הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 8797-11-17

לפני
כבוד ה שופטת ארנה לוי

עותרת

אס. די. אי. נכסים והשקעות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עמיר ליבונטין

נגד

משיבה

עיריית רמת גן
ע"י ב"כ עו"ד שרה ליבה לוקוב

פסק דין

עניינה של העתירה הוא חובות ארנונה בגין נכס ברחוב בן גוריון 42 רמת גן, גוש 6204, חלקה 96, תת חלקה 646 ( להלן: "הנכס"). הנכס מחולק לשלושה חדרים המשמשים משרדים. כל משרד רשום כיחידה נפרדת בספרי המשיבה לצרכי חיוב ארנונה. מספרי היחידות הם: 860042413000 (להלן: "יחידה 3000 "); 860042417000 (להלן: "יחידה 7000 "), 860042410000 (להלן: "יחידה 10,000 "). העתירה דנן, לאחר שהובהרו טענות הצדדים בדיון שנערך ביום 4.7.18, מתייחסת לחלק מהחובות שהצטברו לגבי יחידה 7000 ולגבי יחידה 3000. אין מחלוקת כי לא קיים לעותרת חוב לגבי יחידה 10,000.

הנכס היה בבעלות העותרת החל מיום 22.11.91 והיה מושכר לאחרים במהלך השנים. ביום 7.12.99 מכרה העותרת את הנכס לחברת יסתא השקעות בע"מ ( לשעבר זת השקעות בע"מ, להלן: "יסתא"). ביום 29.11.04 ניתן כנגד יסתא צו פירוק. ביום 17.5.15 נחתם בין יסתא ובין העותרת הסכם לפיו הסכם המכירה בין הצדדים משנת 1999 יבוטל והנכס ישוב לבעלות העותרת. בהתאם להסכם קיבלה על עצמה העותרת את יתרת החובות והמיסים שנותרו לגבי הנכס. ההסכם אושר בבית המשפט במסגרת תיק הפירוק של יסתא ביום 21.10.15.

לאחר אישור ההסכם פנתה העותרת ביום 2.11.15 למשיבה בבקשה בכתב ובעל פה שתנפיק לה אישור ללשכת רישום המקרקעין על מנת שתוכל להירשם כבעל המקרקעין. לא התקבלה כל תשובה בכתב מהמשיבה אך כפי הנראה נמסר לעותרת כי לנכס חובות ארנונה. במסגרת העתירה טענה העותרת כי פנתה שוב ושוב למשיבה אך לא הצליחה לקבל ממנה מידע מדויק באלו חובות מדובר ולאיזו תקופה. נטען בעתירה כי לא קיימים כל חובות, ובכל מקרה, מדובר בחובות שהתיישנו. העותרת פנתה למשיבה בכתב בתאריכים 8.6.17 ו – 11.7.17 ודרשה כי יומצא לה אישור להעברת הזכויות בנכס. היא אף פנתה פיסית למשרדי המשיבה. למרות הפניות הרבות, תשובות מטעם המשיבה לא התקבלו עד מועד הגשת העתירה.

על עמדת המשיבה ניתן היה ללמוד רק מכתב התשובה שהגישה ביולי 2018. לשיטתה, החובות הקיימים לנכס ברישומיה ( נכון למועד הגשת כתב התשובה) הם כדלקמן:

יחידה 7000 – חוב בסך 420,089 ₪ בגין יתרות עד יום 1.3.2004. יוער כי אין מחלוקת לגבי חוב נוסף שצוין בכתב התשובה, בסך 13,110 ₪ ועוד 4 ,917 ₪ בגין השנים 2016-2015, אשר שולם לאחר הדיון.

יחידה 3000 – חוב בסך 15,871 ₪ בגין יתרות עד שנת 2004. יוער, כי קיים חוב נוסף בסך 171,341 ₪ אשר לגביו ניתן כנגד העותרת ביום 14.12.05 פסק דין בהעדר הגנה בבית משפט השלום בתל אביב ( ת"א 726461/05) על סך 52,974 ₪ ( בתוספת הפרשי הצמדה וריבית והוצאות) והוגשה בקשה לביטולו בשנת 2013, כאשר במקביל החלו הליכי הוצאה לפועל בגינו. פסק דין זה אינו עוסק בחוב זה.

המחלוקת היא, אם כן, לגבי חובות עד שנת 2004 לשתי היחידות ובחובות אלו בלבד עוסק פסק הדין דנן.

המשיבה טוענת בכתב התשובה כי על העותרת לפרוע את מלוא החובות שנותרו לגבי שתי היחידות בהתאם להסכם עליו חתמה עם יסתא. עוד טוענת המשיבה כי העתירה הוגשה בשיהוי וכי עוד משנת 2016 ידעה העותרת אודות קיום החובות. המשיבה טוענת כי החובות לגבי כל היחידות בנכס לא התיישנו כיון שהחל משנת 2005 בוצעו הליכי גביה לגבי חלק מהחוב בגין יחידה 3000 במסגרת ת"א 726461/05. המשיבה לא הציגה כל מסמך אשר ילמד על פעולות גבייה כלשהן לאורך השנים לגבי החובות שבמחלוקת, אף לא מכתבי דרישה, והבהירה כי אין באפשרותה להציג מסמך כזה. כל שהוצג הוא רישום עדכני במחשבי המשיבה לגבי גובה החובות נכון להיום. זאת ולא יותר.

נוכח הודעת ב"כ המשיבה במהלך הדיון כי אין באפשרותה להציג כל אסמכתה לגבי פעולות גביה שבוצעו לאורך השנים לגבי החובות שבמחלוקת ( חובות עד שנת 2004, כאמור) הציע בית המשפט כי הם יימחקו. המשיבה ביקשה פרק זמן של 7 ימים על מנת להודיע תשובתה להצעה. למרות מספר ארכות שניתנו למשיבה – תשובתה לא ניתנה עד היום, זאת בשל הטענה כי עדיין לא כונסה ועדת הפשרות מטעמה . משכך, נדרשתי ליתן פסק דין זה.

המחלוקת היא, כאמור, חובות ארנונה להם טוענת המשיבה לתקופה שלפני שנת 2004, אשר העותרת לא ידעה עליהם עד שפנתה למשיבה . לגבי חובות אלו אין ברשות המשיבה כל תיעוד, אין כל אסמכתה לדרישות תשלום בגינם, לא ידוע למשיבה מתי בדיוק נוצרו, כיצד חושבו, ולמעשה – לא ידוע לגביהם פרט כלשהו. אין אסמכתה כלשהי לבצוע פעולת גביה כלשהי לגבי חובות אלו מעולם ואף לא נטען אחרת. החוב האחר לגבי יחידה 3000 לגביו פעלה המשיבה – אינו רלוונטי לחובות שבמחלוקת כעת. כ אשר פנתה העותרת למשיבה, מספר פעמים, על מנת לברר מהות החוב הרשום לגבי הנכס – לא נענתה. התנהלות זו אינה תקינה והיא אינה הולמת רשות מנהלית. זאת ועוד, גם כאשר הבינה המשיבה במהלך הדיון בבית המשפט כי אינה יכולה לעמוד מאחורי דרישות החוב אשר הפנתה כלפי העותרת – לא הודיעה מיד כי היא מקבלת המלצת בית המשפט בנדון, עכבה שוב ושוב תשובתה למשך מספר חודשים ולא כינסה ועדת פשרות , עד אשר לאחרונה הודיעה כי בשל הבחירות שהתקיימו היא נזקקת לעוד מספר חודשים על מנת להעביר תשובתה. ביטוי להתנהלות לא סבירה זו יינתן במסגרת הוצאות העתירה.

דין טענות העותרת להתקבל בכל הנוגע לחובות בהם עוסק פסק הדין, זאת בשל מספר טעמים. בראש ובראשונה, בשל העדר כל ראיה מנהלית התומכת בקיומם של חובות אלו. ברשות המשיבה אין כל מסמך או כל רישום לגבי חובות אלו. המשיבה אינה יכולה להציג מכתב דרישה כלשהו המופנה למאן דהוא ממועד כלשהו בשל חובות אלו. אין ברשותה כל רישום מתי נוצר החוב, לאלו תקופות הוא מתייחס, ממה הוא מורכב ועוד. הצגת תדפיס ממחשבי המשיבה נכון להיום, שהופק רק לצורך הגשת כתב התשובה, שם נרשם החוב, סכום אחד, כ"שונות - יתרות" ו " ארנונה עד 2004" אין די בה, כראיה מנהלית יחידה, כדי ללמד על קיום החוב ולא ניתן לקבוע כי החובות אכן קיימים.

ומעבר לכך. מדובר בחובות עד שנת 2004 אשר לכל היותר התיישנו בשנת 2011, כאשר לאורך כל השנים, עד היום, לא נעשו פעולות גביה כלשהן לגביהם. הנושא התעורר רק כאשר פנתה העותרת למשיבה בשנת 2015 על מנת לקבל אישור להעברת הנכס על שמה. לאור חלוף הזמן והעדר הליכי גביה כלשהם לאורך שנים רבות, המשיבה אינה יכולה לנקוט עוד הליכי גביה אקטיבית לגבי חובות אלו בשל התיישנות ( רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1)215 [2010]). באשר להליכי גביה פסיבית, כמו מתן אישור ללשכת רישום המקרקעין, הרי שבעע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (15.4.15) נקבע כי דיני ההתיישנות יחולו גם על הליכי גבייה פסיבית. אמנם, לצד זאת נקבעה הוראת תחולה על פיה דיני ההתיישנות לא יחולו על חובות שנצברו קודם ליום מתן פסק הדין, "אך אין משמעות הדבר כי הרשויות משוחררות מכל משטר של מועדים ביחס לחובות הקודמים, ועל גבייתם בהליכים פסיביים חלים דיני השיהוי" (פסק דינה של כב' הנשיאה ( כתוארה דאז) נאור בעע"מ 8329/14 עיריית קרית אתא נ' נילי קורן (31.5.16), להלן – עניין קורן). בהקשר זה נקבע גם בהנחית היועץ המשפטי לממשלה מס' 7.1002 "הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המסים ( גביה)" מפברואר 2012: " הכלל הוא, כי רשות שנמנעה, ללא הצדקה, ושלא לפי הנחייה זו, מנקיטת הליכי גבייה לפי פקודת המסים ( גביה), תוך המתנה למועד שתוכל לגבות בו גביה פסיבית, לא תוכל בבוא העת לעשות כן ויהא עליה לתת את האישור, לעשות את הפעולה או לשלם את התגמול לחייב, לפי העניין". וכן: "רשות המחליטה להעדיף גביה פסיבית על פני גביה אקטיבית חייבת לשלוח הודעה לחייב על קיום החוב וכן לשלוח, בתדירות שלא תפחת מפעם בשנתיים, הודעות בדבר קיומו של החוב והיותו נושא ריבית בתדירות שלא תפחת מפעם בשנתיים עד לנקיטת אמצעי הגביה הפסיבית" (סעיף 9). נקודת המוצא היא כי " גם בהיעדר תחולה לטענת התיישנות, אין הרשות יכולה לגבות כל חוב בכל מועד אף אם לא עשתה פעולות גביה סבירות במהלך השנים" (עניין קורן, פסקה 17 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן). במסגרת בחינת נושא שיהוי בהתנהלות הרשות יש לשקול ולאזן בין מספר שיקולים, ובהם, אינטרס ההסתמכות של הפרט, הנזק הציבורי שעלול להיגרם מאי הגבייה וחובת ההגינות של הרשות. " יש לבחון אם עשתה הרשות מאמצי גביה במהלך השנים, או שמא הזניחה את החוב ונמנעה כליל מנסיונות אכיפה. כן יש ליתן משקל לשאלת חלוף הזמן – קרי, מהו " ותק" החוב שתשלומו מתבקש. ככל שתבקש הרשות לגבות חוב ישן יותר, שנעשו פחות מאמצים לגבותו – כך תטה הכף לדעה שלפיה גבייתו תעמוד בניגוד לחובתה לפעול בהגינות; ולהפך. למול זאת תיבחן התנהלות הפרט" (שם, פסקה 27 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן).

בענייננו, אם כן, גם אם אין תחולה להתיישנות בכל המתייחס לגבייה פסיבית, הרי שלאחר בחינת כלל השיקולים הרלוונטיים, יש לקבוע כי המשיבה השתהתה בהליכי הגבייה המנהליים. המשיבה לא עשתה כל פעולה לגביית החובות שנים ארוכות והתנהלה כמי שזנחה החובות, אם אכן היו קיימים. התנהלות זו יצרה מצג כי לא קיימים חובות וכי אין מניעה להעביר הבעלות בנכס על שם העותרת. סירוב המשיבה, שנים רבות לאחר שלא פעלה לגביית החובות בדרך כלשהי ולאחר שהם התיישנו, לאפשר העברת הזכויות בנכס – מנוגד לחובת ההגינות המוטלת עליה. מנגד, לא ניתן למצוא פגם או ניסיון להתחמקות מתשלום חובות בהתנהלות העותרת. העותרת ניסתה ככל יכולתה לדעת ולהשיג פרטים אודות החובות הנטענים הישנים, לגבי התקופות בהן הנכס לא היה בבעלותה והיא לא החזיקה בו, מבלי שזכתה למענה הולם ורציני מצד המשיבה. מענה ענייני ניתן רק לאחר שהוגשה העתירה דנן, וגם אז, במסגרת ניהול העתירה, לא נהגה המשיבה בסבירות ובהגינות ולא פעלה באופן רציני ויעיל כדי להודיע על הסכמה לוותר על החובות, למרות שידעה כי על פי הדין לא ניתן לנקוט בגינם הליכי גביה כלשהם ולמרות שידעה שהבחירות לרשויות המקומיות בפתח . ניסיונה של המשיבה לטעון כי דווקא העותרת היא זו שהשתהתה בהגשת העתירה - מקומם ואינו ראוי .

העתירה, אם כן, בכל הנוגע לחובות נושא פסק הדין, מתקבלת. אני קובעת כי לא ניתן לנקוט הליכי גבייה כלשהם, אקטיביים או פסיביים, בקשר לחובות אלו.

המשיבה תשא בהוצאות העותרת בסך 20,000 ₪.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ט, 05 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.