הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים רע"מ 16660-04-19

לפני
כב' השופט חגי ברנר, סגן נשיא

המבקשים:

פאר פארם בע"מ
חביב פאר
אלוין אלקנה
ע"י ב"כ עו"ד מארק קניז'בסקי

נגד

המשיבה:

מדינת ישראל-משרד הפנים- רשות האוכלוסין וההגירה
ע"י ב"כ עו"ד חגית שלנג מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)

פסק דין

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב- 1952 (להלן: "החוק") מיום 7.4.19, בערר (ת"א) 2301-19 (כבוד הדיין דותן ברגמן), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב הרחקתו של המבקש 3 מישראל עד לבירור הערר שהגיש .
הרקע העובדתי
המבקשת 1 היא חברה המעסיקה את המבקש 3 במפעלה (להלן: "החברה"). המבקש 2 הוא הבעלים של החברה.
המבקש 3 הוא נתין הפיליפינים (להלן: "המבקש"), אשר נכנס לישראל לראשונה בשנת 2004 עם רישיון עבודה מסוג ב/1 לעבודה בענף התעשייה. המבקש הועסק על ידי החברה מרגע כניסתו לארץ ורישיונו הוארך מעת לעת, עד שפג תוקפו ביום 24.6.15 ולא הוארך מאז. בקשת המבקשים להאריך את רשיונו של המבקש מעבר לכך, נדחתה ביום 25.3.15 מבלי שהוגש על כך ערר .
ביום 23.8.15 הודיעה המשיבה בתשובה לפניית המבקשים כי אין מקום לדון בשנית בבקשתם להארכת רשיונו של המבקש.
חרף פקיעת רשיונו ביום 24.6.15, המשיך המבקש לשהות בישראל שלא כדין מאז ועד היום.
לטענת המבקשים, בין השנים 2015-2018 הם פנו לסירוגין למשיבה ולשרי ממשלה במטרה להסדרת מעמדו של המבקש, אך פניות אלו לא נענו.
ביום 21.2.19 עוכב המבקש על ידי פקחי המשיבה במפעל החברה והוצאו כנגדו צווי הרחקה ומשמורת.
ביום 24.2.19 הודיעה המשיבה למבקשים כי לפנים משורת הדין היא מסכימה לאשר תקופת התארגנות לצורך י ציאתו של המבקש והחלפתו בעובד אחר עד ליום 30.6.19 בכפוף לקבלת תצהיר מהמבקשים 2-3 לפיו לא יוגשו כל בקשות נוספות בקשר להארכת הרישיון וההיתר של החברה להעסקת המבקש. המשיבה ציינה כי ככל שתצהיר כאמור לא יוגש עד ליום 3.3.19, יהא על המבקש ל צאת באופן מיידי מישראל, שאם לא כך יהיה צפוי להליכי עיכוב והרחקה.
לטענת המבקשים, הודעה זו מיום 24.2.19 נודעה להם רק ביום 24.3.19.
ביום 31.3.19, הואיל והמבקשים לא הגישו את התצהיר הנדרש, נעצר המבקש והוצאו נגדו צווי הרחקה ומשמורת.
ביום 7.4.19 פנו המבקשים לבית הדין לעררים בבקשה לקבלת צו אשר ימנע את הרחקת המבקש מישראל עד לאחר הכרעה בערר שהגיש על ההחלטה להרחיקו מישראל.
בית הדין לעררים קבע כי סיכויי ההצלחה בערר נמוכים ביותר, בפרט לאור עיתוי הגשתו, שכן המבקש עצור החל מיום 31.3.19 אך פניית המבקשים לבית הדין נעשתה רק ביום 7.4.19. בנוסף נקבע, כי מאזן הנוחות אינו תומך במתן הצו, שכן לא הוכח בנסיבות ה עניין כי אי מתן הצו יגרום למבקשים נזק חמור שאינו בר תיקון. זאת, משום שאין מניעה כי המבקש ישוב לארצו ובמידת הצורך, ככל שהערר יתקבל, ישוב לישראל. בית הדין לעררים ציין כי ממילא, בהיעדר רישיון עבודה תקף, המבקש אינו רשאי לעבוד בישראל ולכן לא תצמח תועלת מהותרתו בישראל ללא יכולת לעבוד , או לח לופין, מהותרתו במשמורת עד להכרעה בערר.
כמו כן נקבע כי צו ההרחקה שהוצא כנגד המבקש, הוצא כדין. זאת, לאור הוראות חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, לפיהן מי שאינו אזרח ישראל ושוהה בארץ שלא כדין, יורחק בהקדם האפשרי. לכן, ככל שהמבקשים לא העבירו למשיבה את התצהיר שנדרש על ידה, לא נפל כל פגם בהחלטת המשיבה לעצור את המבקש ולהורות על הרחקתו.
לאור כל האמור, דחה בית הדין את הבקשה לעיכוב הרחקת המבקש.
המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לעררים וכן ביקשו צו זמני המונע את הרחקתו של המבקש או כל פעולת אכיפה אחרת כנגדו, עד להחלטה אחרת.
צו זמני כמבוקש ניתן על ידי שופט תורן של בית משפט זה ביום 7.4.19, ומאז מוחזק המבקש במשמורת.
טענות הצדדים
לטענת המבקשים, החלטותיה והתנהלותה של המשיבה חסרות היגיון משפטי או כלכלי. המשיבה התעלמה מהמלצות מקצועיות של גורמים שלטונים, מחוות דעת מקצועיות בדבר נחיצותו של המבקש לחברה ומפניותיה הרבות של החברה; המשיבה ניצלה את מצוקתה של החברה והתנתה את הארכת הרישיון בדרישה בלתי חוקית מהמבקשים להצהיר שימנעו מלממש את זכותם לערער על החלטותיה; המשיבה נמנעה מלהסביר ולנמק מדוע שינתה את דעתה בנוגע להיותו של המבקש מומחה העומד בקריטריונים הרלוונטיים לפי נהלי המשיבה; המשיבה טרם מסרה למבקשים את כל החומרים והנימוקים בעניינם, ובכך היא פוגעת בזכותם להליך הוגן.
לגופו של עניין, טוענים המבקשים כי קיבלו באיחור רב את החלטת המשיבה מיום 24.2.19 בעניין תקופת ההתארגנות שתינתן להם בכפוף לתצהיר ויתור על ארכות נוספות, וכי לא ניתנה להם הזדמנות סבירה להגיב משום שהמשיבה פעלה במהירות למעצרו של המבקש.
לעניין החלטת בית הדין לעררים, טוענים המבקשים כי שגה בית הדין בקביעתו כי המבקשים פנו אליו רק ביום 7.4.19 משום שהערר הוגש כבר ביום 4.4.19, יום לאחר מתן החלטתו של בית הדין לביקורת משמ ורת שלא לשחרר את המבקש מן המשמורת .
לעניין מאזן הנוחות טוענים המבקשים כי הוא נוטה באופן חד משמעי לטובתם. זאת, לאור הנזקים העצומים והבלתי הפיכים אשר יגרמו להם ככל שהמבקש יורחק מישראל . במקרה כזה החברה תקרוס ותיסגר תוך זמן קצר וכל עובדיה יפוטרו, דבר אשר יוביל לנזקים כלכליים כבדים. הנזקים ייגרמו משום שאין עובד אשר יכול להחליף את המבקש בתפקידו, המהווה בסיס לפעילותו השוטפת של המפעל. מנגד, למשיבה לא ייגרם כל נזק אם יינתן צו ארעי. זאת ועוד, ככל שלא יינתן הצו, למעשה יתייתרו המשך ההליכים עקב סגירתה הצפוייה של החברה.
מנגד, המשיבה טוענת כי המבקשים לא הצביעו על כל עילה שבדין שבעטיה יש לעכב את הרחקת המבקש, וכי התנהלותם מעידה על עשיית דין עצמי, חוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים, כך שדין הבקשה להידחות על הסף. לחלופין, המשיבה טוענת כי נוכח ההחלטה המנומקת והמפורטת של בית הדין, אין עילה להתערבות בהחלטתו ולכן דין הבקשה להידחות לגופה.
המשיבה טוענת כי המבקשים נמנעו מלנקוט בהליך משפטי מאז שנת 2015. על כן, המשיבה היתה רשאית להתנות את מתן הארכה הנוספת בחתימה על תצהיר ויתור מטעם המבקשים. עוד טוענת המשיבה כי מכתבה מיום 24.2.19 הועבר לידי המבקשים עוד באותו יום באמצעות הפקס.
לדידה של המשיבה, סיכויי ההצלחה בערר הם נמוכים נוכח השיהוי בהגשתו, נוכח עשיית הדין העצמי לאורך השנים, נוכח ההימנעות מלנקוט הליך משפטי בעקבות ההחלטה מיום 25.3.15 ו נוכח ההימנעות מהגשת תצהירי הויתור בהתאם להחלטה מיום 24.2.19.
לעניין מאזן הנוחות טוענת המשיבה כי הוא נוטה באופן מובהק לטובתה. זאת, משום שיש לה אינטרס מובהק לממש את צו ההרחקה נוכח הוראות החוק המפורשות ונוכח התנהלות המבקשים המאופיינת בעשיית דין עצמי. מנגד, צו ארעי, אם יינתן, לא יאפשר את העסקתו של המבקש בידי החברה, ולכן ממילא לא ינמע את הנזק הנטען על ידי המבקשים.
בתגובתם לתשובת המשיבה, חוזרים המבקשים על טענותיהם ומדגישים כי שגה בית הדין לעררים בכך שלא בחן את העובדות והנספחים בבואו לדחות את בקשתם.
לגופו של עניין מוסיפים המבקשים כי אישור הפקס מיום 24.2.19 אותו הציגה המשיבה כאישור מסירה, אינו יכול להוות כזה.
עוד טוענים המבקשים כי תמוהה בעיניהם טענת המשיבה על כך שהרחקתו של המבקש אינה מאפשרת את המשך העסקתו בחברה. זאת, נוכח העובדה כי המשיבה בעצמה הציעה למבקשים לא מכבר "תקופת התארגנות" על מנת להכשיר עובד חלופי, הצעה ממנה משתמע כי תקופת ההתארגנות לעיל כוללת את המשך העסקתו של המבקש.
לבסוף טוענים המבקשים כי סיכויי ההצלחה בערר גדולים, משום שהחלטת המשיבה מיום 24.2.19 ניתנה בחוסר סמכות. זאת, משום שלטענתם, סעיף 3א(ג1) לחוק קובע כי למשיבה קיימת הסמכות להאריך את אשרתו של המבקש כל עוד תוכח תרומתו לחברה. נחיצותו של המבקש לחברה, נקבעת על ידי ועדה אשר נמנים עליה שרי הפנים, האוצר, רווחה ועבודה ועוד אנשי מקצוע. ביום 27.11.17 אכן התכנסה ועדה בעניין זה ואף הומלץ על ידה להעביר את הבקשה לקבלת עמדת השרים אולם לאור העובדה כי לא השתנו מהותית נסיבות הבקשה לא נשלחו פניות לשרים. ללא הצגת הפרוטוקול של אותה הוועדה ומבלי שעניינם של המבקשים נבחן על ידי השרים, לא היתה סמכות לקבל את ההחלטה בעניינם.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לגופו של ענין, באתי לכלל מסקנה כי דינו של הערעור להידחות, מן הטעמים שיפורטו להלן.
השאלה הטעונה הכרעה היא האם בית הדין לעררים יישם כהלכה את הכללים החלים בבקשה לצו ארעי האוסר על הרחקה מישראל, קרי, בחן את סיכויי ההצלחה בערר וכן את מאזן הנוחות. שני אלה הם המבחנים החלים בבקשה לצו ביניים למניעת הרחקה מישראל עד להכרעה בערר לגופו.
בעניננו, סיכויי ההצלחה בערר הם קלושים. מאז יום 24.6.15 שוהה המבקש בישראל ועובד בה שלא כדין, והוא עושה כן ביודעין. המבקש נמנע מלהגיש ערר על ההחלטה מיום 25.3.15 שקצבה את תום תקופת שהותו ועבודתו בישראל ליום 24.6.15, והוא עושה דין לעצמו מזה קרוב לארבע שנים. פניות כאלה ואחרות שפנו המבקשים במרוצת השנים לגורמי ממשלה כאלה ואחרים, לא צלחו. וודאי שאין בעצם קיומן של פניות כאלה כדי להאריך את המועד שבו היה על המבקש לצאת מישראל לפני קרוב לארבע שנים. אין ולא היתה למבקש, או לכל אזרח זר אחר, זכות קנוייה לעבוד בישראל מעבר לתקופה שנקצבה לכך מראש. בנסיבות אלה, דומה כי ההחלטה לתיתו במשמורת לקראת הרחקה מישראל היא החלטה שנתקבלה כדין ואין עילה להתערב בה.
גם מאזן הנוחות איננו פועל לטובת המבקשים. גם אם תעוכב בשלב זה הרחקתו של המבקש מישראל עד לאחר הכרעה בערר שהגיש, בכל מקרה המבקש לא יוכל להמשיך בעבודתו אצל החברה, שכן רשיון העבודה שלו לא חודש ולא יחודש. על כן, לא הרחקתו של המבקש היא שתגרום לחברה את הנזקים הנטענים, אלא העובדה שלא חודש רשיונו לעבוד בישראל. גם לא שוכנעתי כי החברה תקרוס באמת ובתמים אם המבקש יורחק מישראל עוד קודם לשמיעת הערר שהגיש, ואין כל סיבה שהערר לא ינוהל בזמן שהמבקש מצוי מחוץ לישראל.
בנוסף, אין להתעלם מעשיית הדין העצמי על ידי המבקשים. האיסור על עשיית דין עצמי הינו חלק מן הכלל לפיו מי שפונה לבית המשפט בבקשה לסעד, חייב לפעול בנקיון כפיים. וכפי שנפסק בבג"ץ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לווין (1998)בע"מ נ' שרת התקשורת (פורסם בנבו, 09.09.2007) :
"בית המשפט לא יפתח דלתותיו למי שעושה דין לעצמו, מזלזל בהוראות חוק ומבקש להעמיד את הרשות אל מול עובדות מוגמרות. האיסור על עשיית דין עצמי הינו חלק מכלל רחב יותר הדורש מבעל דין הפונה לבקש סעד מבית המשפט כי יפעל בניקיון כפיים ... מדובר בכלל המוגדר כעילת סף לעניין פנייה לבית המשפט הגבוה לצדק או לבית המשפט לעניינים מינהליים. על כן, בעל דין הפועל בחוסר ניקיון כפיים יכול שימצא כי עתירתו תידחה על הסף בלא שטענותיו תידונה לגופן."
במקרה דנן, המבקשים עושים דין לעצמם במשך קרוב לארבע שנים, ונמנעו מפנייה לערכאות עוד בשנת 2015, כאשר נקבע מועד אחרון לצאתו של המבקש מישראל, מועד בו לא עמדו.
לבסוף, לא מצאתי פגם בכך שהמשיבה היתה מוכנה ליתן למבקש ארכת חסד אחרונה בכפוף להתחייבות שלא תתבקשנה ארכות נוספות. משעה שההחלטה לפיה על המבקש לצאת מישראל עוד בשנת 2015 הפכה החלטה חלוטה, המשיבה היתה רשאית לסרב ליתן למבקש ארכה נוספת כלשהי, ואם הסכימה לפנים משורת הדין ליתן לו ארכת חסד אחרונה, היא היתה רשאית להתנות זאת בתנאים. זאת ועוד, אפילו כעת, כאשר המבקש עומד בפני הרחקה, המבקשים עומדים בסרובם ליתן התחייבות כזו, ואף תוקפים את חוקיות הדרישה שהופנתה אליהם בענין זה. על כן, השאלה מתי בדיוק נודע להם אודות קיומה של דרישה זו, אינה מעלה או מורידה.
סיכומו של דבר, בית הדין יישם כהלכה את המבחנים הנוגעים למתן סעד ארעי עד לשמיעת הערר, ואין עילה להתערב בהחלטתו זו.
אשר על כן, הערעור נדחה. הצו הארעי שניתן ביום 7.4.19- מבוטל.
המבקשים ישאו בהוצאות הערעור בסך 5,000 ₪.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' ניסן תשע"ט, 13 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.