הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 48278-11-20

לפני
כב' השופט חגי ברנר, סגן נשיא

העותרים

  1. מוחמד טארק אוסרוף
  2. סועד אוסרוף

ע"י ב"כ עו"ד רועי כרמון

נגד

משיבה
עיריית תל-אביב-יפו
ע"י ב"כ עו"ד דוד ששון

פסק דין

מבוא
לפניי עתירה מנהלית בה מבוקש להצהיר כי עירית תל- אביב- יפו (להלן: "העיריה") נוקטת בהליכי גביה דרקוניים במשך שנים נגד העותרים בגין חובות ארנונה אשר לא נוצרו על ידי העותרים אלא על ידי גורמים אחרים. עוד מבוקש ליתן צו המצהיר כי על העיריה "לקזז חוב" (ככל הנראה כוונת העותרים היא למחיקת חוב) בסך של 1,304,607 ₪, וכי ניתן יהיה לגבות מהעותרים אך ורק את החובות הנקובים בשני חשבונות לקוח שעניינם בית המגורים של העותרים ברח' בית פלט 6 בתל אביב. כמו כן מבוקש לחייב את העיריה להמציא לעותרים את מלוא הכרטסות והחיובים של חברת רובין ניהול וייעוץ בע"מ, של חברת סולב חברה לבנין בע"מ ושל דורון רובין ז"ל, אשר היו בעבר הבעלים של הנכס המסחרי ברח' מאור עיניים 1 בתל אביב בטרם זה נרכש על ידי העותר 1 (להלן: "העותר"). בנוסף מבוקש להורות על עיכוב הליכי הגביה המתנהלים נגד העותרים.
העותרים הם המחזיקים של בית מגורים ברח' בית פלט 6 בתל אביב (להלן: "בית המגורים").
בנוסף, העותר לבדו הינו הבעלים של נכס מסחרי שיש בו שלוש יחידות נפרדות (שתי חנויות ומרתף), ברח' מאור עיניים 1 בתל אביב (להלן: "הנכס המסחרי"), אותו רכש ביום 1.3.2005. כעולה מן המבוא להסכם המכר לפיו רכש העותר את הנכס המסחרי, הוא פלש אליו עוד קודם לכן, ולכן נקבע בס' 14 להסכם המכר כי הוא יישא במיסי הארנונה בגינו (נספח ד' לעתירה).
לפי ספרי העיריה, לעותר חובות ארנונה ומים בגין בית המגורים והנכס המסחרי, בסכום כולל של 1,440,794 ₪ נכון ליום 24.12.2020. פירוט החובות צורף כנספח 1 לתשובת העיריה לעתירה. ודוק. הנכס המסחרי הושכר על ידי העותר במרוצת השנים למחזיקים שונים. החיוב המיוחס לעותר בספרי העיריה בגין נכס זה הינו אך ורק עבור התקופות בהן הנכס לא היה מוחזק על ידי שוכרים. מדובר בחיובים בגין תקופות שונות ולא רצופות, החל משנת 1996 וכלה בשנת 2011. באשר לבית המגורים, החוב הינו בגין תקופות שונות בהן לא שולמו מיסי העיריה, החל משנת 1998 וכלה בשנת 2020.
העיריה נקטה במרוצת השנים בפעולות גביה שונות, והעותרים אף שילמו מעת לעת תשלומים כאלה ואחרים על חשבון החוב. כעולה מתדפיס פעולות הגביה שצורף כנספח 17 לתשובת העיריה, פעולות הגביה החלו עוד בשנת 2000, והן כללו פתיחת תיק הוצל"פ, עיקולים, פריצה ומשלוח דרישות תשלום. בשנת 2016 אף נפתח תיק למימוש הנכס המסחרי בלשכת ההוצאה לפועל, ובא כח העיריה מונה לכונס נכסים לצורך מימוש הנכס.
העתירה שלפניי הוגשה רק ביום 19.11.2020.
העותרים טוענים כי החוב המיוחס לעותר איננו נכון ואיננו אפשרי. הם אינם כופרים בקיומו של חוב כלשהו לעיריה, אך מנגד, אין הם מציינים באופן פוזיטיבי מהו החוב הנכון לשיטתם שלהם. לדבריהם, הדו"חות שנמסרו להם על ידי העיריה אינם מאפשרים להם לברר את אמיתות החוב ויש להם השגות בנוגע לאמיתותם של החיובים. בין השאר, אין זה סביר שהעותרת 2 (להלן: "העותרת") רשומה כמחזיקה של בית המגורים מאז שנת 1985, בהיותה בת 13 שנים בלבד. מכל מקום, בגין חובות אלה נכנסה העותרת להליכי פשיטת רגל שבסיומם קיבלה הפטר. לטענת העותרים, החובות כולם נוצרו עד לשנת 2005 ולכן מדובר בחובות שהתיישנו. עוד הם טוענים כי העותר רכש את הנכס המסחרי רק בשנת 2005 ולכן אין מקום להטיל עליו חובות ארנונה בגין התקופה שקדמה למועד הרכישה. בנוסף טוענים העותרים כי הנכס המסחרי הושכר למחזיקים שונים ולכן אין מקום להטיל על העותר את חיובי הארנונה של המחזיקים. באשר למרתף טוענים העותרים כי לא נעשה נעשה בו שימוש עד לשנת 2000 וכי לאחר מכן הוא הושכר מעת לעת למחזיקים שונים.
מנגד, העיריה טוענת כי דין העתירה להדחות על הסף מחמת שיהוי ניכר בהגשתה ומחמת חוסר נקיון כפיים, משום שהעותרים הסתירו את העובדה שהגישו השגות אשר נדחו לפני שנים רבות, מבלי שהעותרים יגישו על כך ערר. לגופו של ענין טוענת העיריה כי דין העתירה להדחות משום שמדובר בחובות חלוטים, לפי שומות סופיות שאין מקום להרהר אחריהן. לא מדובר בחובות שהתיישנו שכן העיריה פועלת מזה שנים ארוכות, וברציפות, לשם גבייתם. העיריה מפרטת כיצד נצברו החובות על הנכסים ומסבירה כי הגם שמדובר בשני נכסים בלבד, הרי שבגינם הופקו מספר חשבונות, לפי השימושים שנעשו בנכס המסחרי במרוצת השנים על ידי שוכרים שונים. העיריה מדגישה עם זאת כי העותר לא חוייב בגין תקופה שבה הנכס המסחרי הוחזק על ידי שוכרים, ולכן החיובים אינם רצופים מבחינה כרונולוגית, אלא מתייחסים אך ורק לתקופה בה הנכס המסחרי הוחזק על ידי העותר עצמם.
דיון והכרעה
בתום הדיון בעתירה הצעתי כי הצדדים יגיעו לפשרה כספית לפיה העותר ישלם לעיריה מחצית מהחוב הרשום בספרי העיריה, וזאת לפנים משורת הדין מבחינתה של העיריה. ברם, בעוד שהעיריה הביעה נכונות עקרונית לשקול פשרה שכזו (הטעונה כמובן אישור של ועדת הפשרות העירונית) העותר סירב לכך. משכך, אין מנוס מהכרעה בעתירה לגופה.
לאחר עיון בטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות.
ראשית לכל, העתירה נגועה בשיהוי כבד של מספר שנים. הליכי הגביה המנהלית נגד העותרים ננקטים מזה שנים ארוכות, ולא רק משנת 2012 כנטען על ידם. די לעיין ברשימת פעולות הגביה אשר צורפה כנספח 17 לתשובת העיריה כדי לעמוד על עובדה זו, לרבות על פעולות גביה שבוצעו כבר החל משנת 2000 (למשל, פתיחת תיק הוצל"פ בשנת 2000 ועיקול ברישום של מכשירי טלויזיה וריהוט סלון בשנת 2001), עם הפסקות מעת לעת. העותרים ידעו היטב על פעולות אלה, ומעת לעת אף הגיעו לעיריה כדי לנסות ולהסדיר את החוב, ואף שילמו תשלומים כאלה ואחרים על חשבון החוב. מכל מקום, הליכי הגביה הגיעו לשיא בשנת 2016, כאשר העיריה פתחה הליכי מימוש נגד הנכס המסחרי בלשכת ההוצאה לפועל. חרף זאת, העתירה הנוכחית הוגשה רק ביום 19.11.2020, בחלוף ארבע שנים מאז החלו הליכי המימוש, ושעה שהעותרים מיוצגים על ידי עורך דין לפחות מאז שנת 2018.

כידוע, המועד להגשת עתירה מנהלית קבוע בתקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א- 2000 (להלן: "התקנות"), הקובע כי:
"לא נקבע מועד כאמור [להגשת העתירה- ח.ב.], תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם."
בעע"מ 1981/02 קיסר- הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון (נבו, 24.03.2002), עמד בית המשפט העליון על חשיבותה של הוראת תקנה 3(ב) לתקנות:
"לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַּת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם."
ברי איפוא כי עתירה המוגשת באיחור של ארבע שנים בקשר עם הליכי מימוש של נכס, היא עתירה הנגועה בשיהוי עמוק.
אכן, במסגרת עע"מ 8968/14 שטרית נ' עירית טבריה (נבו, 31.8.2017), נקבע כי דינה של עתירה שהוגשה בשיהוי אינו בהכרח סילוק על הסף וכי לבית המשפט נתון שיקול הדעת לחרוג מסד הזמנים הקבוע בתקנה 3(ב). ברם, באותו ענין הוסיף וקבע בית המשפט כי לענין זה בית המשפט ינחה את עצמו לפי שלושה היבטים- קיומו של שיהוי סובייקטיבי, המתמקד בדופי שנפל אצל העותר בהשתהות בהגשת העתירה; קיומו של שיהוי אובייקטיבי, המתמקד בנזק שנגרם לרשות מחמת השיהוי; ולבסוף, מידת הפגיעה בשלטון החוק. היבטים אלה אינם מסייעים בידי העותרים. ראשית, השיהוי בו נגועה העתירה הוא ארוך במיוחד, ללא הצדקה של ממש במיוחד כאשר מדובר במי שמיוצגים מזה מספר שנים על ידי עורכי דין (שהתחלפו מעת לעת) ולא תתכן מחלוקת על כך כי ידעו היטב, מזה שנים רבות ולכל המאוחר מאז שנת 2016, אודות הליכי הגביה הננקטים נגדם; שנית, השיהוי גרם נזק ראייתי לעיריה, שכן מדובר בחובות שנוצרו על פני תקופה של יותר מעשרים שנה, וברור כי עלול להיות קושי לברר כיום טענות בדבר קיומו או אי קיומו של חוב או בנוגע לשאלת זהותו של המחזיק בנכס; לבסוף, לא מתעוררת בעניננו כל שאלה של שמירה על עקרון שלטון החוק, אשר בנסיבות מסויימות, עשויה להצדיק מחילה על מחדל השיהוי.
זאת ועוד, אף אם נתעלם מכך שהעתירה נגועה בשיהוי של ממש, שדי בו כדי להביא לדחייתה על הסף, הרי שגם לגופו של ענין דינה של העתירה להדחות משום שלא נמצא בה כל ממש.
עסקינן בחובות ארנונה חלוטים מלפני שנים רבות. השגות שהגישו העותרים במרוצת השנים בנוגע לחיובי הארנונה, נדחו, מבלי שהעותרים יגישו על כך ערר כמתחייב מצידו של נישום שאיננו משלים עם ההכרעה בעניינו ובהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1976 (להלן: "חוק הערר"). נזכיר כי סעיף 6 לחוק הערר קובע את הזכות להגיש ערר לוועדת הערר על החלטה של מנהל הארנונה, וכן את הזכות להגיש ערר לבית משפט לענינים מינהליים על החלטתה של ועדת הערר. ברור איפוא שלא ניתן לעשות "קפיצת דרך" ולהגיש עתירה מנהלית, מקום שצריך היה להגיש ערר לוועדת הערר, ולאחריו, אם בכלל, ערעור מנהלי. קל וחומר שלא ניתן כעת לטעון לראשונה, במסגרת עתירה מנהלית, טענות בדבר זהות המחזיק, שעה שהדרך הדיונית להעלותן בזמן אמת היתה באמצעות השגה ולאחר מכן ערר. נזכיר כי לפי סעיף 3(א) לחוק הערר, ועדת הערר היא שמוסמכת לדון בטענות מסוג "אינני מחזיק" או בטענות לפיהן נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו (עע"ם 5640/04 מקורות חברת מים נ' מועצה אזורית לכיש (נבו, 5.9.2005)); עמ"נ (מינהליים ת"א) 39234-01-18 אלי עובדיה נ' מנהל הארנונה בעירית תל אביב יפו (נבו, 03.11.2018)‏‏, פס' 27).
באשר לחיובי ארנונה בגין הנכס המסחרי, העיריה הבהירה, והדבר עולה היטב מתוך נספח 1 לתשובתה, כי לא הוטלו על העותר חיובי ארנונה בגין תקופות בהן הנכס המסחרי הוחזק על ידי מחזיקים אחרים, אלא אך ורק בגין התקופות בהן לא היו מחזיקים כאלה.
גם הטענה בדבר הטלת חיובי ארנונה על העותרת בגין התקופה שבה היא היתה בגיל 13 בלבד, דינה להדחות. החובות המיוחסים לתקופת קטינותה של העותרת הם חובותיו של העותר, ולא חובותיה שלה. מכל מקום, מאז שנת 1995 העותרת צורפה ברישומי העיריה כמחזיקה נוספת בבית המגורים, בעקבות נישואיה לעותר ומגוריה עימו, ורק ממועד זה ואילך העותרים חייבים ביחד ולחוד בגין הארנונה החלה על נכס זה. החוב המיוחס לעותרים בגין נכס זה הינו החל משנת 1998, מועד בו היתה העותרת בגירה ונשואה לעותר.
כך גם יש לדחות את טענות העותר בענין חיובים שהוטלו עליו בגין התקופה שקדמה לשנת 2005, עת רכש העותר את הנכס המסחרי. העותר פלש אל הנכס המסחרי עוד לפני שנת 2005 (כפי שהודה במסגרת ההסכם לפיו רכש את הנכס המסחרי), והחיובים בגין התקופה שקדמה לשנת 2005 הוטלו עליו כמחזיק של הנכס המסחרי, ולא כבעלים שלו. לא בכדי העותר עצמו אישר כי קיבל על עצמו, בהסכם מול הבעלים הקודם של הנכס המסחרי, לשאת בכל חיובי הארנונה בגין נכס זה והדברים אף נכתבו בהסכם המכר.
אין יסוד לטענת ההתיישנות שהעלו העותרים, נוכח העובדה שבוצעו בעניינם פעולות גביה לאורך שנים רבות. גם אם אניח לטובתם כי הגביה החלה רק בשנת 2012 (מה שאיננו נכון לפי רשימת פעולות הגביה שצירפה העיריה, שראשיתה בשנת 2000), הכלל הוא שפעולות גבייה מאפסות את מירוץ ההתיישנות ביחס לחובות שטרם התיישנו באותה עת (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215 (2010)). ראה גם עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (נבו, 15.04.2015):
"עוד חשוב להדגיש כי את הלכת נסייר יש לקרוא על רקע הנסיבות בהן נפסקה. באותו מקרה לא נקטה הרשות כל הליכי גבייה לגבי חוב מסוים, אלא לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, כאשר ניסתה לגבות חובות ארנונה באופן רטרואקטיבי. כפי שציינתי, במקרים בהם הרשות מתחילה בהליכי גבייה שהובאו לידיעת החייב, והיא עושה כן בתוך תקופת ההתיישנות, הרי שיש בכך כדי להקים חזקה בדבר איפוס של מירוץ ההתיישנות, במובן זה שיש להתחיל ולמנות את התקופה מחדש." (בפסקה 28).
זאת ועוד, בעוד שהעותרים נמנעו מלמסור גרסה פוזיטיבית משל עצמם בנוגע לשאלה מהו החוב בו הם מודים, לשיטתם שלהם, הרי שלזכותה של העיריה עומדת חזקת התקינות המנהלית, קרי, חזקה לפיה הרשות נהגה כדין. מדובר אמנם בחזקה הניתנת לסתירה, אלא שהעותרים לא סתרו חזקה זו. על חזקת התקינות המנהלית בהקשר של רישומי עיריה בנוגע לפעולות גבייה שהשתרעו על פני שנים רבות, עמד בית המשפט בעע"מ 4072/11 עיריית בת-ים נ' ירדנה לוי (נבו, 06.11.2012):
"חזקת התקינות המינהלית קובעת שברגיל ניתן להניח לטובתה של הרשות כי נהגה כדין. חזקה זו היא חזקה פרגמטית. רשויות המינהל אינן יכולות ואינן צריכות, כעניין שבשגרה, להתמודד עם טענות שיחייבו אותן להוכיח כל פעם, ומהתחלה, כי החלטות שהתקבלו בהן ומשמשות בסיס לפעולותיהן אכן התקבלו כדין. כך למשל, כל עוד החזקה לא נסתרה – הרשות פטורה מלהוכיח, שאכן קוימה התייעצות במקום שבו נדרשה הרשות לקיים התייעצות ... שהחלטה מסוימת מכוחה הרשות מתיימרת לפעול אמנם התקבלה ... או שדיון מסוים אכן התקיים ... היבט פרגמטי זה יפה במיוחד למקרים, כמו זה הנוכחי, שבהם נדונה גבייתם של תשלומי חובה על בסיס פעילות מינהלית שהשתרעה על פני שנים רבות והרישומים שבוצעו בהן ..." (בפסקה 30).
ראה גם ע"א 3901/11 דוד מחקשווילי נ' רשות המיסים בישראל (נבו, 07.08.2012):
"טענה זו היא במהותה טענה חמורה כנגד תקינות רישומיהן והתנהלותן של רשויות המס. טענה כזו לא ניתן להעלות כטענה בעלמא. לרשויות המס, כמו לכלל רשויות המינהל, עומדת חזקת תקינות המינהל. בהתאם לחזקה זו, הרשות אינה נדרשת להראות שפעולתה היא תקינה, אלא לכאורה עומדת לה החזקה שאלה הם פני הדברים ועל הפרט הטוען לאי-תקינות להרים נטל לשם סתירת החזקה. חזקת התקינות נובעת בעיקר משיקולים של יעילות ומעשיות. ראשית, לא ייתכן להטיל על הרשות את נטל בזבוז המשאבים הכרוך בהליך השיפוטי רק על יסוד טענה בעלמא שמעלה הצד שכנגד. שנית, קשה לצפות לתיעוד מלא ומדויק, לאורך שנים, של כלל הפעולות הנעשות כעניין של דבר יום ביומו במנגנון הפנימי של השירות הציבורי (להבדיל מפעולות בעלות משמעות מיוחדת שיש לתעד ואי-תיעודן ייחשב לנזק ראייתי). ככל שפרק הזמן שחלף מאז התקבלה ההחלטה הוא ארוך יותר, כך גוברת ההצדקה להסתמכות על החזקה בהקשרים אלה ..." (בפסקה 22).
כמו כן, לא למותר להזכיר את סעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש] הקובע כי "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת – כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן".
ואכן, בע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' ששון לוי (נבו, 21.08.2012) התייחס בית המשפט לסעיף זה:
"סעיף 318 שלעיל [לפקודת העיריות- ח.ב.] קובע את מעמדם של תדפיסי החיוב כ"ראיה לכאורה על קביעת הארנונה" ... לוי לא הגיש אף ראיה הסותרת את האמור בתדפיסי החיוב, ולמעשה הוא גם לא הציג חלופה משלו לעניין גובה החוב. על-כן, אין לנו אלא לקבל את האמור בהם. אמנם, צודק לוי בכך שאמינותם של תדפיסי החיוב נפגמה, במידת מה, עת שנתבררה הטעות בזהות המחזיק הרשום, אולם אין בכך כדי לפגום באמינות התדפיסים לעניין גובה החוב. זאת, כאמור, במיוחד כאשר לוי נמנע מלהציג עמדה כלשהי ביחס לגובה החוב." (בפסקה 32).
זאת ועוד, רישומי העיריה בדבר אופן הצטברותם של החובות הם ראיה מנהלית מספקת להוכחת קיומם של החובות. נזכיר כי עסקינן בעתירה מנהלית התוקפת את צדקת פעולותיה המנהליות של העיריה. הכלל הוא שעיריה רשאית לפעול גם בהסתמך על ראיות מנהליות, קרי, ראיות אשר כל אדם סביר היה רואה בהן ערך הוכחתי וסומך עליהן במידה כזו או אחרת, אך אינן בהכרח ראיות קבילות לצורך משפט פלילי או אזרחי. דהיינו, המבחן לקבלתה של ראיה מנהלית הינו מבחן של סבירות (בג"ץ 7542/05 גל פורטמן נ' מאיר שטרית (נבו, 11.02.2007) (בפסקה 23)). במקרה דנן, רישומי העיריה, הן בדבר פעולות הגבייה שביצעה והן בדבר האופן שבו החוב הלך ותפח במרוצת השנים, הן ראיות בעלות ערך הוכחתי בעיניו של האדם הסביר, ולכן העיריה היתה רשאית להסתמך עליהם בבואה לנקוט בהליכי הגבייה מושא העתירה.
עוד נציין כי במסגרת הדיונית של עתירה מנהלית, בה לא שומעים עדים, אין מקום או דרך לערוך בירור חשבונאי עובדתי מקיף של השאלה כיצד בדיוק נוצרו חובותיהם של העותרים. עתירה מנהלית אינה בגדר תביעה כספית, ותכליתו העיקרית של ההליך היא לבחון האם הרשות המנהלית פעלה באופן סביר וחוקי, ללא משוא פנים, בלא הפליה, תוך שקילת השיקולים הרלוונטיים בתום לב וללא שיקולים זרים (עע"מ 3885/17 קשתות נכסים בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז דרום (נבו, 04.07.2018), בפסקה 13)).
לבסוף, העותרים מתעלמים מכך שהעיריה שיגרה להם עוד בשנת 2018, לבקשתם, פירוט מלא של האופן בו הצטברו חובותיהם.
סיכומו של דבר, מכל הטעמים אשר פורטו לעיל, העתירה נדחית.
לפנים משורת הדין ונוכח מצבם האישי של העותרים, לא יהיה צו להוצאות.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג סיוון תשפ"א, 03 יוני 2021, בהעדר הצדדים.