הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 13709-06-20

לפני
כבוד ה שופטת אביגיל כהן

המערער

עייד אזברגה
ע"י ב"כ עו"ד ד"ר דורע'אם סייף

נגד

המשיבה

דומיקאר בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עידן נהרי

פסק דין

1. לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופטת יפעת אונגר ביטון) מיום 21/3/20 בת.א. 51083-04-17 ולפיו התקבלה תביעת המשיבה נגד המערער.

2. התביעה:
המשיבה (להלן גם: "התובעת") היא חברה להשכרת רכב ובמועדים הרלוונטיים היתה בעלים של רכב מאזדה 3 שנת ייצור 2014 מ"ר 72-885-11 (להלן: " הרכב").

הרכב הושכר לנתבע (להלן גם: "המערער") החל מיום 9/12/15 (הנתבע טען בהגנתו כי הרכב הושכר לחברה בבעלותו ולא לו אישית – סעיף 5 לכתב ההגנה ).

ביום 3/2/16 הגיע הנתבע לסניף התובעת ודיווח על גניבת הרכב . צירף אישור הגשת תלונה למשטרה.

מעדותו של הנתבע במשטרה (נספח ג' לכתב התביעה) עלה כי הנתבע מסר את הרכב עוד ביום 19/12/15 לידידה שלו בשם מדלן (להלן: "מדלן"). הרכב היה ברשותה מאז והקשר ביניהם התנתק. גם אחיה אמר שאין לו קשר איתה והוא לא יודע היכן הרכב.

כאשר נשאל על ידי החוקר: "שאלה: אני רוצה להבין אתה יודע אם הרכב נגנב, לא נגנב?".
השיב: "לא יודע שום פרטים. אני רק רוצה לומר שהרכב לא בחזקתי ולהעביר את האישור לחברת באדגט, ושהם ימשיכו טיפול. אני רק רוצה להודיע שהרכב לא ברשותי".

לפי התביעה, בשים לב לכך שהרכב לא נגנב והנתבע מסר את הרכב למדלן אשר לא החזירה את הרכב, נדרש הנתבע להחזיר את שוויו של הרכב לתובעת.

התביעה היא חוזית וכן נזיקית (רשלנות).
סכום התביעה בסך 91,000 ₪ מתבסס על שוויו של הרכב לפי מחירון לוי יצחק, אשר לא צורף לכתב התביעה.

3. בכתב ההגנה נטען כי הרכב נגנב ועל התובעת לתבוע הכספים ממבטחת הרכב (סעיפים 1-2 לכתב ההגנה).
נטען כי חוזה השכירות הוא בין התובעת לבין חברת רוטנה מידל איסט בע"מ (להלן: "החברה") והודגש, כי הסכם השכירות לא צורף. הוכחש גם סכום התביעה.
נטען כי אין ראיות המאפשרות קבלת התביעה.

4. ארבעה דיונים התקיימו בבית משפט השלום.
לכתב התביעה צורף כנספח א' מסמך שכותרתו: "חוזה שכירות חוזה השכרה" בן עמוד אחד. נכתבו בו פרטיו האישים של הנתבע כולל מספר זיהוי ותאריך לידה.
באשר לרכב:
נכתבו הק"מ שלו וכן עלות ההשכרה – המסמך אינו חתום על ידי הצדדים.

5. בבית משפט השלום העיד מנהל התפעול של התובעת שנשאל לגבי שוויו של הרכב והשיב כי שוויו של הרכב נכון למועד היעלמותו הוא 81,592 ₪ לפי מחירון לוי יצחק.
בית משפט התיר את צירוף המחירון לצורך קביעת העובדה שזהו המסמך שעליו הסתמך העד במסגרת עבודתו.
טרם הוגש המסמך התנגד ב"כ הנתבע – המערער להצגת המחירון שלא באמצעות עורכו ושלא באמצעות שמאי נוכח (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 31/12/18).

הנתבע בחקירתו הראשית טען כי נהג לשכור כלי רכב מהתובעת עבור החברה ומדלן היתה עובדת החברה. היו לה תלושי שכר אך הוא לא הביא אותם (עמ' 8 לפרוטוקול).
לטענתו הוא לא בדק לאחר קבלת התביעה את שוויו של הרכב אך סוכן הביטוח שלו אמר לו, כי שווי הרכב הוא 83,000 ₪ (עמ' 10 שורות 30-32 לפרוטוקול) ואף סוכן הביטוח שלו שלח לו את מחירון לוי יצחק בעניין.
בדיון בבית משפט טען, כי הרכב נגנב ועל מנת לא לסבך את אותה מדלן, הוא לא רצה לומר במשטרה שהרכב נגנב.

6. פסק דינו של בית משפט השלום:
בפסק הדין התקבלה כאמור התביעה.

א) נקבע כממצא עובדתי כי חוזה השכירות בין התובעת לנתבע ולא בין התובעת והחברה.

ב) באשר להסכם השכירות :
ב"כ התובעת הודיע לבית משפט, כי החוזה או נספחיו החתומים לכאורה בידי הנתבע לא נמצאים בארכיב התובעת.
כל שמצוי הוא המסמך נספח א' לכתב התביעה.
למרות זאת, בית משפט לא קיבל את טענת הנתבע ולפיה התובעת הכשילה אותו תוך הסתרת תנאי החוזה ולו היה החוזה מוצג, כי אז היה ניתן לבחון את תנאיו ולהגיע למסקנה שהשוכר היה רשאי להעביר את החזקה ברכב לעובדי החברה.
נקבע, כי הנתבע יכל לאתר את החוזה במסמכי הנהלת החשבונות של החברה וכך לאמת את טענתו שהחוזה כולל פטור מאחריות במקרה של גנבה.
נקבע, כי התובעת לא ניסתה להסתיר את תנאי החוזה אלא הגישה דוגמה של חוזה שכירות.
כאשר מעיינים בתנאים אלו מגלים כי אין פטור מחבות במצב של גניבה אלא אם השוכר רכש ביטוח. כמו כן אין בחסרונם של תנאי החוזה כדי לשנות את עצם העובדות של תנאי הסכם שכירות.

סעיף 1 לחוק השכירות והשאילה תשל"א – 1971 קובע את מהותה של שכירות.

סעיף 20 לחוק השכירות והשאילה קובע כי בתום תקופת שכירות יש להשיב את המושכר.

סעיף 20 ג' לחוק השכירות והשאילה קובע כי כאשר מושכר נכס מטלטלין צריך להשיב לשוכר את המושכר במקום שבו נמסר המושכר לשוכר ועל כן, גם ללא תנאי חוזה שכירות אז לפי החוק, שוכר רכב צריך להשיב את הרכב למשכיר.

ג) באשר לטענת הנתבע כי גניבת רכב איננה הפרת חוזה כיוון שהרכב הוצא מחזקתו שלא בשליטתו:
נקבע כי עובדתית טענה זו אינה נכונה.
בית משפט לא מצא את טענת הנתבע כי הרכב נגנב כטענה אמינה.
מהגרסה שמסר הנתבע לחוקר המשטרה עלה ברורות כי אין מדובר בגניבה אלא הנתבע נתן את הרכב לאותה מדלן. הרכב היה ברשותה ולא הוחזר.

בית משפט לא מצא כאמינה את טענת הנתבע כי השוטר הוא זה שאמר לו שלא לציין במסמך שהרכב נגנב. הרי הנתבע הגיע למשטרה על מנת למלא טופס שיוכל להראותו לחברת ההשכרה ולפיו הרכב נגנב ואין סיבה הגיונית לכך שאדם יגיע למשטרה כדי להתלונן על גניבה ויקבל רק אישור על הגשת תלונה בגין נזק בלבד.
גרסתו בנוגע למערכת יחסיו עם אותה מדלן לא נמצאה אף היא ככזו שיכולה לתמוך באמינותו ומהימנותו של הנתבע.
בקלות יתרה יכל הנתבע (שהחברה בבעלותו) להראות כי אותה מדלן היא עובדת החברה והחברה מנכה משכרה את ההטבה של העמדת רכב על פי הדין.
גם הטענות בנוגע לניתוק הקשר עם אותה מדלן והעדר אפשרות לאתרה לא נמצאו כאמינות ונקבע כי ראוי היה שהנתבע יביא את מדלן להעיד מטעמו אך לא זו בלבד שלא ביקש לזמנה אלא מצא לנכון לטעון, כי התובעת היא זו שהיתה צריכה להביאה לעדות.
נקבע, כי על הנתבע נטל הראיה והשכנוע כי הרכב נגנב או הוצא מחזקתו שלא בשליטתו.
ההימנעות להביא את מדלן כעדה מרכזית מטעם הנתבע פועלת לחובתו.

עוד נקבע, כי אין מחלוקת שהתובעת ביצעה חקירה אך הדו"ח לא צורף. על כן לא ניתן לאמת או לשלול את טענת הנתבע כי חוקר נפגש עימו ואמר לו שהחקירה העלתה כי הרכב נגנב בטייבה.
אך אם נכונה טענה זו, ואם נכון שלפי חוזה השכירות הנתבע פטור מאחריות במצב של גניבה, לא ברור מדוע הציע לתובעת פיצוי בסך 50,000 ₪.
עוד נקבע, כי הנתבע חייב להשיב את תמורת הרכב בהתאם לחוק השומרים התשכ"ז – 1967 כשומר חינם.
מסירת רכב שכור למישהי שאותה הכיר השוכר באופן שטחי בלבד, זמן קצר, כאשר לנתבע אין אמצעים לשלוט על הרכב, לפקח על מקום הימצאו או ליצור קשר עם מי שלקחה את הרכב, היא בגדר התרשלות המקימה אחריות בנזיקין לפיצוי התובעת על הפסדיה.

ד) באשר לשווי הרכב:
לא היה מחלוקת על כך שהתובעת היא שצריכה להוכיח את הנזק ושיעורו.
נקבע כי בפסיקה הוכרו מקרים שבהם ניתן להסתמך על מחירון לוי יצחק. כך למשל: ע"א (חי') 3116/04 כרסנטי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ וכן ע"א (חי') 1648-03-15 דראל רם בע"מ נ' אפריים פיונטק.
נקבע כי אמנם במקרה דנן, החבות איננה מכוח חוק חוזה הביטוח אך מן הראוי היה שהנתבע יניח בפני בית משפט את הערכתו שלו לערך הרכב.
כמו כן נקבע, כי הנתבע אישר בעדותו בבית משפט, כי בדיקת סוכן הביטוח שלו העלתה כי שווי הרכב במועד הרלוונטי הוא 83,000 ₪ בהסתמך על מחירון לוי יצחק.
לא התקבלה טענת הנתבע כי על התובעת היה להוכיח את מחיר רכישת הרכב שכן מדובר בחברה שבוודאי רוכשת את כלי הרכב בהנחה. זאת בין היתר בשים לב לכך, שבחישוב ערך הרכב לפי מחירון לוי יצחק נעשתה כבר הפחתה של 18% ממחירון הרכב כיוון שמדובר ברכב השכרה.
נקבע כי יש לחייב את הנתבע בשווי הרכב לפי המחירון בסך 81,592 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין והוצאות בסך 10,000 ₪.

7. המערער טוען, כי פסק הדין מאיין את דיני הראיות ואת סדרי הדין.
התובעת לא הוכיחה דבר. הנטל הוא עליה. לא צירפה הסכם השכרת רכב. לא צירפה הסכמי השכרת רכב דומים. לא צירפה דו"ח חוקר שחקר את הפרשה ולא זימנה חוקר לעדות. לא צירפה ראיה בדבר שווי הרכב. מחירון לוי יצחק מעולם לא הוצג בפני המערער.
בית משפט היה צריך לזקוף לחובת המשיבה אי זימון עדים רלוונטיים.

8. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור.
נטען כי אין זה המקרה שבו ערכאת ערעור תתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכ אה הדיונית.
על בסיס חומר הראיות ושמיעת העדויות נקבע פוזיטיבית כי אין מדובר באירוע גניבה וכי עדותו של המערער בהקשר לטענה כי הרכב נגנב איננה אמינה.
טענות המערער בנוגע לתנאי ההסכם הן טענות בעלמא שגם לא נטענו בכתב ההגנה ומהוות ניסיון לערוך מקצה שיפורים.
המשיבה היא זו שפעלה במקום המערער לזמן את אותה מדלן לעדות בשעה שהמערער נמנע מלעשות כן .בוודאי שאין לזקוף את העובדה שלא העידה לחובת המשיבה (אציין כי העדה נמצאת בחו"ל).
המשיבה סברה שאין כלל צורך להעיד חוקר והטענות בעניינו היו חדשות ובשום שלב המערער לא ביקש להעמיד לחקירה את מנהל הרכש או את הנציג שערך את חוזה השכירות או את החוקר.

באשר לגובה הנזק:
נטען, כי המשיבה ביקשה במהלך ניהול התיק מטעמי זהירות לצרף חוות דעת שמאי בנוסף למחירון ובית משפט קבע כי הוא מקבל את המחירון ולא רואה צורך בהגשת חוות דעת שמאי או מינוי מומחה מטעם בית משפט לעניין הנזק (החלטה מיום 10/2/19).
נטען כי במקרה דנן הרכב אינו בנמצא. שמאי לא היה יכול לבדוק אותו אלא היה ממילא מסתמך על מחירון לוי יצחק.
בתחשיב שבוצע כבר נעשתה הפחתה בגין קמ"ש גבוה והפחתת 18% בגין רכב השכרה ושווי הנזק הוכח דיו.

9. לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן:
א) עסקינן בממצאי עובדה ומהימנות עדים אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם אלא במקרים חריגים ביותר. למשל, כאשר נפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם הנופל לשורשו של עניין או כאשר הטעות בולטת על פניה. זאת, לנוכח היתרון המובנה של הערכאה הדיונית – שלה היכולת להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים הנשמעים לפניה – על פני ערכאת הערעור.

ראה לעניין זה: ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב (סעיף 18 לפסה"ד); ע"א 2032/06 האגי נ' עיזבון המנוח סלמאן יוסף ג'אן (סעיף 34 לפסה"ד); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי, פ"ד נב (2) 582, 594). ע"א 501/84 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מירון, פ"ד מב(2) 89, 99 (1988); ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים, פ"ד מד(1) 594, 598 (1990); וראה לעניין זה: ע"א 8419/13 פלוני נ' עיריית ירושלים, פסקה 13 (9.3.2015), ע"א 117/15 שגיא נ' מנהל רשות המסים, פסקה 10 (13.7.2016), ע"א 918/15 פישמן רשתות בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פסקה 11 (28.7.2016), ע"א 559/16 פרי יעקב שירותי ניהול בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב 1, פסקה 10 (6.11.2016) וע"א 7863/16 גבריאל גורדו ואח' נ' מרדכי ימין ואח' (19.7.18).

ב) במקרה דנן, על בסיס עדויות הצדדים והראיות לרבות תלונתו של הנתבע במשטרה וגרסתו שנמסרה שם, הגיע בית משפט למסקנה ולפיה הרכב לא נגנב.
הרכב ניתן על ידי השוכר – הנתבע למדלן והרכב לא הושב עד עצם היום הזה.

ג) אצא מנקודת מוצא ולפיה נטל ההוכחה הן בסוגיית האחריות והן בסוגיית הנזק היא על התובעת, כפי שטוען ב"כ הנתבע.
אני סבורה, כי על בסיס הקביעות העובדתיות וממצאי המהימנות ניתן היה להגיע למסקנה ולפיה האחריות היא על הנתבע וגם סכום הנזק הוכח.

ד) באשר לסוגיית האחריות:
עובדתית, לא נמצא על ידי הערכאה הדיונית כי התובעת ניסתה להסתיר את הסכם השכירות או את תנאי השכירות.
התובעת צירפה את המסמך שהיה ברשותה. מסמך שאינו חתום ויש בו את כל פרטיו האישיים של הנתבע (בעוד שהנתבע אישר כי החברה שלו שכרה כלי רכב רבים מהתובעת), במסמך כתובים פרטי הרכב לרבות מספר הק"מ שכבר עשה.

אין חולק על כך שהרכב השכור ניתן לנתבע על ידי נציג התובעת וגם אין חולק על כך שהוא לא השיב את הרכב.

מהתלונה שהגיש למשטרה עלה ברורות, כי הרכב לא נגנב אלא לא הוחזר לו על ידי מי שקיבלה ממנו הרשאה לנהוג ברכב.
עדותו בבית משפט חיזקה מסקנה זו.
נובע מכך שגניבה לא הוכחה ועל כן, משאין מחלוקת עובדתית על כך שהרכב לא הוחזר, אך ברור כי הנתבע אשר לא השיב את הרכב היה צריך להשיב את שוויו של הרכב.
גם אם בתנאי ההסכם היה סעיף אשר פוטר אותו מחבות במקרה של גניבה, משנקבע כי לא היתה גניבה, אזי בין אם ההסכם קובע זאת ובין אם לאו, האחריות בנסיבות מוטלת על הנתבע – המערער כפי שנקבע בפסק הדין.

ה) באשר לשווי הרכב:
במקרה דנן, טוב היה לו התובעת היתה מצרפת לכתב תביעתה את מחירון לוי יצחק אשר אוזכר בסעיף 21 לכתב התביעה. כך לא נעשה.
בישיבת ההוכחות העידו הן נציג התובעת והן הנתבע בדבר שוויו של הרכב לפי מחירון לוי יצחק.
עד התובעת העיד על שוויו של הרכב: 81,592 ₪.
הנתבע אישר כי סוכן הביטוח שלו אמר לו כי שווי הרכב לפי אותו מחירון הוא 83,000 ₪.
לו היה מגיש הנתבע חוות דעת מטעמו אשר היה עולה ממנו כי שוויו של הרכב נמוך מהשווי הנטען על ידי התובעת, כי אז ניתן היה להתייחס ביתר האהדה לטענת בא כוחו ולפיה למחירון לוי יצחק עצמו אין קבילות / משקל ראייתי משלא זומן עורך המסמך להיחקר על המסמך.

כך היה נוצר מצב שבו הנתבע היה מגיש ראיה בדבר שוויו של הרכב לגרסתו והתובעת היתה מגישה ראיה שהיא מסמך אשר לא הוגש באמצעות עורכו.
אלא שבמקרה דנן, למעשה, ניתן להסתמך על עדויות הצדדים בדבר הכתוב באותו מחירון, גם ללא קבלת המחירון כראיה בפני עצמה.
הן נציג התובעת והן הנתבע אישרו כי אלו הסכומים שכתובים במחירון לוי יצחק.
טענת נציג התובעת באשר לשווי ושל הרכב לא נסתרה.

עסקינן במשפט אזרחי שבו די לתובעת להראות במאזן הסתברויות של 51% כי גרסתה היא הנכונה.
בנסיבות, די להסתמך על העדויות על מנת לקבוע כי טענת התובעת בנוגע לשוויו של הרכב הוכחה במידה מספקת ולפיכך אני סבורה, כי דין טענות המערער להידחות גם בעניין זה.

10. לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

ב) המערער יישא בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.
סכום זה יחולט מתוך הערבון ויועבר למשיבה באמצעות בא כוחה.
יתרת הערבון תוחזר למערער באמצעות בא כוחו.

ג) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד אלול תש"פ, 13 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.