הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים 04

לפני
כב' השופט ק ובי ורדי, סגן נשיא

המבקשת:

1. ללויטה אמרשינה
ע"י ב"כ עו"ד דוד טולמסוב

נגד

המשיבה:
1. מדינת ישראל- משרד הפנים
ע"י ב"כ עו"ד אביאב הולנדר מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)

החלטה

בקשה למתן סעד זמני אשר יורה למשיבה להימנע מגירושה של המבקשת מהארץ עד חלוף 30 יום מהמועד שבו יוכרע הערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית הדין לעררים בתל אביב בערר (ת"א) 4380-18 (כבוד הדיין מרט דורפמן) מיום 26.3.19, במסגרתו נדחה ערר המבקשת על החלטת המשיבה לדחות את בקשתה למקלט.
הרקע העובדתי
המבקשת, נתינת סרילנקה, נכנסה לישראל לראשונה 28.1.07, כשברשותה רישיון עבודה מסוג ב/1 בענף הסיעוד, אשר חודש מעת לעת עד ליום 25.10.17.
במהלך תקופה זו, יצאה המבקשת מישראל תשע פעמים. יציאתה האחרונה מישראל התרחשה ביום 27.4.17 והיא שבה ונכנסה לארץ ביום 1.5.17.
ביום 29.4.18, הגישה המבקשת בקשה פרטנית לקבלת מקלט מדיני בישראל.
ביום 16.7.18 נערך למבקשת ראיון ביחידת הטיפול במבקשי מקלט. במסגרתו, טענה המבקשת כי היא משתייכת לדת הבודהיסטית וכי על עיר מולדתה השתלטו תושבים מוסלמים אשר מנסים לדחוק את מי שאינו משתייך לדתם מהאזור. משום כך, לטענתה, לאחר שמשפחתה אוימה ואף הוכתה, עזבו בתה ובעלה את ביתם. זאת ועוד, לטענתה, ביתם נשרף בשנת 2016 ולכן אין לה להיכן לחזור בעיר הולדתה ואף נשרפו בתי מקדש בודהיסטים באזור. יחד עם זאת, במסגרת הראיון השיבה המבקשת לשאלת המרואיין כי אם תעבור לגור באזור אחר, לא תהא יותר סיבה לכעסם של המוסלמים.

ביום 17.7.18 התקבלה החלטת המשיבה לדחות על הסף את בקשת המקלט. בבסיס ההחלטה עמדו שני נימוקים מרכזיים: האחד- שיהוי בהגשת הבקשה בהתאם לסעיף 1ג' לנוהל הטיפול במבקשי מקלט, והשני- אי הוכחת סכנה צפויה במדינת המוצא, זאת כאשר צוין כי המבקשת לא הותקפה פיזית או אוימה באופן אישי וכי בני משפחתה אשר נמצאים בסרילנקה עברו להתגורר באזור אחר, ללא בעיות. עוד צוין כי על המבקשת לעזוב את ישראל תוך שבעה ימים מקבלת החלטה זו.
ביום 25.7.18, הגישה המבקשת ערר לבית הדין לעררים על החלטת המשיבה. מתשובת המשיבה עולה כי בית הדין לעררים הורה על מתן צו ביניים המונע את הרחקת המבקשת בכפוף להפקדת ערבון בסך 4,000 ₪.
ביום 26.3.19 ניתן פסק הדין של בית הדין לעררים אשר דחה את הערר, כפי שיפורט להלן.
המבקשת לא השלימה עם פסק דינו של בית הדין לעררים וביום 19.5.19 הגישה את הערעור דנן ולצדו את הבקשה למתן סעד זמני מושא החלטה זו.
פסק דינו של בית הדין לעררים
בית הדין לא מצא בפסק דינו מקום להתערב בקביעת המשיבה, לפיה המבקשת הגישה את בקשתה למקלט בשיהוי, זאת תוך פרשנות תכליתית והגיונית לסעיף 1א' לנוהל הטיפול במבקשי מקלט – ככל שעילת המקלט של המבקש התגבשה עוד בכניסתו הקודמת לישראל, אך הוא לא הגיש את הבקשה בתוך שנה ממועד אותה כניסה, אין הוא יכול לטעון שלא השתהה בהגשת הבקשה (גם אם בקשתו הוגשה בתוך שנה מיום כניסתו האחרונה לישראל). מהכלל אל הפרט בעניינו קבע בית הדין לעררים כי עילת המקלט של המבקשת התגבשה עוד בשנת 2016, כאשר בקשתה למקלט הוגשה רק כשנתיים לאחר מכן.
כמו כן, קבע בית הדין לעררים כי החלטת המשיבה סבירה, לאחר שזו בחנה את בקשתה למקלט של המבקשת אף לגופו של עניין, ולא מצאה כי יש בטענותיה לסכנה הצפויה לה במדינת משום הוכחה לדרישה לקיומו של פחד מבוסס היטב מפגיעה חמורה בחייה או בחירותה באם תשוב למדינתה (לא אוימה פרטנית ואף לא סבלה מתקיפה פיזית נגדה; המבקשת עזבה את מדינתה עם דרכון ובלי שנתקלה בבעיות; הגשת הבקשה בשיהוי; משפחתה של המבקשת עברה למקום מגורים אחר, מבלי שנתקלו בבעיות שם).
לאור כל האמור, דחה בית הדין לעררים את הערר וקבע כי על המבקשת לצאת מישראל עד ליום 2.4.19 וכי ככל שלא תעשה כן, תהא חשופה להליכי אכיפה.
כמו כן, המבקשת חויבה בתשלום הוצאות למשיבה בסך 3,000 ₪.
טענות הצדדים
לטענת המבקשת שגה בית הדין כאשר לא התערב בהחלטת המשיבה, אשר נסמכה על טענת שיהוי שגויה. לשיטת המבקשת, לא חלפה שנה ממועד כניסתה לארץ ועד ליום הגשת בקשתה למקלט, אך בית הדין העניק למונח "כניסה" פרשנות בלתי סבירה ומחמירה בנסיבות העניין.
המבקשת טוענת בנוסף כי הכרעת המשיבה שהמבקשת לא הוכיחה פחד מבוסס היטב, היא חסרת בסיס. לשיטתה, היא הוכיחה הן חשש סובייקטיבי והן חשש אובייקטיבי (שריפת ביתה ורדיפת בני משפחתה). כך או כך, לטענתה, משום ומדובר בחיי אדם, היא הרימה את הנטל הנחוץ לבחינת עניינה במליאת ועדת הפליטים.
המבקשת מציינת כי סומכת טענותיה על פסיקת בית המשפט העליון אשר מבהירה כי על המדינה לדחות בקשות מקלט על הסף רק במצבים קיצוניים ויוצאי דופן, כאשר ברור כי טענות המבקש, אף אם תתבררנה כנכונות לא תגבשנה עילת רדיפה הקבועה באמנה.
לעניין מאזן הנוחות טוענת המבקשת כי נוטה לטובתה משום תכליתה של הבקשה דנן ובהתחשב לנזק העצום והבלתי הפיך אשר ייגרם לה באם תורחק מישראל.
לטענת המשיבה, דין הבקשה והערעור להידחות משום וסיכויי הערעור קלושים. זאת, משום שפסק דינו של בית הדין לעררים מנומק, מפורט ונשען על תשתית עובדתית מקיפה ואין בנימוקים שהובאו מטעמה של המבקשת בכדי להוות טעם מוצדק לשיהוי.
לשיטת המשיבה, לא ייתכן כי המבקשת תצא ותכנס לישראל כאשר לשיטתה עילת הפליטות התגבשה לכאורה, וכי לטענת המבקשת חוששת לחייה, ומאידך לא תפעל להגשת הבקשה למקלט מדיני. יתרה מכך, לטענת המשיבה, המבקשת לא הציגה ולו תיעוד ראשוני ומינימלי המבסס את טענותיה בראיון.

לעניין מאזן הנוחות טוענת המשיבה כי הוא נוטה לטובתה. לטענת המשיבה, המבקשת המשיכה לשהות בישראל אחרי אוקטובר 2017 תוך עשיית דין עצמי ובניגוד לחוק. בנוסף, המבקשת לא הצביעה על כל עילה שבדין שבעטיה יש ליתן לה סעד זמני ובקשתה נסמכת על טענות רעועות וכמו כן למבקשת לא ייגרם כל נזק מהרחקתה, שכן עד להכרעה בערעור יכולה לשהות בבית שבו שוהה בעלה. לפיכך, לשיטת המשיבה, היעדרן של עילות לעיכוב ההרחקה מזה והצורך לשמור על ערכי הוודאות והיציבות של החלטות מנהליות ושמירה על שלטון החוק מזה מתחזק הצורך ביציאת המבקשת מישראל.
המשיבה מציינת כי המבקשת הודתה בראיון כי היא רוצה להישאר בישראל על מנת שתוכל לעבוד ולאסוף כסף על מנת לקנות בית חדש.
בתגובתה לתשובת המשיב חוזרת המבקשת על טענותיה ומוסיפה כי אין מענה ענייני לטענותיה בתשובת המשיב, בין היתר לכך, שלטענתה, עילת הפליטות התגבשה אך בביקורה האחרון בארץ מוצאה באפריל 2017, ועל כן, מעת כניסתה האחרונה לישראל לא חלפה שנה מעת שנוצרה העילה בגינה הגישה בקשתה למקלט מדיני. לפיכך, טוענת המבקשת, לא היה מקום להורות על דחיית בקשתה למקלט על הסף, אלא היה על המשיב בתום הראיון הבסיסי להפנותה על פי הוראת סעיף 5א' לנוהל טיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל, לעריכת ראיון מקיף.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה למתן סעד זמני, בתשובה לבקשה, בתגובה לתשובה ובערעור, אני סבור כי בנסיבות העניין דין הבקשה להתקבל.
כידוע, על מנת להיעתר לבקשה למתן סעד זמני בערעור יש לבחון התקיימותם של שני תנאים מצטברים: סיכויי ערעור גבוהים ומאזן נוחות אשר נוטה לטובת המבקש. היחס בין שני שיקולים אלה הוגדר בפסיקה כ"מקבילית כוחות", במובן זה שככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, ניתן להקל בדרישה בנוגע לסיכויי הערעור, ולהיפך. מכל מקום, על דרך הכלל, שיקול מאזן הנוחות הוא המכריע מבין השניים (ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב נ' פלוני (4.6.17); ע"א 5578/16 סוילם נ' סוילם (12.9.16); עע"ם 6754/13 שרסטה נ' משרד הפנים (16.2.14)).

כפי שנפסק על ידי בית המשפט העליון (בר"ם 5893/15 kesta נ' משרד הפנים (1.9.15)) וכפי שטענו אף המשיבים, בית הדין לעררים מתאפיין במקצועיות ובמומחיות בתחום עיסוקו, ובנסיבות בהן עסקינן בסעד זמני בערעור, הרי שהתנאים הינם מחמירים, שכן עם מתן פסק דינו של בית הדין לעררים, משתנה "נקודת האיזון" בין הצדדים (עע"ם 2435/11 סימוב נ' שר הפנים (23.5.11)).
ואכן, עיון בפסק דינו של בית הדין לעררים, מעלה כי הוא מפורט ומנומק, ולכאורה נראה שסיכויי הערעור נמוכים ביותר.
יחד עם האמור, ועל אף שסיכויי הערעור נמוכים לכאורה, הרי שלא ניתן לשללם בשלב זה לחלוטין.
באשר למאזן הנוחות, דעתי כי הוא נוטה לטובת המבקשת. זאת, בעיקר בהתחשב במשך הזמן הארוך אשר שהתה כדין בישראל (כעשר שנים), בהתחשב באופייה של הבקשה העומדת במרכז הערעור- בקשת מקלט, בהתחשב בטענות המבקשת שעניינן הסכנה הנשקפת לו ככל שתורחק למדינתה ובהתחשב בכך שאי מתן הסעד עלול לייתר את הדיון בערעור.
לאור האמור, על אף שסיכויי הערעור נמוכים לכאורה, בהתחשב בכך שמאזן הנוחות מהווה את אבן הבוחן המרכזית, ניתן בזאת צו ביניים האוסר על הרחקת המבקשת מישראל עד להכרעה בערעור.
המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים ולבית הדין לעררים בתל אביב וכן תקבע את התיק לדיון בפני שופט מנהלי.

ניתנה היום, א' סיוון תשע"ט, 04 יוני 2019, בהעדר הצדדים.