הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 7201-01-18

לפני
כבוד ה שופט, סגן נשיא קובי ורדי

המבקשת:

לילי פוזנר
ע"י ב"כ עו"ד ערן בן עמי

נגד

המשיבים:

1.מדינת ישראל - משרד התחבורה
2.מדינת ישראל - משרד הבריאות
ע"י ב"כ עו"ד דינקנש תקלה מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)

פסק דין
בקשה למתן צו ביניים אשר יורה למשיבים לחדול מכל פעולה כנגד רישיון הנהיגה של המבקשת עד להכרעה בוועדת הערר, ולחילופין עד להכרעה בעתירה המנהלית התוקפת את המלצת המשיבה 2 להורות על שלילת רישיונה של המבקשת ואת החלטת המשיבה 1, כך לטענת המבקשת, "לאמץ באופן גורף וללא שיקול דעת, ללא נימוק, ללא שימוע ומבלי שנתקבל החומר הרפואי – את המשיבה 2" (והכוונה כנראה להמלצת המשיבה 2).
המשיבים בתגובתם ביקשו לסלק את העתירה והבקשה לצו ביניים על הסף מחמת היותה עתירה מוקדמת ומחמת אי מיצוי הליכים.

א. רקע עובדתי:
לטענת המבקשת, ביום 18.5.17 היא איבדה את הכרתה בהתקף בודד של "כיפיון" שמקורו לא ידוע ונחשד כאפילפסיה.
ביום 1.6.17 התקבל במכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן: "המרב"ד") דיווח על התקף הפרכוס שאירע למבקשת, כאשר לטענת המבקשת היא זו שמסרה את הדיווח מיוזמתה ולטענת המשיבים הדיווח הגיע מבית החולים אסף הרופא.
ביום 13.9.17 הועברה לרשות הרישוי המלצת המרב"ד על התלייה רפואית של רישיון הנהיגה של המבקשת מסיבה נאורולוגית, וזאת עד גמר הבדיקות.
ביום 29.11.17 שלחה רשות הרישוי למבקשת הזמנה לטעון טענות בטרם התליית רישיון הנהיגה (להלן: "השימוע"), כאשר השימוע נקבע ליום 14.1.18. זה המקום לציין כי במסגרת הליך זה נדחה השימוע ליום 21.1.18.
ביום 21.12.17, לאחר גמר הבדיקות, ניתנה המלצת המרב"ד לפיה המבקשת אינה כשירה לנהיגה ברכב פרטי, וזאת מסיבה נוירולוגית. כמו כן, נקבע כי ניתן לחזור לדיון מחודש החל מחודש מאי 2018.
ביום 26.12.17 התקבלה הודעת ערר של העותרת על המלצת הערר בפני ועדת הערר הרפואית. אולם, טרם נקבע מועד לדיון בערר.
ביום 31.12.17 פנה ב"כ המבקשת בבקשה לצילום התיק הרפואי של המבקשת, וביום 10.1.18, כך לשיטת המשיבים, פנייתו נענתה ונשלח אליו עותק מהתיק הרפואי. עם זאת, לטענת המבקשת, עד למועד זה טרם נתקבל אצל בא כוחה התיק האמור.
ביום 3.1.18 הוגשה העתירה דנן ולצדה בקשה למתן צו ביניים שיותיר את ה"סטטוס-קוו" ויורה למשיבים להימנע מלקיים שימוע ללא חומר רפואי, להימנע מלהתלות את רישיונה של המבקשת עד לקבלת החומר הרפואי של המבקשת ועריכת שימוע מנומק כדין, להימנע מלהתלות את רישיונה של המבקשת עד להכרעה בוועדת הערר, ולחילופין עד להכרעה בעתירה.

ב. טענות הצדדים:
לטענת המבקשת, מלשון ההזמנה לשימוע ניתן ללמוד כי זכות הטיעון נשללת ממנה וכך למעשה המשיבה 1 מסירה מעצמה את שיקול הדעת ומאמצת את המלצת המרב"ד. בנסיבות אלה, סבורה המבקשת כי ההחלטה להתלות את רישיונה נתקבלה זה מכבר, ש"השימוע" לאו שימוע הוא, וכי יש לחייב את המשיבה 1 לערוך לה שימוע כדין בטרם התליית הרישיון ולאחר שתממש את זכות הערעור שלה (בפני וועדת הערר הרפואית).
כמו כן, לטענת המבקשת, לאור המלצת הרופא המטפל שלה, ונוכח העובדה כי היא המשיכה לנהוג במשך כל התקופה שלאחר האירוע (וכך עד היום), ניתן ללמוד כי היא כשירה לנהוג ואינה מהווה סיכון לה או לסובבים אותה.
בהקשר זה טוענת המבקשת כי המשיבים החלו לפעול להתליית רישיונה אך בחלוף כ-8 חודשים ממועד האירוע. בנסיבות אלה, סבורה המבקשת כי מן הראוי לאפשר לה לממש את זכות הערעור המוקנית לה על פי דין בטרם התליית רישיונה.
לעניין מאזן הנוחות, טוענת המבקשת כי היא אישה עובדת, אלמנה חד הורית לשני בנים, אשר ללא רישיון הנהיגה מוגבלת בחופש התנועה שלה על כל המשתמע מכך.
בתגובתם לבקשה, טוענים המשיבים כי מסעיף 52 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ניתן ללמוד כי המחוקק ראה לנגד עיניו מצבים בהם טרם השלמת ההליך הרפואי יידרש מתן מענה למסוכנות פוטנציאלית של הנהג, ומשכך הסמיך את רשות הרישוי להתלות את רישיון הנהיגה באופן זמני אף בטרם גמר הבדיקות הרפואיות. נוכח האמור, ולאור טענות הסף שהועלו על ידם, סבורים המשיבים כי סיכויי ההליך אינם גבוהים ויתרה מכך - דינו סילוק על הסף.
לעניין מאזן הנוחות, טוענים המשיבים כי יש להעדיף את אינטרס הציבור שנהגים שאינם כשירים רפואית לא ינהגו בכביש ויסכנו את יתר המשתמשים בו.
כמו כן, במסגרת תגובתם לבקשה, עתרו המשיבים לסילוק העתירה על הסף מחמת היותה לוקה באי מיצוי הליכים.
לעניין תקיפת המלצת המרב"ד, טוענים המשיבים כי המבקשת הגישה ערר לוועדת הערר הרפואית וכי ערר זה טרם נדון, וכפועל יוצא גם טרם ניתנה החלטה הניתנת לתקיפה בבית המשפט. לשיטת המשיבים, על העותרת להמתין לקבלת החלטה בערר שהגישה ורק לאחר מכן, ככל שתחפוץ, ביכולתה להגיש ערעור מנהלי ולא עתירה מנהלית.
לעניין תקיפת החלטת רשות הרישוי, טוענים המשיבים כי מדובר בהחלטה שתינתן לאחר השימוע העתיד להתקיים ביום 21.1.18. בנסיבות אלה, לשיטת המשיבים מדובר ב"עתירה מוקדמת" הצופה פני עתיד. כמו כן, המשיבים מוסיפים וטוענים כי בהתאם לסעיף 55(א1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] המבקשת תהא רשאית לערער בפני בית המשפט לעניינים מנהליים על החלטת רשות הרישוי רק לאחר שתינתן החלטת וועדת הערר (שכאמור טרם נקבע מועד לדיון בו), וזאת בשאלה משפטית בלבד.
בתגובתה לבקשה לסילוק על הסף, שבה המבקשת על טענותיה לפיהן אין להתיר את קיום השימוע בטרם נתקבל החומר הרפואי וכאשר תוצאות השימוע "ידועות ומובהרות בגוף הזימון". בנסיבות אלה, סבורה המבקשת כי אין המדובר בהליך צופה פני עתיד.
לעניין האינטרס הציבורי, טוענת המבקשת כי מדחיית מועד השימוע מיום 14.1.18 ליום 21.1.18, דחייה שנעשתה ביוזמת המשיבים, ניתן ללמוד כי אף המשיבים אינם סבורים כי המבקשת הינה נהגת מסוכנת.

ג. דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בבקשות ובתגובות, אני סבור כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת היותה עתירה מוקדמת ומחמת אי מיצוי הליכים.
כאמור לעיל, במסגרת עתירה זו נתקפות שתי החלטות נפרדות של שני גורמים נפרדים: האחת – המלצת המרב"ד להתליית רישיונה של המבקשת; השנייה – החלטת רשות הרישוי לערוך שימוע בעניינה של המבקשת.
באשר להמלצת המרב"ד, הרי שבהתאם לתקנה 195(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, ערר על המלצה זו תלוי ועומד בפני ועדת ערר רפואית וטרם נקבע בו מועד דיון. בנסיבות אלה, ברי כי העתירה דנן, ככל שהיא מופנית כנגד המשיב 2, הינה לוקה באי מיצוי הליכים ודינה להידחות.
באשר להחלטת רשות הרישוי, יש תחילה לעמוד על ההבדלים שבין סעיפים 51 ו-52 לפקודת התעבורה ועל הסמכות אשר כל אחד מהם מקנה לרשות הרישוי.
סעיף 51 עניינו בסמכותה של רשות הרישוי לפסול רישיון נהיגה של אדם מחמת כושר נהיגה לקוי. על החלטה שנתקבלה מכוח סמכות זו ומטעמים של כשירות רפואית, ניתן לערער, בשאלה משפטית בלבד, לבית המשפט לעניינים מנהליים (ראה סעיף 55(א1) לפקודת התעבורה). ודוק, בהתאם להוראת סעיף 55א(ד) לפקודת התעבורה, לא ניתן לערער על החלטה כאמור אלא לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית בערר על החלטת הרופא המוסמך.
סעיף 52 (המתאים לענייננו) עניינו בסמכותה של רשות הרישוי להתלות רישיון נהיגה של אדם, עד שיעבור בחינות ובדיקות רפואיות ויימצא מתאים לנהוג לרכב, וזאת מטעמי בטיחות. בעבר, סעיף 52(ב) קבע כי הדרך לתקוף החלטה שנתקבלה מכוח סמכות זו הינה על דרך של הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי, אולם, עם תיקון חוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000 בשנת 2005, בוטל סעיף 52(ב) לפקודת התעבורה וכיום הדרך לתקופה החלטה שנתקבלה מכוח סעיף 52 הינה הגשת עתירה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. יפים לעניין זה דברי ההסבר להצעת חוק בתי משפט לענינים מינהליים (תיקון מס' 8), התשס"ד-2004 (הצעת חוק-הממשלה 77, י"א בטבת התשס"ד, 5.1.2004):

"בהתאם לפרט 14 לתוספת הראשונה לחוק, החלטה של רשות לפי פקודת התעבורה, לרבות החלטה בעניני רישוי ובטיחות של נהגים ...תהיה נתונה לביקורת שיפוטית של בית משפט לענינים מינהליים בדרך של עתירה...
החלטות רשות הרישוי שענינן פסילת רישיון מטעמי כושר (סעיף 51 לפקודה), התליית רישיון מטעמי בטיחות (סעיף לפקודה 52)...יהיו נתונות לביקורת שיפוטית בדרך של עתירה. חריג לכך תהיה החלטת רשות הרישוי לפי סעיף 51 לפקודה שניתנה מטעמים של כשירות רפואית, על יסוד החלטה של ועדה רפואית, שתהיה נתונה לביקורת על דרך ערעור מינהלי..." (ההדגשות אינן במקור, ק.ו).
לעניין האבחנה שבין פסילת רישיון נהיגה להתלייתו ולאופן תקיפת ההחלטות ראו גם עמ"נ 45244-07-14 אשר נ' משרד התחבורה והבטיחות בדרכים (פורסם בנבו, 6.8.14).
בענייננו, עיון בהזמנה לשימוע מלמד כי מדובר בשימוע בטרם התליית רישיון הנהיגה של המבקשת לפי סעיף 52 לפקודת התעבורה. כלומר, ככל שתתקבל בסופו של השימוע החלטה על התליית רישיונה של המבקשת, הרי שמדובר יהיה בהחלטה מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 52 לפקודת התעבורה ובפני המבקשת תהא פתוחה הדרך לעתור כנגד החלטה זו בהתאם לפרט 14 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000. ודוק, מכיוון שאין המדובר בהחלטה מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 51 לא יהיה על המבקשת להמתין עד להחלטת ועדת הערר הרפואית.
נוכח האמור, ומשטרם נתקבלה החלטה לעניין התליית רישיון הנהיגה של המבקשת, הרי שעתירה זו הינה בבחינת עתירה מוקדמת ודינה להידחות על הסף.
בטרם סיום אציין כי לא נעלמו מעיניי טענות המבקשת לעניין אי קבלת החומר הרפואי וכי לכאורה עתידה להישלל ממנה זכות הטיעון בשימוע, עם זאת, אני סבור כי טענות אלה אינן מצדיקות את מניעת השימוע בטרם ידוע מה תהיה ההחלטה שתתקבל, ומקומן בעתירה נגד ההחלטה שתתקבל בתום השימוע, ככל שיתעורר צורך בעתירה מעין זו (לעניין זה ראו עת"מ 61387-09-16 נתיבי המפרץ בע"מ נ' נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (פורסם בנבו, 27.9.16).
לאור כל האמור, העתירה נדחית ובנסיבות העניין ללא צו להוצאות.

המזכירות תודיע לצדדים.

ניתן היום, ח' שבט תשע"ח, 24 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.