הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים ת"צ 48218-02-18

מספר בקשה:2
לפני
כבוד השופט הבכיר אליהו בכר

מבקש

שחר ארביב
ע"י ב"כ עו"ד עדי כהן

נגד

משיבה

עיריית הרצליה
ע"י ב"כ עו"ד לימור דניאלי שוסטר ו/או שלמה שובי
ממשרד עו"ד הררי טויסטר ושות'

החלטה

לפניי בקשת המשיבה, עיריית הרצליה (להלן גם: "העירייה"), למחיקה על הסף של הבקשה לאישור התובענה הייצוגית (להלן: "בקשת האישור") בשל קיומן של בקשות קודמות דומות; לאישור הודעת חדילה סטוטוטרית ביחס לחלק מטענות התביעה; ולעיכוב הליכים ומתן הארכת מועד להגשת הודעת חדילה ביחס ליתר טענות התביעה.
רקע
ביום 21.2.2018 הגיש המבקש את בקשה האישור. הבקשה מבוססת על שלוש טענות עיקריות:
(א) העירייה גובה שלא כדין הוצאות גבייה, מעבר לסכומי המקסימום הקבועים בתקנות המסים (גביה) (קביעת הוצאות מרביות), התשע"א – 2011 (להלן: " תקנות הוצאות מרביות") ובכלל זה העירייה מוסיפה מע"מ על סכומי הגבייה ומצמידה את הסכום למדד שלא כדין .
(ב) העירייה גובה באופן אוטומטי וללא שיקול דעת את סכומי המקסימום הקבועים בתקנות ההוצאות המרביות, ולא את שיעור ההוצאות הישירות שנגרמו לה בהפעלת אמצעי הגבייה, וזאת בניגוד לקבוע בפסק דין עע"מ 6192/13 אברהם נ' עיריית טבריה (26. 2.2017) (להלן: " עניין אברהם").
(ג) העירייה לא מפעילה שיקול דעת בבחירת אמצעי הגבייה והתאמתו לגובה החוב בניגוד לס' 12ט לפקודת המסים (גביה) (להלן: "הפקודה") ולאמור בעניין אברהם. נטען, כי במקרה של המבקש עבור חוב של 400 ₪ , קודם הופעל "עיקול ברישום" – גובה מס המגיע לבית החייב לרשום מ יטלטלין המיועדים לעיקול – אמצעי עבורו נגבה סך של 195 ₪, ורק לאחר מכן הוטל עיקול אלקטרוני על חשבון הבנק של החייב – אמצעי אפקטיבי יותר עבורו נגבה סך של 9 ₪ בלבד עבור כל ניסיון לתפיסת חשבון.
ביום 23.5.2018 הגישה העירייה את הבקשה דנן, במסגרתה ביקשה כדלקמן:
(א) בשל קיומן של בקשות אישור קודמות התלויות ועומדות באותו עניין נגד העירייה, התבקש ביהמ"ש למחוק את הבקשה לאישור על הסף או להעבירה למותב הדן בבקשות הקודמות;
(ב) התבקש ביהמ"ש למחוק את הבקשה לאישור על הסף בשל חוסר תום לבם של המבקש ובא כוחו ;
(ג) באשר לטענת גבייה מעבר לסכומי המקסימום – הוגשה הודעת חדילה סטטוטורית לאור שינוי בתקנות ההוצאות המרביות מיום 20.2.2018 ה אוסר גביית מע"מ;
(ד) ביהמ"ש התבקש לעכב את הדיון בבקשת האישור ולהאריך את המועד להגשת הודעת חדילה עד להכרעה בעניין עע"מ 2748/15 מי אביבים 2010 נ' ליבוביץ (להלן: " עניין ליבוביץ"), הדן בשאלה אילו מרכיבים נ כללים במסגרת "הוצאות ישירות" לגבייה, ויש בו כדי להכריע גם בסוגיות מושא בקשת האישור דנן.
לאור כמות ומורכבות הסוגיות, אדון בהן להלן על פי סדרן.
מחיקה בגין בקשות דומות
לטענת העירייה הוגשו נגדה תובענות דומות באותו עניין (ת"צ 42564-04-16 מורגנשטרן נ' עיריית הרצליה [להלן: " עניין מורגנשטרן"] ות"צ 22925-03-16 איגרא נ' עיריית הרצליה [להלן: " עניין איגרא"] (להלן ביחד: " התובענות הקודמות")), ואין כל חידוש בבקשה לאישור דנן, פרט לתקופת ההשבה השונה המבוקשת. נטען , כי לנוכח קביעות ביהמ"ש העליון בעע"מ 7741/15 מנירב נ' מדינת ישראל - רשות המיסים (22.10.2017) [להלן: " עניין מנירב"], לא ניתן להגיש בקשה נוספת לאישור בגין תקופה עוקבת לתקופה הכלולה בבקשה הקודמת, אלא רק לתבוע השבה בתביעה אישית, וכן נטען , כי תלוי ועומד דיון נוסף בנושא תקופת ההשבה בעניין מנירב – וככל שניתן להאריך את תקופת ההשבה – ניתן יהיה להכליל את הקבוצה בבקשת האישור דנן בתובענות הקודמות; (דנ"מ 8626/17 מנירב נ' רשות המיסים (20. 3.2018) [להלן: " דיון נוסף מנירב"]). נטען, שמדובר בת ביעה משוכפלת שאין בה יתרון מהותי על פני התביעות הקודמות, ושכל מטרתה השאת רווחים לתובע הייצוגי ובא כוחו. לפיכך , התבקש ביהמ"ש למחוק את הבקשה לאישור על הסף, ולחילופין לאחד אותה עם עניין מורגנשטרן ועניין איגרא.
המבקש טען, כי התובענה דנן שונה הן בעילות התביעה – שכן בתובענות הקודמות לא נטענו טענות בעניין סבירות הפעלת אמצעי האכיפה, הגביה מעבר לסכומי המקסימום ותוספת המע"מ; והן בתקופת ההשבה . נטען, כי בהתאם לעניין מנירב , לא ניתן לאשר תובענה ייצוגית נגד רשות לתקופה העולה על 24 חודשים קודם להגשת הבקשה לאישור, ולפיכך, כיוון שהבקשה לאישור דנן הוגשה כשנתיים לאחר התובענות הקודמות, הרי שמדובר בחברי קבוצה שונים (קרי – חברי הקבוצה דנן הם מי שחויבו בהוצאות גבייה לאחר הגשת התובענות הקודמות). עוד נטען, כי אין למנוע את האפשרות להגיש בקש ה עוקבת בשם חברי קבוצה שונים משיקולי מדיניות ובכלל זה כי מניעת האפשרות להגיש תביעה עוקבת: תתמרץ את הרשות שלא לחדול מגביה; תמנע את זכות גישה לערכאות ממי שלא נכלל בתביעה הקודמת, כשלא מן הנמנע שסכום הגבייה הנמוך ל א יצדיק כלכלית הגשת תביעה אישית ותסתור את תכלית החוק, שיפור ההגנה על זכויות הפרט ואכיפה יעילה .
דיון והכרעה
בעניין זה שתי מחלוקות עיקריות. האחת – האם התובענות ה קודמות נגד העירייה והתובענה דנן דנות באותו עניין ; השנייה – האם ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית נג ד רשות בעניין התלוי ועומד נגדה כשהשוני נעוץ רק בתקופת ההשבה – ובמילים אחרות, האם ניתן להגיש תובענה ייצוגית "עוקבת".
האם התובענות הקודמות דנות באותו עניין
לטענת המבקש השוני בין התובענות נובע מכך שבתובענות הקודמות לא נטענו : (1) סבירות הפעלת אמצעי האכיפה ביחס לגובה החוב ; (2) גביה מעבר לסכומי המקסימום הקבועים בתקנות; (3) תוספת מע"מ.
אשר לגביה מעבר לסכומי המקסימום (הכוללת בתוכה גם את הטענה בדבר תוספת המע"מ - ראו ס' 2-3 לבקשה לאישור). עילה זו נטענה גם בעניין מורגנשטרן, כפי שאף מצוטט בס' 38 לתגובת המבקש " מדובר בתשלום הוצאות גביה... שסכומן עולה על עלותן הישירה השולית ו/או על הסכום המירבי המותר בדין" (ס' 67 לבקשת האישור בעניין מורגנשטרן – נספח א' לבקשת העירייה דנן; ר' גם ס' 2 ו- ס' 73 שם. ההדגשה אינה במקור – א.ב. ). לפיכך, בכל הנוגע לעילה זו מדובר באותו עניין שצפוי להיות נדון בתובענות הקודמות.
שונים הם פני הדברים בנוגע לסבירות אמצעי הגבייה. כאמור, המבקש טען, כי היה על העירייה להפעיל שיקול דעת בטרם בחרה אמצעי גבייה שעלותו גבוהה (195 ₪) ביחס ל שיעור החוב (400 ₪), ושהאפקטיביות שלו פחותה לעומת אמצעי גבייה שעלותו נמוכה משמעותית -עיקול חשבון הבנק (9 ₪). ע יינתי בבקשות האישור בעניין מורגנשטרן ובעניין איגרא ולא מצאתי שם טענות מסוג זה, על אף שגם בעניין מורגנשטרן הופעלו אמצעי גבייה דומים. טענות העירייה בהקשר זה היו שבמסגרת הדיון בשאלת ההוצאות הישירות תבחן גם השאלה בדבר סבירות בחירת אמצעי הגבייה. טענה זו אין בידי לקבל. הדיון בשאלות הנוגעות לרכיבים הנכללים ב"הוצאות הישירות" של כל אמצעי גבייה והעלות בפועל של כל רכיב (כפי הנדון בעניין ליבוביץ), על אף שייתכן שיכלול גם דיון ב סבירות בחירת כל אמצעי גבייה, הוא אינו מחייב זאת. מעת שהטענה לגבי סבירות אמצעי הגבייה ביחס לגובה החוב לא עלתה ב תובענות הקודמות, הרי שצודק המבקש כי בעניין זה קיים הבדל בין התובענות, ולפיכך אין מקום למחיקה על הסף בשלב זה. אין באמור כדי ל הביע עמדה לגופה של הטענה בנוגע לסבירות אמצעי הגבייה , התאמתה לתובענה ייצוגית וכיו"ב , משלא נטענו כל טענות לעניין זה וממילא אין זה השלב המתאים לדון בכך (ר' גם ס' 30 בעניין אברהם).
הגשת תובענה ייצוגית "עוקבת"
חלק נכבד מטענות המבקש בנוגע לשוני בין התובענות התמקד בשוני בין חברי הקבוצה, הנובע מתקופות ההשבה השונות (ר' גם ס' 4 לבקשת האישור, שם טען המבקש כי "נגד העירייה הוגשו שתי תביעות ייצוגיות באותו עניין" (ההדגשה אינה במקור – א.ב.) והפנה לעניין איגרא ו לעניין מורגנשטרן. המבקש הוסיף וטען, כי " במסגרת תובענות אלו נטען מטעם אותם תובעים טענות דומות בעניין הוצאות האכיפה. יודגש, וזאת למען לזות שפתיים מצידה של העירייה, כי בעניין דנן המדובר בחברי קבוצה שונים לחלוטין שבהתאם להוראות החוק זכאים להגיש תובענה נפרדת בגין תקופות השבה שונות" (ההדגשה במקור – א.ב.) ; יצוין בהקשר זה, כי גם לגבי הגדרת הקבוצה וגם לגבי הנזק התמקדו טענות המבקש בהוצאות הגבייה בקשר עם סכומי המקסימום, ולא בטענת הסבירות בבחירת אמצעי הגבייה ).
בעניין מנירב נקבע , כי תקופת ההשבה בתובענה ייצוגית נגד רשות מוגבלת ל-24 חודשים קודם להגשת בקשת האישור , לפיכך גבייה שנעשתה לאחר הגשת בקשת האישור אינה נכללת במסגרת תקופת ההשבה. על הכרעה זו תלוי ועומד דיון נוסף שייתכן ויקבע כי ניתן להרחיב את תקופת ההשבה. אמנם, בית המשפט העליון בעניין מנירב לא דן בשאלת הגשת "תביעה עוקבת", אולם ההכרעה בדיון הנוסף יכולה להשפיע על שאלה זו בכל הנוגע לענייננו .
בהקשר זה יש גם ממש בטענת העירייה כי בתובענות הקודמות טרם נדונה בקשת האישור וההליכים בהן מעוכבים עד הכרעה בעניין ליבוביץ. מכאן, ככל שבית המשפט בדיון הנוסף בעניין מנירב יקבע כי ניתן יהיה לכלול בקבוצה המיוצגת את מי שעילת תביעתו נולדה לאחר מועד הגשת הבקשה, יהיה בכך גם כדי להשפיע על הקבוצה בתובענה דנן. יצוין, כי בעניין איגרא כבר הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שאושרה בהחלטת בית המשפט לפי ה תורחב הגדרת ה קבוצה כך שיכללו בה כל החייבים שחויבו/יחויבו ע"י העירייה עבור משלוח הודעת דרישה בדואר רגיל ו/או רשום בגובה הסכום המרבי במקום בגובה ההוצאה הישירה, וזאת לתקופה שעד מתן פסק דין בתובענה או גיבושו של הסדר פשרה (החלטה מיום 20.2.2018, נספח 2 לתשובת העירייה לתגובה).
משאלו פני הדברים, מצאתי כי נכון יהיה להכריע בבקשה לסילוק על הסף בכל הנוגע לתקופת ההשבה/שוני בקבוצה לאחר ההכרעה בדיון נוסף מנירב. לא התעלמתי מדברי בית המשפט העליון בעניין בר"מ 9100/15 עיריית פתח תקווה נ' מרדכי, פס' 26 (28.6.2018) אליו הפנה המבקש, שם נקבע כי כל עוד לא שונתה הלכת מנירב " יש לפעול על פיה" ולפיכך "אין לכלול בקבוצה המיוצגת נישומים שעילת תביעתם נוצרה בתקופה שלאחר הגשת בקשת האישור", אולם בעניינו השאלה שבמחלוקת היא לא תקופת ההשבה, אלא דינה של התביעה העוקבת ובפרט בהינתן שהתביעות הקודמות תלויות ועומדות.
איחוד הדיון
על אף טענת העירייה כי הגישה בקשה לאיחוד התובענות בעניין מורגנשטרן ואיגרא – אשר ההכרעה בה נדחתה לשלב בו יוחלט על המשך ההליכים (ס' 28 לתשובה), לא מצאתי לכך סימוכין בנספחי המשיבה או מעיון בתיקים. לעת הזו התיקים בעניין מורגנשטרן ובעניין איגרא קבועים בפני מותבים שונים. עוד יצוין, כי בקשת העירייה לאיחוד תיקים רחבה ואף כוללת גם איחוד עם "יתר התובענות הייצוגיות שהגישו המבקש ובא כוחו" (ס' 17 לבקשה). בנסיבות אלו, מדובר בבקשה שלא ניתן לדון בה ברצינות. ככל שהעירייה מעוניינת באיחוד הליכים עליה לפנות בבקשה מתאימה נפרדת , מסודרת ומנומקת, הכוללת את כל ההליכים שאיחודם מתבקש , וזו תידון בהתאם על ידי המותב המתאים .
חוסר תום לב המבקש ובאי כוחו
העירייה טענה, כי המבקש וב א כוחו בהליך – העובדים במשותף במשרד עו"ד, הגישו 6 בקשות דומות נגד רשויות מקומיות שונות בהפרש של ימים ספורים. נטען , כי מדובר בפיצול מלאכותי בין תיקים, שאינו מתיישב עם פסיקת בית המשפט העליון לכך שאין מקום שבתי המשפט ידונו במקביל הליכים המעוררים שאלות דומות בשל בזבוז זמן שיפוטי וחשש מהכרעות סותרות. עוד נטען , שהמבקש נמנע מלפרט בפתח הדברים ובאופן בולט במסגרת בקשות האישור המאו חרות את דבר קיומן של הבקשות המוקדמות, בניגוד לס' 5(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006 (להלן: " חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק") והלכת בית המשפט העלי ון ברע"א 3698/11 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' ש.א.מ.ג.ר. שירותי אכיפה בע"מ ( 6.9.2017). נטען, כי חוסר זה בולט במיוחד מקום בו פורטו בבקשת האישור בקשות אחרות בנושאים דומים אך נשמטו בקשות שהוגשו ע"י משרד ה מבקש. כן הוסיפה וטענה העירייה בדבר חוסר תום לב בעניין המע"מ, כפי שיפורט בהמשך.
המבקש טען, כי הבקשות הקודמות שהוגשו על ידו/על ידי בא כוחו הוגשו לאותו בית משפט ונדונות אצ ל אותו שופט; כי עובדת היותו של המבקש עו"ד ועובדת קיומם של הליכים המתנהלים באותו נושא נזכרו בבקשת האישור; כי הסדר הפשרה שהושג בעניין המע"מ אינו מלמד על זניחת הטענה בכללותה אלא על סיכויים וסיכונים בתיק הספציפי; וכי אין לדון בנפרד בבקשה לסילוק על הסף, במיוחד כזו המתבססת על ס' 8 לחוק תובענות ייצוגיות; כך נטען כי העירייה ובאי כוחה הם חסרי תום לב, ומטעים ביודעין את בית המשפט.
דיון והכרעה
כבר נפסק כי "ככלל אין לדון בבקשה לסילוק על הסף של תובענה ייצוגית בנפרד מהדיון בבקשה לאישור התובענה (ראו, רע"א 8332/96 שמש נ' רייכרט, פ"ד נה(5), 276, 290 (2001) (להלן - עניין שמש)). אשר לבקשה לסילוק הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להבדיל מסילוק התובענה גופה), נקבע כי סעד שכזה יינתן במקרים חריגים וקיצוניים, בהם ברור על פני הדברים שאין בבקשה ולא כלום (ראו, עניין שמש, 290)." (רע"א 2022/07 הבנק הבינ"ל הראשון בישראל נ' אר-און השקעות בע"מ (13.8.2007) ). הטענה בדבר תום לבו של המבקש ואופן ניהול ההליך הם חלק מהתנאים הנדרשים לצורך אישור התובענה כייצוגית (ר' ס' 8(א)(3)-(4) לחוק תובענות ייצוגיות), כאשר אף ניתן במקרים המתאימים לאשר את התובענה כייצוגית גם אם אין יסוד סביר להניח שעניינם של חברי הקבוצה ינוהל בדרך הולמת ובתום לב, על ידי הוספה או החלפה של תובע מייצג או בא כוח מייצג (ר' ס' 8(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות).
משאלו פני הדברים, לא מצאתי כי מדובר במקרה חריג המצדיק כבר בשלב זה לבחון את טענות העירייה לעניין התנהלות המבקש ובא כוחו, והדברים יבחנו במסגרת ההכרעה בבקשת האישור. כך גם לא מצאתי להתייחס לטענות המבקש ל עניין חוסר תום לבם של העירייה ובאי כוחה, וככל שיהיה צורך גם טענות אלו יידונו במסגרת ההכרעה בבקשת האישור או בפסק הדין.
גבייה מעל הסכום המותר בתקנות ההוצאות המרביות
עילה נוספת בגינה הוגשה הבקשה לאישור היא הטענה ולפיה רשות מקומית אינה רשאית להוסיף רכיב מע"מ להוצאות גביה הנגבות על ידה, והמשיבה עשתה כן שלא כדין. כן נטען , כי העירייה גובה מעל לסכו ם המקסימלי המותר בתקנות ההוצאות המרביות .
לטענת העירייה, לעניין המע"מ עילה דומה נטענה בת"צ 32891-09-17 פריצקין נ' מועצה מקומית פרדס חנה כרכור, (להלן: " עניין פריצקין") בו יוצג ו המבקש ים שם ע"י המבקש כאן (בכובעו כעו"ד) ומשרדו. בעניין פריצקין ביקשו המבקשים להסתלק מבכל הנוגע להוספת רכיב המע"מ בטענה כי ה ובהר להם שככל שההוצאות נגבות ע"י חברה פרטית החייבת במע"מ, בהתאם בס' 1 לתקנות הגבייה, ניתן להוסיף מע"מ. נטען , כי חרף העובדה ולפיה בקשת ההסתלקות הוגשה קודם להגשת בקשת האישור דנן, המבקש כאן כלל את עילת המע"מ על אף שידע שגם בענייננו העירייה מפעילה משרד עו"ד חיצוני המחויב במע"מ לצורך ביצוע פעולות האכיפה ולכן גביית המע"מ נעשתה כדין. לאור האמור נטען , כי יש למ חוק את עילת המע"מ מה גם שעצם העלאת הטענה בהליך דנן מלמד על חוסר תום לבו של המבקש ובאי כוחו. אשר לטענת הגבייה מעבר לסכום המקסימום, נטען כי מדובר בעיגול הסכום המתקבל לאחר תוספת המע"מ בהתאם להוראות ס' 2 לחוק עיגול סכומים, השתמ"ו – 1985, ונעשה כדין בהיות הוצאות הגבייה בגדר "חוב מס" כהגדרתו בחוק עיגול סכומים. כך לדו גמה הסכום המרבי למכתב דרישה בדואר רגיל עומד על סך של 16 ₪ בתוספת מע"מ מסתכם בסכום של 18.72 ₪ ונגבה בפועל 19 ₪ לאחר עיגול כדין. עוד נטען כי העירייה פעלה בהתאם לחוק וגם עיגלה כלפי מטה, כ ך לדו גמה הסכום המרבי לעיקול אלקטרוני הוא 8 ₪, בתוספת מע"מ מסתכם לסך של 9.36 ₪ ובפועל חויב המבקש בסך של 9 ₪ בלבד.
לחילופין, טענה העירייה , ביום 20.2.2018 פורסם תיקון לתקנות אשר מחק את סי יפת ס' 1 המאפשרת גביית מע"מ, ולנוכח כך חדלו חברות הגבייה מטעם העירייה לגבות מן החייבים תוספת מע"מ, ובהתאם גם לא נערך עיגול . לפיכך נטען, כי ככל שלא תתקבל הטענה שיש לדחות את טענות המבקש בקשר עם המע"מ ועיגול הסכומים לגופן, יש לראות בבקשת העירייה הודעת חדילה סטטוטורית.
בקשת העירייה הוגשה ללא תצהיר.
בתגובתו טען המבקש כי במכתב התשובה של העירייה למבקש נטען שהגבייה מעבר לתעריף המקסימום נובעת מהצמדה למדד, ואילו כעת היא טוענת כי מדובר בעיגול סכומים וזאת ללא תצהיר. כן נטען, כי בהעדר תצהיר לא מוכח בפועל שהעירייה חדלה מגביית רכיב המע"מ ועל כן יש לברר את טענות המבקש לגופן ולהורות על השבה. לגופו של עניין נטען, כי הטענה שלגורם חיצוני מותר לגבות מע"מ היא טענה מסוג "הודאה והדחה" שהעירייה לא עמדה בנטל להוכיחה. עוד נטען, שהעירייה לא הייתה רשאית "להפריט" את הגבייה לחברות פרטיות וקל וחומר לא ניתן להשית על הציבור סכומי כסף נוספים בעקבות כך.
לאחר הגשת התגובה הגישה העירייה את תצהיר גזבר העירייה לתמיכה בטענותיה ובהמשך הגישה תשובה לתגובה. לבקשת המבקש ובהעדר התנגדות המשיבה, א פשרתי לו להשלים את תגובתו בעקבות הגשת התצהיר. המבקש טען , כי יש לדחות את הודעת החדילה כיוון שהעירייה לא חדלה מגביית רכיב המע"מ, ו ביקש כי ככל שתתקבל הטענה לחדילה ייפסקו לו ולבא כוחו גמול ושכ"ט. נטען, כי התצהיר שצירפה העירייה " אינו מהווה בדל של ראיה כי העירייה חדלה מגבי[ת] רכיב המע"מ", כי התצהיר לא התייחס למועד החדילה, כי לא צורפה פנייה או הודעה של העירייה לחברות הגביה בדבר החדילה, וכי לא צוין האם נעשתה בדיקה כלשהי בדבר הפסקת גביית רכיב המע"מ. נטען, כי גם לאחר כניסת התקנות לתוקף (ביום 20.3.2018) , המשיכה העירייה לגבות רכיב מע"מ וסכומים מעבר לתעריף המרבי הקבוע עבור חובות שנוצרו קודם למועד זה. עוד נטען, שבהתאם לפסיקה, לא ניתן לראות ברשות כמי שחדלה מהגבייה, כל עוד היא ממשיכה לגבות חובות עבר. לפיכך נטען שאין לקבל את הודעת החדילה ויש לבחון את חוקיות הגבייה.
דיון והכרעה
על אף שלכאורה הודעת החדילה הייתה בקשה חלופית לטענה כי הגבייה היא כדין, בפועל בתשובה לתגובה התמקדה העירייה בהודעת החדילה על פני דיון לגופם של דברים . כך לדוגמה נטען "מכיוון שלמעשה ומכוח התיקון לתקנות חדלו חברות הגבייה להוסיף את המע"מ, לא נדרשה המשיבה לגופם של דברים" (ס' 38 לתשובה). כך גם לעניין טענות המבקש בדבר נטל ההוכחה טענה העירייה כי "מכל מקום, כאמור, נוכח התיקון בתקנות, והודעת החדילה הסטטוטורית, על פיה הודיעה המשיבה כי ממילא חדלה מגביה זו, חוקית אם לאו לשיטת המבקש, טענה זו איננה רלונטית ואין מקום להוסיף ולדון בה". (ס' 41 לתשובה). משאלו פני הדברים הדיון יתמקד ב הודעת החדילה.
כאן המקום לציין , כי בתגובת העירייה לפנייה המקדימה מטעם המבקש נטען כי הגבייה מעבר לסכומי המקסימום נעשית לאור הוספת מע"מ והצמדה למדד. לעומת זאת, בבקשה דנן טענה העירייה כי הגבייה מעבר לסכומי המקסימום נעשית לאור הוספת מע"מ ועיגול סכומים, ואף תמכה טענותיה בכך שלעיתים עוגלו הסכומים כלפי מטה. מכל מקום וכי שיפורט להלן, העירייה התחייבה בהודעת החדילה להפסיק לגבות מעבר לסכומי המקסימום הקבועים בתקנות – ומכאן הודעת החדילה חלה גם עם הסכומים שגובה העירייה מעבר לסכום המע"מ, בין אם מדובר בסכומים שנגבו מהצמדה למדד ובין אם מדובר בסכומים שנגבו כתוצאה מעיגול סכומים.
לעניין החדילה גופה - על אף טענות המבקש כי העירייה לא הוכיחה שחדלה מגבייה, נדמה שאין מחלוקת שלפחות בכל הנוגע לגביית חובות החל ממועד כניסת התקנות לתוקף, העירייה אכן חדלה מגביית תעריפים מעבר לתעריף המקסימלי (ר' ס' 37 להשלמת תגובת המבקש). הדברים אף נתמכים בתצהיר מר רוני חדד, גזבר העירייה, לפיו " נוכח תיקון תקנות המסים (גביה) (גביית הוצאות מרביות), התשע"א – 2011, אשר פורסם ביום 20.2.18 (ק"ת 7955), אשר מחק את הוראת תקנה 1 בדבר הוספת מע"מ להוצאות הקבועות בתקנות, חדלו חברות הגביה מטעם העירייה לגבות מן החייבים תוספת מע"מ על התעריפים הקבועים בתקנות. ממילא עם התיקון האמור חברות הגבייה אינן מעגלות עוד סכומים המתקבלים לאחר תוספת המע"מ ". המחלוקת אם כן נעוצה בגביה עבור חובות עבר.
בבר"מ 7701/16 עיריית רחובות נ' הרמן (12. 2.2017), אישר בית המשפט העליון את דחיית הודעת חדילה סטטוטורית במקרה בו העירייה המשיכה לגבות חובות עבר, והתייחס לכך ש" לא ניתן לראות ברשות כמי שחדלה מהגבייה שבעטיה הוגשה בקשת האישור כל עוד היא ממשיכה לגבות חובות עבר".
היטיבה לתאר זאת כב' השופטת מיכל נד"ב ב ת"צ (מרכז) 10192-02-11‏ ‏ מרגלית נ' מועצה מקומית קדימה צורן (21.3.2012) [להלן: " עניין מרגלית"], שם נקבע כדלקמן:
"מקום שאין הודעת חדילה והחדילה מקורה בשינוי חקיקה או סיבה אחרת כלשהי, אני סבורה כי ככל שמבקשת הרשות ליהנות מהפריבילגיה שבסעיף 9 בחוק, עליה לחדול גם כן מגביית חובות עבר, שאם לא כן, לא תתקבל הודעת החדילה והבקשה תישמע לשם בירור חוקיות הגבייה, נושא התובענה, שקדמה לשינוי החקיקה.
כפי שקבעתי בעניין אדרי, חדילה משמעותה חדילה מוחלטת מגביית התשלום, נושא הודעת החדילה, גם ממי שטרם שילמו חובות שנוצרו עובר לחדילה. לטעמי פרשנות זו מתחייבת מלשון החוק כפי שפרטתי בעניין אדרי, ומתכליתו, שהיא בין היתר – אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו. ואולם יש לפרשנות זו גם טעם נוסף שבהגיון. ככל שממשיכה המשיבה לגבות חובות עבר ממי שטרם שילמו את חובם על פי "הדין" הקודם, השנוי במחלוקת, היא ממשיכה "לייצר" חברים נוספים לקבוצה המיוצגת בתובענה הייצוגית, שלגביה ניתנה הודעת חדילה. זאת, מכיוון שמרגע שישולמו אותם חובות עבר, תתגבש למשלמים תביעת השבה באותה עילה בגינה הוגשה התובענה הייצוגית ולגבי אותם תשלומים שהרשות חדלה לכאורה מגבייתם. נראה לי כי אין זה מתקבל על הדעת שהמשיבה תצהיר על חדילה ועם זאת תמשיך לייצר עילות תביעה לחברים חדשים, על פי אותה עילה נושא התובענה".
בעניין מרגלית, האריך בית המשפט את המועד להגשת הודעת חדילה, נוכח העובדה שהשאלה טרם נדונה והוכרעה קודם לכן. בהמשך הודיעה המשיבה באותו עניין כי חדלה גם מגביית חובות עבר, ובעקבות זאת אושרה הודעת החדילה (ר' החלטה מיום 10.7.2012).
בענייננו, המבקש טען כי העירייה ממשיכה לגבות את רכיב המע"מ, ובהתאם הוצאות גבייה מעבר לתעריף המרבי, וזאת בנוגע לחובות עבר. המבקש אף צירף בתמיכה לטענותיו הודעת פירוט חובות מיום 27.3.2018, ממשרד עו"ד סנדרוביץ, רינקוב ושות' – "חברת הגבייה מטעם העירייה" (כטענת המבקש) , ובה מופיעות הוצאות גבייה עבו ר מכתב בסך 19 ₪ (מעבר לתעריף המרבי) , וכן מכתב מיום 16.4.2018 מ"חברת הגבייה" המתייחס לאותו חיוב ולפיו הוצאות הגבייה בגין מכתב הדרישה נגבות " בהתאם לתקנות המסים (גבייה) (קביעת הוצאות מירביות), התשע"א – 2011 שהיו בתוקף במועד זה (תשומת ליבך מופנית לתקנה 1 בדבר הוספת מע"מ שהייתה בתוקף דאז, וכן תקנה 6 בדבר הצמדה למדד מידי שנה )". לעניין מסמכים אלו טען המבקש כי " בניגוד גמור לטענת מר חדד כפי שהובאה בתצהירו, חברת הגביה מטעם העירייה לא חדלה מגביית רכיב המע"מ לאחר יום 20.3.18" ו בהמשך "לא ברור מדוע נגבה רכיב המע"מ לאחר שזה, לשיטת העירייה, נאסר לגביה מיום 20.3.18... כיצד יתכן שרשות מקומית תנהג בחוסר תום לב משווע, תגבה סכומים שנאסר עליה לגבות, אף לשיטתה, ותצהיר כי חדלה מגביית סכומים אלו" (ס' 42-43 לתגובה המשלימה).
טענה זו נראית שובת לב בהתחלה, אולם בפועל המסמכים שצורפו עוסקים בחוב לעיריית רמת גן ולא לעיריית הרצליה – היא המשיבה בענייננו . לעובדה שמדובר ברשות מקומית אחרת אין כל א זכור בתגובה המשלימה. יודגש , כי מצופה היה מהמבקש לציין עובדה זו במפורש, כדי שחלילה לא ייתפס הדבר כניסיון להטעות את בית המשפט. בהתאם, כיוון שלא אוזכר שמדובר במכתב גבייה של רשות מקומית אחרת, גם אין נימוק מדוע על בית המשפט להניח שמשרד עוה"ד פועל בהכרח באותו אופן בייצגו רשויות מקומיות שונות, ולא להעדיף את תצהיר גזבר העירייה לפיו העירייה הפסיקה את גביית תוספת המע"מ. ה הנחה כי משרד עוה"ד גובה באופן זהה עבור רשויות מקומיות שונות, עד כדי הגעה למסקנה כי התצהיר שהוגש אינו נאמן לאמת, היא טענה שהיה מקום להבהירה ולנמקה. יצוין, כי המבקש לא ביקש לקיים דיון ולחקור את המצהיר מטעם העירייה. מאידך, לא ניתן להתעלם מכך שתצהיר העירייה שותק בכל הנוגע למועד החדילה ולשאלה בדבר גביית חובות עבר.
בנסיבות, הגשת תצהיר העירייה באיחור גרר השלמת התגובה מטעם המבקש ובה הועלו לראשונה טענות בדבר חובות העבר. כך נוצר מצב בו תשובת העירייה הוגשה קודם לתגובה המשלימה ולפיכך לא נתקבלה עמדת העירייה לטענות אלו. בנסיבות אלו, אין בידי בית המשפט כלים לבחון האם העירייה חדלה מגביית חובות עבר (ר' והשווה בר"ם 369/13 מועצה מקומית תל מונד נ' אלאלוף (22.1.2014)). מאחר שיש בעובדות אלו כדי להשפיע על הודעת החדילה, מצאתי להורות לעירייה להגיש תשובה הנתמכת בתצהיר לעניין המועד בו חדלה העירייה בפועל מגבייה והאם החדילה כוללת חובות עבר. כן תתייחס התשובה לבקשת המבקש ובא כוחו לפסיקת גמול ושכ"ט בעניין זה. התשובה תוגש עד ליום 4.11.2018.
עיכוב הליכים והארכת מועד להגשת הודעת חדילה ביתר עילות התובענה
העירייה טענה כי הליכים רבים באותה סוגיה מעוכבים על למתן פסק דין חלוט בעניין ליבוביץ, כשהעיכוב כולל גם הארכת מועד להגשת הודעת חדילה. נטען שהכרעה בעניין ליבוביץ יכולה לייתר את ההליכים דנן ולמצער לצמצם את גדר המחלוקת במידה ניכרת. העירייה הוסיפה וטענה כי ככל שתינתן הודעת חדילה מטעמה לאחר פס"ד ליבוביץ, תחיל היא את החדילה רטרואקטיבית למועד הקובע בהתאם לחוק והבקשה לארכה לא תפגע בחברי הקבוצה. עוד נטען, כי הגשת הודעת חדילה רק בשל חישובי סיכון ומשום שמועד הגשת ההודעה הגיע, יפגע במשיבה וברשויות אחרות, כיוון שהעירייה תיאלץ להיערך לכך מבחינה טכנית ולהשקיע משאבים יקרים שעלולים להיות מונחים על קרן הצבי, וכי ככל שיוכרע בעניין ליבוביץ כי עמדת המבקשים שגויה, הרי שחדילה תגרום לנזקים בלתי מוצדקים לרשות ולציבור.
המבקש טען לעניין עיכוב הליכים – כי הבקשה דנן אינה זהה במלואה לעניין ליבוביץ – שאינו דן בנושא הוספת המע"מ, גבייה מעבר לקבוע בתקנות וסבירות הפעלת אמצעי האכיפה ביחס לחוב, כמו גם לא ברור אלו רכיבים גובה העירייה ומה לשיטתה הן הוצאות ישירות. נטען , כי בנסיבות אלו אין לעכב את ההליכים וזאת בהתבסס על ההחלטה בעניין בר"מ 1870/18 מעיינות החוף בע"מ נ' אלומר בע"מ ( 15.3.2018). עוד נטען כי גם לאחר שיוכרע עניין ליבוביץ תצטרך העירייה להגיש תגובה לבקשת האישור ולפרט מהן לשיטתה ההוצאות הישירות אותן היא נושאת, ולפיכך הגשת תגובה לא תגר ום לנזק לעירייה ויהיה בה כדי ליעל את ההליך; לעניין הארכת מועד להגשת הודעת חדילה - המבקש טען כי עיכוב הליכים אינו כולל בהכרח גם הארכת מועד להגשת הודעת חדילה, וכי במספר הליכים לא ניתנה אפשרות להאריך את מועד הגשת ההודעה עקב עיכוב ההליכים , וזאת משום שבהארכת מועד נפגע האיזון שקבע המחוקק ונפגעת זכותם של חברי הקבוצה באופן חמור יותר. המבקש הוסיף וטען כי ב"כ העירייה במספר הליכים בעילות דומות מול רשויות אחרות הגיעו להסכמי פשרה או הגישו הודעות חדילה, וכי בהליכים שניתנה ארכה להגשת הודעה הדבר היה בהסכמה.
דיון והכרעה
לעניין עיכוב הליכים – ברור כי ההכרעה בעניין ליבוביץ עשויה לייתר או לכל הפחות לצמצם משמעותית את המחלוקת המרכזית בתיק הנוגעת לגביית תעריפי המקסימום הקבועים בתקנות (ר' גם ס' 11 לעיל) . גם אם קיימות בתיק שאלות נוספות שלא יוכרעו בעניין ליבוביץ, אין זה יעיל לקדם את ההליך לגופו רק בנוגע לחלק מהשאלות. יפים דברי חברתי כב' השופטת אביגיל כהן מהעת האחרונה בעניין דומה: "לכשיוכרע עניין ליבוביץ, יקודם ההליך כולו, ואין מקום לנהל ההליך 'לשיעורין'" ( ת"צ (מינהליים ת"א) 14467-08-16 גולדברג נ' עירית קרית אונו (12. 8.2018); ר' גם בר"מ 4918/17 עיריית תל אביב-יפו נ' גלזר, פס' 9 ( 2.11.2017) (להלן: " עניין גלזר")).
סיבה נוספת בגינה מצאתי לעכב את ההליך עד להכרעה בפסק דין ליבוביץ, הוא הארכות להגשת הודעת חדילה שניתנו בעניין מורגנשטרן ובעניין איגרא. מדובר בארכות מותנות כך שאם לבסוף תוגש הודעת חדילה אזי ה עירייה תחיל אותה רטרואקטיבית. משמעות הדבר הוא שיושבו כספים בצירוף ריבית והצמדה עבור הוצאות גבייה שנגבו לאחר הגשת בקשות האישור בעניין איגרא ומורגנשטרן (קרי – יושבו כספים שנגבו במהלך תקופת הגבייה מושא הבקשה דנן). אמנם, הצדדים לא טענו ישירות לעניין זה, אך כאמור לעיל נטען שמדובר באותן עילות ובתובענה "עוקבת" שעיקר השוני בה הוא מועד ההשבה . לפיכך, על פניו ככל ש תבוצע השבה היא תחפוף, לפחות בחלק מסויים, את הנזק לחברי הקבוצה מושא התובענה דנן, ויש בכך כדי להשפיע על ההליך.
לעניין ארכה להגשת הודעת חדילה – הבקשה נדחית.
האפשרות להגיש הודעת החדילה כקבוע בס' 9 לחוק תובענות ייצוגיות, מעניקה לרשות מעמד מיוחס, לפיו היא יכולה לחדול מן הגבייה הבעייתית לכאורה ובהתאם לקבל "חסינות" מתביעה ייצוגית כשנשמטת הזכות לנהל תובענה ייצוגית להשבת הסכומים שנגבו בעבר. כדי ליצור איזון בין הפגיעה הפוטנציאלית בחברי הקבוצה ובמטרות החוק, התנה המחוקק את הודעת החדילה בכך שהרשות תגיש את הודעת החדילה בתוך 90 ימים ממועד הגשת הבקשה לאישור. כבר נפסק כי הארכת מועד להגשת הודעת חדילה תתאפשר במקרים חריגים ו" מטעמים שירשמו" (בר"מ 7689/13 מינהל מקרקעי ישראל נ' דהאן, פס' 10 (29.6.2014); ת"צ (מינהליים חי') 58417-11-17 חמוד נ' תאגיד מים וביוב סובב שפרעם בע"מ, פס' 4-5 וההפניות שם (27. 2.2018)).
איני סבור כי המקרה דנן הוא מקרה חריג המצדיק הארכת מועד להגשת הודעת חדילה (ר' והשווה פסיקתי בעניין 27831-01-14 שושן נ' מי הרצליה (21.5.2015), בה דחיתי בקשה להארכת מועד להגשת הודעת חדילה סטטוטורית בעקבות שינוי שנערך בתקנות לאחר שנה מהגשת הבקשה לאישור). גם בענייננו, מבקשת העירייה ל האריך את המועד להגיש הודעת חדילה עד שיובהר בעתיד המצב המשפטי. לכך אין להיעתר. כאמור, לרשות זכות לבחון את התנהלותה, וככל שהיא בוחרת להמשיך בגבייה ה"נתקפת", היא לא זכאית לפטור מחובת השבה (עניין מנירב, פס' 51-53). לעניין הגשת הודעת חדילה אין הבדל אם הקביעה בדבר חוקיות הגבייה תעשה על ידי בית המשפט העליון במסגרת ערעור על פסק דין שדן בסוגיה דומה, או על ידי בית המשפט בו מתבררת התובענה הייצוגית , הבירור שעל העירייה לעשות לעניין חוקיות פעולתה אינו תלוי בפסיקה עתידית של בית המשפט.
זאת ועוד, אין בידי לקבל את טענה העירייה כי לא יגרם מהארכה כל נזק לחברי הקבוצה כיוון שהודעת החדילה תחול רטרואקטיבית. ראשית, העירייה לא ציינה כיצד בכוונתה לבצע את ההשבה, כאשר לא אחת נתקלים בתי המשפט בטענות כי יש קושי באיתור חברי הקבוצה או שלאור סכומי ההשבה הנמוכים עלות ההשבה אינה כדאית וכיוצ"ב. היה על העירייה לתמוך את טענתה בתצהיר המבהיר כיצד ביכולתה לבצע השבה אפקטיבית לחברי הקבוצה . שנית, גם אם הכספים יושבו בעתיד במלואם, איך בכך בהכרח כדי לייתר את ההשפעה של גביית כספים כבר כעת מנישומים, כשההפרשים הנטענים בין הגבייה החוקית לגבייה בפועל מגיעים למאות ₪.
לא מצאתי שיש בהחלטות אליהן הפנתה העירייה כדי לתמוך בטענותיה. התיקים אליהם הפנתה בהם ניתנו אורכות להגשת הודעת חדילה היו בהסכמה (ר' עניין איגרא, עניין מורגנשטרן ועניין 16114-04-16 עמותת אהבה שלום נ' פלגי מוצקין בע"מ (2.8.2017) ). לעומת זאת, במקרים דומים אחרים בהם לא הייתה הסכמה לארכה, עוכבו ההליכים בלבד ובמפורש לא ניתנה ארכה להגשת הודעת חדילה (ר' לדוגמה עניין גלזר; בר"מ 3369/16 מי גבעתיים מפעלי מים וביוב בע"מ נ' רובין (12. 3.2017); ת"צ 43697-05-15 בבצ'יק נ' עיריית רעננה (22.6.2015)). כך גם, במקרים דומים רשויות הגישו הודעות חדילה על אף שעניין ליבוביץ תלוי ועומד (ר' לדוגמה ת"צ (מינהליים נצ') 63956-09-17 שלבי נ' מועצה איזורית בוסתאן אלמרג' (3.6.2018)).
סוף דבר
הבקשה למחיקת הבקשה לאישור על הסף בשל קיומן של בקשות קודמות נדחית בשלב זה. בכל הנוגע למשמעות היותה של התביעה "תביעה עוקבת", הדברים יבחנו לאחר ההכרעה בדיון נוסף בעניין מנירב. אשר לבקשה לאיחוד הליכים עם הבקשות הקודמות – בהינתן שהבקשות הקודמות אינן מאוחדות ונדונות בפני מותבים שונים הבקשה נדחית בשלב זה, וככל שהעירייה מעוניינת באיחוד ההליכים עליה להגיש בקשה חדשה.
הבקשה למחיקת הבקשה לאישור על הסף בשל חוסר תום לב של המבקש ובא כוחו נדחית מהטעם שאין מדובר במקרה חריג המצדיק דיון בבקשה לסילוק בנפרד מהבקשה לאישור. הטענות בעניין זה נשמרות לעירייה והיא רשאית להעלות אותן במסגרת התשובה לבקשה לאישור.
הבקשה לאישור הודעת חדילה בעניין גביית סכומים מעל תעריפים המקסימום תידון לאחר שהעירייה תגיש תשובה מטעמה, הנתמכת בתצהיר, ובה תבהיר מה המועד המדויק בה חדלה מגבייה והאם היא חדלה מגבייה גם לגבי חובות עבר. כן תשיב העירייה לטענות המבקש בדבר גמול ושכ"ט. תשובה כאמור תוגש עד ליום 4.11.2018.
הבקשה לעיכוב ההליך דנן עד להכרעה בפסק דין ליבוביץ מתקבלת. הבקשה להארכת מועד להגשת הודעת חדילה נדחית. לפנים משורת הדין ולאור קיומה של בקשת הארכה תלויה ועומדת עד הכרעה זו, המשיבה רשאית להגיש הודעת חדילה מטעמה עד ליום 4.11.2018.
בשלב זה, העירייה לא צריכה להגיש תשובה לבקשת האישור. נקבע לתז"פ ליום 31.3.2019. עד ליום זה תוגש הודעת עדכון הכוללת: (1) עדכון בעניין דיון נוסף מנירב; (2) עדכון בעניין ערעור ליבוביץ; (3) סטטוס התובענות הקודמות בעניין מורגרגטשרן ואיגרא, וכן האם הוגשה בקשה לאיחוד דיון.
בנסיבות, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ו תשרי תשע"ט, 24 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.