הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים ת"צ 49536-12-15

לפני
כב' השופטת צילה צפת, סגנית נשיא

המבקשת

עכבר הכפר מלאכת מחשב בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אהוד שטמר

נגד

המשיבות
1. עיריית גבעתיים

2. יעד חב לפתוח גבעתיים בעמ

ע"י ב"כ עו"ד אלי אליאס

פסק דין

בקשה לאישור תובענה ייצוגית על-פי הוראות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו–2006 נגד המשיבה 1, עיריית גבעתיים (להלן גם: העירייה) וכנגד משיבה 2 – יעד חברה לפיתוח גבעתיים בע"מ (להלן "יעד"), שהיא תאגיד עירוני בבעלות העירייה.

רקע

יעד מפעילה שלושה חניונים בעיר גבעתיים: חניון כורזין, חניון שינקין וחניון אסלינגן (להלן: החניונים), וזאת מכוח חוזה שנכרת בשנת 2009 בין העירייה לבין יעד (נספח א לתשובה לבקשת האישור, להלן: החוזה משנת 2009). חוזה הארכה נחתם בין העירייה ליעד ביום 27.9.16 (להלן: חוזה הארכה).

ביום 8.9.2015 החנה מנהלה של המבקשת את רכבו בחניון כורזין, המופעל על-ידי יעד, ושילם סך של 25 ₪ עבור יום חניה שלם. באותו חניון לא הייתה אפשרות לשלם דמי חניה לפי תעריף שעתי.

ביום 10.9.2015 פנה ב"כ המבקשת לעירייה בפנייה מוקדמת (נספח 6 לבקשת האישור), וטען לאי-חוקיות בגביית דמי חניה בתעריף יומי בחניונים כורזין ואסלינגן, ללא אפשרות תשלום לפי שעות. נטען, כי מסירת הפעלת החניונים ליעד, מבלי שזו מחזיקה ברישיון או שילמה אגרה כדין, או ללא הסדר חתום, מהווה הפרה של הדין. המבקש דרש, בין היתר, להשיב לחזקתה של העירייה את הניהול וההפעלה של החניונים או להעביר את ניהול החניונים לחברה באמצעות ניהול מכרז, ולאפשר את החניה בחניוני העיר גבעתיים כשהחיוב בדמי חניה יהיה שעתי.

העירייה השיבה לפנייה המוקדמת והודיעה, כי יעד בעלת רישיון עסק המאפשר לה להפעיל את החניונים, וכי אין היא מקבלת את הטענה לפיה יש לגבות דמי חניה יומיים מקסימליים כקבוע בחוק העזר לגבעתיים (העמדת רכב וחנייתו), תש"ן–1990 (להלן: "חוק העזר"). למען הזהירות, החליטה העירייה להפחית את הסכומים הנגבים בחניונים לסך של 17 ₪ ליום חניה, סכום שווה ערך לקבוע בחוק העזר, וכן ציינה כי בכוונתה לתקן את הוראות חוק העזר באופן שיאפשר לה לגבות סכומים אחרים.

בין לבין, לאחר שהוחלף הייצוג המשפטי של העירייה, חזרה בה העיריה מהודעתה על הפחתת תעריף החניה, וטענה כי חוק העזר אינו רלוונטי באשר אין הוא מחייב את העירייה בנסיבות העניין, וכי סעיף 70ב1 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה") מסדיר את אופן הגבייה בחניונים.

בתגובה לאמור טענה המבקשת כי העירייה כבולה בהודעת החדילה שנתנה, אך כפי שנראה המבקשת חזרה בה מטענתה זו (ראו פרוטוקול הדיון מיום 4.1.2017, בעמ' 3, שורות 31 –32).

בבקשת האישור הגדירה המבקשת את הקבוצה כך:

"כל מי שהחנה את רכבו החל מיום 10.9.2013 בחניון כורזין ו/או אסלינגן ו/או שינקין שבתחום העיר גבעתיים (להלן: "החניונים"), ושילם לכל היום, מבלי שניתנה לו האפשרות לשלם לפי התעריף השעתי הקבוע בתוספת הראשונה של חוק עזר לגבעתיים (העמדת רכב וחנייתו), תש"ן - 1990 (להלן: "חוק העזר");
כל מי שהחנה את רכבו החל מיום 10.9.2013 בחניונים, כולם או מקצתם, ושילם לפי תעריף שעתי סכום העולה על הסכום הנקוב בתוספת הראשונה של חוק העזר.

כל מי ששילם לאחר חודש 7/2015 תשלום יומי העולה על סך של 17.10 ₪ הקבוע בחוק העזר".

המבקשת טוענת כי החניה ברחבי העיר גבעתיים מוסדרת בחוק העזר, שחל על החניונים. לדידה התשלום הנגבה בחניון הינו בגדר "מס, אגרה או תשלום חובה אחר" כמשמעם בפרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. המשיבות נהגו בדרך פסולה עת הפרו את הוראות חוק העזר ופקודת התעבורה, כאשר הפעילו שני חניונים ברחבי העיר תוך שהן מחייבות את המשתמש לשלם עבור יום שלם בניגוד להוראות חוק העזר שקבע תעריף שעתי. המבקשת גורסת כי יעד אינה רשאית לגבות דמי חניה בשיעור גבוה משיעור אגרת הסדר החניה המוסדרת בחוק העזר, זאת בהסתמך על החלטת בית המשפט בת"צ ( מחוזי חי') 7309-06-14 עוואד נ' עירית עכו (פורסם באר"ש, 28.7.2015) (להלן: עניין עיריית עכו).

עוד טוענת המבקשת, כי אין לעירייה סמכות כללית מכוח פקודת העיריות ופקודת התעבורה להפעיל חניונים ולגבות בהם תשלום. לדידה, המשיבות פעלו בדרך של אפליה פסולה כאשר בחניון שינקין אפשרו הן תשלום שעתי והן תשלום יומי, ואילו בשני החניונים האחרים אפשרו תשלום יומי בלבד. המבקשת טוענת עוד, כי העירייה לא קיימה את חובת המכרז, כך שעצם מסירת ניהול החניון ליעד פסול מעיקרו. כמו כן נטען, כי החוזה משנת 2009 הוא חוזה שכירות לכל דבר ועניין, ואין לו תוקף משום שהותנה בתנאי מתלה שלא התקיים.

עילות התביעה העומדות בבסיס בקשת האישור הן:

הפרת חובה חקוקה לפי הוראת סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"), בטענה כי העירייה הפרה את החובה המוטלת עליה לפי חוק העזר, הפרה את החובה לבצע מכרז להתקשרות עם חברה להפעלת החניונים, ולא הציגה את האישורים המתאימים טרם שכרתה את החוזה עם יעד.
עילת הרשלנות לפי הוראות סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין.

עשיית עושר ולא במשפט בניגוד להוראת סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט–1979, בטענה שהמשיבות גבו סכומי דמי חניה העולים על המותר.

עילת ההטעיה בניגוד להוראות חוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981.

הפרת חובת תום הלב על פי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973, באמצעות גביית סכום העולה על המותר ואי-מתן אפשרות לתשלום דמי חניה שעתיים, מהווים התנהגות שלא בתום לב.

המבקשת עותרת לסעד כספי וכן עתרה לקבוע כי הודעה החדילה שנתנה העירייה ביום 2.11.15 (נספח 7 לבקשת האישור) בעקבות פנייתה מוקדמת היא תקפה ומחייבת. בעניין זה כאמור, בישיבת קדם משפט מיום 4.1.17 הוסכם על הצדדים כי המבקשת לא תעמוד על הטענה כי הודעת החדילה, שניתנה עוד בטרם נפתח ההליך, מחייבת את המשיבות (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 31–32).

המשיבות מבקשות לדחות את בקשת האישור. לטענתן, יעד כתאגיד עירוני, מפעילה ומנהלת עבורה את החניונים, לפי חוזה תקף שנכרת בינה לבין העיריה, ללא שחלה הגבלה כלשהי על הסכומים הנגבים בעד החניה. יעד כמפעילה של "מקום חניה פרטי" כהגדרתו בחוק העזר, אינה כפופה לתעריפים שבחוק העזר.

העיריה טוענת כי לא גבתה דבר ועל כן אין למבקשת עילת תביעה אישית נגדה, שכן היא רשאית להעביר ליעד את ניהול והפעלת החניונים ללא מכרז. לטענת המשיבות, אין עסקינן בתשלומי חובה, ומשכך אין מקום להגשת תובענה לפי פרט 11. המשיבות מציינות כי אין תחולה לחוק העזר על החניונים בכל הנוגע לגביית דמי חניה. יעד קיבלה מהעירייה רישיון עסק, ועל יסוד הוראת סעיף 70ב1 לפקודת התעבורה גבתה דמי חניה בהתאם.

דיון:

התנאים המצטברים בהתקיימם רשאי בית המשפט לאשר לנהל תובענה כייצוגית קבועים בסעיף 8 (א) לחוק תובענות ייצוגיות:
"(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;

(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;

(3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה;

(4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב".

יש לבחון תחילה אם קיימת אפשרות סבירה שהתובענה שאישורה מתבקש תוכרע לטובת חברי הקבוצה.

השאלות המרכזיות העומדות להכרעה, הן, האם יעד מחויבת שלא לחרוג מהסכום המקסימלי הקבוע בתוספת לחוק העזר כתעריף חניה (סך של 17 ₪ עבור יום חניה), או שמא היא רשאית לגבות דמי חניה ללא מגבלת סכום, כאמור בסעיף 70ב1 לפקודת התעבורה? האם יעד רשאית הייתה לגבות בחניונים כורזין ואסלינגן דמי חניה לפי תעריף יומי ללא מתן אפשרות לתשלום שעתי, והאם רשאית הייתה לגבות בחניון שינקין תעריף שעתי העולה על התעריף הקבוע בחוק העזר.

סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי תובענה ייצוגית תוגש כמפורט בתוספת השנייה לחוק. בענייננו בקשת האישור הוגשה על פי פרט 11 שעניינו תובענה ייצוגית "נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" ו על פי פרט 1: "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". יצויין, כי בקשת האישור הוגשה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בהתאם להוראת סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות.

בעע"ם 7752/12 ישראל אסל נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם באר"ש, 2.11.2014) קבע הנשיא א' גרוניס כך:

"...אין כל אפשרות להגיש בגין אותה עילה, תביעה ייצוגית אחת הנסמכת הן על פרט 1, הן על פרט 11 בתוספת השנייה. מוכן אני להניח לכל היותר, כי ניתן להסתמך על אחד הפרטים, אך לציין כי התביעה נסמכת לחלופין על הפרט האחר. זאת, כאשר מתעורר חוסר בהירות לגבי השאלה אם הרשות פעלה בכובעה ה'שלטוני' (בדרך של גביית מס, אגרה או תשלום חובה אחר), או בכובעה כ'עוסק' במשמעות פרט 1 בתוספת השנייה" (פסקה 6) (ההדגשה בקו במקור).

בישיבת הקדם-משפט מיום 4.1.17 הסכימו באי כוח הצדדים כי בקשת האישור תתוקן בהסכמה באופן שהעילה העיקרית תהיה לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות והחלופית לפי פרט 1, ו לא יהיה צורך בהגשת בקשה מתוקנת (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 28–30).

איני סבורה כי ניתן לסווג את התובענה שאישורה נתבקש כתובענה לפי פרט 11 לתוספת השנייה.
"רשות" מוגדרת בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס–2000, "רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין".
בדנ"ם 5519/15 יוסף אחמד יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האיזורי בע"מ (פורסם באר"ש, 17.12.19) (להלן: "דיון נוסף יונס"), אשר נדון בפני הרכב מורחב של 7 שופטים, קבע בית המשפט העליון ברוב דעות (כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה ח' מלצר), כי אין לסווג את התובענה כנגד תאגיד המים כתובענה לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות הואיל ובמקרה הנדון שם, רשות, פעלה בכובעה כעוסק. תשלומי המים והביוב לתאגיד העירוני אינם בבחינת "מס, אגרות או תשלום חובה אחר" אלא "מחיר" ועל כן רשאי היה העותר שם להגיש את ההליך לפי פרט 1 לתוספת. הנשיאה א' חיות הפנתה בין השאר להלכה שנפסקה בבג"ץ 1195/10 מרכז השלטון המקומי נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב (פורסם באר"ש, 13.11.2014) (להלן: "עניין רשות המים") אשר קבעה כי יש לסווג את התשלום בגין שירותי מים וביוב כמחיר ואין לראות בו תשלום חובה.

כך גם בענייננו, תשלום דמי החניה בחניונים אינו מהווה מס, אגרה או תשלום חובה אחר. הכניסה לחניון והתשלום עבור דמי החניה הינם רצוניים ואינם בגדר "תשלום חובה", וכך נקבע בבג"ץ 8676/00 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' עיריית רעננה, פ"ד נט(2) 210, 227–228 (2005) (להלן: "עניין אדם טבע ודין") ביחס לדמי הכניסה הנגבים בכניסה לפארק רעננה ממי שאינו תושב העיר:

"מחיר הינו תשלום שמתקיימים בו כמה מאפיינים המתארים נכונה את דמי הכניסה שבהם עסקינו: מדובר בסכום המשתלם באופן רצוני על-ידי צרכן בעבור שירות בשל בחירתו של הצרכן להשתמש באותו שירות; התשלום משמש למימון מלא או חלקי של השירות הניתן...כזה הוא תשלום דמי הכניסה נושא העתירה: הביקור בפארק רעננה הינו למעשה שירות שמבקרי הפארק בוחרים לקבל. שירות זה כרוך בהוצאות בגין הקמת הפארק ותחזוקתו השוטפת, ודמי הכניסה נגבים, בין היתר, לשם מימון הוצאות אלה. נוכח אלה יש לקבוע כי דמי הכניסה לפארק הינם בבחינת מחיר. גביית מחיר תמורת שירות אינה מחייבת קיומה של הסמכה מפורשת בחוק, והיא נתונה לעירייה כסמכות עזר לשם ביצוע העניינים נושא הסמכות העיקרית" (ההדגשה בקו שלי).

בעע"ם 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל (פורסם באר"ש, 13.8.12) (להלן: "עניין לוי") נדונה השאלה האם תביעה שעניינה השבת סכומי פרמיית ביטוח שנוכו על ידי המדינה מגמלאים בעל כורחם, נכללת בהגדרת תביעה לפי פרט 11. נקבע כי ניכוי הפרמיות מהגמלאים אינו עונה על הקריטריונים הנדרשים להגדרתם כתשלום חובה, קרי תשלום שלצורך הטלתו נדרשה הסמכה כדין (פסקה 43). עוד נקבע, כי לשון פרט 11 ברורה, ואין די בכך שהגביה הייתה "שלא כדין", אלא נדרש גם כי הגבייה תהא של "מס, אגרה או תשלום חובה אחר". משכך "לא כל סכום שגובה הרשות – גם אם הוא נגבה שלא כדין – מאפשר לתבוע בעילה המנויה בפרט 11" (פסקה 3 לפסק דינה של המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור).

כך למשל נפסק, כי תשלום שנגבה מאדם עבור קבלת מידע רפואי מבית חולים ממשלתי או מצה"ל אינו מסווג כ"אגרה" או "תשלום חובה" כי אם כ"מחיר" (ראו עע"ם 1859/15 קפלן נ' משרד הבריאות (פורסם באר"ש, 9.8.2016)). בעע" ם 2796/13 מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר – מדינת ישראל (פורסם באר"ש, 6.9.2017), נפסק כי גביית עמלת הפקדה מחשבון אסיר בבנק הדואר אינה מסוג התשלומים המנויים בפרט 11 לתוספת השנייה לחוק:

"כאשר התשלום שאותו נדרש האזרח לשלם לרשות הינו שווה בפועל לתשלום שאותו הוא היה משלם אילו היה רוכש את אותה תמורה בשוק החופשי – ניתן לראות בתשלום זה כ"מחיר" ולא כ"מס", או "תשלום חובה" גם אם המדובר בתשלום שאותו הרשות גובה מהאזרח בתנאי מונופול, עבור שירות בסיסי ונצרך. כפי שחברי, המשנה לנשיאה, השופט א' רובינשטיין הטעים – הגיונו של כלל זה בצידו: כאשר המדינה מספקת שירות חיוני בתנאי מונופול, קיים חשש שמא היא תנצל את כוחה המונופוליסטי ואת הביקוש הקשיח לשירות, כדי לגבות מחיר גבוה מהמחיר שהיה נגבה אילו הייתה לאזרח האפשרות לבחור שלא לרכוש את השירות. חשש זה מתאיין מקום שהמדינה – על -אף כוחה המונופוליסטי ולמרות הביקוש הקשיח – גובה עבור השירות החיוני מחיר השקול למחיר שהיה נגבה על ידה בתנאי תחרות. משכך, בסיטואציה שכזו – אין הצדקה לראות בתשלום עבור שירות חיוני בתנאי מונופול כ"תשלום חובה", אלא כ"מחיר" (פסקה 32).

על ההבחנה בין אגרה, מס ותשלום חובה לבין מחיר ראו גם פסק דיני בת"צ 64309-10-13 שפיר נ' רשות הטבע והגנים ירושלים (18.2.16). ערעור שהוגש על פסק הדין לביהמ"ש העליון נמחק לבקשת המערער (עע"מ 2439/16).

הוא הדין בעניין חניונים - בת"צ (מנהליים י-ם) 32425-08-12 זליגר נ' עירית ירושלים (פורסם באר"ש, 23.7.2013) נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה על ידי אדם בעל מוגבלות נגד עיריית ירושלים, בעילה של הפרת סעיף 4ב' לחוק חניה לנכים, התשנ"ד – 1993, בחניון ספרא בירושלים. נקבע, כי אין עילת תביעה כנגד העירייה לפי פרט 11 שבתוספת השנייה הואיל ואין מדובר במס אגרה או תשלום חובה אחר. חניון ספרא אינו כלול בהגדרת "מקום חניה מוסדר" אלא כמקום חניה המתנהל על ידי אדם פרטי לשם הפקת רווחים.

בעיקרון אין לגבות תשלומי חובה ללא הסמכה מפורשת בחוק, ועיקרון זה נגזר מעיקרון חוקיות המנהל. לעומת זאת, גביית מחיר תמורת שירות "אינה מצריכה הסמכה מפורשת בחוק, והיא נתונה לרשות כסמכות עזר לשם ביצוע העניינים נושא הסמכות העיקרית" (עע"ם 980/08 מנירב נ' מדינת ישראל (פורסם באר"ש, 6.9.2011), פסקה 16 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל, עניין לוי, פסקה 26, עניין אדם טבע ודין, בעמ' 228).

בענייננו, דמי החנייה בחניונים משולמים באופן רצוני על ידי הצרכן בעבור השירות של חניית כלי רכב בחניון. התשלום משמש למימון מלא או חלקי של השירות (עניין אדם טבע ודין, בעמ' 227–228). דמי החנייה בחניונים הם מחיר, ולא תשלום חובה, ומשכך הגעתי לכלל מסקנה כי הבקשה אינה נכנסת בגדרי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות.

בהתאם להסכמה הדיונית בין הצדדים, המבקשת נסמכת לחילופין על פרט 1 לתוספת, היינו, "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". בענייננו יעד היא העוסק.

סעיף 77 (א) לפקודת התעבורה מסמיך את העירייה או את המועצה המקומית להתקין חוקי עזר בדבר העמדת כלי רכב בתחומיהן, וכך קובע הסעיף:

"מועצה של עיריה או של מועצה מקומית רשאית, בהסכמת שר הפנים ושר התחבורה, להתקין חוקי עזר בדבר –
[...]
(2) הסדר כלי רכב העומדים בתוך תחומי העיריה או המועצה המקומית, בדרך איסור או בדרך אחרת, ובלבד שלא תתנה חניה בתשלום, אלא אם כן אבני השפה בדרך סומנו לסירוגין בצבע כחול; השר, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, רשאי לקבוע חובת סימון כאמור או באופן אחר בשול דרך אף אם אין בה אבני שפה, ונסיבות למתן פטור מחובת הסימון בדרך, בתנאים או בלא תנאים, ובלבד שיינקטו אמצעים כדי להבטיח את ידיעתם של הנוהגים ברכב על קיומה של חובת התשלום בדרך;..." (ההדגשה שלי צ.צ).

ובסעיף 77 (ב) נקבע כי "כל חוקי העזר שהותקנו לפי סעיף קטן (א) יהיו בכפוף לכל תקנה שהתקין שר התחבורה על פי סעיפים 70–72".

סעיף 70ב(א) לפקודת התעבורה מתייחס אף הוא לחניה בדרך עירונית, קובע כי "החניה בתשלום בדרך עירונית תהיה על פי הסדר חניה הנהוג בתחומי הרשות המקומית בה מצויה אותה דרך או על פי הסדר חניה ארצי אחיד, על פי בחירתו של נהג הרכב" . (הדגשה שלי – צ.צ.).

מכוח סעיף 77 שצוטט לעיל, ומתוקף סמכותה לפי סעיפים 250 ו-251 לפקודת העיריות, התקינה מועצת העירייה את חוק העזר. לטענת המבקשת, חוק העזר מסדיר את כל נושא החניה בעיר גבעתיים, משום שהוא עוסק גם בחניה מוסדרת בתשלום ("כחול לבן"), גם בחניה בתשלום במקום שיש בו סדרן וגם במקום חניה פרטי למטרות רווח. לשיטת המבקשת, חוק העזר מתייחס במפורש ל"מקום חניה פרטי", אותו רשאי לנהל אדם כדי להפיק רווח.

"מקום חניה פרטי" מוגדר בחוק העזר כ"מקום חניה המתנהל בידי אדם – פרט לעיריה – כדי להפיק רווח". סעיף 5 (א) לחוק העזר קובע כי "לא ינהל אדם ולא ירשה לאחר לנהל מקום חניה פרטי, אלא לפי רישיון מאת ראש העיריה ובהתאם לתנאי הרשיון". בקשה למתן רישיון תוגש לראש העירייה והוא רשאי לתתו או לסרב לתתו, לבטלו או להתנותו בתנאים (ס"ק (ב)). סעיף 5 לחוק העזר קובע, כי על מפעיל חניון, פרט לעירייה, להוציא רישיון ואף לשלם אגרה בגינו. המשיבות מפנות להוראת סעיף 251 לפקודת העיריות אשר קובעת במפורש כי העירייה רשאית לקבוע בחוק העזר כי "תשלום אגרות, היטלים או דמי השתתפות על ידי כל אדם, זולת העיריה גופה, בקשר לדברים האמורים בסעיף 250..." (הדגשה שלי צ.צ)).

לטענת המשיבות הוצאת העירייה מגדרי ההגדרה של "מקום חניה פרטי" שבחוק העזר, לא נועדה למנוע בעדה מלנהל, בין אם בעצמה ובין אם האמצעות חברה שבבעלותה, חניונים ציבוריים.

הגדרת "אדם" בפקודת הפרשנות (נוסח חדש) היא "לרבות חברה או התאחדות או חבר בני אדם, בין שהם מאוגדים ובין שאינם מאוגדים". מכאן יש להסיק, כי החניונים מנוהלים על ידי יעד כמקום חניה פרטי, ומכל מקום אין לראות בחניונים "מקום חניה מוסדר", כפי שיפורט להלן.

הוראות חוק העזר מתייחסות למקום חניה פרטי ומטילות חובת רישיון על מפעילי מקומות החניה הפרטיים וכן גובות אגרה בגין רישיונות אלה. בסיכומי המשיבה צוין כי העירייה בוחנת את תיקון חוק העזר כך שיבטל את ההתייחסות למקום חניה פרטי, וזאת נוכח הוראת חוק רישוי עסקים, התשכ"ח–1968 על תקנותיו. מכל מקום הוכח, כי יעד בעלת רישיון עסק לניהול החניונים מכוח חוק רישוי עסקים.

סעיף 3(א) לחוק העזר קובע, כי ראש העירייה, בהסכמת המועצה, רשאי לאחר התייעצות עם מפקד המשטרה לקבוע אזור כמקום חניה מוסדר, וסעיף 3(ב) לחוק העזר קובע:
" (1) נקבע מקום חניה מוסדר, תסומן המדרכה במקום בתמרור ד-20, ובאין מדרכה במקום יסומן המקום בתמרור ד-19, לא יעמיד אדם ולא יחנה רכב ליד מדרכה כאמור או במקום המסומן לחניה מוסדרת, בשעות היממה, אלא אם כן שילם אגרת הסדר חניה על ידי מילוי אחר הוראות סעיף קטן (ג);".

"אזור" מוגדר בחוק העזר כ"אזור חניה שקבע ראש העיריה לרבות רחוב, קטע מרחוב, מדרכה או חלק ממדרכה". "רחוב" מוגדר כמשמעות דרך בפקודת התעבורה והנמצאת בתחום העירייה. המשיבות טוענות שחוק העזר חל רק על "דרך". " דרך" מוגדרת בפקודת התעבורה כ"לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סמטה, ככר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם".
בסעיף 13(א) לחוק העזר נקבע כי "לא יעמיד אדם, לא יחנה רכב, ולא ירשה לאחר להעמידו או להחנותו במקום חניה מוסדר, אלא אם כן שילם אגרת הסדר חניה כאמור בסעיף 3(ב)...". מכאן שחובת תשלום אגרת החניה בגין חניית רכב היא בגין חניית רכב במקום חניה מוסדר. התוספת לחוק העזר קובעת מהם שיעורי האגרה שייגבו ב"מקום חניה מוסדר".

הוראת סעיף 3(ב)(2) לחוק העזר, עליה סומכת המבקשת את טענותיה קובעת: "נקבע מקום חניה מוסדר בתוך אזור שחלה עליו החלטת המועצה לפי סעיף 2, רשאי ראש העיריה, בכפוף להוראות אותה החלטה, לקבוע אותו, כולו או חלקו, כאזור חניה מוסדר על ידי סדרן, והמחנה בו רכב יציית להוראות הסדרן וישלם אגרת הסדר חניה כמפורט בתוספת הראשונה...". לעניין זה טוענת המשיבה, כי במובחן ממקום חניה מסודר, שמוסדר לעיתים ע"י סדרן, הרי בכניסה לחניונים נמצאים קופאים ולא סדרנים. מכל מקום, החניונים לא הוכרזו כאזור חניה מוסדר. ויודגש: ראש העירייה רשאי אך לא חייב להכריז כי מקום חניה הוא מוסדר (ראו סעיף 3(א) לחוק העזר).

המבקשת טוענת (סעיף 116 לסיכומיה) כי בנספח 2 לתגובה לתשובה צורפה למכתב העירייה רשימה של רחובות בהם מאושרת חניה מוסדרת, וביניהם רח' כורזין ורח' שינקין שם נמצאים החניונים, אלא שיש להבחין בין חניה ברחוב בצמוד לשפת המדרכה, לבין כניסה לחניון במגרש או מבנה.

מיכאל חייקין, אשר שימש כמנהל תנועה ותחבורה בעירייה, הצהיר מטעמה (סעיף 6 לתצהירו) כי החניונים לא הוגדרו כ"אזור" ולא נקבעו כ"מקום חניה מוסדר" על-פי חוק העזר, כפי שנעשה ביחס לרחובות ששפת המדרכות בהם נצבעה ב"כחול-לבן" לאחר קביעתם כ"מקום חניה מוסדר" (ראו גם סעיף 5 לתצהירו) והחניונים בהם עסקינן תחומים בגדרות כאשר בכניסה וביציאה מהם יש לפתוח מחסום והחניה בהם אינה מסומנת בכחול לבן. חייקין העיד כי "ברחובות העיר בשביל לקחת אגרת חניה צריך להיות גם תמרור וגם צביעת כחול לבן. יש מקומות שאפשר להמנע מכחול לבן. העירייה יכולה להחליט איפה כן ואיפה לא" (עמ' 9, שורות 8–9). לדברי חייקין (סעיף 7 לתצהירו) פקחי העירייה אינם מבצעים אכיפה בחניונים מכוח סעיף 70ב3 לפקודת התעבורה, למעט במקרה של חניה אסורה בחניית נכה.

מכל האמור עד כה מסקנתי היא כי החניונים במקרה דנן אינם "מקום חניה מוסדר" כהגדרתו בחוק העזר.

העירייה טוענת כי יש לה סמכות להסדיר חניה, בין בתשלום ובין אם לאו, וכי מכוח סמכותה היא הקימה את החניונים ומסרה את הפעלתם ליעד. המשיבות סומכות טענותיהן על הוראת סעיף 249 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), אשר קובעת כי סמכויותיה של עירייה הן:

"(1) לבנות ולקיים ולנהל בניני ציבור, לעשות עבודות ציבוריות אחרות ולבנות ולקיים חנויות ובתים;
(2) להקים, לקיים ולנהל שירותים, מפעלים ומוסדות שהם לדעת המועצה לתועלת הציבור, או להשתתף בהקמתם, בהחזקתם ובניהולם;".

המילה "חניון" אמנם אינה מוזכרת בסעיף 249 אולם אין ספק כי הוא נכלל במסגרת הקמה, קיום וניהול שירותים לתועלת הציבור ומכוח הסעיף דלעיל, רשאית העירייה להקים ולנהל חניונים או להשתתף בהקמתם, בהחזקתם ובניהולם. גביית מחיר תמורת שירות אינה מחייבת הסמכה מפורשת בחוק, והיא נתונה לעירייה כסמכות עזר לשם ביצוע העניינים נושא הסמכות העיקרית (אדם טבע ודין).
בענייננו בסמכותה של העירייה להפעיל את החניונים שבבעלותה באמצעות יעד שהיא חברת בת בשליטתה.
סעיף 70ב1 לפקודת התעבורה (שהוסף לפקודה בתיקון 89) מסדיר את גביית דמי החניה בחניון, וזו לשונו:
"(א) המפעיל חניון, בין שהחניון בבעלותו ובין שבבעלות אחר, לא יגבה דמי חניה בחניון, אלא לפי יחידות זמן של 15 דקות; הוראות סעיף קטן זה יחולו החל מתום שעת החניה הראשונה.

(ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי למנוע גבייה של דמי חניה כוללים בעד יום, שבוע או חודש, באופן קבוע או חד פעמי.

(ג) שר הפנים, בהסכמת שר הפנים, בהסכמת השר ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת, רשאי לקבוע, משיקולי תחרות בענף ומשיקולי תחבורה, כי הוראות סעיף זה לא יחולו לגבי סוגים של חניונים או לגבי אזורים מסוימים שיש בהם חניונים, כפי שיקבע".

פרשנות הוראת הסעיף 70ב1, נדונה בהרחבה ע"י השופטת ד' קרת-מאיר בת"צ (מחוזי ת"א) 1996/09 בסר נ' בית הרכב בע"מ (פורסם באר"ש, 3.6.2013), תובענה ייצוגית שהוגשה כנגד חברות אחדות המנהלות חניונים. וכך נקבע:

"התיקון לפקודה לוקה באי-בהירות. בראשיתו הוראה גורפת (ס"ק א', לפיו חלה חובה לגבות תעריף שעתי), ובהמשכו היתר הסוטה ממנה (ס"ק ב', המאפשר גבייה לפי חיוב גלובלי). מעיון ראשוני אין זה ברור אם ההיתר נועד לסייג את ההוראה הגורפת ולאפשר חריגה ממנה, או שמא הוא כפוף לה ונועד להכשיר רק העמדת אפשרות נוספת לבחירת הצרכן. מתחם האפשרויות הלשוניות כולל בתוכו הן את הפרשנות שהציע המבקש, הן את זו שהציעו המשיבות".

את העמימות, כך קבעה השופטת קרת-מאיר, יש לפתור באמצעות פרשנות תכליתית:

"עיון בפרוטוקולים של וועדת הכנסת שדנה בהצעת החוק, לא הניב מסקנה חד משמעית בשאלת עמדתו של המחוקק ביחס לחיוב לפי תעריף גלובלי. אולם, העיון בדברי ההסבר להצעת החוק כשהובאה לקריאה ראשונה והשוואתו לדברי יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת בעת הצגת הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית, מלמד כי תכלית תיקון הפקודה לא הייתה ליצור שינוי במצב הנורמטיבי שהיה קיים ערב התיקון ביחס לגבייה לפי תעריף גלובלי, אלא רק ליצור שינוי באשר לגבייה לפי תעריף שעתי.
בחינת דבר החקיקה לפי עקרונות יסוד פרשניים (תכלית אובייקטיבית) מובילה אף היא לאותה תוצאה: לפי שתי הגישות הפרשניות שהציעו הצדדים, המטרה הראויה – הגנת הצרכן והגברת ההוגנות והשקיפות ביחסים שבין הצרכן ובין נותני השירותים – מחייבת, במקרה זה, פגיעה מסוימת בזכויות יסוד חוקתיות – זכות הקניין והזכות לחופש עיסוק.
העיקרון המנחה בפרשנות חוק מורה להעדיף את הפרשנות שמצמצמת את הפגיעה בזכויות יסוד. לפי עקרון זה, עדיפה הפרשנות המוצעת על ידי המשיבות, לפיה ס"ק ב' מתיר למפעילי חניונים לבחור בין גביית תעריף שעתי בהתאם לתנאים הקבועים בס"ק א', ובין גביית תעריף גלובלי, אשר אין לגביו הנחיות או הגבלות.
עדיפותה של פרשנות זו מתחזקת נוכח העובדה שהפרת ההוראה היא מעשה פלילי. כאשר אותה התנהלות ממש – גביית תשלום רק לפי תעריף גלובלי עבור שימוש בחניונים – נחשבת כאסורה לפי פרשנות אחת, או כמותרת לפי פרשנות אחרת, יש להעדיף את הפרשנות המקלה.
מכל האמור לעיל עולה, כי יש להעדיף את הפרשנות המוצעת על ידי המשיבות".

מכאן הגיע בית המשפט למסקנה שהמשיבות רשאיות לגבות דמי חניה על-פי תעריף גלובלי –ראו גם ת"צ (מחוזי מר') 9517-05-14 בן שושן נ' ימית א. בטחון (1998) בע"מ (פורסם באר"ש, 3.7.2017; ת"צ (מחוזי ת"א) 53798-05-15 מלמד נ' מרכז לוינסקי בע"מ (פורסם באר"ש, 17.5.2018). מסקנה זו מקובלת עליי.

פרשנות זו לסעיף 70ב1 מקובל גם עלי ועל פיה, מפעילי חניונים רשאים לבחור בין גביית תעריף שעתי בהתאם לתנאים הקבועים בס"ק (א), ובין גביית תעריף גלובלי.
מהאמור לעיל אני קובעת כי גביית התעריף היומי בשני החניונים (כורזין ואסלינגן) אינו נוגד את הדין הקיים.

המבקש תומך טענותיו בפסיקת ביהמ"ש בעניין עיריית עכו, אלא שנסיבותיו שונות מנסיבות התיק שלפניי. בעניין עיריית עכו, אושרה תובענה ייצוגית כנגד עירית עכו, במסגרתה נטען כי גביית דמי חניה בחניונים מסוימים בעיר, לפי תעריף יומי גלובלי וללא אפשרות תשלום עבור חניה קצרה לפי תעריף שעתי, הינה מנוגדת לחוק העזר של עיריית עכו. דא עקא, בהחלטת האישור קבע כב' השופט גריל, כי לא הוכחו מרבית התנאים הדרושים לפי חוק העזר לצורך הגדרה של "מקום חניה פרטי" (פסקה סד) ומן התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט עלה כי נטשטשו הגבולות בין המשיבה לבין חכ"ל (פסקה סו). וכן, בעניין עיריית עכו לא הוכח כי הפעלת החניונים על ידי חכ"ל עכו הוסדרה בחוזה בין העירייה לבין אותה חברה כלכלית. גם לא הוכח כי ניתן לחברה הכלכלית רישיון לצורך הפעלת החניונים או כי שילמה אגרה בעד הרישיון (פסקאות סב וסה) ועל כן לא התקבלה הטענה כי חכ"ל פועלת כאישיות משפטית נפרדת מהעירייה. עוד יש לציין כי בעניין עיריית עכו דגיש ביהמ"ש כי המסקנ נוגעת ביחס לחניונים הספציפיים נשוא בקשת האישור.

בענייננו, לעומת זאת הנסיבות שונות לחלוטין - נכרת חוזה בין העירייה ליעד בחודש מארס 2009 וחוזה הארכה בשנת 2016 (כפי שיפורט למבקשת טענות כנגד חוזים אלו), וכן, יעד אוחזת ברישיונות להפעלת החניונים (נספח ב' לתשובה לבקשת האישור).

ניתן לסכם ולומר בענייננו, כי העירייה העבירה את ניהול החניונים ליעד, אשר הייתה רשאית לגבות דמי חניה שהם "מחיר" ולא תשלום חובה כלשהו. לא הוכח כי החניונים הוגדרו כמקום חניה מוסדר, שמשמעותו קביעת תעריף חניה בהתאם לתוספת לחוק העזר. יעד רשאית לגבות תמורה עבור שירותי החניה שסיפקה, בהתאם להוראת סעיף 70ב1 לפקודת התעבורה, המאפשר גם גביית תעריף חניה יומי בחניונים כורזין ואסלינגן.

38. העירייה כאמור לא גבתה דמי חניה כלשהם (ראו עדות שטרן, מנהל המבקשת, בעמ' 6 שורות 5–6) ועל כן אין למבקשת עילת תביעה נגד העירייה וממילא אינה זכאית להשבה ממנה . יעד היא "העוסק", היא זו שגבתה את דמי החנייה וכתאגיד עירוני היא בעלת אישיות משפטית נפרדת.

39. משלא הוכח כי יעד גבתה דמי חניה בניגוד לדין, הרי שלא התעשרה שלא כדין לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט. יעד סיפקה למבקשת שירות חניה, וגבתה תמורה עבור מתן השירות.

שלושה הם יסודותיה של עילת עשיית עושר ולא במשפט: התעשרות, כלומר קבלת טובת הנאה; שלא כדין; על חשבון הזולת (רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289, 335א (1998)). וזוהי לשונה של הוראת סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה".

במקרה דנן, לא הוכח יסוד ההתעשרות שלא כדין. כך גם נפסק בעניין בית הרכב "בהעדר כל הגבלה או פיקוח על התעריף השעתי אותו רשאים מפעילי חניונים לגבות, אין יסוד לטענה לפיה המשיבות התעשרו מידי המבקש או מידי יתר חברי הקבוצה הנטענת, שלא כדין" (פסקה 6).
לא שוכנעתי כי קיימת אפשרות סבירה כי תתקבל התביעה שאישורה נתבקש בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.

41. עילת הרשלנות לא הוכחה. לא הוכחה טענת המבקשת כי המשיבות התרשלו כשנגבו סכומים ביתר תוך התעלמות מהוראות חוק העזר. כאמור, טענת המבקשת כי חלה על יעד חובה לגבות תעריפי דמי חניה שנקבעו בתוספת לחוק העזר נדחתה באשר אלו חלים רק על מקום חניה מוסדר ואילו החניונים המופעלים על ידי יעד נופלים להגדרת "מקום חניה פרטי".

42. לא הוכחה עילת ההטעיה לפי חוק הגנת הצרכן. בעניין זה טענה המבקשת כי חיוב בסכום "העולה על המותר" כמו גם חיוב עבור יום חניה בלבד ללא מתן אפשרות תשלום לפי שעות מהווה הטעיה בפרט מהותי בעסקה. אלא שכאמור לא הוכח כי יעד לא הייתה רשאית לבצע את גביית דמי החניה כפי שגבתה, ומכאן שלא הייתה כל הטעיה. גם לא הוצג כל מצב מטעה. התעריף מופיע בכניסה לחניון והמבקשת ידעה היטב מה התעריך שיגבה ממנה.

43. לא הוכחה הפרת חובת תום הלב בניהול משא ומתן לקראת כריתתו של החוזה בין הלקוחות ליעד, וכן לא הוכח קיום החוזה שלא בתום לב. המבקשת טענה כי באמצעות גביית דמי חניה במחיר העולה על המותר בחוק העזר, ואי-מתן אפשרות לתשלום דמי חניה שעתיים, נהגה יעד שלא בתום לב. בעניין זה נאמר כבר לעיל כי דמי חניה נגבו כחוק, וכן יעד רשאית לגבות דמי חניה לפי תעריף גלובלי. הובהר לבאי החניון בשילוט, עוד בטרם כניסתם לחניון, מהם תעריפי החניה בהם ישאו.

44. משלא הוכח על ידי המבקשת כי הופרה חובה שבחוק ביחס לסכומים שנגבו מלקוחות החניונים, הרי שלא הוכחה גם העילה של הפרת אותה חובה חקוקה לפי הוראת סעיף 63 לפקודת הנזיקין.

45. לפני סיום, אתייחס לטענת המבקשת על פיה החוזה משנת 2009 לא קיבל את אישור המועצה ואישור שר הפנים וכי העירייה נמנעה מעריכת מכרז, ובכך הפרה חובה שבחוק חובת המכרזים, תשנ"ב–1992.

בחודש מארס 2009 נכרת חוזה בין העירייה ליעד לפיו האחרונה תנהל ותפעיל את החניונים כחניונים ציבוריים בתשלום. בסעיף 5 לחוזה נקבע כי יעד תפעל בעצמה ועל חשבונה לקבלת רישיונות והיתרים הנדרשים על-פי כל דין, לרבות רישיון עסק לניהול החניונים.

בעניין המכרז טוענות המשיבות, כי לפי חוזר מנכ"ל משרד הפנים 2/2011 מיום 5.4.11 (להלן: "חוזר 2011") (ראו נספח ב' לבקשה מס' 9) סעיף 7 (א) "תאגיד עירוני משמש זרוע ארוכה של הרשות המקומית השולטת בו ולפיכך התקשרות הרשות המקומית עמו פטורה ממכרז". המבקשת לא מצאה לנכון להשיב לטענה זו, ולפיכך טענתה בדבר חובת מכרז נותרה בלתי מבוססת.
עוד טוענת המבקשת, כי סעיף 28 לחוזה משנת 2008 קובע תנאי המתלה את תוקפו של ההסכם בקבלת אישור העירייה ושר הפנים או מי שהוסמך על ידו. על כן, משאלו לא התקבלו החוזה אינו תקף.
המשיבה הודתה כי אכן לא התקבל אישור אולם לטענתה ההסכם "אינו טעון אישורי מליאה ושרים" (הודעת עדכון מיום 14.11.17).

סעיף 188(א) לפקודת העיריות קובע:
"עיריה לא תהיה רשאית למכור מקרקעין, להחליפם או למשכנם אלא על פי החלטת המועצה ברוב חבריה ובאישור השר או מי שהוא הסמיך לכך".

ובסעיף 188 (ב) נקבע:
"עיריה רשאית להשכיר מקרקעין או להרשות שימוש במקרקעין שאין בו משום שכירות, אולם השכרת מקרקעין לתקופה העולה על חמש שנים והשכרת נכס שחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972, חל על שכירותו, טעונות החלטה ואישור כאמור בסעיף קטן (א)" .

חוזר מנכ"ל משרד הפנים 6/2002 (להלן: "חוזר 2002") קובע כך:

"סעיף 188 לפקודת העיריות והסעיפים המקבילים לו בצווי המועצות המקומיות והאזוריות עוסקים במכירת מקרקעין, החלפתם, משכונם והשכרתם לתקופה העולה על חמש שנים. פעולות מסוג זה טעונות החלטת מועצת הרשות ברוב חבריה ואשור השר או מי שהוא הסמיך לכך.

במרבית המקרים, מילוי התפקידים שמטילה רשות מקומית על תאגיד עירוני אינו מחייב העברת זכויות במקרקעין לתאגיד העירוני. במקרים כאלה ניתן להסתפק, לשם מילוי התפקיד או המטלה, בניהול המקרקעין על ידי התאגיד מבלי להעביר אליו זכויות כאמור.

לפיכך ככלל, משרד הפנים לא יאשר העברת זכויות במקרקעין לתאגיד עירוני. במקרים חריגים, בהם ישתכנע המשרד כי קיימת הצדקה עניינית להעברת הזכויות לתאגיד, יותנה אשור העסקה במקרקעין בכך שביצוע עסקה באותם מקרקעין על ידי התאגיד, אשר אילו בוצעה על ידי הרשות המקומית הייתה מחייבת אשור המועצה והשר, יהיה חייב בקבלת אותם אישורים. כן יותנה אישור העברת המקרקעין לתאגיד ברישום הערת אזהרה לענין זה".

מן האמור עולה בענייננו, כי ההתקשרות בין העירייה ליעד אינה מנויה על אותם עניינים הדרושים אישור המועצה ושר הפנים. מסעיפים 5–7 לחוזה משנת 2009 עולה, כי יעד קיבלה על עצמה להפעיל ולנהל את החניונים בתיאום עם העירייה. סעיף 7 קובע כי "יעד תטפל בין היתר, בכל הפעולות הכרוכות בהפעלת ניהול החניונים". תקופת החוזה משנת 2009 הינה לשלוש שנים, כשלעירייה ניתנה הזכות להאריך את תקופת החוזה בשתי תקופות אופציה בנות שנתיים כל אחת. העירייה רשאית גם לפי אותו חוזה, לדרוש בתום תקופת החוזה המקורית או בכל תקופת אופציה, הגדלת חלקה בהכנסות. האופציה ניתנה לעירייה, באופן שתוכל לדרוש לשנות מחיר, משמע שלא כבלה עצמה ליותר מחמש שנים. בחוזה הארכה שנכרת לאחר שהוגשה בקשת האישור דנן הובהר, כי עסקינן בחוזה ניהול, הפעלה ופיקוח, בלא העברת זכויות במקרקעין ליעד. הובהר גם שדמי השימוש הם למעשה תשלום בעד "זכות הניהול וההפעלה", כאמור בסעיף 4 לחוזה:
"העירייה מאשרת כי עשתה שימוש על-פי סעיפים 14.2–14.3 להסכם, הגם שלא בדרך הודעה פורמאלית, בכך שמימשה לפי רצונה את כל תקופת/ות האופצייה על-פי ההסכם, כך שההסכם בא לסיומו ביום 25.3.16".

חוזה הארכה נחתם בחודש ספטמבר 2016 .

מקובלת עלי טענת המשיבות כי גם אם החוזה משנת 2009 טעון אישור אין הפעולות מכוחו בטלות בנסיבות המקרה. משאין דרישה בחוק לאישור המועצה ושר הפנים הרי שההסכם אינו טעון אישור ואזי רשאים שני הצדדים לחוזה לוותר על תנאי זה או אחר, לרבות התנאי המתלה, ולשנותו בהתנהגותם. מכל מקום לא ברור על מה מבססת המבקשת את זכותה להשבה אפילו היה החוזה עם יעד חסר תוקף. משל לאדם הסועד את ליבו במסעדה שאינה אוחזת ברישיון עסק, או שהחוזה בין המסעדה לבעל המקרקעין אינו בעל תוקף, האם עובדה זו מקימה לסועד זכות להשבת התמורה ששילם עבור ארוחתו?

בנסיבות העניין לא הונחה תשתית עובדתית ומשפטית לפיה קיימת אפשרות סבירה כי בית המשפט יורה על השבה של סכום כלשהו מדמי החניה ששולמו. החונים בחניון קיבלו תמורה עבור דמי החניה ששילמו, גם אם נפלו אי אלו פגמים בפעולת המשיבות בינן לבין עצמן, אין בכך להקים זכות כלשהי למבקשת אשר קיבלה תמורה עבור התשלום.

יצויין, כי המבקשת גם לא הראתה כי המחיר שנגבה עבור החניה אינו סביר, או כי חלה על יעד חובה לגבות תעריף שנקבע בחוק העזר בגין חניה בחניונים. המבקש כאמור לא הצביע על מקור ממנו צומחת לו זכות השבה.

סוף דבר

מכל הטעמים דלעיל לא השתכנעתי כי קיימת אפשרות סבירה שהתביעה שאישורה נתבקש תתקבל באיזו מהעילות הנטענות. מתייתר הצורך לבחון את יתר התנאים לאישור התובענה הייצוגית.

לפיכך בקשת האישור נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות ושכ"ט בא כוחן בסך של 40,000 ₪ (מע"מ כלול).

ניתן היום, ט"ז סיוון תש"פ, 08 יוני 2020, בהעדר הצדדים.