאלו או אחרות, בקיוסק" (סעיף 57 לפסק הדין) והוא מסתמך על שלושה סוגי מסמכים:
מכתבים מרשויות: מכתב שנשלח על ידי מנהל מקרקעי ישראל ומוען לאם המערערים ולאבי המשיבים ביחד ביום 17.01.65, בו נכתב על חתימת חוזה להחכרת קרקע לשם הקמת הקיוסק (נספח ד' לתצהירי ה מערערים). בקשה משותפת של אם המערערים ואבי המשיבים בשנת 1965 לעירית רמת גן להגדיל את שטחו של הקיוסק, כאשר בשנת 1966 עירית רמת גן נעתרה לבקשה ובבקשה וברישיון הבנייה מופיעים שמות שניהם.
הסכם שכירות עם חברת פרטנר : ביום 24.12.2009 נחתם הסכם שכירות בין "המשכירה" ובין "השוכר" שהיא חברת פרטנר תקשורת בע"מ לגבי השכרת 5 מ"ר מהקיוסק (נספח כד' 1 לתצהירי המערערים). "המשכירה" כוללת את שלמה, יצחק, אורית, יחזקאל, עובדיה ושלמה, אשר חתומים כולם על ההסכם. בפתח ההסכם נאמר: "הואיל ויחידי המשכירה 1 + 2 מצהירים כי הם בעלי מחצית הזכויות בנכס, ויחידי המשכירה 3,4,5 מצהירים כי הם בעלי המחצית השניה של הזכויות בנכס..."
מכתב של ב"כ המשיבים דאז, עו"ד משה לין, למערערים : מכתב מיום 07.04.2013 בו צוין שמשפחות יצחק ואליהו הן בעלות הזכויות בקיוסק (סעיף 1, נספח יא' לתצהירי התובעים). כאשר אורית אף אישרה בעדותה, כי המכתב הנ"ל נכתב מטעמה (פר' דיון מיום 27.11.16, עמ' 66 ש' 5-7). גם יוסי אישר בעדותו, כי הוא מכיר את המכתב ואת תוכנו (עמ' 110, ש' 31 – עמ' 111 ש' 9). אורית ויוסי טענו בעדותם, כי המכתב הוא לצורכי משא ומתן בלבד, אך הדבר אינו מצוין במכתב ומשקף תנאים ודרישות מטעמם של המשיבים ואף אינו מתיישב עם שיקולי משא ומתן כלשהם.
הכרעה זו היא הכרעה עובדתית של בית משפט השלום וערכאת הערעור לא תתערב בה אלא במקרה חריג, אשר מקרה זה אינו נמנה עליה.
גם בהמשך כאשר בית המשפט מנתח את מערכת היחסים בין הצדדים הוא מכנה את התשלומים החודשיים שהמשיבים שילמו למערערים "דמי שכירות" וזאת בהסתמך, בין היתר, על ההסכם זכרון הדברים החתום משנת 1994 בין אבי המשיבים לבין אליהו, בשם אם המערערים, הקובע:
"זכרון דברים בין צד א' אלברט יצחק ...להלן השוכר
צד ב' עובדיה אליהו...מיופה כח אליהו עמם... להלן המשכיר
בעלי מזנון תל השומר,
צדדים הגיעו להסכם ביניהם כדלקמן: צד א' שוכר את חלקו של צד ב' לשנה בסכום של 750$ + מע"מ לחודש...". (ההדגשה הוספה – ע'ר').
לאחר זיכרון הדברים לא הוצגו עוד הסכמים חתומים בין הצדדים אלא טיוטות לא חתומות בלבד, אולם הצדדים המשיכו לנהוג כך לאורך השנים, דהיינו המשיבים הפעילו את הקיוסק ושילמו למערערים דמי שכירות חודשיים. בבית משפט קמא הוצגו גם חשבוניות מס הכוללות כיתוב "תשלום שכר דירה" אשר הוצאו על ידי המערערים למשיבים במהלך שנות השכירות (נספח 25 לתצהירי המערערים בבית משפט קמא).
מכל האמור לעיל עולה, כי התשלומים החודשיים ששילמו המשיבים למערערים הם בגדר דמי שכירות בגין חלקם של המערערים בחזקה פיסית בקיוסק ולא רק ב"עסק", כפי שטענו המשיבים, וכך גם קבע בית המשפט קמא.
ניתן לראות זאת מ הסעיפים השונים של כתב התביעה כפי שיפורט להלן:
סעיף 1 לכתב התביעה "התובעים והנתבעים היו והינם בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה זו בעלי זכויות במשותף במזנון...";
בסעיף 5 לכתב התביעה "בשנת 1994 השכירו התובעים את חלקם במזנון לנתבעים..."
בסעיף 20 לכתב התביעה "מבקשים לקבל את החזקה במזנון ולחזור לעבוד במתכונת של 4 שבועות כל צד לסירוגין..."
בסעיף 21 לכתב התביעה "יתאמו סידור עבודה ביניהם המבטא חזרה לעבודה של 4 שבועות כל צד לסירוגין";
בסעיף 26 לכתב התביעה "מו"מ לפשרה אשר יאפשר להם לחזור ולהפעיל את המזנון בחלק הזמן לו הם זכאים...";
בסעיף 35 לכתב התביעה "ומסירת חזקה משותפת בו".
כך גם בכתבי ההגנה שהגישו המשיבים בימים 4.12.2013 ו- 5.12.2013 הם טענו לחזקה משותפת (ראו סעיפים 19, 20, 24, 26 לכתבי ההגנה) וכך גם במכתבו של עו"ד לין (מוצג 8 למוצגי המערערים) המציין במפורש: "משפחות יצחק ואליהו הם בעל הזכויות לנכס הנדון" (סעיף 1 למכתב) וכן בסעיף 7 "מרשי המחזיקים במקום באופן בלעדי מאז שנת 1994, לא מתכחשים לזכויותיכם."
לפיכך, לטעמי, יש לקבוע, בהמשך לקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, לפיה שני הצדדים הם בעלי זכויות בקיוסק והמשיבים שילמו דמי שכירות חודשיים, כי במסגרת מערכת היחסים שבין הצדדים, המערערים והמשיבים הם בעלי זכות החזקה משותפת.
יחד עם זאת, צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי בכתב התביעה הסעד המבוקש היה במפורש קבלת החזקה כולה, חזקה בלעדית אותה יחזירו המשיבים למערערים - וזאת לא ניתן לתת.
נראה כי הסכסוך האמתי בין הצדדים אינו בקשתם של המערערים לחזור לעבוד ארבע שבועות בקיוסק לסירוגין, כיום לאחר למעלה מ- 25 שנה, אלא להפגין זכויות חזקה למקרה של הפקעה , רכישה עתידית או פירוק שיתוף .
הנה כי כן, בית משפט קמא לא נדרש להכרעה בדבר מערכת היחסים בין הצדדים, אלא במישור הפנימי שביניהם. בהתייחס למישור זה זכאים המערערים, למצער, לחזקה משותפת. משכך, מחד גיסא, אכן לא היה מקום להיעתר לסעד של העברת החזקה מהמשיבים למערערים, אולם מאידך גיסא גם לא היה מקום, בחלוף כמחצית יובל שנים, לחזור למתכונת של הפעלה לסירוגין.
בנסיבות אלו סבורים אנו כי דין הערעור להתקבל באופן שהתיק יוחזר לבית משפט קמא, על מנת שי ידרש לאופן "מימוש" אותה זכות לחזקה משותפת ובהתחשב בכלל הנתונים, לרבות אשר שרר משך שנים כה רבות ובהתחשב באמור בסעיף 27 לעיל.
כמובן שבית המשפט יהיה רשאי לאפשר, ככל שימצא לנכון, השלמת נתונים עובדתיים דהיום וכך גם טיעונים משפטיים הקשורים ליישום.
מנגד, בכל הקשור לשאלת "הזכויות" כלפי צדדים שלישיים, יהא על המערערים לנקוט בהליך הראוי לדיון בסוגיה זו.
לבסוף, דומה כי לרבות נוכח אשר צויין בפסק דינו של בית משפט קמא וכך גם אשר צויין לעיל הגיע העת שאכן הצדדים ימצאו הסדר נאות הן בכל הקשור להפעלה והן בהקשר "לזכויות".
סוף דבר
דין הערעור להתקבל באופן שהתיק יוחזר לבית משפט קמא, על מנת שיידרש לאופן "מימוש" אותה זכות לחזקה משותפת ובהתחשב בכלל הנתונים, לרבות אשר שרר משך שנים כה רבות ובהתחשב באמור בסעיף 27 לעיל.
כמובן שבית המשפט יהיה רשאי לאפשר, ככל שימצא לנכון, השלמת נתונים עובדתיים דהיום וכך גם טיעונים משפטיים הקשורים ליישום.
בנסיבות אלה, אין צו להוצאות.

עינת רביד, שופטת

השופט ישעיהו שנלר- סג"נ, אב"ד:
אני מסכים.

ישעיהו שנלר, סג"נ, שופט
אב"ד

השופט קובי ורדי, סג"נ:
אני מסכים.

קובי ורדי, סג"נ, שופט

הוחלט בהתאם לפסק דינה של כבוד השופטת רביד.

המזכירות תמציא פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, י"ד שבט תש"פ, 9 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.

ישעיהו שנלר, סג"נ, שופט- אב"ד

קובי ורדי, סג"נ,
           שופט

עינת רביד, שופטת