הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 64364-06-19

לפני
כבוד ה שופטת גיליה רביד

עותר

יעקב עפרוני

נגד

משיבים

עירית תל-אביב-יפו
ע"י ב"כ עו"ד אמיר מורצקי

פסק דין

עניינה של עתירה זו בחוב ארנונה שנצבר לחובתו של העותר אצל המשיבה בגין התקופה שבה נרשם כמחזיק בנכס ברח' הנגב 4 בתל אביב (להלן: "הנכס")

במסגרת העתירה עותר העותר להעניק לו "סעד מן הצדק" ולפטור אותו כליל מן החוב הנ"ל על רקע נסיבותיו האישיות המיוחדות שאותן פירט בהרחבה בעתירה. לחלופין, מבקש העותר לחייב אותו בחיובי ארנונה רק עבור התקופה שבין 1.10.2000 ועד מרץ 2001, שאז עזב את הנכס מסיבות אישיות וכן לפטור אותו מהפרשי הצמדה וריבית. אגב כך מבקש העותר ליתן צו מניעה נגד המשיבה האוסר עליה לנקוט נגדו בפעולות גביה שלדבריו רק מוסיפות על החוב ללא הצדקה.

הרקע העובדתי:

1.1. אין חולק שבתאריך 1.10.00 או בסמוך לכך נרשם העותר כמחזיק בנכס לצורכי ארנונה בהתאם לחוזה שכירות שנחתם עמו לתקופה שבין 28.9.00 ל-30.9.01.

1.2. העותר חויב על ידי המשיבה בתשלומי ארנונה עבור הנכס עד לתאריך 1.12.00 מועד בו הודע למשיבה על ידי בעלי הנכס על כניסתו של מחזיק חדש לנכס. העותר מצדו לא הודיע לעירייה בשום שלב על חדילת ההחזקה.

1.3. חוב הארנונה היה נושא להליכים משפטיים קודמים שהתנהלו בין העותר למשיבה , כדלקמן:

א. בתאריך 24.1.2013 הגיש העותר לבית המשפט השלום בתל אביב תביעה לפסק דין הצהרתי נגד המשיבה (ה"פ 46619-01-13) שבמסגרתה טען שאינו חייב דבר למשיבה מאחר שבפועל לא החזיק בנכס. לטענתו, הוא לא דיווח על עזיבתו את הנכס בהיסח הדעת. בתאריך 1.1.14 ניתן פסק דין שלפיו ניתנה לעותר רשות להגיש השגה למנהל הארנונה תוך שנקבע כי במידה שההשגה תידחה רשאי העותר לערער בהתאם למועדים הקבועים בחוק. סעד זה ניתן חרף השיהוי שננקט על ידי העותר והעובדה שחלפו שנתיים מאז נודע לו על החוב.

ב. בתאריך 28.1.14 הגיש העותר השגה למנהל הארנונה במסגרתה חזר על הטענות שהועלו בהמרצת הפתיחה. לחלופין טען, שאין לחייבו מעבר לתקופה של חוזה השכירות (30.9.01) ו/או שיש לחייבו בסכומי ה קרן בלבד ללא הפרשי הצמדה וריבית. בתאריך 10.2.14 דחה מנהל הארנונה את השגת העותר בנימוק שמועד חדילת העותר להחזיק בנכס לצורכי ארנונה נעשתה כדין בהתאם להודעה שהתקבלה אצל מנהל הארנונה ובהתאם להוראת סעיף 325 לפקודת העיריות (נוסח חדש). תשובת מנהל הארנונה התקבלה אצל העותר בתאריך 13.2.14.

ג. בתאריך 1.6.14 הגיש העותר ערר לפני וועדת הערר לענייני ארנונה על תשובת מנהל הארנונה דלעיל שבמסגרתה חזר על טענותיו הקודמות. העותר הדגיש כי הוא מוותר על טענת התיישנות. בתאריך 29.12.15, לאחר קיום הליך הוכחות, דחתה וועדת הערר את מלוא טענות העותר בערר בהוסיפה, כי בקשת העותר שלא לחייבו בהפרשי הצמדה וריבית אינה בסמכותה.

ד. בחודש פברואר 2016 הגיש העותר ערעור מנהלי לבית המשפט לעניינים מנהליים על החלטת ועדת הערר. בערעור המנהלי שב העותר וחזר על טענותיו שנטענו הן בתביעה, הן בהשגה והן בערר וכן הוסיף ועתר לסעד מן היושר בדומה לנטען בעתירה הנוכחית. בתאריך 7.9.16 ניתן פסק דין שבמס גרתו ניתן תוקף להסכמה שהושגה בין הצדדים שלפיה, מתוך סכום החוב שעל המערער לשלם , ינוכו 3 חודשים כך שהמערער יחויב הלכה למעשה רק עד יום 30.9.01, זאת, בהתאם לעתירתו החלופית לפני מנהל הארנונה. על פסק דין זה לא הוגשה בקשת רשות ערעור.
טענות העותר:

2.1 כאמור, במסגרת העתירה שב והעלה העותר את כל הטענות העובדתיות והמשפטיות שהעלה בהליכים הקודמים כנימוק לפטור מתשלום וכן התייחס למהלך ההתדיינות בינו לבין המשיבה בהליכים הקודמים. העותר הסביר, כי בחודש מרץ 2001 הוא נפרד מאשתו השנייה ונקלע למסכת רדיפות מצדה, מה שגרם לו לסגור ולעזוב את משרד עורכי הדין שלו שנוהל מהנכס, כך שלמעשה לא השתמש בנכס. לדבריו העותר, לאורך כל השנים שלאחר מכן הוא היה נתון במצוקה אישית קשה שפגעה בתפקודו. לאחר מכן גם התדרדרה בריאותו. לגישת העותר, סעיף 325 לפקודת העיריות הוא דרקוני ומקפח באשר אין הצדקה "להעניש" את השוכר רק משום שלא דיווח לעירייה על חדילת ההחזקה. בהינתן זאת, ועל רקע מציאות חייו הקשה, מוצדק לגישת העותר כי יוענק לו "סעד מן הצדק" ו כי בית המשפט יורה לפטור מתשלום החוב או לחלופין כי יורה על תשלום סכום הקרן בלבד.

2.2 בסיכומיו הוסיף העותר כי בהינתן שב"כ המשיב לא ביקש לחקור אותו על תצהירו יש לקבל את הצהרתו לגבי סכום הקרן שאותו הוא חייב ו לקבל זאת כסכום מחייב.

2.3 העותר עתר בסיכומיו לדחות את טיעוני המשיבה לדחיית העתירה על הסף, כפי שעוד יפורט בהמשך.
לגישת העותר אין לקבל את הטענה של "מעשה בית דין" שכן, לדידו, בהסכם שהיווה בסיס לפסק הדין לא היה מפגש רצונות אמתי. אומנם, לדברי העותר, הוא קיבל את הצעת הפשרה שהיוותה בסיס לפסק הדין, אך לדבריו עשה כן מחוסר ברירה בהבינו שזהו ההישג היחידי שאליו יוכל להגיע. בכל מקרה, לדבריו, הוא סייג את הסכמתו לאותו הליך בלבד. העותר הוסיף שאומנם לא ערער על פסק הדין אך לדבריו לא עשה כן משום שלא מצא לכך טעם מחמת ש גם אם בית המשפט העליון היה מבטל את פסק הדין, הוא לא יכול היה להעניק לו את הסעדים שאותם ביקש.
בהתייחס לטענה של "השתק פלוגתא" הרי שלטענת העותר הכלל לא חל משום שענייני ההצמדה והריבית לא היו נושא לדיון קודם, כאשר בית המשפט בערעור המנהלי לא נדרש למחלוקת הקשורה לחשבון שבין הצדדים.
אשר לטענת השיהוי, העותר לא כפר בכך שאכן השתהה בהגשת העתירה אך לדבריו הדבר היה תולדה של מצבו האישי והרפואי, כפי שפירט בעתירה , ואין ללמוד מכך שהוא ויתר על טענותיו.

טענות המשיבה:

3.1. לטענת המשיבה דין העתירה להידחות על הסף מן הטעמים ה באים:

א. מעשה בית דין מן ההיבט שניתן פסק דין חלוט בערעור המנהלי שהביא לסיומה של המחלוקת נושא העתירה. גם אם נכון הדבר שבמסגרת אותו ערעור לא נדונה שאלת ההצמדה והריבית , עדיין פסק הדין מהווה פסק דין חלוט לגבי כל הטענות שנטענו בו והעותר חסום ומנוע מלהעלות אותן שוב.

ב. מעשה בית דין מן ההיבט של השתק פלוגתא. העותר מושתק ומנוע מלבקש בעתירה דכאן את הסעד של הפטרתו מתשלום הפרשי הצמדה וריבית מטעמים של השתק פלוגתא ו/או מניעות ו/או העובדה שקיבל את יומו בהקשר למחלוקת לפני 4 ערכאות שונות. הכלל המשפטי של השתק פלוגתא מקים חסם דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית או משפטית הנגזרת מעניין שכבר היה נושא להתדיינות קודמת שהסתיימה בהכרעה שיפוטית, בין במפורש בין מכללא, ואין לאפשר לעותר להגיש עתירה מנהלית כאילו היא הליך ערעורי על פסק הדין בערעור המנהלי.

ג. שיהוי – העתירה המנהלית דכאן הוגשה בשיהוי ניכר וקיצוני של 9 שנים מאז נודע לעותר על החוב, למעלה מ-5 שנים מאז הגשת ההשגה והערר ו-3 שנים ממועד מתן פסק הדי ן בערעור המנהלי.

3.2 לגופו של עניין: המשיבה הפנתה להוראות סעיפים 325-326 לפקודת העיריות החולשות על המקרה שלנו, מכוחן ברי שרישומו של העותר כמחזיק לצורכי ארנונה נעשה כדין ולא נפל בו כל פגם. אין מקום להעניק לעותר פטור מלא מארנונה כסעד מן הצדק (מעבר להטבה שלה הסכימה המשיבה לניכוי 3 חודשים), מקום שבו קיים חוק חרות. זאת ועוד, ככלל, סעד מן הצדק בהתאם לפסיקה מוענק במשורה ובנסיבות קיצוניות בלבד. זה אינו המקרה המצדיק התערבות בית המשפט באופן שיחייב את המשיבה לפעל שלא בהתאם להוראות החוק.
לגבי פטור מהפרשי הצמדה וריבית – המשיבה הפנתה לסעיף 7 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית וה פרשי הצמדה על תשלום חובה) התש"ם-1980 שלפיו לעניין הגביה דין ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק זה כדין תשלום החובה שאליו הם נגבים. משנקבע שהעותר חייב כדין בארנונה כללית בהקשר לנכס ומשפעלה המשיבה לגביית חוב זה במשך שנים כאשר העותר נוקט סחבת רבתי, אין להישמע לטענת העותר שיש להפחית את רכיבי ההצמדה והריבית.

דיון ומסקנות:

4.1 יש לומר כבר בהתחלה כי דין העתירה להידחות על הסף כפי שינומק בהמשך. מעבר לנדרש ייאמר , כי דין העתירה להידחות גם לגופה.

4.2 ברי שפסק הדין בערעור המנהלי מהווה "מעשה בית דין" והוא בבחינת "סוף פסוק " בהקשר לחוב הארנונה שבנדון. עתירה מנהלית איננה הליך של ערעור על אותו פסק דין, ואין מקום במסגרת עתירה זו להידרש לטענות שהועלו בעבר, הוכרעו בהחלטות קודמות ומצאו ביטוי סופי בפסק הדין, בין במפורש ובין מכללא, מכוח הסכמת הצדדים.
לא ניתן לשמוע את טענת המערער כי בעת שהסכים להצעת הפשרה שמצאה ביטוי בפסק הדין הנ"ל לא הייתה מצדו "גמירות דעת אמתית" כהתבטאותו. לא זו בלבד שלעותר ניתנה שהות לבחון ולשקול את עמדת ו לגבי הפשרה שהוצעה, אלא שבמסגרת הפשרה ניתן למעשה לעותר אחד מהסעדים החלופי ים שלהם עתר לפני מנהל הארנונה. זאת ועוד, גם אליבא דברי העותר , הוא הסכים לפשרה באופן מודע ומושכל, על רקע הערכתו שלא יוכל להשיג יותר מכך. אסור לשכוח שהעותר הינו עורך דין בהכשרתו והוא מוחזק כמי שמבין את ההליך המשפטי ומודע לזכויותיו.
כך או כך, משעה שהעותר לא ביקש לערער על פסק הדין הנ"ל הרי שהוא ויתר על כל טענה כנגדו.

4.3 כידוע, בהתאם לפסיקה, שיהוי בהגשת עתירה הינו נימוק כבד משקל לדחייתה על הסף. אין חולק שהעתירה דכאן הוגשה בשיהוי ניכר, של שנים, וזאת ללא טעם מניח את הדעת. גם אם לא נרחיק במניין השנים למועד שבו נודע לעותר על החוב אלא רק למועד שבו ניתן פסק הדין בערעור המנהלי הרי שגם מאז חלפה כבר תקופה של 3 שנים שבמהלכם שקט ה עותר על שמריו ולא עשה דבר. גם בהנחה שהעותר סבל מבעיות בריאותיות מסוימות בעיניו באותן שנים, לא שוכנעתי שהדבר הגיע כדי כך שלא יכול היה לכלכל את ענייניו ולהגיש עתירה, ולראיה שאף פנה בנושא ללשכת הסיוע המשפטי. אין חולק שהעתירה הוגשה בעקבות הליכי גביה שננקטו נגד העותר. מן הפן האובייקטיבי תוצאת השיהוי הוא פגיעה במשיבה ובקופה הציבורית, ומן הפן הסובייקטיבי, יש בשיהוי כה ניכר כדי להעיד בנסיבות המקרה על ויתור מצד העותר.

4.4 כאמור, דין העתירה להידחות גם לגופה. העותר עתר ל"סעד מן הצדק" שבמסגרתו ביקש שבית המשפט יורה על ביטול החיוב בארנונה שהוטל עליו כדין, מכוח הוראת חוק מפורשת ואושר על ידי בית המשפט בפסק דין חלוט. הדין איננו תומך בשום צורה במתן סעד מסוג זה ובמקרה שלנו – גם לא הצדק.
בהקשר זה אוסיף מעבר לנדרש: ניסיונות רבים נעשו על ידי מותבים שונים לסייע לעותר ולהביא את המחלוקת ארוכת השנים לכדי פתרון. כחלק מאותו ניסיון, הסכימה המשיבה להצעת בית המשפט לוותר על 3 חודשי ארנונה מתוך החוב (כפי שאושר בפסק הדין המנהלי ) ואף ל הביע נכונות להידבר עמו למציאת מנגנון תשלום. יש להצטער על כך שהנושא לא צלח.

4.5 לא ניתן לקבל את טענת העותר בסיכומים כי משעה שלא נחקר על תצהירו יש לקבל את הצהרתו לגבי סכום החוב. ראשית, מהעדר חקירת מצהיר על תצהירו (שבלאו הכי אינה ננקטת כדבר שבשגרה בהליך מנהלי) לא נגזר שיש לקבל אוטומטית את שנאמר בו כאילו הוכח. שנית, שכפי שהודגש קודם, עתירה מנהלית זו איננה גלגול נוסף של ההליך הקודם שתחילתו בהשגה על החוב וסיומו בפסק דין בערעור המנהלי. סכום החוב ואופן חישובו אינם עניין ל עתירה דכאן.

5. סופו של דבר, אני מורה על דחיית העתירה.
לפנים משורת הדין, לאור נסיבותיו האישיות של העותר, אין צו להוצאות.

זכות ערעור תוך 45 יום.

המזכירות תשגר פסק הדין לצדדים

ניתן היום, כ"ה ניסן תש"פ, 19 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.