הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 61743-02-17

לפני
כב' השופט חגי ברנר, סגן נשיא

עותר

אלכסנדר ברנע
ע"י ב"כ עו"ד יפית אופק

נגד

משיבה

עיריית תל אביב יפו
ע"י ב"כ עו"ד ציפי ליפשיץ

פסק דין

לפניי עתירה מנהלית שהוגשה נגד עיריית תל אביב – יפו (להלן: "המשיבה"), במסגרתה מבקש העותר צו הצהרתי לפיו הוא איננו חייב כספים למשיבה בגין שלושה נכסי מקרקעין בעיר תל אביב- יפו, והם נכס המצוי ברחוב איילת השחר 4; נכס המצוי ברחוב 3426 ונכס המצוי ברחוב היסוד 16 . עוד מבקש העותר צו האוסר על המשיבה לנקוט נגדו בהליכי גבייה מנהליים בגין נכסים אלה.
רקע
בחודש נובמבר 2016 ירש העותר, יחד עם אחותו, את דירת אימו המנוחה. כאשר ביקש למכור את דירת הירושה, גילה העותר כי ביום 5.1.2017 רשמה המשיבה הערה על הדירה, לפי סעיפים 11(א) ו- 12 לפקודת המסים (גבייה), וזאת בגין חוב ארנונה בסך של 1,048,761 ₪.
העותר טען בפני המשיבה כי איננו חייב לה דבר וכי חובות העבר שלו כלפיה סולקו עוד בשנת 2009, אך המשיבה עמדה על שלה, ומכאן העתירה שלפניי.
העתירה המקורית התייחסה אך ורק לנכס ברחוב איילת השחר 4, אולם משהוברר כי עיקר חובו של העותר למשיבה הוא בכלל בגין נכס אחר, הוא הנכס ברחוב 3426, הותר לעותר לתקן עתירתו.
העותר הגיש איפוא עתירה מתוקנת, בה שב וכפר בקיומו של חוב כלשהו כלפי המשיבה.
בכתב התגובה לעתירה המתוקנת טענה המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי, חוסר ניקיון כפיים של העותר, אי מיצוי הליכים והעדר סמכות עניינית. עוד טענה המשיבה כי דין העתירה להידחות גם לגופו של עניין.
התקיימו דיונים מוקדמים הן בעתירה המקורית והן בעתירה המתוקנת. לאחר מכן השלימו בעלי הדין את טיעוניהם בכתב.
טענות העותר
באשר לנכס שברחוב איילת השחר 4, טען העותר כי מדובר במחסן בשטח של כ- 30 מ"ר אשר נשכר על ידו בשנת 1995 למשך שלושה חודשים בלבד, ואשר לגביו הגיע להסדר עם המשיבה בתחילת שנת 2009 במסגרתו פרע במלואו את החוב המוסכם. תיק ההוצאה לפועל בגין חוב זה נסגר עוד בשנת 2009, ולפיכך לא ברור כיצד הוסיפה המשיבה לנקוט בגינו בהליכי גבייה.
העותר טען כי המשיבה לא פעלה לגבייתו של חוב זה שנוצר עוד בחודש נובמבר 1994, וזאת עד לחודש מאי 2001. גם פלטי המחשב שהציגה המשיבה אינם מעידים על פעולות גבייה עליהן ידע העותר, שכן עובר לאותן שנים הוא היה לקוח מוגבל ולא היו לו חשבון בנק פעיל על שמו וגם לא כרטיסי אשראי, קרנות פנסיה, פוליסות ביטוח וכיוצ"ב. על כן, העותר לא קיבל כל הודעה בדבר הטלת עיקולים ולא ידע אודותם.
העותר אף סבר לתומו כי די בהודעותיו למשיבה לפיהן מעולם לא החזיק בנכס על מנת לבטל כל חיוב שגוי כנגדו.
לטענת העותר, דווקא המשיבה היא זו אשר "ישנה על זכויותיה" שכן במשך 8 שנים לא עשתה דבר לשם גביית החוב. גם אם לשיטתה בשנים מאוחרות יותר ידע העותר אודות החוב, כעולה ממכתב ששלח בא כוחו למשיבה בשנת 2009, שוב חדלה המשיבה ולא פעלה לשם גביית החוב עד לשנת 2012, עת חידשה המשיבה את הליכי הגבייה מבלי שהעותר כלל ידע על כך.
באשר לנכס ברחוב 3426, לגביו ייחסה המשיבה את רובו המכריע של חוב הארנונה, טען העותר כי מעולם לא שכר את הנכס. מי ששכרה אותו היתה חברה בשם א.ב. יזמים בע"מ, וזאת בחודש נובמבר 1994, למשך שנה אחת בלבד. מדובר היה במחסן ששימש את החברה לאחסון מכונות, אלא שהנכס ננטש על ידי אותה חברה עקב קריסתה הכלכלית. בהקשר זה טען העותר כי המשיבה הסתמכה על טיוטת הסכם שכירות בה נקוב אמנם שמו כשוכר של הנכס, אלא שהטיוטה מתייחסת לנכס ברחוב היסוד 16, ולא לנכס ברחוב 3426.
באשר לטענת השיהוי שהועלתה נגדו, טען העותר כי לא השתהה בהגשת העתירה שכן דבר נקיטת הליכי גבייה בגין החוב בקשר לנכס ברחוב 3426 נודע לו לראשונה בעקבות תגובת המשיבה לבקשה לסעדים זמניים שנלוותה לעתירה.
עוד טען העותר כי לשיטת המשיבה נוצר החוב בחודש נובמבר 1994, אולם עד ליום 8.5.2001 לא ננקטו בגינו כל הליכי גבייה מנהלית. דרישת התשלום אשר נשלחה לא עמדה בתנאי הדין שכן חסר בה אזכור לגוש וחלקה, והיא אף נשלחה לכתובת הנכס, אשר ננטש שנים קודם לכן.
לטענת העותר, הליך הגבייה הראשון בו נקטה המשיבה היה הליך עיקול מטלטלין בחודש נובמבר 2002, אלא שאין זה סביר שרשות מנהלית תנקוט הליכי גבייה מנהליים לראשונה וללא צידוק לאחר שנים כה רבות, והיה עליה לעשות כן תוך פרק זמן סביר. על כן, לא רק שהמשיבה השתהתה, אלא שחלה על עילת התביעה שלה התיישנות של ממש.
העותר הוסיף וטען כי פנייתו למשיבה בחודש מאי 2000 בענין חוב הארנונה לא היוותה השגה, ועל כן לא איבד העותר את זכותו לתקוף את החיוב שעה שלא הגיש ערר על ההחלטה לדחות את בקשתו. בעניננו, מדובר בעניין מהותי ועקרוני הקשור בעצם קיום החוב, שכן העותר טען כי לא החזיק בנכס מעולם ועל כן אין לחסום את דרכו לעתור ישירות לבית המשפט במסגרת עתירה מנהלית.
באשר לטענת חוסר תום לב וניקיון כפיים שהעלתה המשיבה נגדו, טען העותר כי המשיבה מתעלמת מפלט מחשב שהופק על ידי נציג מטעמה בחודש ינואר 2017, המלמד כי רק בגין הנכס שברחוב איילת השחר 4 קיים חוב. על כן, גם המשיבה יודעת כי אין כל חוב תקף בכתובת האחרת ולא ברור כיצד היא מפנה כיום אצבע מאשימה כלפי העותר.
באשר לנכס שברחוב היסוד 16, טען העותר כי המשיבה אינה יכולה לחייבו בתשלום ארנונה בגינו שכן מעולם לא דרשה תשלום בקשר אליו. הסכם השכירות עליו מבססת המשיבה את קיומו של החוב הוא בגין תקופה שהחלה ביום 01.11.94 והסתיימה ביום 01.11.95. הסכם זה אינו חתום על ידי מי מהצדדים ושמו של המשכיר איננו נקוב בו. לטענת העותר, הוא הודיע למשיבה בכתב במועדים שונים כי אינו מחזיק בנכס ועל אף שלא היה בידיה הסכם שכירות, היא הוסיפה לחייבו בתשלומי הארנונה בהתבסס על שיחות עם "מיופה כוח" מטעם בעלי הנכס ועם "נציג בעלים", ובהסתמך על ביקור בנכס שהיה סגור. כך למשל, על בסיס שיחת טלפון מיום 14.5.2000 התיימרה המשיבה ללמוד על החזקתו של העותר בנכס, התעלמה מהודעותיו כאמור והוסיפה לחייבו בארנונה עד לשנת 2007.
טענות המשיבה
המשיבה טענה כי העותר חייב לה סך של 1,037,634 ₪ עבור הנכס ברחוב 3426, וזאת בגין התקופה החל מיום 1.11.1994 וכלה ביום 30.9.2007. בנוסף, העותר חייב לה סך של 43,098 ₪ בגין הנכס ברחוב איילת השחר 4, בו החזיק עד ליום 1.1.1997. לטענת המשיבה, החוב בגין נכס זה מתייחס לשנת 1996, קרי, לאחר התקופה שבגינה הושג הסדר פשרה עם העותר בעקבות תביעה כספית שהוגשה נגדו. החוב שהעותר סילק בשנת 2009 הוא חוב שנצבר עד ליום 31.12.1995, אלא שלאחר מכן נוצר חוב חדש בגין שנת 1996, שמעולם לא סולק.
המשיבה טענה כי דין העתירה להדחות על הסף וכי העותר איננו זכאי לכך שעתירתו תיבחן לגופו של ענין. המשיבה טענה כי אין לדון במסגרת של עתירה מנהלית בטענות הנתונות לסמכות ייחודית של ועדת הערר לענייני ארנונה וכי העותר לא מיצה את ההליכים כנדרש לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976 (להלן: "חוק הערר"). בנוסף, דין העתירה להידחות על הסף מחמת השיהוי בהגשתה, שכן חרף שלל הזדמנויות שנקרו בדרכו, העותר לא נקט בהליכים משפטיים במועדים הקבועים לכך על פי הדין.
בהתייחס לשני הנכסים נשוא החוב, טענה המשיבה כי כל דרישות החוב נשלחו לכתובתו המעודכנת של העותר במשרד הפנים, קרי, לרחוב חנוך 6, תל אביב, ו/או לכתובת הנכס נשוא החוב, וזאת כאשר העותר ידע כל העת על ההליכים המתנהלים כנגדו. על כן, הדרישות הומצאו לעותר כדין. זאת ועוד, המשיבה גם נקטה בפעולות גבייה ממשיות ורצופות אשר גם מהן ניתן להסיק כי העותר היה מודע כל העת לחובו.
המשיבה טענה כי עוד בשנת 2000 קיבל העותר לידיו את תשובת מנהל הארנונה אשר דחה את השגתו של העותר על חיובי הארנונה. העותר לא הגיש ערר על החלטה זו ובחר שלא לשלם את חובו. על כן, אין בהגשת העתירה, כ- 23 שנים מיום שנודע לעותר על רישומו כמחזיק בנכס, כ – 21 שנים מיום שפנה לראשונה למשיבה לבירור חובותיו וכ- 17 שנה מיום שנדחתה השגתו, כדי לרפא את הפגם הכרוך בהגשת העתירה בשיהוי כה ניכר.
המשיבה טענה כי יש לדחות את טענת העותר בדבר קיומם של שיהוי והתיישנות ביחס למשיבה, שהרי די במשלוח הודעות עיקול על ידי המשיבה על מנת להקים חזקת ידיעה לחייב וכדי לעצור את מרוץ ההתיישנות והשיהוי.
עוד טענה המשיבה כי יש לדחות את טענת "איני מחזיק" אשר הועלתה על ידי העותר, שכן היא מבוססת על טענותיו ביחס לחוזה השכירות אשר הומצא למשיבה לצורך רישומו של העותר כמחזיק בנכס ברחוב 3426. העותר ידע על החוב ובחר שלא להגיש ערר על החלטת מנהל הארנונה מיום 27.5.2000. אין זה מתפקידו של מנהל הארנונה לברר סכסוך בין נישום לבין בעל הנכס בדבר זהותו של המחזיק בנכס, וככל שיש לנישום טענות נגד בעל הנכס, עליו להעלותן כלפי הבעלים ולא כלפי המשיבה.
המשיבה טענה כי הנכס ברחוב 3426 הוא אותו הנכס ממש המצוי בברחוב היסוד 16, שכן מדובר בנכס פינתי, המצוי במפגש שני הרחובות הללו. יתר על כן, העותר לא טען מעולם, קודם להגשת העתירה, כי מדובר בנכסים שונים, אף לא במסגרת ההשגה שהגיש בשנת 2000.
באשר לטענה כי המשיבה חייבה את העותר בהתבסס על שיחה עם "מיופה כח", הרי שטענה זו נדחתה על ידי מנהל הארנונה במסגרת דחיית ההשגה מיום 27.05.2000 עליה כאמור לא הוגש ערר. בתשובת מנהל הארנונה צוין מפורשות כי בבדיקה שנערכה ביום 22.5.2000 נמצא שבנכס מאוחסנות מכונות שתיה אוטומטיות, קרי, מדובר באותו עסק שהפעיל העותר בנכס, ועל בסיס האמור הוא המשיך להיות מחויב בגינו עד לשנת 2007. רק בשנת 2007, בעקבות ביקורת נוספת שנערכה במקום על ידי המשיבה, הופסק רישומו של העותר כמחזיק בנכס.
זאת ועוד, כך טענה המשיבה, העותר הוא בעל מניות בחברת א.ב. יזמים בע"מ, וחברה זו נמחקה אצל רשם החברות עוד לפני היווצרות החובות ולפיכך היא אף לא היתה כשירה לחובות וזכויות, ולא ניתן היה לרשום אותה כמחזיקה לצורך חיוב בארנונה.
תשובת העותר לטיעוני המשיבה
בתשובתו לטיעוני המשיבה, טען העותר כי עסקינן במקרה מובהק בו יש לדחות את טענות הסף אשר מעלה המשיבה ולאפשר לו את יומו בבית המשפט, וזאת בשל הפגיעה הממשית בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי.
לעניין המצאת דרישת התשלום והתראות החוב בכתובתו של העותר במשרד הפנים, טען העותר כי כל אחת מאותן התראות ו/או דרישות נשלחו לכתובת אחרת. כך למשל, ההודעה הראשונה נשלחה לכתובת ברחוב 3426, אולם זו אינה כתובתו של העותר במשרד בפנים וגם אין זה מקום עסקיו הרגיל. יתר על כן, כך טען העותר, מכתב הדרישה אינו ערוך לפי טופס 1 שבתוספת לתקנות המסים (גבייה), התשל"ד – 1974. הוא חסר פרטים ואיננו חתום. על כן, לא הוצגה כל ראייה בדבר ידיעתו של העותר אודות פעולות הגבייה.
העותר הוסיף וטען כי לא היו לו חשבונות בנק באותן שנים בהן נשלחו הודעות עיקול על נכסיו, שכן היה לקוח מוגבל נוכח תיקי הוצל"פ שנוהלו נגדו.
באשר לטענת המשיבה כי אין זה מתפקידה לבחון טענות כנגד הסכמי שכירות, טען העותר כי לא מדובר בטענת זיוף או מרמה "רגילה", שכן מדובר במסמך בן עמוד אחד, שאיננו חתום. לא מופיעים בו פרטי בעלי הנכס, הכתובת בו אינה נכונה וחרף זאת על בסיסו רשמה המשיבה את העותר כמחזיק. כל זאת, שעה שהעותר הודיע למשיבה כי איננו מחזיק. לעניין זה טען העותר כי המשיבה התעלמה ממכתב ב"כ יורשי המנוח עבדאללה שניר (הם בעלי הנכס) המופנה לחברת א.ב. יזמים בע"מ בעניין חידוש הסכם השכירות, דבר המהווה ראייה לכך שככל שאכן נחתם הסכם שכירות, הרי שהוא נחתם מול החברה ולא מול העותר באופן אישי. עוד טען העותר כי החברה הרשומה כמחוקה הינה חברת א.ב. יזמים אוטומטים (1991) בע"מ ולא חברת א.ב. יזמים בע"מ.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, וכן באסופת המסמכים שצורפו לכתבי הטענות, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות.
אקדים ואומר כי העותר איננו תוקף החלטה מנהלית קונקרטית שהתקבלה בעניננו, ותעיד על כך העובדה שהוא מבקש סעדים הצהרתיים נגד המשיבה, משל היה מדובר בתובענה אזרחית. כידוע, במסגרת עתירה מנהלית נדרש העותר להצביע על החלטה מסויימת שהוא מבקש לבטלה, וכזאת העותר לא עשה. כבר מטעם זה דינה של העתירה להדחות על הסף. יחד עם זאת, המשיבה עצמה לא העלתה טענה זו, ולכן יש לבחון את העתירה באספקלריה של הטענות שהעלו בעלי הדין.
מחומר הראיות עולה כי במהלך השנים המשיבה נקטה בפעולות גבייה רבות מספור בנוגע לשני הנכסים שבמחלוקת, כמפורט להלן.
דרישות ופעולות בנוגע לנכס ברחוב 3426 (חוב רשום בסך של 1,037,634 ₪):
ביום 20.11.1994 נשלחה לעותר הודעה על רישומו כמחזיק בנכס החל מיום 1.11.1994.
ביום 12.06.1996 פנה העותר טלפונית למשיבה לשם בירור חובותיו.
ביום 14.01.1997 ערכה המשיבה ביקורת בנכס, ונמצא כי הנכס סגור.
ביום 21.12.1999 קיבל העותר דרישת תשלום, לגביה הגיש השגה ביום 26.03.2000. ההשגה נדחתה במכתב מיום 7.6.2000.
ביום 8.5.2001 נשלחה דרישה נוספת לעותר.
ביום 11.06.2002 בוצע רישום מיטלטלין ואזהרה בטרם פריצה, לרבות בכתובת מגוריו של העותר.
ביום 07.11.2002 בוצע דו"ח על תפיסת המטלטלין במגורי העותר.
ביום 24.11.2002 הגיע העותר לפגישה בעירייה, בה טען כי חוזה השכירות של הנכס נעשה מול החברה ולא מולו אישית.
ביום 24.12.2002 בוצע דו"ח על תפיסת מטלטלין בכתובתו המעודכנת של העותר במשרד הפנים.
ביום 17.06.2003 בוצע רישום מטלטלין בנוכחות אשתו של העותר.
ביום 04.08.2003 בוצע רישום מטלטלין נוסף והתראה לפני פריצה.
ביום 17.09.2003 בוצעו התראה ורישום מטלטלין בנוכחות העותר.
ביום 01.06.2004 בוצעו פריצה ורישום מטלטלין בביתו של העותר.
בחודש ינואר 2007 פנתה אשת העותר לעירייה, טענה כי היא והעותר פרודים וביקשה שלא תבוצענה פעולות גביה בדירתה.
בשנת 2007 נשלחו עיקולים לכל הבנקים, חברות הביטוח וחברות אשראי. במקביל, בשנים 2007- 2008 נשלחו הודעות ותזכורות חוב לעותר.
ביום 04.06.2008 פנה ב"כ העותר למשיבה ביחס לחוב בתיק הוצל"פ 01-XX382-96-9 (חוב בגין הנכס ברחוב איילת השחר 4).
ביום 16.11.2008 נשלח עיקול נוסף למשרד התחבורה.
בחודש ינואר 2009 נשלחו עיקולים נוספים.
ביום 18.06.2009 פנה שוב ב"כ העותר למשיבה וביקש להסדיר את החוב בתיק ההוצל"פ (חוב בגין הנכס ברחוב איילת השחר 4).
ביום 24.06.2009 נערכה שיחה טלפונית בין נציגת העירייה לבין ב"כ העותר, במהלכה נמסר לב"כ העותר כי מעבר לחוב בתיק ההוצל"פ, יש לעותר חוב נוסף בגין הנכס ברחוב 3426.
ביום 13.07.2009 השיבה המשיבה על פניית בא כוחו של העותר מיום 18.6.2009, וציינה כי לעותר יש חוב לא רק בגין הנכס ברחוב איילת השחר 4, אלא גם בגין הנכס ברחוב 3426. המשיבה אף נקבה בסכום החוב בגין שני הנכסים.
בשנים 2010 ו- 2011 נשלחו צווי עיקול לבנקים, לחברות ביטוח ולמוסדות פיננסיים.
בחודשים ינואר וספטמבר 2012 נשלחו לעותר דרישות תשלום.
בשנת 2013 נשלחו צווי עיקול לבנקים, לחברות ביטוח ולמוסדות פיננסיים.
בחודשים ינואר ופברואר 2014 נשלחו לעותר דרישות תשלום.
בשנת 2014 נשלחו צווי עיקול לבנקים, לחברות ביטוח ולמוסדות פיננסיים.
בחודשים יולי וספטמבר 2015 נשלחו לעותר דרישות תשלום.
בשנים 2015 ו- 2016 נשלחו צווי עיקול לבנקים, לחברות ביטוח ולמוסדות פיננסיים.
בחודשים פברואר ונובמבר 2016 נשלחו לעותר הודעות בדבר קיום חוב.
דרישות ופעולות בנוגע לנכס ברח' איילת השחר 4 (חוב רשום בסך של 43,098 ₪):
ביום 12.06.1996 פנה העותר טלפונית למשיבה לברור חובותיו.
ביום 30.10.1999 נשלחה דרישת חוב לפי פקודת המסים (גביה) לכתובתו המעודכנת של העותר.
החל משנת 1999 החלה המשיבה בביצוע עיקולים על נכסי העותר.
ביום 02.08.2006 בוצע עיקול ברישום לעותר בטרם נקיטת פעולה בכח.
ביום 17.09.2006 נמסרה דרישה לתשלום חוב לידי העותר.
ביום 16.11.2008 נשלחה הודעת עיקול רכב למשרד התחבורה.
בשנים 2009, 2010, 2011 ו- 2012 נשלחו צווי עיקול לבנקים, לחברות ביטוח ולמוסדות פיננסיים.
בחודשים ינואר וספטמבר 2012 נשלחו לעותר דרישות תשלום.
בשנת 2013 נשלחו צווי עיקול לבנקים, לחברות ביטוח ולמוסדות פיננסיים.
בחודשים ינואר, פברואר ויולי 2014 נשלחו לעותר דרישות תשלום.
בשנת 2015 נשלחו צווי עיקול לבנקים, לחברות ביטוח ולמוסדות פיננסיים.
בחודשים ינואר ופברואר 2016 נשלחו לעותר דרישות תשלום.
מן המקובץ לעיל מתבקשת המסקנה כי העותר ידע היטב על כך שלפי רישומי המשיבה, הוא חב לה סכומי כסף ניכרים בגין שני הנכסים שבמחלוקת. כך למשל, בחלק מהמקרים בוצע עיקול ברישום בביתו של העותר; בחלק מן המקרים נמסרה לו אישית דרישת תשלום; העותר עצמו אף פנה למשיבה, הן בכוחות עצמו והן באמצעות בא כוחו, במטרה להסדיר את חובותיו. בין השאר הוא ביקר במשרדי המשיבה ביום 24.11.2002 על רקע דרישת החוב. פנייתו האחרונה למשיבה נעשתה ביום 18.6.2009 באמצעות בא כח. פנייה זו נענתה במכתב של המשיבה מיום 13.7.2009, בו פורטו חובותיו של העותר בגין שני הנכסים, כפי שהיו נכון לאותה עת. נעלה איפוא מכל ספק כי לפחות מאז יום 13.7.2009 ידע העותר היטב על החובות המיוחסים לו בספרי המשיבה, אך לא נקט בהליכים משפטיים לשם ביטולם (למעט סגירת החוב בתיק ההוצל"פ, במהלך שנת 2009, חוב שהתייחס לנכס ברחוב איילת השחר 4 בגין התקופה שעד לשנת 1995, ועד בכלל, אך לא כלל את החוב שנוצר בשנת 1996). טענתו של העותר, לפיה חרף נסיונות הגבייה הרבים מספור שבוצעו בעניינו, הוא כלל לא ידע על החובות, היא פשוט בלתי מתקבלת על הדעת.
מכל מקום, אף אם אניח לטובתו של העותר כי לא ידע על כלל הפעולות שנקטה המשיבה, כגון, עיקולים אצל צדדים שלישיים שלא העלו דבר (עיקולים אצל בנקים, חברות ביטוח, חברות אשראי ומשרד הרישוי), הרי שעצם נקיטת ההליכים שוללת את טענת השיהוי וההתיישנות שמעלה העותר, שהרי ברור כי המשיבה לא שקטה על שמריה וניהלה נסיונות גביה רבים ורצופים כמעט בכל משך התקופה. מצב דברים זה גם מקים למשיבה את חזקת תקינות המנהל.
יפים לעניננו הדברים שנפסקו אך לאחרונה בע"א 8158/16 אפרים בן מנחם נ' פקיד שומה - מס הכנסה חיפה (פורסם בנבו, 16.10.2018) (בפסקה 4):
"לאחר שנים כה רבות – ומשהראה המשיב כי שלח הודעות עיקול – אני סבורה שעומדת למשיב חזקת תקינות המינהל, וכל עוד לא הוכח אחרת חזקה שהודעות עיקול אלה הגיעו ליעדן. חזקת תקינות המינהל נועדה בדיוק למקרים מסוג זה, שבהם הרשות עשויה להידרש להציג ראיות לפעולות שבהן נקטה לאחר שנים רבות (ראו: ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749, 756 (2000); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 35-33 (2017))."
חרף ריבוי הפניות אליו, העותר לא הסדיר את חובותיו (למעט הסדרה חלקית של החוב בגין הנכס ברחוב איילת השחר 4), ולא נקט בהליכים המשפטיים בהם היה רשאי ואף חייב לנקוט על מנת לתקוף את חוקיות החיובים שהושתו עליו. כל אותן שנים היה העותר שקוע בחובות, ולכן לא גילה כל ענין אמיתי בהסדרת חובותיו, שהרי ממילא לא עלה בידי המשיבה לתפוס נכס כלשהו של העותר. מה שהשתנה הוא שבחודש נובמבר 2016 ירש העותר, יחד עם אחותו, את דירת אימו המנוחה. או אז עלה בידי המשיבה לראשונה לתפוס נכס כלשהו של העותר, וזאת עשתה המשיבה באמצעות רישום הערה על הדירה, לפי סעיפים 11(א) ו- 12 לפקודת המסים (גבייה). בשום פנים ואופן לא היה מדובר בפעולת גבייה ראשונה שנקטה המשיבה נגד העותר, כי אם בפעולת גביה אחרונה, ולשם שינוי, פעולה שהוכתרה בהצלחה מקץ שנים רבות של מאמצי גבייה שהעלו חרס.
למעשה, העותר מנסה לראשונה כעת, בחלוף למעלה מעשרים שנה מאז נוצרו חובותיו, להעמיד במבחן שיפוטי את צדקת חיובי הארנונה, אלא שברור כי כיום אין כל דרך מעשית לברר האם לגופו של ענין מדובר בחיובים מוצדקים אם לאו. כך למשל, כיצד ניתן לברר כיום מי החזיק בנכס ברחוב 3426 החל מיום 1.11.1994 וכלה ביום 30.9.2007? וכך למשל, כיצד ניתן לברר כיום האם חוזה השכירות שנמסר למשיבה בגין תקופה שהחלה ביום 01.11.94 והסתיימה ביום 01.11.95, ועל יסודו רשמה המשיבה את העותר כמחזיק של הנכס ברחוב 3426, מתייחס בכלל לנכס אחר כפי שטוען העותר? (נזכיר כי לטענת המשיבה מדובר באותו נכס ממש). בהקשר זה יוער כי טענתו של העותר לפיה מדובר בנכסים שונים זה מזה היא בבחינת טענה כבושה, שכן במסגרת מכתבו למשיבה מיום 2.5.2000, שנכתב בקשר לדרישת התשלום בגין הנכס ברחוב 3426, לא טען העותר כי החשבון מתייחס בכלל לנכס ברחוב היסוד 16, כפי טענתו היום, אלא רק טען שהנכס הושכר לחברת א.ב. יזמים בע"מ, שהוא אחד ממנהליה.
לא נעלמה מעיני טענת העותר לפיה בהתאם לחוות דעת מומחה לפענוח תצלומי אויר מטעמו, הנכס ברחוב 3426 עבר שינויים במרוצת השנים באופן שחדל להתאים לשימוש כמחסן סגור, אלא שעיון בחוות הדעת מגלה כי מדובר בהשערות כאלה ואחרות מצד המומחה, מה שרק ממחיש את הצורך לברר טענות כאלה בזמן אמת, ולא בחלוף שנים כה רבות.
כך גם, מפאת חלוף הזמן, אין אפשרות מעשית לברר כיום האם העותר המשיך להחזיק בנכס ברחוב איילת השחר 4, עד ליום 1.1.1997, קרי, שנה נוספת מעבר לתקופת ההחזקה שבגינה הגיע העותר בשעתו להסדר כספי עם המשיבה. ודוק: תיק ההוצל"פ בגין החוב שרבץ על נכס זה נפתח על יסוד פסק דין כספי, בגין תקופה שהסתיימה ביום 31.12.1995, אלא שלאחר שניתן פסק הדין נקטה המשיבה בהליכי גבייה בגין חוב ארנונה לשנת 1996, קרי, חוב שנוצר לאחר התקופה שבגינה ניתן פסק הדין.
האשם בענין זה רובץ לפתחו של העותר, ולפתחו בלבד, שכן המשיבה לא שקטה על שמריה וביצעה נגדו אינספור פעולות גבייה, שלא צלחו, עד אשר שמה לראשונה את ידיה על הדירה שירש העותר בחודש נובמבר 2016, והצליחה לרשום ביחס אליה הערה לפי פקודת המיסים (גביה).
תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א – 2000 (להלן: "התקנות"), קובעת כי יש להגיש עתירה מנהלית תוך 45 ימים מיום מתן ההחלטה נשוא העתירה או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה. במקרה דנן, כפי שכבר ראינו, העותר ידע על הליכי הגביה נגדו לפני שנים רבות, שהרי עוד בחודש דצמבר 1996 הוא פנה טלפונית למשיבה לצורך בירור חובותיו. פניה זו נעשתה לאחר שנשלחה אליו ההודעה על רישומו כמחזיק בנכס ברחוב 3426 ולאחר שנשלחו אליו דרישות חוב בהתאם לרישום זה. ברי איפוא כי כבר בשלב הזה היה העותר מודע לחיובים הרשומים בספרי המשיבה. חרף זאת, העותר לא הגיש עתירה מנהלית ולא פנה להליכים משפטיים אחרים לשם ביטול החיובים. העותר טען אמנם כי סבר לתומו שדי בהודעותיו לפיהן אינו מחזיק בנכס כדי למחוק את החוב. ברם, טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהמשיבה שלחה לעותר דרישה כספית ביום 21.12.1999, לגביה הגיש העותר השגה ביום 26.03.2000, השגה שנדחתה במכתב של המשיבה מיום 7.6.2000. העובדה שהעותר טוען כי לא מדובר בהשגה, אינה מעלה או מורידה. מה שחשוב הוא שפניית העותר למשיבה, בין שנסווגה כהשגה ובין שלא, מעידה על כך כי ידע היטב, כבר בשנת 2000, על קיומו של חוב בספרי המשיבה ולא פעל בדרכים הקבועות בדין לשם ביטולו. כך גם נחזור ונזכיר את חילופי המכתבים בין ב"כ העותר לבין המשיבה, בשנת 2009, עת הובהר לעותר, ברחל בתך הקטנה, כי רשומים לחובתו חיובי ארנונה בגין שני הנכסים. ושוב, העותר ישב בחיבוק ידיים ולא עשה דבר כדי לתקוף את חוקיות החיובים.
באשר לנכס שברחוב איילת השחר 4, הרי שגם לעניין זה יש לדחות את טענותיו של העותר כי לא היה מודע לחובו. כפי שראינו, דרישות תשלום לפי פקודת המסים (גביה) נשלחו לעותר החל משנת 1999 וכן נשלחו צווי עיקול למחזיקים שונים. כל זאת, במקביל לתיק ההוצל"פ שנוהל נגד העותר בגין חוב כספי קודם בקשר לנכס זה. העותר טען כי נוכח סגירת תיק ההוצאה לפועל בשנת 2009, לא היה מודע לחוב הנטען, אלא שגם לאחר מועד זה נשלחו לכתובת מגורי העותר, ברחוב חנוך 6 בתל אביב, דרישות תשלום בגין הנכס ברחוב איילת השחר 4. ראה למשל דרישות מיום 4.2.2014 ומיום 8.2.2016 (נספח 2 לתגובת המשיבה לעתירה). על כן, מאחר ודרישות החוב נשלחו לכתובתו המעודכנת של העותר במשרד הפנים, רשאית היתה המשיבה להסתמך על חזקת המצאה בדואר על פי סעיף 12ב לפקודת המיסים (גביה) וחזקה על העותר שקיבל מכתבים אלו (רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' כרם (פורסם בנבו, 11.06.2013)).
העותר איננו חולק על כך שדרישת המשיבה מיום 27.11.2016 הגיעה לידיו, אלא שראה זה פלא, דרישה זו נשלחה בדיוק לאותה כתובת אליה שלחה המשיבה דרישות קודמות, שאת דבר קבלתן מכחיש העותר. פשיטא שאם את הדרישה מיום 27.11.2016 קיבל העותר לידיו, כך גם קיבל את הדרישות שקדמו לה. הסיבה להבדל בגישתו של העותר ביחס לדרישות הללו נעוץ בכך שהדרישה האחרונה התקבלה אצל העותר לאחר שכבר נרשמה הערה לטובת המשיבה על הדירה שיירש, ולכן זו הפעם לא יכול היה העותר להרשות לעצמו להתעלם מן הדרישה. לעומת זאת, הדרישות הקודמות שנשלחו לעותר לא עניינו אותו כלל ועיקר, משום שלא היה לו רכוש שניתן לתפוס. אמור מעתה, הדרישות נשלחו והגיעו לכתובת הנכונה, אלא שהעותר התעלם מהן עד אשר הגיע לרשותו רכוש שעלה בידי המשיבה לשים עליו את ידה.
ודוק. בהחלטתו של מנהל הארנונה מיום 7.6.2000 נכתב כי: "...הריני דוחה השגתך. כקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת הארנונה) – תשל"ו 1976 עומדת לרשותך הזכות להגיש ערר על החלטתי בפני ועדת הערר וזאת תוך 30 יום...".
העותר, מסיבותיו הוא, לא הגיש ערר לועדת הערר. חלף זאת הוא המתין קרוב ל- 17 שנה, עד אשר הגיש את העתירה ביום 28.02.2017. זאת עשה העותר מבלי שביקש להאריך לו את המועד להגשת עתירה בהתאם לאמור בסעיף 3(ג) לתקנות, ואף מבלי שנתן כל נימוק המצדיק את השיהוי הקיצוני בהגשת העתירה.
לעניין זה, נפסק לא אחת כי קיימת חשיבות רבה בהקפדה על המועדים שנקבעו בתקנה 3:
"לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַּת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. "
(עע"מ 1981/02 קיסר – הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון (פורסם בנבו, 04.03.2002)).
יצויין כי טענת שיהוי הינה טענת סף שיש לבררה ולהכריע בה עוד בטרם באים לבחון את העתירה לגופה (עע"מ 3068/17 עיריית תל אביב-יפו נ' דוד מיכקשווילי (פורסם בנבו, 19.11.2018) (בפסקה 18)).
הגשת העתירה בשיהוי כה ניכר אף גרמה לכך שעתה, בחלוף שנים כה רבות מאז נוצרו חובות הארנונה, אין לבית המשפט, ואף לא למשיבה, כל אפשרות מעשית לבחון לגופן את טענות העותר בענין עצם ההצדקה לקיומם של החובות. כך לא ניתן כיום לברר את הטענות בדבר זהות המחזיק בנכסים ויש קושי ניכר לברר את הטענות בדבר מצב הנכסים במועדים הרלוונטיים. הוא הדין בטענת העותר לפיה הנכס ברחוב היסוד 16, הנזכר בהסכם השכירות שהעותר היה צד לו, איננו למעשה הנכס ברחוב 3426 שבגינו נצבר עיקר חובו של העותר.
אשר על כן, דין העתירה להדחות על הסף מחמת השיהוי הקיצוני בהגשתה.
זאת ועוד. הגשת עתירה מנהלית אינה עולה בקנה אחד עם הדרך הדיונית הנכונה לתקוף חיובי ארנונה בטענת "אינני מחזיק".
חוק הערר קובע את המסלול הדיוני לפיו צריך לפעול נישום המבקש להשיג על חיובו בתשלום ארנונה: ראשית, על הנישום להשיג על הודעת התשלום בפני מנהל הארנונה, תוך 90 יום מעת קבלת הודעת התשלום, וזאת על יסוד אחת העילות הנקובות בסעיף 3(א) לחוק הערר (קרי, הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו; הנישום אינו מחזיק בנכס; היה הנכס עסק - הנישום אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס); שנית, ככל שהשגתו נדחתה, רשאי הנישום לערור תוך 30 יום מעת קבלת התשובה, בפני ועדת הערר, כאמור בסעיף 6(א) לחוק הערר; לבסוף, על החלטת ועדת הערר רשאי הנישום לערער בדרך של הגשת ערעור מנהלי לבית המשפט לעניינים מנהליים, כאמור בסעיף 6(ב) לחוק הערר (ראו גם: עע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש (פורסם בנבו, 05.09.2005)).
הנה כי כן, נקודת המוצא היא שוועדת הערר הינה הרשות המוסמכת לבחון את טענותיו של מחזיק בנכס נגד החלטות מנהל הארנונה. הוועדה היא בעלת שיקול הדעת בתחומי סמכותה והיא אשר שומעת את הראיות הרלוונטיות, מתרשמת מהן באופן בלתי אמצעי וקובעת ממצאים עובדתיים.
בצדו של מסלול השגה ייחודי זה הקבוע בחוק הערר, מתקיים המסלול הכללי הקבוע בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס – 2000 ( להלן: "חוק בתי משפט לעניינים מנהליים") הנוגע להגשתן של עתירות מנהליות בעניינים הקבועים בו, לרבות בענייני ארנונה ( ראה סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים וכן פריט מס' 1 לתוספת הראשונה).
לעניין זה נפסק כי:
"מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה ... על רקע תפיסה זו דחה בית-המשפט הגבוה לצדק לא אחת עתירות שונות בעניינים שבהם נמצא לעותר סעד חלופי בדרך של השגה וערר... עם זאת ראוי לציין כי נשמר גם כך פתח צר המאפשר לבית-המשפט הרגיל או לבג"ץ להיזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר, והוא כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת."
(רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד (4) 481 ).
ובהקשר הקונקרטי של טענת "אינני מחזיק", כבר נפסק כי בדרך כלל מקומה של טענה זו הוא במסלול של השגה וערר, ולא במסלול של עתירה מנהלית. ראה בר"מ 7618/16 עיריית תל אביב-יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ (פורסם בנבו, 04.12.2016) (בפסקה 10) ( להלן: "קניון רמת אביב"):
"חוק הערר מורה כי נישום המבקש להעלות טענות בעילות מסוימות רשאי לעשות כן תחילה באמצעות הגשת השגה למנהל הארנונה, ובהמשך לכך על-ידי הגשת ערר על החלטתו של מנהל הארנונה לוועדת הערר. על העילות שיוחדו למסלול ההשגה נמנית גם טענת "אינני מחזיק" (ראו: סעיף 3(א)(3) לחוק הערר). ככלל, רק לאחר שימצה הנישום את ההליכים במסלול ההשגה והערר, הוא יוכל להביא את עניינו אל בית המשפט לענינים מינהליים, במתכונת של ערעור מינהלי (ראו: סעיף 6(ב) לחוק הערר; סעיף 5 ופרט 7 לתוספת השנייה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לענינים מינהליים); ..."
(ראו לעניין זה גם את עת"מ 49056-01-14 אלימאל בע"מ נ' עיריית תל אביב (פורסם בנבו, 01.06.2016) ; עע"מ 8329/14 עיריית קרית אתא נ' נילי קורן (פורסם בנבו, 31.05.2016) ; עת"מ 46488-09-17 אלכסיי צ'ובנקו נ' מוסך בזק חיפה בע"מ (פורסם בנבו, 08.06.2018)).
לכלל זה ישנם שני חריגים שבהתקיימם, ניתן לברר את טענת "אינני מחזיק" גם בעתירה מנהלית: חריג אחד הינו חקיקתי, והוא נועד למנוע מצב שבו תיחסם דרכו לערכאות של מי שחוייב בתשלום ארנונה שלא בצדק, והחריג השני הוא חריג פסיקתי, החל כאשר מדובר במקרה בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת. יחד עם זאת, הובהר בפסיקה כי מדובר במקרים חריגים בלבד, וכי יש להקפיד שלא לערב את בתי המשפט בהכרעות הנתונות על פי דין למנהל הארנונה ולוועדות הערר (ראו: קניון רמת אביב בפסקאות 12 ו- 13).
בענייננו, העותר לא מיצה את ההליכים הקבועים בחוק הערר לשם השגה על חיובי הארנונה, והגיש עתירה זו בלא ליישם את המסלול הדיוני של הגשת השגה ולאחר מכן ערר לוועדת הערר.
אינני סבור כי חלים על המקרה הנוכחי החריגים שצויינו לעיל, אשר מאפשרים לעקוף את המסלול הדיוני הרגיל לפי חוק הערר, לשם בירור טענת "אינני מחזיק". לא מדובר בענין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת החורגת מעניינו הספציפי של העותר. כך גם לא ניתן לקבוע שמדובר בחיובי ארנונה בלתי צודקים על פניהם. בסופו של דבר, מדובר סרבן חוב שידע היטב על קיומם של חובות הרשומים על שמו בספרי המשיבה, אך העדיף לשבת בחיבוק ידיים משום שלא היו לו נכסים בני מימוש. בכך הכשיל העותר במו ידיו את האפשרות לבחון בזמן אמת את צדקת חיובי הארנונה שהושתו עליו. רק כאשר ירש העותר נכס מקרקעין, ורק כאשר רשמה המשיבה הערה על נכס זה, נוצר אצל העותר תמריץ לתקוף את החיובים שמהם התעלם במשך שנים ארוכות. זו אינה סיבה מספקת לאפשר לעותר לעקוף את המנגנון של הגשת השגה והגשת ערר לוועדת הערר, בניגוד לדרך שמתווה חוק הערר. זאת ועוד, השגותיו של העותר נגד החוב נשענות על טענות עובדתיות מובהקות, שהפורום המתאים לבירורן היה מנהל הארנונה ולאחריו ועדת הערר. לא ניתן במסגרת עתירה מנהלית לערוך בירור עובדתי מקיף כזה, לא בזמן אמת וודאי שלא בחלוף שנים כה רבות מאז נוצר החוב.
גם מטעם זה- אי מיצוי הליכי השגה וערר- דין העתירה להדחות.
לכל אלה יש להוסיף כי העתירה נגועה בחוסר נקיון כפיים מצידו של העותר. מי שקורא את העתירה לתומו מתרשם כי המשיבה ישבה בחיבוק ידיים במשך עשרים שנה ולא ביצעה פעולות גבייה כלשהן, שעה שהמציאות העובדתית היא שונה בתכלית. כך גם מקריאת העתירה נוצר הרושם כי דבר קיומו של החוב נפל על העותר כרעם ביום בהיר לראשונה בשנת 2017. ברם, כפי שראינו קודם, המשיבה ביצעה אינספור הליכי גבייה מתוך נסיונות, שכשלו, לגבות את חובותיו של העותר. זה האחרון ידע היטב אודות קיומם של החובות (הגם שכפר בצדקתם). בעתירתו הסתיר העותר מבית המשפט את התמונה המלאה והכחיש הן את קיומן של פעולות הגבייה והן את דבר ידיעתו אודות החובות. בהתנהלותו זו נהג העותר בחוסר ניקיון כפיים, דבר המעיב על עתירתו (ראו לעניין זה: בג"צ 447/81 עמיר חברה לשירותים ואחזקה בע"מ נ' עיריית הרצליה, פ"ד ל"ה(4), 670 (1981); בג"צ 291/81 חברת האני מיסטר די בע"מ נ' מנהל המכס והבלו, פ"ד ל"ו(4), 53, 56 (1982); בג"צ 3917/03 ג'האד צבחי מחמד עטאאללה נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (פורסם בנבו, 29.03.2007)).
אשר על כן, העתירה נדחית.
העותר יישא בהוצאות המשיבה בסך של 10,000 ₪.
הפקדון שהפקיד העותר בקופת בית המשפט במסגרת הליכי צו הביניים, יועבר למשיבה על חשבון חובותיו של העותר, והיתרה, ככל שתהיה, תוחזר לעותר.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ט שבט תשע"ט, 25 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.