הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 60650-05-16

בפני
כבוד ה שופטת גיליה רביד

עותרים

רון עטר
באמצעות עו"ד רונן צרפתי

נגד

משיבים

עירית תל-אביב-יפו
באמצעות עו"ד ציפי ליפשיץ' ממשרד עו"ד אבי נימצוביץ'

פסק דין

1. עתירה זו מכוונת כנגד חוב ארנונה שנצבר על נכס בדרך יפו 43 בתל אביב (להלן: "הנכס"), וזאת בהתייחס לתקופה שבין 9/1999 - 31.5.2001 בסכום שהצטבר לכדי כ- 55,900₪. העותר החזיק בנכס לצורכי משרד החל משנת 1992 והיה רשום בספרי המשיבה כמחזיק לצורכי ארנונה מאז ועד לתאריך 1.6.2001 מועד שבו הודיע בעלי הנכס על שינוי המחזיק.
עתירת העותר היא לקבוע כי הוא איננו חב בחוב הארנונה הנ"ל הן משום שחדל להחזיק בנכס בתאריך 31.3.01, שלא כנטען כנגדו, והן משום שהחוב התיישן והמשיבה איננה רשאית לנקוט כנגדו בהליכי גבייה מנהליים מכוח פקודת המסים (גביה).

2. תמצית טענות העותר בכתב העתירה:

2.1. לטענת העותר, מחמת הידרדרות במצבו הבריאותי הוא נאלץ להפסיק את עבודתו ועזב את הנכס בתאריך 31.3.01. תימוכין לכך ניתן למצוא, לדבריו, ברישומים המעודכנים של חברת חשמל ובזק שאותם העביר למשיבה. לגישתו, החל ממועד זה לא הייתה עוד המשיבה זכאית לחייבו במיסי ארנונה.

2.2 לדברי העותר, במהלך כל השנים מאז חודש 6.2001 (עת נודע לו על חובו) ועד 2011 הוא כתב עשרות מכתבים למשיבה וניהל עשרות שיחות טלפון ופגישות, בניסיון להביא את המחלוקת לסיומה (ראה נספחים ב'1-ב'27), ואולם לגישתו, המשיבה השיבה בצורה לאקונית ומתחמקת רק לחלק קטן מפניותיו, זלזלה בו, התעלמה ממצבו הבריאותי הקשה ונקטה כלפיו בחוסר הגינות ובחוסר תום לב. כך, בין היתר, בחודש אוקטובר 2010 יצרה עמו קשר גב' ענבר שוחט מטעם המשיבה ויעצה לו להגיש בקשה לעירייה למחיקת החוב תוך הצעה לשלם סך של 2,000 ₪, ואולם הלכה למעשה, הבקשות שהגיש ברוח הצעה זו בתאריך 24.10.10 ובתאריך 15.11.10 (נספחים ג' ו-ד' לעתירה) נענו בשלילה וזאת באיחור ניכר של 5 חודשים ( ראה מכתב מיום 7.4.11 - נספח ה').

2.3 לגישת העותר, דרישתה העיקשת של המשיבה לפיה החובה מוטלת עליו להמציא אישור מבעל הנכס אודות עזיבתו בחודש מרץ 2001 הינה בלתי סבירה בנסיבות העניין, שהרי בעל הנכס מסר הודעה (כוזבת) למשיבה לפיה הוא, העותר, החזיק בנכס עד חודש יוני 2001.

2.4. לטענת העותר, עד לשנת 2009 לא נקטה המשיבה כנגדו בהליכי גבייה לגביית החוב ולכן על פניו מדובר בחוב שהתיישן. העותר הוסיף בהקשר זה כי על מנת שניתן יהיה לקבוע שמרוץ ההתיישנות נעצר, על המשיבה להראות שנקטה בהליך גבייה משמעותי ממשי וסדור – ולא כך היה במקרה שלנו.

2.5 בכל מקרה, לטענת העותר, המשיבה שקטה על שמריה ולא פעלה בצורה אפקטיבית לגבות ממנו את החוב. השיהוי שנקטה המשיבה מהווה רשלנות והפרה בוטה של חובת תום הלב וההגינות שלה כרשות ציבורית. כתוצאה ממחדליה אלה צבר החוב קנסות פיגורים שמגולגלים כעת לפתחו של העותר.

3. תמצית תשובת המשיבה :

3.1 לטענת המשיבה דין העתירה להידחות הסף בהעדר סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בעתירה עקב אי מיצוי ההליכים על פי דין. לטענת המשיבה, העותר היה צריך להעלות את טענותיו כנגד החוב בדרך ובמועדים שנקבעו בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") וזאת במיוחד במצב שבו אין חולק שהעותר היה מודע לחובו ואף ניהל התכתבות עם המשיבה בנושא. העותר לא הגיש השגה כדין למרות שהוסברה לו זכותו לעשות, כן אגב דחיית התכתובות שניהל עם המשיבה תוך דחיית בקשותיו השונות. זאת ועוד, בהתאם לסעיף 3(א)(3) לחוק הערר טענת נישום שאינו מחזיק בנכס היא עניין להשגה בפני מנהל הארנונה במועד שנקבע לכך –דבר שלא נעשה על ידי העותר.

3.2 לטענת המשיבה, דין העתירה להידחות על הסף גם בשל שיהוי ניכר בהגשתה. לראשונה נודע לעותר על חובו לפני 16 שנה. לא זו בלבד שכבר אז יכול היה להגיש עתירה, אלא שדרך זו הייתה פתוחה בפניו בכל אימת שננקט נגדו הליך של גביה מנהלית ו/או בכל אימת שהמשיבה דחתה את פניותיו. השהוי הניכר בו נקט מעידים על כך שוויתר על הגשת עתירה. לא זו אף זו, העותר כלל לא התייחס לשיהוי, לא נימק אותו ולא עתר לקבלת אורכה להגשת העתירה.
3.3 לטענת המשיבה, יש לדחות את העתירה על הסף גם בשל חזקת התקינות המנהלית העומדת למשיבה אשר לא נסתרה על ידי העותר ואף לא נעשה ניסיון לסותרה. טענות העותר לגופו של עניין המועלות במסגרת העתירה הינן טענות שלא ניתן כיום לבררן בחלוף שנים כה רבות. חזקה על הרשות כי טענות ההעותר שהועלו בשעתו לגבי מצבו הבריאותי נבדקו ונדחו כדין. בעיתוי הנוכחי לא ניתן לבררן או להתחקות אחריהן.

3.4 לגישת המשיבה מדובר בעתירה שהוגשה בחוסר תום לב ולא בכדי בעיתוי הנוכחי. היא נולדה על מנת לעצור את הליכי הגבייה המנהליים, על רקע העובדה שהעותר ירש מהוריו דירה באור יהודה ובמטרה להסתייע בבית המשפט שלא בתום לב לקבל ירושה נקייה מידיו ולמנוע מהמשיבה אפשרות להיפרע באמצעות מימוש זכויותיו בנכס.
3.5 דין העתירה להידחות גם לגופה. בהתייחס לטענה שהחוב התיישן, יש במסמכים כדי ללמד שהמשיבה פעלה לאורך כל השנים לגביית החוב, לרבות משלוח דרישות תשלום ונקיטה בפעולות גבייה ואכיפה. נקבע בפסיקה, כי נקיטת הליכי גבייה מנהליים, בכלל זה פתיחת תיק הוצל"פ למימוש הערת השעבוד מכוח סעיף 11(א)(1)(2) לפקודת המסים (גבייה), כפי שנעשה במקרה שלנו, עוצר את מרוץ ההתיישנות.

3.6 לגישת המשיבה מדובר בעתירה שהוגשה בחוסר תום לב ולא בכדי בעיתוי הנוכחי. היא נולדה על מנת לעצור את הליכי הגבייה המנהליים, על רקע העובדה שהעותר ירש מהוריו דירה באור יהודה ובמטרה להסתייע בבית המשפט שלא בתום לב לקבל ירושה נקייה מידיו ולמנוע מהמשיבה אפשרות להיפרע באמצעות מימוש זכויותיו בנכס.

3.7 לטענת המשיבה יש לדחות את טענת "אינני מחזיק" אשר הועלתה על ידי העותר. אין חולק שהעותר לא הודיע למשיבה כנדרש בחוק על חדילת חזקה במועד שלו הוא טוען. המשיבה הסתמכה בכל עת כדין על רישומיה התקינים ובהתאם חייבה את העותר בארנונה. שומות אלה הפכו חלוטות. נקבע כבר בפסיקה לא אחת כי פתרונו של הנישום במצב כזה הוא במישור היחסים שבינו לבין הבעלים ולא בינו לבין העירייה. לא זו אף זו, נקבע בפסיקה כי טענת "איני מחזיק" ניתן להעלות בפני בית המשפט (להבדיל מוועדת הערר) רק ברשות בית המשפט לאחר שהשתכנע שמדובר בעניין ציבורי חשוב.

דיון ומסקנות:

4. יאמר כבר בפתח הדברים, כי בחינת טענות הצדדים ועיון בחומר שצורף על ידם מבססת את המסקנה שדין העתירה להידחות, הן על הסף והן לגופה. מדובר בעתירה נעדרת בסיס עובדתי ומשפטי, כפי שיפורט וינומק להלן:

5. במסגרת תשובתה בכתב פרטה המשיבה את השתלשלות האירועים בהקשר לחוב וסקרה בהרחבה את פעולותיה לגבייתו ואת מגעיה עם העותר, וזאת החל מחודש מרץ 2000 ועד אמצע שנת 2016 (ראה כתב תשובה עמ' 2-4 וכן נספח ד' לכתב התשובה). המסמכים שצירפה המשיבה, אשר תקצר היריעה מלסקור את כולם, מלמדים בראש ובראשונה על כך שהעותר ידע אודות החוב עוד בתחילת שנת 2000. חוב זה, הלך ותפח עם השנים מבלי שהמשיבה הצליחה לגבותו חרף פעולות גבייה שעשתה בכיוון זה. העותר מצדו לא עשה דבר כדי לשלם את החוב שאודותיו ידע, ולו גם אותו חלק מתוכו שלא היה, אף לשיטתו, שנוי במחלוקת.
מאחר שהשתלשלות האירועים שפרשה המשיבה משליכה הן על טענתה שהעתירה נגועה בשיהוי ניכר והן על טענת העותר כי החוב התיישן- אסקור להלן את סדר הדברים כעולה ממסמכי המשיבה, אשר לא נסתרו בראיה חיצונית:

5.1 העותר קיבל דרישה לתשלום חוב ארנונה שנצבר לחובתו בתחילת שנת 2000, חוב שעמד נכון לעת ההיא על סך של כ-4,700 ₪. יש להפנות בעניין זה בין השאר למכתב ששלח העותר למשיבה בתאריך 18.5.2000 שבו עתר לקבלת פירוט החשבון, תוך שהוא מאשר שקיבל דרישת תשלום מהמשיבה (ראה מכתב עמ' 86 לנספח ד' לכתב התשובה). בהמשך לאותו מכתב, העותר קיבל מידע מלא ומפורט מהמשיבה לגבי החוב, וכן נשלחו לו מסמכים רלוונטיים לבקשתו. בעניין זה יש להפנות למכתב המשיבה מיום 31.5.2000 (ראה עמ' 88 בנספח ד' לכתב התשובה) וכן למכתב מיום 6.7.2000 שבמסגרתו נמסר פירוט נוסף לבקשת העותר (עמ' 89 לנספח ד'). למרות המענה המפורט שנמסר לעותר הוא לא שילם את המגיע ממנו. הוא גם לא העלה טענה כלשהי לגופו של החוב עד לאותו שלב, לא הגיש השגה ו/או לא עתר לבית המשפט. מדובר אפוא בחוב שהפך חלוט.

5.2 בתאריך 15.8.00, משלא שולמו דמי הארנונה, פתחה המשיבה בהליכי גבייה בניסיון לבצע פעולת רישום מיטלטלין בכתובת הנכס. המקום נמצא סגור (נספח ב' עמ' 28). בתאריך 25.10.00 נעשתה פעולה דומה בכתובת מגוריו הרשומה של העותר ברח' הערמון 14 באור יהודה, אך המקום היה סגור והושארה הודעה בחצר (נספח ב' עמ' 29).

5.3 בחלוף כשנה מהמועד בו הושבה פניית העותר הראשונה, כנראה בעקבות הניסיונות לבצע פעולות הגבייה, נזעק העותר בחודש יוני 2001 בבקשה להקפיא את הליכי הגבייה נגדו. בשורה של מכתבים ששלח העותר הוא העלה טענות כנגד עצם חיובו בקנסות פיגורים וריבית, עתר לשינוי הסיווג לצורכי ארנונה ממשרד למגורים, טען כי עזב את הנכס בתאריך 31.3.2001 (ולא 31.5.2001) וכן ביקש פטור בעילת "נכס ריק" למשך 6 חודשים שקדמו לעזיבתו. טענותיו ובקשותיו של העותר נבחנו ונענו כולן על ידי המשיבה לגופו של עניין. חלופת המכתבים בעניין זה מוצאת ביטוי בעמ' 90-99 של נספח ד'. מכתב תשובה סופי ומסכם נשלח לעותר על ידי המשיבה בתאריך 31.10.2001, שבמסגרתו נדחו בקשות העותר לגופן. הוסבר לעותר מדוע לא ניתן לשנות סיווג הנכס לצורכי ארנונה, הוסבר לו מדוע לא ניתן לקבל בקשתו לשינוי שם המחזיק, תוך שמובהר לו שאם ימציא אישור הבעלים על מועד עזיבתו ניתן יהיה להתייחס לבקשתו. ניתנה גם התייחסות לבקשה להכרה בנכס כנכס ריק. גם הפעם, חרף העובדה שהעותר זכה לתשובה סופית ומסכמת, הוא לא עשה דבר. לא שילם את חובו וגם לא פעל באמצעים המשפטיים שעמדו לרשותו כדי למצות את טענותיו, זאת, למרות שהוסברה לו זכותו להגיש השגה ׁ(ראה למשל מכתב מיום 26.6.2001 - עמ' 91 לנספח ד').

5.4 בהמשך לכך, המשיבה חידשה נגד העותר את הליכי הגביה המנהליים וביצעה פעולות בכתובת מגוריו ברח' הערמון 14 בתאריך 18.10.01 (שאז הוברר שמסרבים לפתוח את הדלת), ובהמשך גם בחודש דצמבר 2001 (שאז נאמר שאינו מתגורר במקום). בחודש מאי 2002, פעלה המשיבה בסיוע חברת חקירות לברור כתובתו של העותר והוברר שהלה אכן מתגורר ברח' ערמון 14 באור יהודה וכן מחזיק משרד ליעוץ כלכלי ברח' כצנלסון 16 בעיר (נספח ב' עמ' 33).

5.5 במהלך 2002 המשיך העותר בפניותיו למשיבה בהעלותו את אותם נושאים שוב ושוב. הוא נענה בכתב הן בתאריך 1.1.02 (ב' 11 נספח ב' לכתב העתירה) והן בתאריך 7.8.2002 (עמ' 101 לנספח ד') כי אין ביד המשיבה להוסיף על תשובותיה הקודמות באותו נושא, וכי עליו לסור למשרדיה כדי לסלק את החוב ללא דיחוי, שאם לא כן יינקטו נגדו כל האמצעים העומדים לרשותה של המשיבה. גם עתה לא פעל העותר באמצעים המשפטיים שעמדו לרשותו.

5.6 משהעותר לא הגיע כדי לסלק את חובו המשיכה המשיבה בניסיונותיה לגבות את החוב, לרבות בהליכי הוצל"פ, וזאת ללא הצלחה. כך ניתן להצביע על פעולת רישום בכתובת הערמון 14 בתאריך 28.7.02 (המקום היה סגור) וכך גם בתאריך 13.10.02. בהמשך בוצעו פעולות בחודשים אוקטובר 2003, נובמבר 2003 ינואר 2004, אוקטובר 2005, אוקטובר 2006, דצמבר 2006 מרץ 2007 יולי 2008, ספטמבר 2008 נובמבר 2008. בשנת 2009 בוצעו עיקולים בחשבונות הבנק של העותר ללא הצלחה יתרה (ראה נספח ג').
כל אותן שנים המשיך העותר לשגר מעת לעת מכתבים בעלי תוכן זהה בטענה שלא החזיק בנכס החל מסוף חודש מרץ. פעם אחר פעם הוא נענה כי אין באפשרות המשיבה לתקן את הרישום ללא הוכחה.

5.7 בתאריך 28.1.09 פנה העותר למשיבה בבקשה למחוק את החוב נגדו לפנים משורת הדין בטענה שהוא נכה וחולה סרטן. העתק המכתב התקבל גם בלשכת ראש העיר. פניית העותר נענתה בתאריך 22.3.09 שאז נאמר לו שבקשתו הועברה לגורמים הרלוונטיים וכי בשלב זה יעוכבו ההליכים בתיק (מסמך 103 נספח ד'). מכתב דומה נשלח לעותר בתאריך 16.6.09 לפיו הנושא עדיין בבדיקה. בין לבין, בתאריך 23.4.09 פנה העותר באותו נושא שוב לראש העיריה (עמ' 104 נספח ד'). העותר זומן לפגישה עם אחראית המחלקה אך הודיע בכתב בתאריך 21.7.09 כי עקב הטיפולים הכימותרפיים, הוא סובל מכאבים ולא יוכל להתייצב. באותו מכתב טען העותר, בין היתר, כי לאורך השנים לא ידע על החוב ולא הגיעו אליו דרישות לתשלום, טענה שעל פניו קשה להתייחס אליה ברצינות לאור השתלשלות האירועים שפורטה לעיל ולאור העובדה שהודעות העירייה נשלחו לכתובת המגורים הרשומה של העותר ברח' ערמון 14, כתובת שבה גם נקב במכתבו הנ"ל למשיבה.

5.8 בתאריך 15.11.10, כנראה בהמשך לשיחות טלפוניות שקיים העותר עם גב' שוחט ממחלקת הגבייה, שלח העותר מכתב למשיבה ובו הציע לשלם סך 2,000 ₪ ובכך להביא לסילוק החוב (ראה עמ' 107 נספח ד'). הצעה זו נדחתה על ידי המשיבה במכתב מיום 7.4.11 (עמ' 108 לנספח ד'). על כך הגיב העותר במכתב נוסף מיום 14.6.11 שבו טען שוב שהוא מתמודד עם בעיות בריאות רבות ועתר שוב כי בקשתו תיענה בחיוב (עמ' 109 נספח ד'). בקשתו נדחתה על ידי מחלקת הגבייה בתאריך 13.7.11. בתאריך 1.8.11 כתב העותר לעירייה (כנראה במענה להצעה שהובאה בפניו), כי הדירה ברח' כצנלסון 16 באור יהודה היא דירה שירשו הוא ואחיו, ואולם הוא לא נמצא בקשר עם אחיו ולכן צו הירושה לא בוצע (עמד 111 נספח ד'). כך המשיך העותר להתכתב עם גורמים שונים בעירייה במשך שנתיים נוספות בדרך של משלוח מכתבים בעלי תוכן דומה שוב ושוב, תוך התעלמות מהתשובות שקיבל ומבלי שייעשה צעד אפקטיבי מצדו לפירעון החוב שעמד באותה עת על כ-40,000 ₪. שוב ושוב הוא נענה כי לא ניתן לקבל את הצעתו לסילוק החוב תמורת תשלום סך 2,000 ₪, כאשר במכתבה של המשיבה מיום 17.10.13 הוצע לקראתו בדרך של פריסת החוב ל-36 תשלומים (עמ' 113 נספח ד').

5.9 חלפו עוד כשנתיים של ניסיונות מצד המשיבה לפעול כנגד העותר בדרך של משלוח דרישות, עד אשר בחודש ינואר 2016 פנה העותר למשיבה באמצעות הסיוע המשפטי (ראה עמ' 114 נספח ד') בבקשה למחוק לאלתר את החוב טרם שיאלץ לפנות לערכאות, תוך העלאת טענות בדבר פגמים שהביאו להיווצרות החוב. מכתב זה נענה לגופו בתאריך 11.2.16 .
לאחר קבלת תשובה זו הוגשה העתירה הנוכחית בתאריך 30.5.16.

6. סעיף 3(א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2001 (להלן: "התקנות") קובע כי ככל שלא נקבע מועד ספציפי בדין להגשת עתירה, היא תוגש תוך 45 יום מהיום שההחלטה פורסמה, או מהיום שהעותר קיבל הודעה עליה, או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. נקבע לא אחת בפסיקה, כי שיהוי מצדיק כשלעצמו דחיית העתירה על הסף.
העותר לא מיקד בעתירה את השאלה כנגד איזו החלטה של המשיבה הוא משיג. ככל שהעותר משיג כנגד ההחלטה שלא להכיר בטענתו לפיה לא החזיק בנכס לאחר חודש מרץ 2001 הרי שמדובר בהחלטה שהתקבלה לראשונה לפני כ-15 שנים. העותר לא הסביר מדוע לא פעל במשך השנים בדרכים הקבועות בחוק כדי להוכיח את טענתו ולמצער מדוע לא עתר בנושא במועד מוקדם יותר. אם ההשגה מכוונת כנגד ההחלטה שדחתה את בקשת העותר להתחשבות במצבו הבריאותי, הרי שזו התקבלה לפני כ-7 שנים. אם ההשגה היא כנגד ההחלטה שלא לקבל את הצעת הפשרה שהציע העותר הרי שהחלטה זו התקבלה לפני למעלה מ-5 שנים. אם הטענה מתייחסת לעצם התיישנות החוב הרי שטענה זו התגבשה זה מכבר, אליבא העותר עצמו. העותר עצמו העלה טענה זו עוד בשנת 2011 במכתבו למשיבה מיום 14.6.11 שכותרתו "הודעה בדבר התיישנות לחוב ארנונה בתיק 10002152" (נספח ב'22 לכתב העתירה). שאר המכתבים שהפנה העותר לעירייה במשך השנים מהווים למעשה מחזור של טענות קודמות שכבר נדחו על ידי המשיבה במענה מפורט. הוא הדין בנוגע למכתב האחרון שנשלח באמצעות לשכת הסיוע המשפטי שאינו מעלה עניינים חדשים או "החלטה חדשה" שהתקבלה בעניינו של העותר, אלא מתייחס להחלטות עבר.
נקבע לא אחת בפסיקה שניהול התכתבות עם הרשות, היא כשלעצמה, אינם יכולה להוות נימוק לשיהוי, במיוחד במצב כשלנו, שבו מדובר במשלוח מכתבים בעלי תוכן דומה שלא שיקפו משא ומתן אפקטיבי או הידברות בונה [ר' עמ"נ בן הרוש ז'אן קלוד נ' עיריית אשקלון (11.809); בג"ץ 410/78 נילס נ' שר האוצר פד"י לג(1) 271(1979)]. כך או כך, גם אם נתייחס לתשובה שניתנה במענה למכתב האחרון באמצעות הסיוע המשפטי, הרי שזו התקבלה בחודש פברואר 2016 בעוד שהעתירה הוגשה למעלה מ-3 חודשים לאחר מכן, שלא בהתאם לסד הזמנים הקבוע בחוק, בלא שהוגשה בקשה למתן אורכה ובלא שניתן הסבר כלשהו על ידי העותר.
העותר התעלם בעתירתו לחלוטין מסוגיית הזמנים, ומנושא השיהוי, שהיא נדבך מהותי במשפט המנהלי בהתאם לפסיקה הנוהגת. גם בסיכומיו לא נתן הסבר, לא כל שכן הסבר משכנע, לשיהוי הרב שננקט על ידי העותר בהגשת העתירה.
נקל לקבוע כי במקרה שלנו מתקיימים הן שיהוי במישור האובייקטיבי והן שיהוי במישור הסובייקטיבי. במישור האובייקטיבי – נוכח החוב הגבוה שנצבר לחובת העותר ונגרע מהקופה הציבורית מאז שנת 1999. כאשר מדובר בהימנעות מתשלום מס כדין, לא ניתן לומר כי אין בשיהוי כדי לגרום לנזק. הנזק מתבטא הן בפגיעה במקור הכספי העיקרי המגיע לעירייה עבור שירותיה, המיועד לפעילות הרשות, והן בניהול התקין של כספי הציבור [ראה ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי (21.8.12)]. במישור הסובייקטיבי – התנהלותו של העותר לאורך כל השנים, והעובדה שכל העילות שבבסיס העתירה התגבשו לפני שנים רבות, מהוות אינדיקציה ברורה לכך שהעותר ויתר הלכה למעשה על האופציה של הגשת עתירה. למעלה מן הצורך יודגש, כי ככל שניתן להתרשם, העותר הוא אדם המודע לזכויותיו, יודע להתנסח ויודע את הדרך לפנות לגורמים השונים. אינספור המכתבים שכתב למשיבה יעידו על כך.
בנוסף, לא אוכל לקבל את הטענה כי העתירה מצדיקה ברור משפטי חרף השיהוי הרב שננקט, מחמת "פגיעה בשלטון החוק" אם לא תבורר. לא מצאתי ממש בניסיון העותר לייחס למשיבה התנהלות פסולה ו/או וחסרת תום לב במגעיה עם המשיב, ההיפך הוא הנכון. נקל להיווכח, בהסתמך על המסמכים שצורפו לתיק, כי המשיבה בחנה את טענותיו של העותר, התייחסה אליהם לגופן ודחתה אותן, כפי שהייתה רשאית לעשות. המשיב לא שכנע כי החלטותיה של המשיבה לדחות את בקשותיו נבעו מטעם שאינו ענייני, או שהיו נגועות במניע פסול, או שהן חרגו ממתחם הסבירות. העותר הפנה תשומת הלב לכך שהוא פנה למשיבה בהצעה לשלם 2,000 ₪ ובכך לסלק את מלוא חובו וזאת בהסתמך על סיכום שהיה לו כביכול בעניין זה עם גב' ענבר שוחט ממחלקת הארנונה. העותר הסביר, שאף שמדובר היה בסכום הגבוה משמעותית מיכולתו הכלכלית, הוא פעל בהתאם להצעתה של גב' שוחט והופתע כאשר הצעתו נדחתה על ידי המשיבה בחלוף זמן ניכר. טענת העותר כי גב' שוחט הסכימה, או הציעה, שהוא ישלם 2,000 ₪ מוכחשת על ידי המשיבה - ולא הוכח אחרת באמצעות ראיה אובייקטיבית שהיא מחוץ לדברי העותר עצמ ו. על פניו, הצעה זו המיוחסת לגב' שוחט נראית תמוהה בהינתן שהחוב המקורי משנת 2000 עמד כבר אז על סך של כ- 4,700 ₪. כך או כך, גם אם נקבל את דברי העותר שכך הוצע לו על ידי גב' שוחט, לא הוכח (ולא נעשה אפילו ניסיון להוכיח) שהיא הגורם המוסמך להציע או להחליט בנדון . אין כל אינדיקציה לקבוע שמדובר בהבטחה שלטונית מחייבת על פי כללי המשפט המנהלי. לא ניתן גם לקבוע שהחלטת המשיבה שלא להסתפק בתשלום 2,000 ₪ (ובכך לוותר על פירעון חלק הארי מן החוב), היא החלטה חריגה, לא מידתית או בלתי סבירה. כך או כך, לא ניתן לומר שהחלטת המשיבה לדחות את הצעת העותר מהווה פגיעה בשלטון החוק באופן שיצדיק ברור העתירה חרף השיהוי. נקבע כבר בפסיקה שעל מנת שכך ייקבע, יש צורך להראות פגיעה מובהקת וחמורה בשלטון החוק (ראה עמ"מ 7142/01 הועדה המקומית חיפה נ' החברה להגנת הטבע, עמ' 672).

לאור כל האמור, על רקע השיהוי הניכר מאוד בהגשת העתירה ללא הסבר מניח את הדעת –דין העתירה להידחות על הסף.

7. קביעתי דלעיל מייתרת למעשה את הצורך להידרש לשאר טענות הצדדים, ועם זאת, לא אפתור עצמי מלהתייחס בקצרה לטענת העותר לפיה הוא לא החזיק בנכס בתקופה שבין 31.4.01 ל- 31.5.01, וכן בטענתו שהחוב התיישן.

7.1 בטרם אתייחס לגופה של הטענה "איני מחזיק" נכון להזכיר, כי היא מתייחסת לשלושה חודשי חיוב בלבד, שהם נתח קטן מאוד מן החוב שתחילתו בשנת 1999. לגבי עיקר תקופת החוב אין טענה שהעותר לא החזיק בנכס או שאינו חב בארנונה.
סעיף 3(ג) לחוק הערר מקנה לבית המשפט שיקול דעת אם להתיר העלאת טענת "אינני מחזיק" במסגרת עתירה מנהלית, אף אם לא הוגשה השגה/ערר כדרישת החוק. עם זאת, הפסיקה ציינה לא אחת, שככלל, יש לנקוט במסלול ההשגה הקבוע בחוק כמסלול מחייב - בעיקר כאשר עסקינן בסוגיות טכניות ועובדתיות המצריכות ליבון עובדתי ראייתי – כאשר את סמכותו הכללית של בית המשפט להידרש לטענה, יש לשמור למקרים מיוחדים, בעניינים בעלי חשיבות ציבורית עקרונית, או כאשר יש ליתן משקל בכורה למידת הפגיעה ולעיוות הדין שיגרמו כתוצאה מחסימת דרכו של העותר לערכאות [ראה עת"מ 1601/04 מפעלי תחנות ואח' נ' עיריית רחובות (21.305); עת"מ 2634/09 זהר נ' מדינת ישראל (18.10.11)]. במקרה שלנו מדובר במחלוקת שהיא עובדתית בעיקרה, מחלוקת שהיה נכון לבררה בזמן אמת, בעוד העובדות טריות והראיות ברות השגה. אין חולק שהמשיבה, בעת שחייבה את העותר בתשלום הארנונה עבור החודשים מרץ-מאי 2001, פעלה בהתאם לרישומים שבידיה ובהתאם להודעה שהתקבלה מבעלי הנכס, בעוד שהעותר מצדו לא הודיע על חדילת ההחזקה בהתאם לחובתו על פי סעיף 325 לפקודת הראיות. הנטל מוטל על העותר להוכיח את טענתו שלפיה עזב את הנכס (בהסכמת הבעלים) בסוף חודש מרץ 2001 וכי ממועד זה חובת תשלום הארנונה מוטלת על הבעלים. המשיבה "הזמינה" את עותר להביא ראיות בנושא, לרבות אישור מבעל הנכס כתימוכין לטענתו – והוא לא עשה כן, כנראה משום שבעל הנכס לא היה נכון לאשר כאמור. לא למיותר לומר שאין זה מתפקידה של המשיבה להכריע במחלוקת שבין העותר לבין המשכיר. ככל שהייתה לעותר טענה כנגד המשכיר, הוא היה רשאי לפעול כנגדו ואף להביא את הנושא להכרעת בית המשפט. כיום, בחלוף 15 שנים, על רקע השיהוי וחוסר המעש שנקט העותר, לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה לסטות מן הכלל וממסלול ההשגה הקבוע בחוק, ולהידרש לסוגיה כעת. זאת ועוד, מדובר בעניין המצריך מטבעו שמיעת עדויות, לרבות עדותו של המשכיר. לא זו בלבד שיש קושי אובייקטיבי לברר סוגיה עובדתית בחלוף 15 שנים, אלא שהליך שמיעת עדויות אינו מתאים מטיבו לסוג ההליך בבית המשפט לעניינים מנהליים. בהקשר זה ראוי לציין, במענה לטענות העותר, שחשבונות חשמל ומים שאותם הציע לספק כאינדיקציה להעדר שימ וש בנכס, אינם בגדר ראיה רלוונטית, או למצער מספקת. מידת השימוש של העותר בנכס אינה יכולה לתת מענה לשאלה האם העותר נחשב "מחזיק" לצורכי ארנונה, דהיינו שהוא היה בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס באותה תקופה.

7.2 אשר לטענת ההתיישנות: כאמור, מן הראיות עולה, כי לאורך השנים, החל מתאריך 2.3.2000 נשלחו לעותר דרישות תשלום והודעות על הליכי גבייה מנהליים, תחילה לכתובת הנכס ובהמשך לכתובתו הרשומה של העותר במשרד הפנים. בכך יצאה המשיבה ידי חובתה והנטל מוטל על העותר לסתור את החזקה שבדין ולשכנע שלא קיבל את ההודעות והדרישות. לא זו בלבד שהעותר לא הרים נטל זה, אלא שדי בעשרות המכתבים שהוא עצמו שיגר למשיבה בהקשר לחוב ולצורך ביטולו, לרבות בבקשות מפורשות לעצור את הליכי הגבייה, כדי ללמד שהוא קיבל את ההודעות והיה מודע למצב. בהקשר זה יצוין, כי במכתב שהוציאה המשיבה עוד בתאריך 11.7.01 הופנתה תשומת לב העותר לכך שנפתחו כנגדו הליכי גביה מנהלית (ראה עמ' 92 נספח ד' לתשובה) – מכתב שללא כל ספק הגיע ליעדו. מהשתלשלות האירועים שפורטה על ידי לעיל עולה בברור כי המשיבה נקטה לאורך כל השנים בפעולות גבייה רציפות ועקביות נגד העותר, שלעיתים הופסקו לנוכח עתירות ופניות מצד העותר. העובדה שמאמצי המשיבה לגבות את החוב לא צלחו אינן צריכות לפעול לטובת העותר, ואין בכך כדי לגבש את המסקנה שהמשיבה לא נקטה בהליכי גבייה אפקטיביים וממשיים, כנטען על ידי העותר. פעולות הגבייה מצד המשיבה עצרו את מרוץ ההתיישנות, ויש לדחות אפוא את טענת העותר כי החוב כנגדו התיישן.

8. בשולי הדברים אציין, שאיני רואה מקום ואפשרות להידרש לעתירת המשיבה, כמופיע בכתב התשובה ובסיכומים, בהתייחס לנכס ברחוב כצנלסון 16 באור יהודה שאותו ירש העותר לכאורה. לא מדובר בסעד שנכון להעניק למשיבה במסגרת העתירה דכאן, מה עוד שלא הונחה בפני תשתית ראייתית מספקת בנוגע לנכס הנ"ל ובנוגע לבעלי הזכויות בו. הנושא הוא עניין להליך נפרד, ככל שהמשיבה תבקש לנקוט בו.

9. סיכומו של דבר אני מורה על דחיית העתירה.

העותר ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.

המזכירות תשגר עותק פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור תוך 30 יום.

ניתן היום, י"ב כסלו תשע"ז, 12 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.