הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 13204-01-20

לפני
כבוד ה שופטת עמיתה שרה דותן

מערערים

1.BABYZEN
2.איי.בי.בי.ג'י בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד משה בר

נגד

משיבים

1.סטארויה בע"מ
2.לאון בן ארויה
3.איתי בן דוד שטרנברג
4.שמחה קורניק
5.חנה קורניק
6.עידן שונם הלוי
ע"י ב"כ עו"ד דניאל פרץ

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת כוכבה לוי) מיום 05.12.2019 בת"א 45631-02-17 בו נדחתה תביעת המערערות, והן חויבו יחד ולחוד בהוצאות המשיבים ושכר טרחת עורך דין בסך 23,400 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

הרקע העובדתי
המערערת 1 היא חברה הרשומה בצרפת המייצרת ומשווקת עגלות טיול לתינוקות ובעלת הסימן המסחרי YOYO. המערערת 2 הינה חברה ישראלית המתפקדת כנציגה הבלעדית של מערערת 1 בישראל. המשיבים עוסקים בייבוא ושיווק מוצרי תינוקות בישראל.
ביום 25.10.2016 ניתן להסכם פשרה בין הצדדים תוקף של פסק דין במסגרת ת"א 7319-10-16 (כב' השופט מגן אלטוביה). באותו התיק, נדונה בקשה שהוגשה מטעם המערערות למתן צו מניעה נגד המשיבים, בעקבות ייבוא ומכירת עגלות תינוק מזויפות הנושאות את הסימן המסחרי של המערערת 1.
בסעיף 2 להסכם זה הצהירו המשיבים כי רכשו את העגלות מיצרן סיני בשם קידוטק.
בסעיף 4 להסכם צוין כי רשימת הלקוחות שרכשו א העגלות המזויפות מצורפת כנספח להסכם.
בסעיף 5 להסכם זה התחייב המשיב 6 שלא לעשות שימוש בסימן המסחרי, לייבא, לשווק או לקדם מוצרים מזויפים של מוצרי המערערות. מפאת חשיבות האמור בהסכם יובא הסעיף במלואו:
"5. המשיב 6 מצהיר כי ידוע לו שמדובר בעגלות שאינן מתוצרת המבקשת ולא ניתנה לו או למי מהמשיבים הרשות או הזכות לעשות שימוש בסימן המסחרי או בשם המסחרי או בכל שם או מותג של המבקשות או מי מהן, והם מתחייבים, ביחד ולחוד, במישרין או בעקיפין, שלא לעשות שימוש בסימנים מסחריים או בשם המסחרי של המבקשות (לרבות YOYO או BABYZEN) או לייבא או לשווק או לקדם מוצרים המהווים חיקוי או זיוף שלהם ומסכימים כי יינתן בזאת צו מניעה כאמור.".
בסעיף 6 להסכם הוסכם על מתן צו מניעה לפיו המשיבים לא ימכרו עגלות הנושאות את הסימן המסחרי של מערערת 1 או עגלות המהוות חיקוי או זיוף של עגלות אלו.
בסעיף 7 להסכם התחייב המשיב 6 למסור למערערות 32 עגלות מזויפות אשר נותרו ברשותו.
בסעיף 8 להסכם התחייבו המשיבים לשלם למערערות פיצוי בגובה 5,000 ₪.
בסעיף 9 להסכם, נקבעו פיצויים מוסכמים בגובה 100,000 ₪:
"9. המשיבים יודעים כי הסכמת המבקשות להתקשר בהסכם זה מבוססת על נכונות הצהרותיהם דלעיל ומסכימים כי ישלמו למבקשות, ביחד ולחוד סך של 100,000 ש"ח בגין כל הפרה של הצהרותיהם או איזו מהתחייבויותיהם או של זכויות הקניין הרוחני של המבקשות".

פסק הדין בבית משפט קמא
המערערות טענו בבית משפט קמא כי המשיבים הפרו חמש התחייבויות שנכללו בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ודרשו לחייבם לשלם את הפיצוי המוסכם כאמור בסעיף 9 להסכם בגין כל אחת מההפרות. עם זאת, המערערות העמידו את סכום התביעה על סך של 300,000 ₪, כלומר בגין שלוש הפרות בלבד. פסק הדין קמא דן בשלוש הפרות בלבד כיוון ששתיים מן ההפרות נזנחו בשלב הסיכומים.
ההפרות אליהן התייחס בית משפט קמא:
הפרת סעיף 2 להסכם – המערערות טענו כי המשיבים לא הצהירו אמת בנוגע ליצרן ממנו רכשו את העגלות ("קידוטק"), שכן לא נמצא יצרן בשם זה. בנוסף, טענו המערערות כי המשיבים לא נענו לדרישתן לקבל עותק של שטר המטען על מנת ללמוד על שם היצרן.
בית משפט קמא פסק כי יש לדחות טענה זו, מאחר שהוגשה לבית המשפט חשבונית מתאריך קודם לחתימת הסכם הפשרה, המוכיחה כי אכן קיים יצרן בשם "קידוטק" אשר העגלות נרכשו ממנו.
הפרת סעיף 8 להסכם – המערערות טענו כי המשיבים העבירו את סכום הפיצויים באיחור של כ-14 יום ממועד התשלום שנקבע ולאחר שנשלחו להם מספר התראות בנוגע לכך. מועד התשלום לא נקבע בהסכם, אך המערערות סברו כי הוא יחלוף לאחר כשלושים ימים ממתן תוקף פסק דין להסכם הפשרה, וזאת לפי תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984. ארבעה ימים לפני התשלום בפועל שלחו המערערות למשיבים את פרטי החשבון, ולכן טענו המשיבים כי אין מדובר בהפרה כיוון שהמערערות השתהו בהמצאת פרטי החשבון, וכי העברת התשלום התבצעה כארבעה ימים בלבד מקבלת פרטי החשבון.
בית משפט קמא קבע כי המועד לתשלום היה צריך להיקבע לפי סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: חוק החוזים), העוסק בהשלמת פרטים בהסכם, אך משלא הועלתה טענה זו, התייתר הצורך מלדון בה. בית משפט קמא דחה את טענת המערערות מן הטעם שהתשלום בוצע כשבוע לאחר משלוח מכתב ההתרעה וכארבעה ימים בלבד מרגע מסירת פרטי חשבון הבנק להעברת התשלום, וקבע כי המערערות בטענתן לאיחור בתשלום לא עמדו בחובת תום הלב המוטלת עליהן לפי סעיף 39 לחוק החוזים.
הפרת סעיף 6 להסכם – המערערות טענו כי המשיבים באמצעות המשיבה 1 הגישו עגלה הנושאת את הסימן המסחרי של המערערת 1 לבדיקה במכון התקנים לצורך אישור תקינה הנדרש לשיווק עגלות. המשיבים הציגו לבית משפט קמא חוות דעת מטעם המחלקה המשפטית ברשות להגבלים עסקיים מתאריך 26.01.2017 לפיה הסכם הפשרה בין הצדדים אינו יכול לאסור מכירה חוקית של עגלות שמקורן בייבוא מקביל או מכל מקור חוקי אחר. נוכח חוות דעת זו קבע בית משפט קמא כי הפרה של סעיף 6 להסכם הפשרה תהיה רק במצב בו המשיבים ישווקו או ייבאו עגלות בדרך לא חוקית, וכי אין למנוע מהם לשווק עגלות בצורה חוקית כזו או אחרת.
בית משפט קמא דחה את התביעה וחייב את המערערות ביחד ולחוד הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגובה 23,400 ₪.

טענות המערערות
המערערות הגישו תביעתן לאחר שגילו כי המשיבים ייבאו עגלה מזויפת אחת הנושאת מדבקה המציינת כי העגלה יוצרה לכאורה על-ידי BABYZEN תחת המותג " YOYO" ובעלת מספר סידורי מזויף.
לטענת המערערות, כאשר המשיבים רכשו והביאו לארץ את העגלה המזויפת, ובמסירתה למכון התקנים, הפרו את סעיף 5 להסכם הפשרה, שכן מדובר בהפרת ההתחייבות שלא לייבא מוצרים – בייבוא אישי או מסחרי. עוד סוברות המערערות כי המונח ייבוא בדין כולל כל רכישה בחו"ל מספק והבאת המוצר לישראל, בין אם במסגרת ייבוא אישי ובין אם במסגרת ייבוא מסחרי, בין אם יחידה אחת ובין אם כמה יחידות.
המערערות גורסות כי חוות הדעת מטעם הרשות להגבלים עסקיים אינה רלוונטית לענייננו כיוון שהמשיבים אינם מבצעים יבוא מקביל אלא יבוא מוצרים מזויפים, וכי מכתב זה אין כוחו יפה לייבוא של מוצרים מזויפים. עוד סברו המערערות כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע כי יבוא של עגלה אחת אינו עולה בכדי יבוא.
בנוסף, טוענות המערערות כי אין מחלוקת שהיה על המשיבים לשלם את סכום הפיצוי בגובה 5,000 ₪ עד לתאריך 24.11.2017, וכי הוא שולם באיחור ביום 08.12.2017, ולכן זכאיות הן לפיצוי בעקבות הפרת סעיף 8 להסכם, אולם כיוון שמדובר באיחור קצר יחסית, הן מוכנות להפחית את סכום הפיצוי לפי שיקול בית המשפט.
עוד טוענות המערערות כי סעיף 2 להסכם הפשרה הופר וכי היה על בית משפט קמא להתייחס לתעודה המזויפת הנחזית להיות מטעם מכון התקנים הגרמני, בה נטען כי שם היצרן אינו "קידוטק" אלא BABY INTERNATIONAL CHENGDU SHOP.
לסיכום מבקשות המערערות כי הערעור יתקבל, פסק הדין של בית משפט קמא יבוטל, והמשיבים יחויבו בהוצאות הערעור ובשכר טרחת עו"ד.

טענות המשיבים
המשיבים טוענים כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי אין בתקנות סדר הדין האזרחי כל חיוב לתשלום בתוך 30 יום ממתן פסק הדין וגם אם היה חיוב שכזה, הרי מדובר באיחור של ימים ספורים, דבר אשר אינו עולה כדי הפרת ההסכם. עוד טוענים המשיבים כי היה על בית משפט קמא להתחשב בכך שהמערערות הסכימו לעיכוב, והכשירו את האיחור כשקיבלו את התשלום ולא החזירו אותו או מחו.
כמו כן, טוענים המשיבים כי צדק בית משפט קמא כשקבע שהחשבונית שהוגשה מוכיחה כי אכן קיים יצרן בשם "קידוטק".
המשיבים סוברים כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי סעיף 5 בהסכם הפשרה לא יכול להתפרש כאוסר ייבוא מקביל, לאור חוות הדעת מטעם המחלקה המשפטית ברשות להגבלים עסקיים. עוד סוברים המשיבים כי בלשון הסכם הפשרה, כוונת הצדדים במילה "ייבוא" בסעיפים 5 ו-6 להסכם, הינה ייבוא לצורך שיווק, השונה מייבוא עגלה אחת לצורך בדיקה. המשיבים טוענים כי הבאת העגלה לצורך בחינתה אינה בגדר "ייבוא", ומביאים לדוגמה את סעיף 14(1) לפקודת המכס [נוסח חדש] לפיו בהתייחס לייבוא, אין הכוונה לייבוא מוצר בודד.
לסיכום מבקשים המשיבים כי הערעור יידחה והמערערות יחויבו בתשלום הוצאות המשיבים בגין הערעור.

דיון והכרעה
ראשית אציין כי אין זה דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית (ראו: ע"א 4170/14 אילן כהן נ' יהודה (אריק) כהן (14.01.2016); ע"א 3511/13 רגינה שורצברגר נ' שלום מרין (24.07.2014)) ומשכך אין מקום להתערב בממצאים ככל שהם נוגעים לקיומו של יצרן בשם "קידוטק".
אשר לטענת המערערות על הפרת סעיף 8 להסכם הפשרה, סבורני כי האיחור בתשלום איננו מקים עילה לפיצוי המערערות, כיוון שהסכם הפשרה אינו קובע תאריך לתשלום הפיצוי. מדובר באיחור זניח של מספר ימים בלבד, ולאור חובת תום הלב המעוגנת בסעיף 39 לחוק החוזים, איני מוצאת לנכון להתערב בהחלטת בית משפט קמא בסוגיה זו. יתרה מזאת, המערערות לא הביעו התנגדות בעת קבלת התשלום.
אשר לטענת המערערות להפרת התחייבות המשיבים שלא לייבא את העגלות, המהווה את לב הערעור, סבורני כי מדובר בייבוא לא חוקי של עגלה מזויפת המהווה הפרה של הסכם הפשרה המצדיק חיוב בפיצויים המוסכמים.
בפרוטוקול הדיון מיום 26.02.2018, הצהיר המשיב 3 על הנסיבות בשלן נסעו לסין.
"ש. למה נסעתם לסין?
ת. כדי להביא עגלה ולבדוק אם היא תקנית." (פרוטוקול הדיון מיום 26.02.2018, בעמ' 5, שורות 6-7).
בתעודת הבדיקה של מכון התקנים הישראלי מוצהר כי התעודה הופקה לצורך אישור דגם עבור יבואן נוסף, משמע המשיבים מסרו את העגלה לבדיקה על מנת שיוכלו לבצע ייבוא מסחרי עתידי.
החלטתם של המשיבים לשוב ולרכוש עגלות אצל אותו היצרן אשר מכר להם עגלות מזויפות בגינן היה עליהם להגיע להסדר פשרה עם המערערות, מפריכה את הטענה שאין מדובר בפעילות שנועדה להכשיר את הדרך לייבוא. המשיב 2 אף התייחס לכך בפרוטוקול הדיון מיום 25.12.2018:
"ש. מי אמר לך איפה לקנות את העגלה?
ת. אני ואיתי נסענו לקנות. איתי כנראה קיבל מעידן את הכתובת או איש קשר וקנינו עגלה, שילמנו וחזרנו לארץ.
ש. זאת אומרת, כשקנית את העגלה, לא ידעת שאתה קונה מאותו מקור ממנו נרכשו 200 העגלות הראשונות?
ת. לא ידעתי.
....
ש. זאת אומרת שאתה נמצא אחרי שיש הסכם שקיבל תוקף של פס"ד שבו עידן מאשר שהעגלות מזויפות ואתה הולך וקונה באותו מקום, מפנה לסעיף 5 בפסק הדין – 'שאינן מתוצרת המבקשת', ואתה קונה עגלה שאינה מתוצרת בייביזן מאותו מקור שמכר את העגלות לעידן ולא מצאת להביא לידיעת מכון התקנים שיש כזה פסק דין, נכון?
ת. נכון.
....
ש. איך קוראים לחנות שממנה קניתם?
ת. קידוטק, קנינו מאותו דילר שהנתבע 6 (המשיב 6 – ש.ד.) קנה את העגלות בעבר." (דברי המשיב 2 בפרוטוקול הדיון מיום 25.12.2018, בעמ' 5, שורות 14-19, בעמ' 6, שורות 19-23, ובעמ' 8, שורות 20-21).
בידי המשיבים היה מידע מספק וניסיון עבר שאיפשר להם לדעת כי העגלה שרכשו מ"קידוטק" למטרה של ייבוא עתידי, מזויפת ומתימרת להיות עגלה המיוצרת על ידי המערערת 1. אדם אשר היה מעוניין לייבא ביבוא מקביל מוצרים מקוריים לאחר שרכש מוצרים מזויפים מספק מסוים, לא היה פונה לאתו ספק עצמו. לכן, אני סבורה כי המשיבים לא ביצעו ייבוא מקביל, אלא ייבוא של מוצר מזויף, אשר אינו חוקי.
אשר על כן, הערעור מתקבל בחלקו. המשיבים ישלמו למערערות את הפיצוי המוסכם בגובה 100,000 ₪ בגין הפרת סעיף 5 להסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין, והוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בגובה 10,000 ₪ כולל מע"מ.
הערבות שהופקדה על ידי המערערות תושב להן באמצעות בא כוחן. כל סכום ששולם על ידי המערערות במסגרת פסק הדין של בית משפט קמא יושב להן.

ניתן היום, כ"ג סיוון תש"פ, 15 יוני 2020, בהעדר הצדדים.