הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 12875-05-21

לפני
כב' השופטת אביגיל כהן, סגנית נשיא

המערער:

רון שיכטמן
ע"י ב"כ עו"ד שמעון טננבלט

נגד

המשיב:

ירון פארי
ע"י ב"כ עו"ד אבי סרוסי

פסק דין

1. לפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בתל אביב יפו (כב' השופט גיא הימן) מיום 7.3.21 לפיו התקבלה ברובה תביעת התובע – המשיב נגד הנתבע – המערער.

2. בכתב התביעה נטען כי בחודש אפריל 2014 התקשרו התובע והנתבע בהסכם בע"פ במסגרתו התחייב הנתבע לייבא עבור התובע רכב מסוג מרצדס 250-SLK בעלות של 220,000 ₪ ובנוסף 80,000 ₪ בגין הוצאות ושכ"ט לנתבע.
לכתב התביעה צורף "טופס הזמנה לרכב ביבוא אישי" מיום 23.4.14 (נספח 1 לכתב התביעה) .
נטען כי הנתבע טיפל ביבוא הרכב ומסר אותו לתובע בתמורה לתשלום מלוא הסכום שנקבע ביניהם.
לאחר מספר חודשים התובע קיבל הודעה מרשות המיסים לפיה קיים לו חוב לרשויות המס בגין יבוא הרכב. התברר כי הנתבע פעל שלא כדין בייבוא הרכב ו דיווח לרשות על מחיר נמוך ממחירו האמיתי של הרכב. בהודעה בדבר חיוב מרשות המיסים מיום 17.9.14 (נספח 2 לכתב התביעה) נקבע כי עליו לשלם תשלום גירעון בסך 46,715 ₪ (כולל קנס פיגורים) ובהודעה בדבר חיוב מיום 2.3.17 (נספח 3 לכתב התביעה) – 88,427 ₪.
התובע פנה לנתבע והנתבע התחייב שהנושא יטופל ע"י בא כוחו דאז עו"ד אורי דניאל, כך שהתובע לא יידרש לשלם דבר.
ביום 20.11.14 חתמו התובע והנתבע על כתב הסכמה במסגרתו התחייב הנתבע לשאת בכל ההוצאות שייגרמו לתובע כתוצאה מההליך שמתנהל מול המכס, זאת בפני עו"ד דניאל (נספח 4 לכתב התביעה).
עו"ד דניאל ייצג אותו במסגרת הליכיו מול רשויות המס, בסופו, הסכים התובע לחתום על הסכם פשרה לו ניתן תוקף של פס"ד ביום 3.7.17 (ת"א 51103-11-14) לפיו על התובע לשלם סך של 63,840 ₪ (נספח 5 לכתב התביעה).
הנתבע לא השיב לדרישות התובע להסדר התשלום.
נטען כי התנהלות הנתבע מהווה הפרת ההסכמות בין הצדדים והפרת ההסכם ביניהם.

הסעדים המבוקשים:
תשלום חוב לרשות המיסים – 63,840 ₪.
פיצוי בגין עגמת נפש – 10,000 ₪.
פיצוי בגין טרחה ואובדן זמן – 15,000 ₪.
סה"כ : 88,840 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.7.17.

3. בכתב ההגנה טען הנתבע כי עסקינן בייבוא אישי של רכב שנעשה ע"י התובע בעצמו, בשמו ובאחריותו בלבד, במטרה להיות בעלי הרכב בעלות רכישה נמוכה בהרבה בהשווא ה לרכישת רכב זהה בישראל.
נטען כי לא מדובר ברכישת רכב, אלא בהסכם ייעוץ בלבד, כאשר הייבוא נעשה בשמו של התובע ועל אחריותו הבלעדית.
הוכחש תשלום סך של 300,000 ₪ לידי הנתבע. הוכחש כי הנתבע מסר לידי התובע את הרכב.
הנתבע ציין כי ניסה לסייע לתובע במסגרת ההיכרות ביניהם להוריד את נטל המכס שתשלומו נדרש מהתובע אולם הוכחש כי התחייב בפניו שהעניין יטופל על ידו כך שלא יידרש לשלם דבר.
הנתבע לא התחייב בפני התובע שיחזיר לו סכומים.

4. בבימ"ש קמא הוגשו תצהיר עדות ראשית מטעם התובע ותצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע ו התקיימו שתי ישיבות הוכחות.

בישיבת הוכחות ביום 1.1.20 העיד מטעם התובע מנחם לב והתובע עצמו נחקר חקירה נגדית.
בישיבת הוכחות ביום 30.1.20 העיד גבעון ברנשטיין מטעם התובע והנתבע נחקר בחקירה נגדית וחוזרת.
לאחר שהוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים, ניתן פסה"ד ביום 7.3.21.
נקבע כי מי ששלח ידו בניסיון להונות את שלטונות המס היה הנתבע בלבד ונפסק לטובת התובע פיצוי בגין נזקיו בשיעור שאינו רחוק מסכומה של התביעה.

5. פסק דינו של בימ"ש קמא

א. צויין כי ב"טופס ההזמנה" נכתב: "מחיר לעלוּת הכוללת של הרכב שלעיל: 220,000 ש"ח כולל רכישת הרכב".
נקבע כי לפי גרסת התובע, שנשמעה מהימנה, בוטחת, לא מתלהמת ועקבית, הוסכם בע"פ כי בנוסף לסכום הזה יעביר התובע לנתבע, במזומן, סך של 80,000 ש "ח. סה"כ, הבין התובע כי היה עליו לשלם בעסקה הזו סך כולל של 300,000 ש"ח ולא אגורה אחת נוספת. בתחתיתו של "טופס-ההזמנה", התובע הוסיף הערה בכתב-יד:
"המחיר כל את ההוצאות [כך במקור] כולל אגרת רישוי + איתוראן".
בטופס-ההזמנה גם נכתב:
"אני מזמין בזאת מגדעון ברנשטיין את שירותי הייעוץ הקשורים בהליכי הרכש [וה]יבוא..." (הקו התחתון הוא במקור).
בתחתית-המסמך, ליד חתימת התובע ומעל לשדה שבו נכתב באותיות דפוס: "גדעון ברנשטיין", הופיעה חתימה בכתב-יד וכן בחותמת, שהוטבע בה הכיתוב: "גדעון ברנשטיין[,] יבוא ושיווק רכבי יוקרה[,] רחוב המסגר 18 ת'א". הנתבע לא חתם על המסמך. הודגש כי גדעון ברנשטיין איננו צד לתביעה.

התובע העביר את תמורת המכר לחשבון המוכר בשתי פעימות.
ההעברה הבנקאית הראשונה ביום 28.4.2014, הייתה בסך של 18,000 יורו בדיוק.

השנייה, בת 16,454 יורו, ביום 5.5.2014 התובע שילם מכיסו, כתמורה למוכרת בגרמניה, סך שווה-ערך לכ-165,765 שקלים. סכום נוסף, בן 52,000 ש "ח, העביר התובע לפי הנחייתו של הנתבע לחברת עמילות המכס חושן שרותי מכס בע"מ ביום 29.5.2014.
בימ"ש קמא מצא כי עדותו של התובע ששילם במזומן כפי שנתבקש סך של 80,000 ₪ לידי הנתבע מהימנה לבסס עליה ממצא בדבר קיומו של התשלום וכי היא לא נסתרה בחקירה נגדית.

צוין כי כל חלקי הסכומים הצטברו יחד לסך של 297,765 ₪- קרוב לסכום המוסכם של 300,000 ₪.
המכונית נמסרה לתובע בחודש יוני 2014. התובע נדרש להוסיף מיסים לאחר שהדיווח שהועבר לרשות המיסים בדבר מחיר הקנייה של הרכב בחו"ל היה בסכום נמוך מזה, ששילם התובע בפועל.

ב. טענת העדר יריבות בין התובע לנתבע נדחתה על הסף בהיותה הרחבת חזית אסורה והן לגופה.

ג. לאחר שבימ"ש קמא שמע את העדויות, לא קיבל את עמדת הנתבע ומר ברנשטיין לפיה התובע רכש מהם שירות של "ייעוץ", בימ"ש קמא האמין לתובע כי לא נדרשו לו שירותי ייעוץ אלא שירותים של ייבוא ממש.
בימ"ש קמא האמין לגרסת התובע לפיה הוא לא התעמק בפרטי הפרוצדורה הנדרשת אלא נכון היה לשלם לנתבע את שכרו שיעשה זאת במקומו. כחלק מהעניין ברור כי הנתבע הוא שערך עבור התובע את הדו"ח לרשויות המס ונקב בו את שוויה המדווח של הרכישה. הנתבע נדרש להעביר מתוך הכסף שהופקד לידיו כל תשלום לרשות המסים מעבר לאותם 52,000 ₪ שהתובע שילם ישירות לעמיל המכס. חלקו של התובע הצטמצם לחתימה על המסמכים שהגיש לו הנתבע ולהעברת 300,000 ₪ לידי הנתבע.
בימ"ש קמא הגיע למסקנה כי עולה מהדברים שהתובע הפקיד את גורלו בעניין המיסוי בידי הנתבע, כחלק מהשירות שאותו רכש ממנו. אין יסוד ראייתי כי התובע ביקש לרתום את הנתבע או להשתמש בו לצורך מעשה של תרמית.

ד. העובדה שלרשות המיסים נמסר דיווח חסר נלמדת ממכתבי הדרישה ויש לה עי גון מפורש ב"רשימון" של רשות המיסים מיום 21.3.2017.
נקבע כי לדווח בחסר שתי משמעויות:

האחת, הנתבע זכה לגמול ביתר.
התובע לא נדרש לדיווח כוזב ולא ביקש להרוויח ממנו דבר. הנתבע לבדו (או עם שותפו לעיסוק בייבוא) שניתן לייחס לו עניין בדיווח החסר לרשויות המס.
השנייה, הנתבע הפר את הסכם היבוא.
התובע קיים את מלוא חיוביו בעסקת היבוא. הוא חתם על כל מסמך שהציג הנתבע לחתימתו. הוא שילם את מלואו של הסכום המוסכם, בדיוק לפי דרכי התשלום וזהות הנמענים שלהם הוא נתבקש. טענתו של הנתבע כי התובע לא הוכיח ששילם 300,000 ש "ח נטענה בעלמא.
בנוסף, התובע מילא את הנדרש ממנו בגדרו של הסכם השיפוי. הוא נכון לעמוד כתובע מול גורמי המכס. התובע מילא את חלקו בכל ההסכמות עם הנתבע. בימ"ש קמא מצא כי לא ניתן לקבוע קביעה זהה ביחס לנתבע. ביחס לנתבע נקבע כי לא קיים את מלוא חיוביו לפי הסכם הייבוא.

נקבע כי הגרסה הכבושה של הנתבע שנשמעה לראשונה בחקירתו הנגדית לפיה הסכים לכוונת התובע לרמות לבדו את רשויות המס, אינה מתיישבת כלל עם העדות המהימנה של התובע ועם מכלול העובדות.

הסכם היבוא, על שני חלקיו – זה שבכתב וזה שבע"פ – חייב את התובע בסכום קבוע וידוע מראש, הממצה את סך עלותה של העסקה לו. הובהר כי אף הנתבע לא טען כי הסכום הכולל עליו הוסכם לא הקיף את מלוא התשלומים שעל התובע לשלם. נקבע כי:
"העובדה, שהתובע מצא את עצמו נדרש להוסיף כסף, אפילו לא היה זה – והיה זה – בשל פעולתו של הנתבע, הרי היא הפרה של ההסכם כלפיו. עסקת-היבוא הפכה שונה ממשית, במרכיב-התמורה שבה, מזו שעליה הוסכם בין הצדדים. מהי זו אם לא הפרה של ההסכם?".
עוד נקבע כי חלקה האחר של ההפרה מתייחס לתנאי מכללא.
השירות שנרכש כלל, מכללא, התחייבות מצדו של הנתבע לפעול כדין ולאפשר לתובע לצלוח את מלאכת הייבוא ללא מכשולים. הנתבע הפר בהתנהלותו גם את התנאי הזה.
ההפרה מזכה את התובע בזכות לתבוע מהנתבע את הנזקים שנגרמו לו באותן הפרות.

ה. בימ"ש קמא קיבל את הטענה לנזק ממוני במובן של תוספת המס כפי שנטענה ע"י התובע – 63,840 ש"ח .
נקבע שהנזק שאיננו ממוני נתבע ביתר. בימ"ש קמא אמד את הנזק הלא ממוני בסך של 15,000 ₪.

בימ"ש קמא קיבל את עילות התביעה ופסק לתובע בגין נזקיו הממוניים והלא ממוניים יחד סך של 78,840 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק מיום הגשת התביעה ועד יום מתן פסה"ד – סך של 80,264 ₪.
כן חויב הנתבע בתשלום הוצאות משפט לתובע בסך של 3,500 ₪ ושכ"ט עו"ד כולל מע"מ בסך של 18,800 ₪.

6. תמצית טענות המערער בערעורו:

א. גרסת המשיב הוגשה בתצהיר עדות ראשית ובהתאם לסעיף 44 לתצהירו חתימתו על גבי טופס המינוי לסוכן המכס שטיפל ביבוא זויפה. הוצהר כי המשיב ימציא בהמשך שמיעת התיק חוות דעת מומחה לעניין הזיוף הנטען אולם חוות דעת כזו לא הובאה בפני בימ"ש קמא. נטען כי עובדה זו נעדרת מפסה"ד, כמו גם עדותו של מר מנחם לב, עמיל המכס שהעיד על הצורך בזיהוי החותם במעמד חתימת הטופס.
נטען כי די בהעדר שתי עובדות אלה מפסה"ד על מנת לקבל את הערעור.
נטען כי נטל ההוכחה כי החתימה זוי פה מוטלת על טוען הזיוף ולא על התובע. ניתן היה לצפות שהמשיב יצטייד בחוות דעת מומחה מטעמו להוכיח את הטענה. הדבר לא נעשה והיה מקום לזקוף זאת לחובתו.
נטען כי ניתן להשוות בין החתימות – זו בתצהיר עדות ראשית וזו שעל הט ופס כדי לראות שהן זהות.
נטען כי עובדות אלה מאיינות את ההנחה של בימ"ש קמא כי המשיב לא ידע על המהלך, כמו גם על העמדת הערבות הבנקאית שהיוותה שלב בשחרור הרכב מהמכס.

ב. בימ"ש קמא שגה כשנתן אמון בעדות המשיב בבימ"ש.
בימ"ש קמא התעלם מהעובדה שהמשיב לא הביא את הראיה שטען כי הייתה בידו שתיעדה במצלמה את ההעברה הנטענת של 80,000 ₪ במזומן והניח לפתחו של המערער את העובדה שלא הזמין לעדות את עו"ד אורי דניאל לעשות מטעמו למרות שהופיעו בבימ"ש והסיבות שלא העיד אינן מונחות לכתפי המערער.

ג. בימ"ש קמא התעלם מסוגיית כדאיות העסקה כפי שתוארה ע"י המשיב. נטען כי כל העסקה שעשה עם המערער הניבה חסכון של סכום שבין 10,000 ₪ - 20,000 ₪ ממחיר המכונית בארץ.
ברור כי המשיב ידע את פרטי העסקה ואם בימ"ש קמא סבור כי המערער עשה עוולה, הרי שזו הייתה על דעת המשיב.

7. בתשובה לערעור טוען המשיב כי יש לדחותו. המשיב התייחס לטענות שהועלו ע"י המערער וטען בין היתר כי טענת הזיוף בנוגע לחתימתו על טופס הייצוג ע"י עמיל המכס "חושן" שולית ואינה שייכת ללבת המחלוקת בתיק. מסמך זה צורף כדי להוסיף נדבך לטענת היעדר המהימנות של המערער. נוכח עוצמת הראיות בתיק לרבות חוסר מהימנות המערער, המשיב לא ראה צורך בהגשת חוות דעת בנקודה שולית זו. בימ"ש קמא אינו חייב לנתח נקודות שוליות במסגרת פסה"ד.
נטען כי בימ"ש קמא מצא כי הסכום של 80,000 ₪ אכן שולם למערער. מדובר בממצא מהימנות שאין מקום להתערב בו בהיעדר הנמקה המצביעה על היותו של הממצא חריג.
עוד נטען כי עו"ד דניאל הוזמן כעד מטעם המשיב אולם הוא ויתר על עדותו עובר לדיון הוכחות הואיל והנושא של הצורך בהתייחסות לזהות הגורם שהעמיד את הערבות הבנקאית לצורך שחרור הרכב מהמכס התייתר עם הגשת תצהיר המערער שסיפק גרסה מספקת לעניין הנדרש. חרף כך עו"ד דניאל הגיע למתן עדות. ב"כ המשיב הודיע כי עדותו לא נחוצה וב"כ המערער לא היה מעוניין בעדותו. המערער לא הזמין את עו"ד דניאל מלכתחילה ואף נמנע מעדותו שניתנה לו אפשרות, כך שאם גרסתו חסרה כתוצאה מהעדרה של עדות זו, יש לזקוף את הדבר לחובתו.
לטענת המשיב פסה"ד מפורט, עקבי ומנומק והמערער לא נימק מדוע ענייננו נופל באותם מקרים חריגים בהם ערכאת הערעור מתערבת. נטען כי הערעור מתמקד בעניינים טפלים.

8. לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 138 (א) (5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 ולהכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפני .
דין הערעור להידחות.

א. באשר לטענות המערער ביחס להתעלמות בימ"ש קמא מכך שלא הוגשה חוות דעת מטעם המשיב בנוגע לטענת זיוף חתימה בטופס מינוי סוכן המכס ומעדות מנחם לב עמיל המכס בעניין הצורך בזיהוי החותם:
פסק דינו של בימ"ש קמא מנומק ומפורט.
בימ"ש קמא דן בטענות העיקריות של הצדדים והכריע בהן.
בימ"ש אינו חייב להידרש בהכרעתו לכל טענה וטענה שהועלתה ע"י הצדדים אלא להתייחס לטיעונים המרכזיים הדרושים לצרכי הכרעה.
בהקשר זה, יפים גם דברי כב' השופט עמית בע"א 4299/17 ויצמן נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ (8.10.20):
 "בית המשפט אינו אמור להידרש באופן פרטני ומייגע לכל טענה וטענה שמעלה צד לדיון. דרכם של צדדים ומצוות עורכי דין מלומדה היא להכביר טענות מלוא הטנא שהרי " אי אפשר לבר בלא תבן" (בבלי ברכות נה ע"א), אלא שתפקידו של בית המשפט הוא לבור את הבר מן התבן ולהתמקד בעיקר" (סעיף 13 לפסה"ד).

ב. ערכאת ערעור מתערבת בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים ביותר שעניינינו אינו נמנה עליה.
ראה לעניין זה: ע"א 8419/13 פלוני נ' עיריית ירושלים, פסקה 13 (9.3.15), ע"א 117/15 שגיא נ' מנהל רשות המסים, פסקה 10 (13.7.16), ע"א 918/15 פישמן רשתות בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פסקה 11 (28.7.16), ע"א 559/16 פרי יעקב שירותי ניהול בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב 1, פסקה 10 (6.11.16) וע"א 7863/16 גורדו נ' ימין (19.7.18).

נשמעו העדויות בבימ"ש קמא, נבחנו הראיות ובימ"ש העדיף באופן ברור את גרסת התובע – המשיב על פני גרסת המערער.
בימ"ש קמא נימק החלטתו והסביר מדוע גרסה אחת הועדפה על האחרת ואין זה המקרה הקיצוני שבו ערכאת ערעור שלא שמעה את העדים ולא התרשמה מהם באופן בלתי אמצעי, תגיע למסקנה אחרת.

ג. בימ"ש קמא לא התעלם מהעובדה שהמשיב לא הביא את הראיה שטען כי הייתה בידו שתיעדה במצלמה את ההעברה הנטענת של 80,000 ₪ במזומן, כפי שטוען המערער בערעור.
נהפוך הוא. בימ"ש קמא התייחס לכך במפורש; אולם מצא כי עדות המשיב מפורטת דיה ומהימנה בכדי לבסס עליה ממצא בדבר קיומו של תשלום בסך 80,000 ₪ במזומן (ראה סעיף 4 לפסה"ד).

ד. אין בידי לקבל את טענת המערער ביחס לאי זימונו של עו"ד אורי דניאל לעדות.
בימ"ש קמא לא מצא יסוד לטענת העדר יריבות ממספר טעמים, בין היתר, בשים לב להסכם השיפוי (נספח 4 לכתב התביעה). צוין בפסה"ד כי הנתבע כתב בתצהירו: "[עורך-דיני] היה זה שהציע מיוזמתו כי אני אחתום על מסמך לפיו הלקוחות לא יישאו בהוצאות בשל ניהול ההליך נגד רשויות המכס" (פסקה 40 לתצהיר).
בהקשר זה קבע בימ"ש קמא כי:
"בא-הכוח, עורך-הדין אורי דניאל, הוזמן להעיד בהליך זה בידי-התביעה ברם, לאחר שזו ויתרה על עדותו וההגנה, מצדה, לא ביקשה את העדות, לא נשמעה מפיו גרסה בבית-המשפט. הדעת נותנת כי ידיעותיו של הלה יכלו לסייע בהבנתה של התמונה העובדתית שבמחלוקת. ברי עוד כי אילו סבר הנתבע, שידיעות אלו יתמכו בגרסתו, הוא עצמו קורא היה לעדות את עורך-הדין דניאל, אפילו בשלב מאוחר של ההליך ואפילו לאחר שהתברר כי הצד השני וִיתר על העדות הזו. הדבר לא נעשה". (סעיף 14 לפסה"ד).

ה. בימ"ש קמא לא התעלם מסוגיית כדאיות העסקה. בימ"ש קמא דן בכך בהרחבה בהקשר הרלוונטי לתיק - משמעות דיווח החסר לרשויות המס.

ו. המבקש מוסיף וטוען בערעור כי ברור שהמשיב ידע את פרטי העסקה ואם בימ"ש קמא סבור כי המערער עשה עוולה, הרי שזו הייתה על דעת המשיב.
בימ"ש התייחס לכך בסעיף 23 לפסה"ד; נקבע מדובר גרסה כבושה ולא רק זו –גרסה זו אינה מתיישבת כלל גם עם עדות ו המהימנה של התובע ומכלול העובדות עליהם עמד בימ"ש קמא בפסה"ד.

9. לסיכום:

א. לאור האמור לעיל, נדחה הערעור.

ב. כיון שלא קבעתי מועד לדיון בערעור וכך הקטנתי את חשיפת המשיב להוצאת הוצאות, אני מחייבת את המערער לשלם למשיב הוצאות מופחתות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪.
סכום זה יחולט מתוך העירבון ויועבר למשיב באמצעות בא כוחו.
יתרת העירבון תוחזר למערער באמצעות בא כוחו.

ג. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, כ"ח תשרי תשפ"ב, 04 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.