הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 46126-08-19

לפני כבוד השופטת לימור ביבי

העותרים:
.1 דן אורן
.2 תנחום אורן
על-ידי בא-כוחם - עו"ד רונן ריכלין

נ ג ד

המשיבות:
.1 הוועדה המחוזית לתכנון וּבנייה - מחוז תל-אביב
על ידי פרקליטות המדינה מחוז תל אביב (אזרחי), עו"ד אמיקם אשל
.2 הוועדה המקומית/מרחבית לתכנון וּלבנייה הרצליה
על-ידי באי-כוחה עוה"ד אילנה בראף שניר ו/או נמרוד טויסטר
.3 המועצה המקומית כפר שמריהו
על-ידי באי-כוחה - עוה"ד דן שוורץ ו/או שירי לוי

פסק דין

לפני עתירה מנהלית במסגרתה מתבקש בית המשפט להורות על ביטול ייעודה לדרך של רצועה ברוחב של 2 מטרים ובשטח כולל של 102 מ"ר, אשר נמתחת לאורך חזיתה הצפונית של חלקה 141 בגוש 6671, ברחוב הקוצר בכפר שמריהו (להלן: "הרצועה"), ואשר מיועדת להפקעה על פי תכנית מפורטת הר/1025 (להלן: "הר/1025") משנת 1970.
לטענת העותרים, ייעוד הרצועה לדרך נזנח על ידי המשיבות במהלך 48 השנים האחרונות ואין כל כוונה קונקרטית לממש את ההפקעה ברצועה צרה זו בעתיד הנראה לעין.
בנסיבות אלו הוגשה על ידי העותרים תכנית מפורטת 504-0253195 הר/מק/2411 לשינוי יעוד הרצועה למגורים (להלן: "התכנית לשינוי יעוד"). בהחלטתה מיום 29.5.19 דחתה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה בתל אביב את בקשתם של העותרים לאישור תכנית מתאר זו ואת החלטתה זו תוקפים העותרים במסגרת העתירה.
לחלופין מתבקש בית המשפט על ידי העותרים, לבטל את החלטת יו"ר הוועדה המחוזית אשר לא אפשרה לעותרים לערור על החלטת הוועדה המחוזית.

מבוא;
העותרים הם שני אחים שרכשו במשותף, באמצע שנות ה- 80, את חלקה 141 בגוש 6671 שהיא חלקה מלבנית בשטח של כ- 5,124 מ"ר בצומת הרחובות הזורע והקוצר (להלן: "המקרקעין") אשר לאורך חזיתה הצפונית (הגובלת ברחוב הקוצר) מצויה הרצועה נשוא העתירה. העותרים טוענים כי בזמן רכישת המקרקעין לא ידעו על דבר שינוי היעוד ברצועה ומשכך, חולקה החלקה ביניהם בחלקים שווים, מבלי להביא לידי ביטוי את גריעתה העתידית מ החלק הקרוב לרחוב הקוצר.
המשיבה 1, הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ת"א (להלן: "הוועדה המחוזית"), היא מי שקיבלה את ההחלטה נשוא העתירה דנן.
המשיבה 2, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה (להלן: "הוועדה המקומית"), המליצה על אישור התכנית לביטול ההפקעה ולדידם של העותרים, צירופה לעתירה נדרש לשם השלמת ביטול ייעוד הדרך ברצועה.
המשיבה 3, המועצה המקומית כפר שמריהו (להלן: "המועצה"), היא מי שבשטחה המוניציפאלי נמצאים המקרקעין, אשר יזמה את הר/1025 והייתה אמורה להפקיע את הרצועה על פי הר/1025.
יעוד המקרקעין הוא "חקלאי ב". על המקרקעין חלות מספר תכנית, שעיקרן לענייננו:
תכנית הר/410 א' שהתוותה את השימושים המותרים ביעוד חקלאי ב', ולרבות גודל מגרש מינימלי, שטחי שירות, קווי בניין, ועוד. אציין כי בתכנית זו גם קבוע רוחבו של רחוב הקוצר בצדו המערבי – 8 מטרים.
תכנית מפורטת הר/1025 שסימנה רצועה ברוחב של כ-2 מטרים בחזית הצפונית של החלקה ביעוד "דרך."
תכנית הר/1459 שקבעה, בין היתר, שבאיזור חקלאי ב' יהיה זה בסמכות הוועדה המקומית להוציא היתרי בנייה במגרשים שגודלם מעל 1,100 מ"ר ליחידת דיור נוספת בתנאי אזור מגורים א' בתנאים ובסה"כ לא יותר מ-2 יחידות דיור.
תכנית הר/2134 שקבעה כי במגרשים שגודלם עולה על 4,000 מ"ר בייעוד חקלאי ב' ניתן לבנות 3 יחידות דיור במטראז' שהוגדר בה. כן נקבעו בה הוראות בקשר לשטחי שירות, מספר קומות, קווי בניין ומרווח בין בניינים.

מצפון למקרקעין מצוי רחוב הקוצר, שהוא רחוב באורך של למעלה מ-600 מטרים רוחבו משתנה. בקטע רחוב הקוצר, אשר צמוד למקרקעין מצד צפון, הוא רחוב חד סטרי, כאשר כיוון התנועה בו ממערב (מרחוב הזורע) למזרח (רחוב השדות). אורכו של קטע זה הוא כ-160 מטרים, כשמצד דרום לרחוב הקוצר, מצויות 2 חלקות מגורים (חלקת העותרים – המקרקעין- וחלקה נוספת ממזרח לה) ומצד צפון לו מצויות 4 חלקות מגורים. בהמשך רחוב הקוצר לכיוון מזרח, סלול שביל צר ומעוקל – שביל היסמין, שרוחבו בפועל פחות מ-8 מטרים והוא מסומן כשטח ציבורי פתוח המתממשק לשצ"פ רחב.
בחודש ספטמבר 1970 אושרה למתן תוקף הר/1025, בכוונה להרחיב ב-2 מטרים את הדרך הקיימת ברחוב הקוצר בקטע שבין רחוב הזורע לבין דרך השדות, משמונה מטרים לעשרה מטרים. בתכנית זו שונה כאמור יעוד הרצועה ליעוד "דרך". בתקנון הר/1025 נקבע כי המועצה המקומית תפקיע את השטחים המיועדים לדרך ותרשום אותם על שמה בתוך שנתיים ממועד אישור התכנית. ביום 8.4.71 פורסמה הר/1025 ברשומות. אין חולק כי עד למועד העתירה ועל אף שחלפו למעלה מ - 48 שנים ממועד מכניסת הר/1025 לתוקף, לא הופקעה הרצועה בפועל.
כשנתיים לאחר שנכנסה הר/1025 לתוקף, הגישו הבעלים הקודמים של המקרקעין, ה"ה גולדברג, בקשה למתן היתר בניה. היתר הבניה לבית משפחת גולדברג אושר ביום 27.7.72, בלא שהרצועה אוזכרה בו וביתם של ה"ה גולדברג נבנה בגבולות המקרקעין המלאים ללא הפקעה ובלא להתייחס לרצועה בה היעוד הוא לדרך.
ביום 18.9.84 רכשו העותרים את המקרקעין (כשבצדם הדרומי היה כבר בנוי בית גולדברג). לטענת העותרים הם רכשו את המקרקעין בהסתמך על מידע שניתן להם על ידי המשיבות, מחלקת הנדסה של עיריית הרצליה, לשכת רישום המקרקעין וכן בהסתמך על הצהרות ה"ה גולדברג בחוזה המכר – בכולם לא נזכרו דבר ההפקעה או דבר שינוי יעוד הרצועה לדרך.
לטענת העותרים, במהלך השנים, הם קיבלו היתרי בניה שונים במקרקעין, למטרות שונות ואולם, מעולם לא נזכרו כל הפקעה או יעוד לדרך.
ביום 7.5.14 אישרה הוועדה המקומית, לבקשת המועצה, פרסום הודעות לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: " פקודת הקרקעות"), לשם הפקעת המקרקעין אשר יועדו לדרך במסגרת תכנית הר/1025 (ובכלל זה הרצועה נשוא הדיון). ההודעות האמורות פורסמו ביום 28.10.14 (בי.פ. 6901 עמ' 297).
במקביל, בשנת 2014, כשדן אורן – העותר 1- טיפל בהליכי קבלת היתר לבריכת שחיה שתכנן לבנות בחצר ביתו, הוא התבקש על ידי מחלקת הרישוי כי במסגרת הבקשה למתן היתר, תסומן רצועה בת כ-102 מ"ר המיועדת להפקעה לדרך. לטענת העותרים, רק אז נודע להם לראשונה על יעוד לדרך ברצועת המקרקעין אשר בבעלותם. בנסיבות אלה, פנו העותרים למועצה בבקשה לקבל את תמיכתה לביטול יעוד הדרך במקרקעין.
לאחר בחינה נוספת, ומאחר שבאותו מועד המועצה לא הייתה מעוניינת לתפוס חזקה ולהפקיע את רצועת השטח הצפונית במקרקעין, פנתה המועצה אל הוועדה המקומית בבקשה לבטל את פרסום ההפקעה ביחס למקרקעין. ביום 28.10.15 דנה הוועדה המקומית בבקשה לבטל את פרסום ההפקעה ואישרה אותה. הודעה בדבר חזרה מ הכוונה להפקיע את הרצועה פורסמה ביום 18.8.16 (בי.פ. 7323 (בעמ' 9126).
במועד מאוחר יותר לביטול ההודעה בדבר ההפקעה, סללה המועצה את הקטע הסמוך לחלקת העותרים ברחוב הקוצר, באבנים משתלבות, תוך הסדרת מדרכות והעתקת התשתיות לתת הקרקע.
בהמשך, בישיבת מליאת המועצה מיום 7.2.17, החליטה המועצה לאפשר לבעלי הזכויות במקרקעין לקדם תכנית לשינוי ייעוד הרצועה מייעוד של דרך לייעוד של מגורים בישוב כפרי, באופן שיותיר את רחוב הקוצר ברוחב של 8 מטרים בסמוך למקרקעין.
לאור תמיכת המועצה, הכינו העותרים את התכנית לשינוי היעוד אשר הוגשה למועצה. המועצה אישרה את התכנית והמליצה להגישה לוועדה המקומית.
ביום 23.5.18 נדונה התכנית בוועדה המקומית. הוועדה המקומית קבעה בהחלטתה כי הסמכות לבטל יעוד כשטח ציבורי לשטח ביעוד פרטי, נתונה לוועדה המחוזית ולא לוועדה המקומית. משכך, הומלץ להעביר את הדיון בבקשה לאישור התכנית לוועדה המחוזית עם המלצה לאשר את התכנית (ראו - החלטת הוועדה המקומית אשר צורפה כנספח 11 לעתירה).
ביום 30.11.18 הגישו העותרים את התכנית לשינוי היעוד לוועדה המחוזית. יצוין, כי למסמכי התכנית צורפה גם חוות דעת של יועץ תנועה- המהנדס אפרים וינהבר שקבעה כי:
א. נפח התנועה בקטע הנדון נמוך בהרבה מהקיבולת שלו ו אין צורך תנועתי בהרחבת הדרך.
הרחבת הדרך מ- 8 מטרים ל-10 מטרים לא תאפשר תנועה דו-סטרית.
כמות החניה המצויה בסביבת בתי העותרים כפולה מהנדרש ואין צורך ממשי בתוספת חניות ברחוב.
לא סביר שרחוב הקוצר, שהמשכו בשביל היסמין , יהווה ציר תנועה ממערב למזרח כפר שמריהו. בהקשר זה צויין בחוות הדעת כי בסמטת שביל היסמין קיים כביש ללא מוצא ובהמשכו שביל הליכה, כאשר במרחק מספר מטרים בודדים מהשביל האמור בנויים בתים, אשר בחלקם בריכות שחייה הבנויות בקרבת גדרות הבתים. משכך, נטען כי הרחבת רחוב הקוצר בהמשך שביל היסמין, עלולה לחייב הרס בריכות ובתים, בעוד שיש חלופות לתנועה מזרחה, מדרך השדות, ברחובות מקבילים.
לאור כל האמור, חווה מר וינהבר דעתו ולפיה אין צורך במימוש ההפקעה על פי הר/1025, וזאת הן מבחינת צרכי התנועה והן מבחינת צרכי החניה, אשר מצויה באזור בשפע (ראו - חוות דעתו אשר צורפה כנספח 12 לעתירה).

ביום 19.5.19 נערך דיון בנוגע לתכנית העותרים בפורום מצומצם עם הרפרנטים של התכנית בוועדה המחוזית. שבוע לאחר מכן, ביום 26.5.19, הודע לאדריכלית התכנית כי עליה להגיע לדיון שייערך בהפקדת התכנית למחרת היום – ביום 27.5.19. לטענת העותרים – אשר אינה שנויה במחלוקת - ביקשו העותרים לדחות את מועד הדיון וזאת, הואיל ומומחה התחבורה מטעמם לא יכל להתייצב לדיון בהתראה כה קצרה. בקש תם זו של העותרים נענתה על ידי הרפרנטית מטעם הוועדה המחוזית כי לדיון מוזמנים רק נציגי הוועדה המקומית ובעלי עניין וכי מומחה התחבורה מטעם הוועדה המקומית לא זומן אף הוא, וממילא עסקינן בתכנית נקודתית בלבד.
החלטת הוועדה המחוזית;
ביום 27.5.19 נערך דיון בתכנית לשינוי היעוד.

אציין כי מפרטיכל הדיון שנערך בוועדה המחוזית ביום 25.6.19 עולה, שהוועדה המקומית המליצה לאשר את התכנית לבטל את היעוד לדרך במקרקעין. כמו כן, מהנדס המועצה ציין, כי המועצה אינה מתנגדת לתכנית וכי אין בכוונתה לממש את הפקעת הרצועה לצורך הרחבת הרחוב. כמו כן, אציין, במאמר מוסגר , שפרטיכל הדיון מלמד שהנחת העבודה של הוועדה המחוזית הייתה שעל פי בדיקת ייעודי הקרקע, כל רחוב הקוצר הוא א ברוחב סטטוטורי אחיד של 10 מטר וכי מבחינת תקן מינימלי של משרד התחבורה, חתך רחוב צריך להיות בן 10 מטר (ראו - פרטיכל הדיון בוועדה המחוזית אשר צורף כנספח 19 לעתירה).

ביום 30.5.19 נשלחה לאדריכלית מטעם העותרים בדואר אלקטרוני החלטת הוועדה המחוזית לדחות את התכנית לשינוי היעוד. בהחלטה נקבע:
"בבחינת חתך הרחוב, במקטע בין דרך השדות מזרחה עד רחוב חבצלת, נראה כי לאורך הרחוב, ממזרח וממערב לחלקה האמורה נשמרת זכות דרך ברוחב 10 מ' אם בהפקעה ואם בהשלמת רצועה בייעוד ציבורי. השינוי הנקודתי המבוקש יצמצם את זכות הדרך בסמוך לחלקה עליה חלה התכנית יצומצם לרוחב של כ-8 מ', ובכך ייפגע ברציפות חתך הרחוב ובפונקציות זכות הדרך בחלק זה של הרחוב. בנוסף, צמצום זכות הדרך לכ-8 מ' סותר את הנחיות משרד התחבורה ולפיהן רוחב המינימלי הנדרש לרחוב הוא 10 מ'.
לפיכך סבורה הוועדה כי יש לשמור על רוחב הרחוב המלא של 10 מ' לצורך התאמה להנחיות משרד התחבורה ושמירת התפקוד התנועתי של הרחוב לכל אורכו. לאור האמור, הוועדה קובעת כי הטיעונים לביטול הדרך אינם מצדיקים ויתור על עתודת שטח ציבורי כמבוקש ולכן מחליטה לדחות את התכנית."

החלטת יו"ר הוועדה המחוזית לדחות את הבקשה למתן רשות לערר;
לאור החלטת הוועדה המחוזית, הגישו העותרים ביום 13.6.19 בקשה למתן רשות ערר על פי סעיף 110 (א)(2)(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: " חוק התכנון והבנייה"), ליו"ר הוועדה המחוזית. ביום 11.7.19 נשלחה לעותרים החלטת יו"ר הוועדה המחוזית, נושאת תאריך 25.6.19, במסגרתה נדחתה בקשתם לרשות ערר לוועדה הארצית.

עיקרי טענות העותרים:
העותרים פותחים וטוענים, כפי שצוין לעיל, כי רק בשנת 2014, כשהעותר 1 טיפל בהליכי קבלת היתר לבריכת השחייה שתכנן לבנות בחצר ביתו, נודע לעותרים על ייעוד הרצועה במקרקעין שבבעלותם לדרך. לטענתם, מעבר להשפעה הישירה שהייתה לכך באשר למיקום הבריכה המבוקשת (שלא נבנתה עד היום) ומעבר לאבדן 102 מ"ר, משמעות הדבר הייתה כי עלה צורך בארגון מחדש של חלוקת החלקה בין העותרים וביצוע עבודות תשתית נרחבות.
לדידם, לו טרחו המשיבות לציין את דבר קיומה של תכנית הר/1025 ויעוד הרצועה לדרך בזמן אמת - טרם הרכישה או טרם החלוקה או טרם מתן היתרי הבנייה - ברי כי העותרים היו משנים את החלוקה הפנימית שבין חצרותיהם, את מיקום בתיהם וכן את מחיר רכישת המקרקעין מגולדברג.
בעניין זה מוסיפים העותרים ומציינים, כי בעת בה רכשו העותרים את המקרקעין וחילקו אות ם ביניהם, שנת 1985, לא היו בנמצא אתרי אינטרנט מהם ניתן להפיק בלחיצת מקלדת רשימה של תכניות מתאר החלות על המקרקעין. כך, שיכולתו של אדם סביר לדעת על עצם קיומה של הר/1025 הייתה תלויה במידע שנמסר לו על ידי הרשויות. בעניי נינו, לטענת העותרים, הואיל והדבר לא קיבל כל ביטוי בנסח רישום המקרקעין כהערה אודות ההפקעה ולא עלה מהיתרי הבנייה שניתנו, לא יכלו העותרים לדעת על דבר התכנית, כמו גם על דבר שינוי היעוד.
לעמדת העותרים, קביעת הוועדה המחוזית ובהתאם לה אין לשנות את יעודה של הרצועה אינה סבירה ומקימה עילות התערבות. כך לטענתם, הוועדה המחוזית התעלמה מהעובדה שהגם שתכנית מתאר הר/1025 קובעת פרק זמן של שנתיים לביצוע ההפקעה, הרי שחלפו 48 שנים ממועד שינוי היעוד ברצועה לדרך ולמרות זאת, לא בוצעה כל הפקעה לפי תכנית המתאר הר/1025. לטענת העותרים בנסיבות אלו, מבחן המציאות מלמד כי אין כל צורך ברצועה לשם הרחבת רחוב הקוצר. עוד טוענים העותרים כי מדובר בשיהוי ארוך ובלתי מתקבל על הדעת, המעיד על זניחת הכוונה להפקיע ועל הצורך לביטול ייעוד הרצועה לדרך. לטענתם בנסיבות אלו ראוי לבטל את ייעודה הזנוח של הרצועה כדרך ולהשיבה לייעודה המקורי. חיזוק לטענתם זו מוצאים העותרים גם בכך שהרחוב והמדרכה נסללו בהשקעה ניכרת מבלי שבוצעה הפקעה. לאור זאת טוענים העותרים, כי אין זה סביר שהרחוב ייסלל מחדש רק בשל אותם 102 מ"ר. העותרים מדגישים שכך אף ציין מהנדס הוועדה המקומית בדיון שנערך בוועדה המחוזית ביום 27.5.19 ושעמדתה הברורה של המועצה היא כי אין לה צורך ברצועה האמורה ולא ייעשה בה שימוש לדרך. העותרים טוענים כי בנסיבות אלו, החלטת הוועדה המחוזית אף אינה סבירה בהינתן שהיא התעלמה מהמלצות המועצה והוועדה המקומית לאשר את התכנית לביטול ההפקעה.
עוד טוענים העותרים כי אל מול השיהוי המלמד על זניחת הכוונה להפקיע, כמו גם עמדתן הברורה של הוועדה המקומית והמועצה לעניין זה, יגרמו להם נזקים ועלויות נכבדות ככל שהייעוד יוותר על כנו - מהם התעלמה הוועדה מחוזית. בנסיבות אלו טוענים העותרים, כי ההחלטה אינה עומדת במבחני סבירות ועלות-תועלת. בהקשר זה טוענים העותרים כי הוועדה המחוזית התעלמה מכך שכל היתרי הבנייה שניתנו במהלך 48 השנים האחרונות במקרקעין וכל המידע שנמסר להם ולקודמיהם לא כללו מידע בדבר ייעוד הרצועה לדרך. כתוצאה מכך, חולקו המקרקעין לשניים על בסיס גודלה המלא של החלקה. העותרים גורסים, כי אם יינטלו מהם אותם 102 מ"ר, ייווצר "אפקט דומינו", באשר הם ייאלצו להרוס את החומה הצפונית התומכת את אדמת החצר, את התשתיות, את השער החשמלי, את קירות ההפרדה שבין חצרותיהם, את הגינה ואת הבריכה, באופן שיחייב עבודות התאמה והכל בשווי כולל של כ-980,585 ₪ כולל מע"מ (כמפורט בהצעת המחיר שצירפו לעתירה). נוסף על כך נטען כי ההפקעה תגרום לעותרים לטרדה ועוגמת נפש רבים. לטענת העותרים בנסיבות בהן יש להטיל לפתחן של הוועדה המ קומית והמועצה את האחריות לנזקיהם, הואיל ולא מסרו מידע מלא בזמן אמת, הרי שהעלויות האמורות יוטלו על המועצה והוועדה המקומית. לטענת העותרים, אין כל הצדקה ציבורית להעדיף את חשיפת הרשות המקומית והרשות התכנונית להוצאה זו רק כדי לשמור על "מלאי" קרקע מיותר ולא נדרש ומשכך, קביעת הוועדה המחוזית המשמרת "מלאי" לא נדרש זה, מהווה קביעה לא סבירה ולא מידתית.
עוד טוענים העותרים כי יש להורות על ביטול החלטת הוועדה המחוזית וזאת, הואיל והיא מבוססת על נתונים עובדתיים חלקיים או שגויים. כך וביתר פירוט מצביעים העותרים על שגיאות כדלקמן בהחלטת הוועדה המחוזית:
לטענת העותרים שגתה הוועדה עת יצאה מנקודת המוצא ולפיה בהתאם להנחיות משרד התחבורה רחוב תקני הוא ברוחב של 10 מטרים ולטענת העותרים בהינתן שעסקינן ברחוב משולב, הרי שבהתאם להנחיות משרד התחבורה הוא יכול להיות ברוחב של 8 מטרים בלבד .
עוד טוענים העותרים כי שגתה הוועדה המחוזית עת קבעה ששינוי היעוד יוביל לשינויים ברוחבו של רחוב הקוצר, שהוא כולו ברוחב של 10 מטרים וזאת, הואיל ובניגוד לקביעתה זו של הוועדה המחוזית – רוחבו של רחוב קוצר שהוא באורך של כ – 620 מטרים – משתנה והוא בחלקו ברוחב 8 מטרים ורק בחלקו ברוחב של 10 מטרים.
בהמשך לטענתם דלעיל, טוענים העותרים כי רוחבו של רחוב הקוצר, שהוא כאמור משתנה, אף לא עתיד להשתנות באופן שרוחבו יהפוך באופן אחיד ל – 10 מטרים, שכן, גם בהתאם לתכנית האב של המועצה, המנחה בתכנון, המצב הקיים ברחוב הקוצר יוותר על כנו – קרי הוא יוותר ברוחב שאינו קבוע.
עוד מפנים העותרים לכך, שבניגוד לעולה מקביעת הוועדה המחוזית, קיימים רחובות רבים במועצה – חלקם אושרו לאחרונה בתכניות מתאר חדשות- שרוחבם פחות מ-10 מטרים.
בהקשר לכל האמור לעיל טוענים העותרים כי שגתה הוועדה המחוזית עת התעלמה בנושאים התחבורתיים מחוות הדעת התנועתית של המהנדס וינהבר שצורפה למסמכי התכנית לביטול ההפקעה.
במסגרת עיקרי הטיעון מטעמם מתייחסים העותרים גם לטענת הוועדה המחוזית, כפי שהועלתה בכתב התשובה מטעמה , במסגרתה נטען, בין היתר, כי יש להותיר את הרצועה ביעודה על מנת לאפשר הרחבה עתידית של רחוב קוצר וזאת, על מנת שישמש כדרך המחברת בין המועצה לבין כביש 20 או להרצליה. לטענת העותרים טענה זו אינה נכונה עובדתית וזאת, הואיל וברחוב הזורע אין כל מעבר לכביש מספר 2 במערב ואין גם כל תכנית לקישור כזה וזאת, מאחר ומחלף רבין נמצא 1.0 ק"מ דרומית. עוד נטען כי במזרח מסתיים רחוב הקוצר בדרך השדות ואינו מגיע לכביש 20. עוד מפנים העותרים לכך שבהמשך רחוב הקוצר מזרחה נמצא שביל היסמין שהוא שביל צר של שצ"פ. משכך נטען כי אין כל קישור או מעבר או תכנית להמשיך את רחוב הקוצר לכביש 20 והאמור חל ביתר שאת בהינתן ש – 1.0 ק"מ דרומה נחנך לאחרונה מחלף גדול המאפשר כניסות ויציאות מכביש 20 לרחוב המעפילים, להרצליה פיתוח ולהרצליה.
עוד נטען שאין כל מקום לשמור על רצועת השטח לשם יצירת שבילי אופניים ולעניין זה נטען כי היה ניסיון לסלול שביל אופניים ברחוב הזורע ואולם, ניסיון זה לא צלח. נוסף על כך נטען כי כאשר נסלל רחוב הקוצר בחלק הרלוונטי, הוא נסלל באבנים משתלבות, הוכנסו בו כל התשתיות מתחת למדרכות הרחבות ומשכך, אין זה סביר שתשתית זו תיהרס.
לאור כל האמור טוענים העותרים כי החלטת הוועדה המחוזית בטלה בהינתן שהיא בלתי סבירה, בלתי מידתית ופוגעת שלא לצורך בקניי נם. לטענתם, המשיבות אינן יכולות מחד גיסא, להודות בפה מלא כי אין להן צורך בהפקעה ולהימנע מלממשה, ומאידך גיסא, לא לבטל את הייעוד לדרך גם בחלוף למעלה מ-48 שנים ממועד הכניסה לתוקף של הר/1025. העותרים טוענים כי עיקרון ההגינות מחייב את המשיבות לפעול בשקידה סבירה ולא לזנוח את הטיפול במי שכבר פגעה בו. קל וחומר, שעה שהמועצה והוועדה המקומית המליצו שתיהן לאשר את התכנית לביטול ההפקעה וכן משהמועצה אישרה כי אין לה כל צורך בהפקעה האמורה.
העותרים מוסיפים וטוענים כי אין לשהות לטענת הוועדה המחוזית ולפיה מדובר בהחלטה תכנונית אשר אין לבית המשפט הסמכות להתערב בה וזאת, בהינתן שהעתירה נסבה על חוסר סבירות ההחלטה, חוסר מידתיותה והישענותה על נתונים שגויים ומשכך, קיימת עילה להתערב בה.

יתרה מכך, לטענת העותרים, קיים אמצעי מידתי יותר בו יכולה הוועדה המחוזית לנקוט. כך לטענתם, לו יתעורר בעתיד צורך בהרחבת הדרך ברחוב הקוצר, קיימת תמיד האפשרות להכין תכנית חדשה ולפרסמה. דבר זה נכון ביתר שאת, נוכח העובדה שבצדו המזרחי של רחוב הקוצר, ממזרח לדרך השדות, ישנו שצ"פ אשר חייב אף הוא ממילא לעבור הסבה לדרך, ובאותה הזדמנות תוכלנה המשיבות אף לבקש להרחיב את רחוב הקוצר בקטע של המקרקעין, אם וככל שיהיה בכך צורך.
מבלי לגרוע מהאמור, טוענים העותרים כי דין ההחלטה להתבטל וזאת, משום שנפגעה זכות הטיעון שלהם. בהקשר זה טוענים העותרים כי הם זומנו לדיון בוועדה המחוזית ב"התראת בזק", מהיום למחר, תוך פחות מ-24 שעות, כך שלא התאפשר להם להביא את מומחה התחבורה מטעמם. לדידם של העותרים, מדובר בפגם היורד לשורשם של דברים במיוחד בהינתן שההחלטה כולה התבססה על הטענות התחבורתיות השגויות ולא בכדי, באשר לא ניתן לקבל החלטה בענייני ייעודה של דרך ו/או רוחבה מבלי לבדוק את העובדות התחבורתיות לאשורן.
לאור כל האמור טוענים העותרים כי יש להורות על בטלות החלטת הוועדה המחוזית והם עותרים כי בית המשפט יורה על קבלת התכנית מטעמם קרי על שינוי יעוד הרצועה מדרך למגורים בישוב כפרי.
עיקרי טענות המשיבים:
תשובת המשיבה 1- הוועדה המחוזית לתכנון ובניה תל אביב:
הוועדה המחוזית פותחת ומפנה להלכה המושרשת ולפיה בית המשפט אינו שם עצמו בנעלי רשות התכנון ואינו ממיר את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו. בשים לב להלכה זו טוענת הוועדה המחוזית כי דין העתירה להידחות וזאת, הואיל ולא נפל כל פגם המצדיק התערבות בהחלטתה, אשר התקבלה לאחר שמיעת העותרים ובעלי המקצוע מטעמם, וכן לאחר דיון ארוך וממצה. הוועדה המחוזית מוסיפה ומפנה לכך, שהואיל והעותרים הגישו בקשת רשות ערר על ההחלטה, הרי שיו"ר הוועדה המחוזית בחנה שוב את התכנית ואת השלכותיה התכנוניות וקבעה כי החלטת הוועדה המחוזית היא נכונה.
ביתר פירוט טוענת הוועדה המחוזית כי יש להבחין בין נושא ההפקעה (אשר מבוצע על ידי הוועדה המקומית) לבין קביעת ייעוד למקרקעין, שהוא עניין הנתון לסמכותה של הוועדה המחוזית ומצוי בלב לבו של שיקול דעתה התכנוני-מקצועי . אשר לשינוי היעוד טוענת הוועדה המחוזית כי הסוגיות הנדונות בהחלטה (תכנון חתך הרחוב והשלכות של צמצום נקודתי של חתך הרחוב כמו גם ייעוד המקרקעין), הן תכנוניות ומקצועיות באופן מובהק. בנסיבות אלו נטען ביתר שאת כי אין כל מקום להתערב בהחלטת הוועדה המחוזית. עוד טוענת הוועדה המחוזית כי גם לגופם של דברים לא נפל כל פגם בהחלטתה אשר לפיה יש לשמור על חתך הרחוב ולא לאפשר צמצום נקודתי שלו. בהקשר זה טוענת הוועדה המחוזית כי השינוי הנקודתי המבוקש יפגע ברציפות חתך הרחוב לצרכי גינון, שבילי אופניים, תנועת רכבים וכן העברת תשתיות ברחוב. נוסף על כך, נטען כי צמצום חתך הרחוב אינו עולה בקנה אחד עם הנחיות משרד התחבורה, לפיהן רוחב רחוב החל על תכניות חדשות (כגון תכנית העותרים) הינו 10 מ'.
עוד טוענת הוועדה המחוזית כי אין ממש בטענת העותרים ולפיה רוחבו של רחוב הקוצר אינו אחיד ואינו עומד על רוחב קבוע של 10 מטרים . בהקשר לכך טוענת הוועדה המחוזית כי רחוב הקוצר מחולק לשלושה מקטעים בהתאם לרחובות אותם הוא חוצה, ממזרח למער ב – רחובות השדות, הזורע, החורש וחבצלת. לטענת הוועדה המחוזית בשלושת מקטעיו מתוכנן רחוב הקוצר ברוחב אחיד של 10 מטרים. בהקשר זה מפנה הוועדה המחוזית לכך שבמקטע השדות-הזורע, לפי המצב המתוכנן בתוכנית מתאר הר/1025 , הרחוב מ תוכנן ל – 10 מטרים; במקטע החורש-חבצלת, נקבע רוחב הרחוב בתוכנית מתאר הר/1459 על 10 מט רים; ובמקטע הדרך המרכזי מהזורע-לחורש, שבו מסומן בתוכנית האב רוחב דרך של 8 מטרים, קיימת חלקה מספר 208 בגוש 6678 אשר היא רצועה ביעוד צי בורי של שביל והיא משלימה את רוחב הרחוב בקטע מרכזי זה ל – 10 מטרים.
לאור זאת, טוענת הוועדה המחוזית כי אין בנימוקי העותרים בכדי להצדיק את ביטול שינוי הייעוד וביטול האפשרות ליצור דרך אחידה ברוחב 10 מ' לאורך רחוב הקוצר. זאת ועוד, בהקשר זה לסברת הוועדה המחוזית, נכון להיום, ובהעדר תכנית מתאר חדשה לכפר שמריהו, אין כל היגיון בצמצום זכות הדרך בנקודה מסוימת, ללא כל ראיה כוללת. עוד טוענת הוועדה המחוזית, לעניין זה כי היא בחנה את המבוקש בראיה ציבורית ועתידית כוללת, תוך שהיא מביאה בחשבון שינויים והתפתחויות של האזור ובהתאמה לכך קיבלה החלטתה. בכלל כך, טוענת הוועדה המחוזית כי היא הביאה בחשבון גם שינויים והתפתחויות עתידיים של האזור. לשם הדוגמא נטען כי באזור מקודמת תכנית "צפון הרצליה" תמ"ל 3006, שבמסגרתה נשמרת עתודת קרקע לפיתוח למגורים, דיור מוגן ופארק וממזרח לרחוב הקוצר מתוכנן חיבור כפר שמריהו לשכונה הצפונית של הרצליה. משכך, נטען כי יש לשמור על רוחב רחוב הקוצר, בין היתר, על מנת לשמר את הנגישות לאזורים אלו לרווחת התושבים.

כך, אפוא נטען כי החלטת הוועדה המחוזית היא החלטה מקצועית-תכנונית מובהקת, סבירה וראויה בנסיבות העניין, אשר הביאה לידי ביטוי ראייה תכנונית כוללת, לרבות ראייה עתידית ואשר לא נפל בה פגם כלשהו, ובוודאי שלא כזה המצדיק התערבות בשיקוליה התכנוניים של הוועדה המחוזית.

נוסף על כך טוענת הוועדה המחוזית שאין לקבל את טענת העותרים כי הייעוד של הרצועה לדרך נזנח בח לוף השנים, ובשל כך יש לבטלו.
עוד טוענת הוועדה המחוזית כי הפניות העותרים לפסיקה הנסבה על ביטול הפקעה אינן רלוונטיות וזאת, הואיל ולטענתה במרכז הדיון בעניינו – אין מדובר בהפקעה אלא בהחלטת הוועדה המחוזית בעניין ייעוד מקרקעין והחלטתה לשמור על ייעוד המקרקעין לדרך, תוך דחיית תכנית העותרים שבגדרה התבקש ביטול היעוד.
זאת ועוד, לטענת הוועדה המחוזית אין ללמוד גזירה שווה, כפי שמנסים לטעון העותרים, מכך שקיימים רחובות במועצה אשר רוחבם קטן מ – 10 מטרים. אשר לכך טוענת הוועדה המחוזית כי רוחב הרחובות במרבית רחובות המועצה נקבע בתכניות ישנות ומשכך יתכן שחלקם אינם עומדים ברוחב הנדרש כיום. יחד עם זאת, נטען כי תכנית חדשות (כתכנית העותרים) נדרשות לעמידה ברוחב רחוב מינימאלי ע ל פי הנחיות משרד התחבורה – קרי ברוחב של 10 מטרים. בהקשר זה מוסיפה הוועדה מחוזית ומציינת כי אמנם ישנן גם תוכניות חדשות בהן גם מתאשר תכנון חתך רחוב ברוחב קטן מ-10 מ' ואולם, לטענתה לרוב מדובר במקרים פרטניים המאפשרים גמישות מסוימת ברוחב הרחוב מתוך ראייה כוללת של מרחב התכנון וניתוחו והסתמכות על פתרונות תחבורתיים משלימים הניתנים בתכנית.
הוועדה המחוזית מוסיפה וטוענת כי בהינתן שמדובר בתוכנית שאישורה הוא בסמכותה, הרי שאין כל רלוונטיות להמלצות הוועדה המקומית והמועצה לאשר את התוכנית. עוד נטען כי בהינתן שהוועדה המחוזית שוקלת שיקולים תכנוניים רחבים, הרי שלא נפל כל פגם בהחלטתה עת לא שהתה להמלצות אלו. נוסף על כך טוענת הוועדה המחוזית כי ממילא במסגרת הדיון בפני הוועדה המחוזית, ציינה נציגת הוועדה המקומית כי חוות הדעת של הצוות המקצועי במנהל ההנדסה הייתה להמליץ על דחיית התוכנית, או לכל הפחות על עריכת הבקשה על רקע מערכת הדרכים הקיימת ועוד היא ציינה כי לא נערך דיון מעמיק בתוכנית. קרי לטענת הוועדה המחוזית גם לגופם של דברים אין ממש בטענת העותרים הואיל ולדידה כל גורמי המקצוע שנדרשו לעניין סברו בראייה מקצועית שאין לשנות את ייעוד הדרך.
זאת ועוד, הוועדה המחוזית טוענת כי יש לדחות את טענת העותרים לפיה החלטת הוועדה המחוזית התעלמה מחוות הדעת התנועתית שצורפה לתכנית. בהקשר לכך, נטען בתשובה כי חוות הדעת התנועתית (אשר לא צורפה לתוכנית, אלא עיקריה הוצגו לראשונה במסגרת ישיבה מקדימה לישיבת הוועדה המחוזית), מבוססת בעיקרה על ניתוח היצע החניות הקיים ברחוב הקוצר וברחובות הסובבים אותו. אלא, שנתון זה - של מקומות חנייה, הוא נתון חלקי ביותר ביחס לכלל מערכת השיקולים שנלקחה בחשבון בעת בחינת הבקשה לוויתור על עתודת שטח ציבורי. נוסף על כך נטען כי חוות הדעת האמורה מניחה הנחה שגויה לפיה מטרת ההפקעה היא לטובת הו ספת 6 מקומות חניה. קביעה זו היא חסרת בסיס, שכן ההפקעה טרם מומשה, וכמובן שמטרתה טרם נקבעה וכפי שצוין בהחלטת הוועדה, רוחב זכות הדרך יכול לשמש למגוון שימושים, כגון שביל אופניים.
בשולי תשובתה, מתייחסת הוועדה המחוזית לטענת העותרים - אשר לדידה היא מרומזת – במסגרתה נתקפה החלטת יו"ר הוועדה המחוזית שלא ליתן רשות ערר. בהקשר זה משיבה הוועדה המחוזית, לשם הזהירות, כי גם בהחלטה זו לא נפל כל פגם באשר עניינם של העותרים אינו מעלה מחלוקת עקרונית או טענה בעלת חשיבות ציבורית מיוחדת ומשכך, אינו עומד בקריטריונים למתן רשות ערר. אלא שהלכה למעשה מדובר בעתירה נקודתית בנוגע למתחם מסוים, ומשכך אין מקום ליתן רשות ערר.
לאור כל האמור נטען כי יש לדחות את העתירה.
תשובת המשיבה 2 – הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה:
הוועדה המקומית מבהירה, כי מעורבותה לאורך השתלשלות העניינים, הרלוונטית למחלוקות בין העותרים למשיבה 1, מוגבלת ומתמצית למעשה בהמלצתה לוועדה המחוזית לאשר את התכנית, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטתה שצורפה לעתירה כנספח 11. לעניין זה, מבקשת הוועדה המקומית להדגיש כי החלטתה זו מדברת בעד עצמה, ועל כן, אין בכוונתה להידרש ליתר טענות העותרים, הנוגעות להחלטת הוועדה המחוזית.
למעלה מן הדרוש, במטרה להעמיד את הדברים על דיוקם, מבקשת הוועדה המקומית להתייחס לטענות שהעלו העותרים בכתב העתירה, הנוגעות להתנהלות הוועדה המקומית.
כך וראשית טוענת הוועדה המקומית כי העותרים נמנעו מלצרף את דף המידע אשר לטענתם הוצג להם במעמד רכישת הזכויות. זאת ועוד, מבדיקות שנעשו על ידה עד כה, לא נמצא כל העתק של דף מידע שהועבר לעותרים עובר למועד רכישת הנכס בשנת 1984, כנטען על ידם. עם זאת, מציינת הוועדה המקומית, כי בשנת 2013 הופק דף מידע עבור העותר 1 ביחס למקרקעין, הכולל התייחסות לתכנית הר/1025 ולשטח המיועד להפקעה מכוחה. בנסיבות אלו, נטען כי אין לקבל את טענות העותרים ולפיה ה סתמכו, בשנת 1984 על מידע תכנוני אשר הועבר להם על ידי הוועדה המקומית ואשר לא כלל את הוראות תכנית הר/1025, המייעדת לדרך חלק מהמקרקעין שבבעלותם. עוד נטען כי אף אם יתברר שנפלה טעות במתן היתר הבנייה מיום 3.6.85, כנטען בסעיף 15 לעתירה, הרי שהאחריות המלאה לנזק (המוכחש) שנגרם בגינה היא של העותרים – יוזמי ומגישי הבקשה להיתר, או לכל הפחות באחריות משותפת של העותרים עם הוועדה המקומית, שכן הוועדה המקומית נסמכה במתן ההיתר על מדידות מקצועיות שנעשו על ידי מודדים מוסמכים מטעם העותרים, בהן הם נמנעו מסימון השטח המיועד להפקעה על פי תכנית מאושרת ותקפה החלה על המקרקעין.
מכל מקום, לעמדת הוועדה המקומית, אין במידע זה, אשר נטען לגביו שהוא לא נמסר לעותרים על ידי הוועדה המקומית (וטענה זו מוכחשת), כדי להכריע את גורל העתירה או את גורל התוכנית אשר צריכים להבחן בראש ובראשונה ובעיקר על בסיס היבטים תכנוניים-מקצועיים, בדבר נחיצותה של הרצועה המאושרת להרחבת הדרך.

תשובת המשיבה 3 - המועצה המקומית כפר שמריהו:
לטענת המועצה, טענות לעניין אי ידיעה אודות קיומה של תכנית מאושרת מפקיעה ו/או לעניין השלכות כלכליות עקב כך אינן רלוונטיות לעתירה שבכותרת אשר הוגשה כנגד החלטת הוועדה המחוזית לדחות תכנית לשינוי יעוד. יתרה מכך, ממילא אין אלו טענות אשר נדונות בהליך מסוג זה, אלא שהן מחייבות בירור עובדתי באמצעות הגשת ראיות וחקירת עדים ומשכך לא ניתן לבררן במסגרת ההליך דנן.
מבלי לגרוע מהאמור לעיל, נטען כי ממילא תכנית מהווה חיקוק, שהכול מוחזקים כמי שמכירים אותו, בפרט מי שרכש את המקרקעין לאחר אישורה של תכנית.
לאור כל האמור, המועצה דוחה את טענות העותרים מכל וכל ושומרת על כל טענותיה בנושא, ובכלל זה שומרת על זכותה להגיש כל מסמך ולטעון כל טענה בעניין, בין בהליך זה ובין בהליך אחר.

דיון והכרעה;
קודם לדיון בעתירה לגופה, הנני מוצאת לציין, כנקודת מוצא לדיון, את ההלכה המושרשת ובהתאם לה הביקורת השיפוטית אשר תופעל ככלל על החלטות מוסדות התכנון, על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים, היא ביקורת שיפוטית מצומצמת בעילות התערבות המוכרות לגבי הפעלת שיקול הדעת המנהלי. בהתאם להלכה זו, בית המשפט אינו אמור להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות השלטונית וההתערבות השיפוטית בהחלטות של מוסד תכנון תיעשה במשורה, ותישמר, ככלל, למקרים חריגים בהם ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות; מתוך משוא פנים; תוך חריגה מהותית ממתחם הסבירות; תוך מתן משקל לשיקולים זרים; או כאשר ההחלטה התקבלה תוך איזון בלתי ראוי ובלתי סביר בין השיקולים הצריכים לעניין (ראו - בג"ץ 9420/11 אגבאריה נ' שר הפנים (31.3.2015); בג"ץ 4776/03 מלון רג'נסי ירושלים בע"מ נ' מר אברהם פורז - שר הפנים (9.5.2005); עע"מ 9057/09 איגנר נ' השמורה בע"מ (20.10.2010); בג"ץ 7444/03 דקה נ' שר הפנים (22.2.2010).
בבסיסה של הלכה זו, בכל הנוגע להיקף הביקורת השיפוטית על החלטות מוסדות התכנון, עומדת ראשית ההנחה כי מוסדות התכנון הם גורמים מקצועיים וכפועל יוצא מכך, חזקה היא שככאלו קיימת להם עדיפות מקצועית, על פני יכולתו של בית המשפט בניתוח נושאים תכנוניים או הנדסיים המונחים לפתחו. עדיפות זו חלה ביתר שאת בהינתן שעל דיון בעתירה מנהלית על החלטת מוסדות התכנון מוחלים כללי דיון הדומים לאלו אשר חלים בבג"צ ובהתאם להם ככלל- " בית משפט לעניינים מינהליים, אינו שומע עדים, אינו גובה ראיות, אינו ממנה מומחים מטעמו, ובוודאי שאינו מקיים ביקורים במקום. כל האמצעים הללו שמורים למקרים מיוחדים, קטנים במספרם וחריגים באופיים (ראו ברק ארז, בעמ' 481-480 והאסמכתאות המובאות שם)" (עע"מ 6626/18 תעשיית אבן וסיד בע"מ נ' הוועדה הארצית לתכנון ולבניה של מתחמים מועדפים לדיור (17.12.19).

משהונחו מושכלות היסוד באשר לגדרי הביקורת השיפוטית על החלטות הוועדה המחוזית, אפנה לדיון בעתירה לגופה.

במרכז הדיון בעתירה לפני, שינוי יעוד במקרקעין מיעוד חקלאי ליעוד דרך, אשר נעשה במסגרת תכנית מתאר ואשר אין חולק כי תכליתו הסופית – כפי הקבוע התכנית המתאר אשר שינתה את היעוד - היא הפקעת רצועת המקרקעין נשוא שינוי היעוד וזאת, על מנת שתהווה חלק מרחוב הקוצר בכפר שמריהו. הגם שבמקרה לפנינו, שונה היעוד במסגרת תכנית המתאר ואולם, ההפקעה לא בוצעה והבעלות במקרקעין נותרה בידי הבעלים הפרטי, הרי שכפי שיובהר להלן, המרחב הנורמטיבי הרלוונטי לדיון בעניינו הוא זה החל על הפקעות.
כיוון שכך ועל מנת שישמשונו בהמשך בעת דיון בעתירה לגופה, הנני מוצאת לפרט את ההתוויות הנורמטיביות הרלוונטיות לדיון.

הפקעה ככלל היא רכישה כפויה של זכויות פרטיות במקרקעין על ידי המדינה או מטעמה, על מנת שישמשו לרווחת הכלל ועל דרך העיקרון תוך תשלום פיצוי נאות לבעלים הפרטי של המקרקעין (ע"א 655/82 גרובר נ' פרבשטיין, פ"ד מ(1) 738, 748 (1986); ע"א 261/84 רפאלי נ' חנניה, פ"ד מ(4) 561, 565 (1986); אריה קמר דיני הפקעת מקרקעין (מהדורה שישית, 2001)(להלן: "קמר"), בעמוד 13).
כיוון שכך, מעצם טבעה, גורמת ההפקעה להתנגשות בין שני אינטרסים נוגדים - מצד אחד - האינטרס של בעל המקרקעין או בעל זכות או טובת הנאה בהם, להוסיף ולהחזיק בהם או ליהנות מהם כל דרך שהיא, כפי שנהג עד להפקעה. זכות קניינית זו אף הוכרה כזכות יסוד במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לזכות הקניין שני פנים, האחד – כלכלי, והאחר – קשר רגשי אל הקניין (עע"מ 1369/06 הלל הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה, סב(4) 634 (להלן: "עניין הלביץ"), בסעיף 42 לפסק הדין). מהצד השני - האינטרס של הציבור בהעברת הזכויות במקרקעין לידיו, על מנת לממש בהם צורך ציבורי חיוני.
במרחב שבין ערכים נוגדים אלה, התפתחו דיני ההפקעות, הבנויים על האיזון העדין בין האינטרסים הנוגדים.

במסגרת החקיקה קיימים שני מסלולים מרכזיים לשם הפקעת מקרקעין – האחד מצוי בפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: " פקודת הקרקעות") והשני מצוי בחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה- 1965 (להלן: " חוק התכנון והבנייה"). כבר בשלב זה של הדיון אציין כי אחד ההבדלים המרכזיים בין שני מסלולי ההפקעה, הוא שניתן להתייחס למסלול ההפקעה לפי פקודת הקרקעות כאל הליך חד שלבי. שכן ההפקעה לפי פקודת הקרקעות היא על דרך החלטה של שר האוצר על ביצוע ההפקעה ולא נדרשת, כתנאי מוקדם לה, התאמת יעוד הקרקע ליעוד הציבורי נשוא ההפקעה. קרי הגורם המפקיע יכול לתפוס חזקה בקרקע ולקנות בה בעלות, לפני שאושרה תכנית למימוש בפועל של הצורך הציבורי. בה בשעה שהפקעה בהתאם לחוק התכנון והבנייה היא הליך דו שלבי, אשר בהתאם לו – ראשית, יש לשנות במסגרת תכנית מתאר את יעוד המקרקעין ליעוד ציבורי ורק לאחר התאמה תכנונית של יעוד המקרקעין תבוצע ההפקעה - קרי הרכישה הכפויה של המקרקעין מאת בעליהם על ידי הרשות הציבורית.
הגם שבפקודת הקרקעות לא מותנת ההפקעה בשינוי והגדרת היעוד של המקרקעין קודם לביצוע ההפקעה – נקבע בפסיקה כי גם מקום בו מדובר ההפקעה לפי פקודת הקרקעות, על שלושה תנאים להתקיים בטרם יחליט הגוף המפקיע על ההפקעה ואלו הם – קיומו של צורך ציבורי מסוים ומוגדר; זיקתו של הצורך הציבורי המסוים למקרקעין המסוימים המיועדים להפקעה; וקיום צורך בהפקעת המקרקעין המסוימים כדי לממש את הצורך הציבורי – קרי העדר אפשרות לקיום הצורך הציבורי בהליך פוגעני פחות מהפקעה (ראו - בג"ץ 5091/91 נוסייבה נ' שר האוצר (9.8.1994), בסעיף 3 לפסק דינו של כבוד השופט מצא; קמר, בעמ' 211; בג"ץ 2390/96‏ קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 625 (להלן: "בג"ץ קרסיק") בסעיף 15 לפסק דינו של כבוד השופט חשין; עע"מ 8989/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח-תקווה נ' מ. זיטמן ובניו בע"מ (2.8.2005) (להלן: "עניין זיטמן");בג"ץ 3956/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' ראש הממשלה (22/12/94)). כך, לעניין זה נקבע בבג"ץ 307/82 לוביאניקר נ' שר האוצר, לז(2) 141 (להלן: "עניין לוביאניקר") כי על שר האוצר מוטלת החובה לפרט, בהודעה המתפרסמת ברשומות את המטרה לשמה הופקעו המקרקעין וזאת: "כדי למנוע שימוש שרירותי בסמכויות הרחבות, שהוקנו על-פי הפקודה", "[ו]כדי שניתן יהיה לקיים פיקוח אפקטיבי על דרך הפעלתו של שיקול-הדעת ועל אופיו, ראוי שהמטרה של ההפקעה תהיה ידועה" (שם, בעמ' 148). עוד נקבע כי ההפקעה חייבת להיעשות לצורך ציבורי מסוים וכי הרשות המפקיעה "אינה רשאית לתת עיניה בחלקה מסוימת רק משום שנאה היא, ולהפקיע אותה רק משום שבאחד הימים היא עשויה לשמש צורך ציבורי זה או אחר, כפי שיוחלט ברבות הימים. אין הרשות רשאית להפקיע מקרקעין אלא אם הם אמורים ומתאימים לשמש צורך מסוים" (השופט זמיר בבג"ץ 465/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה, פ"ד מח(2)622, 633).
בהינתן שהוצאתו לפועל של התכנון על דרך מימושו תלויה בגורמים שונים ובכלל כך בתקציבים, בקצב ההתפתחות האורבנית במרחב בו מצויים המקרקעין, בהתנגדות בעלים להוצאתה לפועל וכיוצא בכך וכן, בשים לב לכך שתכנון הוא דינמי ובהתאמה לכך יכול שצרכי הרשות המפקיעה ישתנו – הרי שבמקרים רבים מתעכבת הוצאתה לפועל של מטרת ההפקעה או לחילופין משתנים הצרכים במקרקעין אשר הופקעו או אשר שונה ייעודם לשם הפקעה. שינוי הצרכים התכנוניים, כמו גם עיכוב בהוצאתה לפועל של מטרת ההפקעה ושימוש במקרקעין לצורכי הציבור, מעוררים את המתח בין שני האינטרסים הנוגדים הבסיסיים עליהם הצבעתי לעיל - אינטרס הבעלים הפרטי לקבל בחזרה את המקרקעין לידיו, או לשנות את ייעודם באופן שניתן יהיה לשוב ולעשות בהם שימוש פרטי, אל מול אינטרס הרשות הציבורית להמשיך ולהחזיק במקרקעין ולקיים בהם את הצורך הציבורי. זאת הואיל וחלוף הזמנים או שינוי הצרכים מעלים את השאלה האם הצורך הציבורי לשמו בוצעה ההפקעה עודנו רלוונטי וככל שלא האם המשמעות הנובעת מכך היא שיש להשיב את המקרקעין לבעליהן המקורי.
גם בסוגיה זו - אשר היא בלבו של הדיון במקרה לפני – קרי בסוגית זיקתו של הבעלים למקרקעין המופקעים לאחר ההפקעה או שינוי היעוד, במקרה בו השתנה הצורך הציבורי או חל עיכוב בהוצאתו לפועל של הצורך הציבורי – קיים הבדל בהסדר החוקי הקבוע בשני מסלולי ההפקעה.
כך, חוק התכנון והבנייה, מתייחס בסעיפים 195 ו – 196 למקרים בהם הצורך הציבורי התבטל או שונה מפורשות בתקופה המאוחרת לביצוע ההפקעה. במסגרת סעיפים אלו נקבע כי בתנאים מסוימים יש לפצות את בעלי הזכויות במקרקעין בגין ביטול המטרה הציבורית לפי שווי הקרקע במועד זה ובתנאים אחרים כי יש להקנות לבעלי הזכויות את הזכות לדרוש את המקרקעין בחזרה לרשותם – בתמורה או שלא בתמורה. בסעיפים אלו, כך נקבע בפסיקה, הכיר המחוקק מפורשות בזיקה נמשכת והולכת בין בעלים (לשעבר) לבין קרקע שהופקעה מבעלותו ובאופציה החייבת להינתן לבעלים, בנסיבות מסוימות, להחזיר את הקרקע לבעלותו (בג"ץ קרסיק בעמוד 661).
יחד עם זאת, במסגרת חוק התכנון והבנייה לא קיים הסדר למצב או לטענה ולפיהם מטרת ההפקעה נזנחה בפועל. קרי למצב בו שונה יעוד המקרקעין והמקרקעין הופקעו, או שלא הופקעו – ובחלוף הזמן לא בוצעה ההפקעה, באופן אשר יכול ללמד על זניחת ם של ההפקעה או הצורך לשמו הופקעו המקרקעין . להשלמת הדין באשר לסוגיה זו נדרשה הפסיקה וזאת כפי שיפורט בהמשך.

בפקודת הקרקעות, לא היה בעבר כל הסדר לאיזה מהמקרים – קרי למקרה בו הצורך הציבורי השתנה או למקרה בו חלוף הזמנים לימד על זניחת או התייתרות הצורך הציבורי אשר שימש בסיס להפקעה.
חלק מסוגיה זו, בכל הנוגע למצב בו השתנה הצורך הציבורי במקרקעין אשר הופקעו לפי פקודת הקרקעות, נדון בהרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון בבג"ץ קרסיק. באותו עניין הופקעה קרקע על מנת שיעשה בה שימוש כשטחי אימונים של צה"ל. לימים, נוצר צורך בהקמת בנייני מגורים באזור, היעוד של המקרקעין שונה למגורים ונערך הסכם בין הצבא לבין מנהל מקרקעי ישראל על מנת להעביר את הבעלות בקרקע למנהל. בעלי הקרקע עתרו להשבת הקרקע לידיהם וזאת תוך שטענו כי משתם הצורך הציבורי שלשמו הופקעה הקרקע, חובה היא המוטלת על המדינה להשיב את הנכס לבעליו, קרי למי שהנכס נלקח ממנו. עוד טענו בעלי הקרקע כי זכות הקניין של בעליו המקוריים של הקרקע, מחייבת את הרשות המפקיעה להגביל את הפגיעה בקניינו של היחיד אך-ורק למטרה הציבורית שלשמה הופקעה קרקע ומשנתמצתה אותה מטרה ציבורית, שב הקניין אל ביתו, קרי אל בעליו המקורי (שם. בעמוד 637).

השאלה המקדמית הראשונה אשר נדונה באותו עניין היא שאלת הזיקה של הבעלים המקורי לקרקע לאחר הפקעתה ובכלל כך בפרט: האם הזיקה במקרקעין נמשכת והולכת לאחר ההפקעה או שההפקעה מנתקת את הזיקה למקרקעין. בהקשר זה, חלק מהשופטים (ובכללם השופטים חשין והנשיא (כתוארו אז) השופט ברק) אימצו את הדוקטרינה הגורסת כי מעשה ההפקעה איננו מנתק את הזיקה המשפטית של הבעלים לקרקע שהופקעה מידיו ומשכך, בנסיבות מסוימות יכול שיקבע כי יש להחזיר את הקרקע לבעלים המקורי. (במאמר מוסגר אציין כי כלל השופטים בעניין זה הגיעו למסקנה דומה – קרי למסקנה ולפיה ככל שהמטרה ציבורית אשר שימשה בסיס להפקעת המקרקעין חדלה להתקיים, ההפקעה בטלה וככלל, בכפוף לחריגים, יש להשיב את המקרקעין לבעלים המקורי - ואולם רובם של השופטים הגיע למסקנה זו תוך דחיית עיקרון שמירת הזיקה של בעלי הקרקע ובמקומו אימוץ עיקרון דומה הקורא לצמידות בין מטרת ההפקעה למקרקעין). אציין כי אשר לאופייה של הזיקה בין בעלי הקרקע המקוריים לבין המקרקעין, נחלקו דעותיהם של השופטים חשין וברק. כך, בעוד שהשופט חשין סבר כי הזיקה הנמשכת של הבעלים המקורי מקנה לו זכות קניינית במקרקעין שהופקעו, סבר הנשיא ברק כי מדובר בזכות אובליגטורית כלפי המדינה , לדרוש את ביטול ההפקעה והשבת הבעלות או שוויה לבעלים המקורי ואין מדובר בזכות קניינית במקרקעין (שם. בעמוד 708). בית המשפט הוסיף וקבע בעניין זה, כי השאלה מתי תקום החובה להחזיר את הקרקע לבעלים המקורי ומתי להעניק פיצויים תלויה בשורה של נסיבות: הזמן שעבר מאז פג הצורך הציבורי; האם המקרקעין עברו שינוי מהותי או שהועברו מיד ליד; קיומו של צורך ציבורי אחר ונסיבות כיוצא באלו שיכריעו בשאלת יישום ההלכה.

אציין כי כאמור בבג"ץ קרסיק נדון מקרה בו שונה הצורך הציבורי לצורך ציבורי אחר, קרי הסוגיה אשר עמדה לדיון לא נסבה על עיכוב בהוצאתו לפועל של הצורך הציבורי אשר לשם הגשמתו הופקעו המקרקעין. יחד עם זאת, הבהיר כבוד השופט חשין בבג"ץ קרסיק כי לדידו יש להחיל אותו דין גם מקום בו הרשות מיצתה את המטרה הציבורית לשמה הופקעה הקרקע וגם מקום בו הרשות לא מימשה את מעשה הפקעה זמן רב יתר על המידה. שכן:
" רשות שהפקיעה קרקע למטרה פלונית, ושנים ארוכות אין היא עושה שימוש בקרקע למטרה שלשמה הופקעה הקרקע, בעצם מחדלה זה מלמדת היא על עצמה כי אין היא זקוקה לקרקע שהופקעה: לא בזמן שהופקעה ולא למטרה שהופקעה למענה. אותו צורך ציבורי שבעטיו נלקח הקניין מן היחיד והועבר לשימוש הכלל הוכח בעליל כי אין הוא עז דיו וממילא כי אין הוא מצדיק נטילה כפויה של הקרקע. אם אמרנו כי מבחן המידתיות חל על ביצועה של הפקעה, השתהות בביצוע ההפקעה במשך תקופה ארוכה מעוררת ספק אם אמנם הייתה ההפקעה אמצעי מידתי בנסיבות העניין (ראו בעניין זה דברי השופטת דורנר בדנג"ץ נוסייבה [9], בעמ' 89). מכאן נדרשת כמו-מאליה הלכה שנתקבלה, ולפיה, השתהות בלתי סבירה מטעם הרשות במימוש מטרת ההפקעה מקנה זכות לפרט לדרוש את ביטולה של ההפקעה. " (שם. בעמודים 650-651)

בג"ץ קרסיק קבע משכך את העיקרון ולפיו קיימת זכות לבעלים המקורי לתבוע השבת הקרקע לידיו, יחד עם זאת, הותיר בג"ץ קרסיק שורה של שאלות הטעונות הסדרה ואשר במס גרת פסק הדין נקרא המחוקק להסדירן ובכללן: האם זיקת הבעלים לא תנותק לעולם, האם היא חלה באופן רטרואקטיבי; האם ה יא חלה גם על הפקעות ששולמו בגינן פיצויים; ובכל מקרה מה התוצאה של ביטול המטרה הציבורית: ביטול ההפקעה או מתן פיצויים לבעלים (אהרן נמדר הפקעת מקרקעין (2011) (להלן:" נמדר") בעמוד 226) .
המחוקק, נשמע לקריאת בית המשפט העליון ובהתאמה בשנת 2010 נערך תיקון חקיקה מקיף בפקודת הקרקעות, הוא תיקון מספר 3. במסגרת תיקון זה אימץ המחוקק את עיקרון המשך זיקתו של הבעלים המקורי למקרקעין אשר הופקעו שהתווה בית המשפט בבג"ץ קרסיק ויצק בו תוכן באמצעות כללים סדורים ומפורטים. בין יתר השינויים שנערכו במסגרת התיקון, חוקקו - סעיף 14א לפקודת הקרקעות, המסדיר כיום את נושא שינוי מטרת ההפקעה, לרבות זכותם של הבעלים המקוריים לקבלת פיצויים נוספים; סעיף 14ב הנסב על זכותו של בעל הקרקע לרכוש אותה בחזרה מידי המדינה; וסעיפים 14ג ו-14ד המגדירים מצבים שבהם רשאי שר האוצר לעשות כל שימוש בקרקע שהופקעה, לרבות העברת זכויות לאחר, מבלי להתחייב בתשלום פיצויים או בהשבה לבעלים המקוריים.
עוד אציין כי במסגרת התיקון הותוו מועדים מוסדרים במסגרתם יש להוציא את מטרת ההפקעה מן הכוח אל הפועל. בכלל כך נקבע כי בין מועד פרסום הודעת ההפקעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות, לבין המועד פרסום ההודעה בדבר תפיסת החזקה במקרקעין המופקעים לפי סעיף 7 לפקודה, לא יחלוף פרק זמן העולה על שנתיים אשר ניתן להאריכו לארבע שנים – שאם לא כן, יחזור בו שר האוצר מרכישת הקרקע. עוד נקבע כי בהודעה לפי סעיף 7 יקבע שר האוצר את התקופה במהלכה יש להתחיל בביצוע מטרת ההפקעה, שלא תעלה על 8 שנים ממועד פרסום ההודעה ואשר ניתן להאריכה, בהחלטה מנומקת בכתב , באופן שהתקופה הכוללת לא תעלה על 17 שנים.

מהמרוכז עולה כי כיום קיים במסגרת פקודת הקרקעות , הסדר חוקי שלם בכל הנוגע לשינוי בצורך הציבורי או לחלוף הזמן במימוש ההפקעה. אולם, כפי שהוצג לעיל, הפתרון במסגרת חוק התכנון והבנייה הוא חלקי, נסב רק על מקרה בו שונה הצורך הציבורי ואין בחוק התכנון והבנייה כל התייחסות לחלוף הזמן כמשפיע על תוקף ההפקעה מכוח חוק התכנון והבנייה, כמו גם על שינוי היעוד שהוא השלב הראשון ההכרחי לביצוע ההפקעה בשלב השני. כיוון שכך, נדרשה הפסיקה להשלמת החסר בחוק וזאת, כפי שיפורט להלן. אשר לקביעות הפסיקה כפי שתפורטנה, ראוי להבהיר כי בשל אופיו דו השלבי של ההסדר לפי חוק התכנון והבנייה, במסגרתו ראשית משתנה במסגרת תכנית לציבורי יעוד הקרקע ורק בשלב השני מופקעת הקרקע, נדרשה הפסיקה, מלבד התייחסותה לחלוף הזמן מקום בו ההפקעה על שני שלביה הושלמה – למקרים בהם, בדומה למקרה לפני, לא הושלמה ההפקעה אלא שהסתיים רק השלב הראשון שהוא שינוי יעוד הקרקע.
ראשית, למקרה בו הושלמו שני שלבי ההפקעה בהתאם לחוק התכנון והבנייה ואולם, חלף זמן ומטרת ההפקעה לא מומשה, נדרש בית המשפט העליון בעניין הלביץ. באותו עניין הערעור נסב על תכנית משנת 1986 במסגרתה שונה יעוד מקרקעין בין היתר לצרכי ציבור. במסגרת תקנון התכנית נקבע כי התכנית תבוצע בתוך 10 שנים ממועד אישורה וכי שלבי הביצוע של הפקעות השטחים הציבוריים יושלמו תוך שלוש שנים. בשנת 1989 פרסמה הוועדה המקומית ברשומות הודעות על כוונה להפקיע את המקרקעין לפי סעיפים 5 ו – 7 לפקודת הקרקעות. בחלוף 16 שנים ממועד זה ומשלא מומשה מטרת ההפקעה פנו המערערים לבית המשפט על מנת שיורה על ביטול ההפקעה.
בית המשפט באותו עניין התייחס ראשית לסוגית השיהוי באופן כללי וקבע כי:
"לעילת השיהוי שני פנים: פן ראייתי ופן מהותי: הפן הראייתי עניינו בכך שלעיתים מצביע השיהוי, כשלעצמו, על זניחת מטרת ההפקעה; הפן המהותי, שנהוג לכנותו "שיהוי מינהלי", עניינו פגם מנהלי של הרשות לממש את מטרת ההפקעה, קרי, הפרת החובה המוטלת על הרשות לנהוג באופן סביר ובשקידה ראויה למימוש מטרת ההפקעה, אשר עלולה, לעיתים, להקים עילה לביטול ההפקעה (בג"ץ קרן קיימת לישראל, עמ' 764; פרשת וייס, סעיף 2 לפסק דינה של כבוד השופטת ארבל)." (שם בעמודים 20-21 לפסק הדין).

בכל הנוגע לפן המהותי - נקבע כי זניחת מטרת ההפקעה, כמו גם מחדלה של הרשות לפעול בשקידה ראויה לצורך הגשמתה, עשויים להביא את בית המשפט להורות על ביטול ההפקעה והשבת המקרקעין לידי בעליהם המקוריים. יחד עם זאת הדגיש בית המשפט כי בהיותו של סעד זה סעד קיצוני ודראסטי, הדבר נעשה במשורה ואך ורק במקרים בהם ברור כי הרשות נהגה בשיהוי בלתי סביר וזנחה את מטרת ההפקעה.
אשר לשאלה האם זנחה הרשות את תכלית ההפקעה והאם מעשיה ומחדליה חורגים מגבולות הסבירות, נקבע כי בית המשפט יבחן מכלול של שיקולים שונים ובין היתר- האם השיהוי חורג מגדר הסביר, מה הנזק שנגרם לבעל הזכויות במקרקעין כפועל יוצא מהשיהוי ומנגד מה הנזק שעלול להיגרם לאינטרס הציבורי כפועל יוצא מביטול ההפקעה. יפים לעניין זה גם דברי בית המשפט העליון בבג"ץ טריידט, בעמ' 631:
"השאלה, אם במקרה מסוים ראוי לבטל את ההפקעה בשל שיהוי, תלויה בנסיבות של אותו מקרה. ראשית, יש מקום לברר אם השיהוי במקרה הנדון חורג מגדר הסביר... שנית, יש חשיבות לשאלה מה הנזק שנגרם לבעלי החלקה כתוצאה מן השיהוי... ושלישית, חשיבות נודעת גם לשאלה מה הנזק שייגרם לציבור, ובכלל זה לשלטון החוק, כתוצאה מביטול ההפקעה בשל השיהוי. כך, לדוגמה, אפשר שביטול ההפקעה של חלקה מסוימת, אשר נועדה למבנה ציבורי, רק יחייב את הרשות המקומית לרכוש אותה חלקה או חלקה סמוכה בכסף מלא. לעומת זאת, אפשר שביטול ההפקעה במקרה אחר יתבטא, מבחינת הציבור, במניעת שירות חיוני. בסופו של חשבון, בכל מקרה יש לשקול את הנזק לאדם, כפרט, שבית המשפט מצווה להגן על זכות הקניין שלו, כנגד הנזק לציבור. בית המשפט צריך לאזן, זה כנגד זה כל אינטרס מן האינטרסים השייכים לעניין, תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהם".

אשר לפן הראייתי – הרי שבמסגרתו יבחן בית המשפט את התקופה הרלוונטית והראיות אשר הוצגו בכל הנוגע לפעולות אשר בוצעו בחלוף הזמן. ב עניין הלביץ הצביע בית המשפט על כך שהמועד ממנו יש לבחון את תקופת השיהוי הוא מועד אישור התכנית שלפיה יועדו החלקות לצרכי ציבור, קרי יום 5.1.1986. מ אז מועד זה ועד ליום הגשת העתירה - 6.2.2005, חלפו כ-19 שנים, וממועד זה ועד למועד פסק הדין חלפו למעלה משלוש שנים נוספות, שבהן לא נעשה דבר. אשר לפרק זמן זה ציין בית המשפט כי לשאלה האם פרק זמן של 19 שנים מלמד על זניחת מטרת ההפקעה , אין תשובה חד משמעית והיא תלויה בנסיבות העניין ובשאלה מה אירע במהלך אותן שנים. כך הצביע בית המשפט על כך שבבג"ץ 10784/02 קרן קיימת לישראל נ' אתרים בחוף ת"א, פ"ד נח(3) 757, חלוף 30 שנים לא הוביל לקביעה בדבר ביטול ההפקעה ומאידך, לכך בבג"ץ 174/88 יצחק (אברהם) אמיתי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, המרכז, מב(4) 089 (להלן: "בג"ץ אמיתי") נפסק כי תקופה של 16 שנים אינם תקופה סבירה.
באותו עניין נקבע כי דין ההפקעה להתבטל וזאת, בשל חלוף הזמן אשר הצטרף למחדל הרשויות מהצגת תכנית קונקרטית להקים בנייני ציבור כאלה או אחרים על החלקות נשוא הערעור וזאת, משלמעשה נקבע כי אין חולק שלא הייתה כל תכנית קונקרטית שכזו.

כאמור המקרים אשר נסקרו לעיל נסבו על הפקעה בהתאם לחוק התכנון והבנייה אשר מומשו שני שלביה – קרי שינוי היעוד ומסירת הודעות על ביצוע ההפקעה. אלא שבמקרה המונח להכרעתי, אין חולק כי שונה יעוד המקרקעין וכי שינוי יעוד זה תכליתו הפקעת המקרקעין לצרכי דרך ואולם, בפועל לא הופקעו המקרקעין מידי בעליהם אלא נותרו בבעלותם ובחזקתם. משכך, טוענת הוועדה המחוזית כי אין להחיל על הדיון בענייננו את ההלכות המשפטיות בעניין הפקע ות ובכלל כך בפרט, הקביעות הנסבות על המשמעות הנ ודעת לשיהוי במימוש מטרת ההפקעה. אלא שלטענת הוועדה המחוזית, עסקינן בהחלטתה בעניין שינוי יעוד בתכנית מתאר ומשכך, על בית המשפט לבחון האם קיימת עילה להתערב בהחלטת ה בנוגע לשינוי היעוד הא ותו לא.
טענה זו אין בידי לקבל. ראשית הואל וא ין בידי לקבל את נקודת המוצא ולפיה אין עסקינן בהפקעה כל זמן שלא הוחל השלב השני ורק שונה יעוד המקרקעין וזאת, במיוחד בנסיבות המקרה לפנינו בהן אין חולק כי שינוי היעוד מלכתחילה, כפי הקבוע בתוכנית נעשה לשם הפקעת המקרקעין. יתרה מכך, גם לו קיבלתי את נקודת המוצא לטיעון הוועדה המחוזית, הרי שממילא, הנני סבורה כי את בחינת סבירותה של החלטת הוועדה בקביעתה ולפיה יש להותיר את יעוד המקרקעין כיעוד ציבורי, יש לעשות ולו על דרך ההיקש, תוך החלת קביעות בית המשפט העליון בכל הנוגע להשתהות במימוש כמלמדת על זניחת או העדר צורך ביעוד הציבורי.

ביתר פירוט אפתח ואציין כי במסגרת הפסיקה, כמו גם הספרות המקצועית, נשמעה הדעה ולפיה השלב הראשון שבו משונה יעוד המקרקעין, מהווה תחילתה של ההפקעה. בהקשר זה בעת"מ (מנהלי תל אביב-יפו) 1384/04 ג'י פרידמן נ' עיריית רעננה (29.06.2004), קבע בית המשפט המחוזי כי בהפקעה על פי חוק התכנון והבניה קיומה של התכנית הינו יסוד ראשוני להפקעה ולפיכך מהווה חלק בלתי נפרד מהליך ההפקעה.
בדומה חוה דעתו גם נמדר בעמוד 122 לספרו:
"למרות שהמדובר בשני שלבים שונים שכל אחד מהם זוכה לפיצויים נפרדים, אין ספק כי המדובר הוא בהליך אחד של הפקעה שתחילתו באישורה של תכנית וסופו בלקיחה הפיזית של המקרקעין. פיצול ההליכים לשני שלבים לגבי קבלת הפיצויים אינו צריך להשפיע על ראיית הדברים בצורה נכונה. הראייה הכוללנית של שני השלבים מכריעה לטובת הגישה האומרת כי המדובר בשני חלקים של הליך אחד, שכן לא ניתן להפקיע ללא נקיטת שני השלבים. יתר על כן, הפיצויים בשני השלבים אסור להם שיעלו על 100% משווי הקרקע, ללמדך כי בהליך אחד קא עסקינן. לפיכך לענין הקביעה מהי תחילתה של ההפקעה לפי חוק התכנון והבניה יש לראות בהליך של אישור התכנית כתחילתה של ההפקעה והיסוד של רכישה הטמון במונח ״הפקעה״ מתקיים לגבי חוק התכנון והבניה בשלבו הראשון על ידי אישורה של התכנית."

זאת ועוד בבג"ץ אמיתי נדונה על ידי בית המשפט העליון סוגיה הדומה במהותה לסוגיה המונחת להכרעתי. באותו עניין, העותר, ביחד עם אחרים, היה (ועודנו עובר לפסק הדין) בעלים של חלקת קרקע אשר על-פי תכנית מתאר מפורטת, שהופקדה כחוק בשנת 1962, יוחדו לבניית מבני ציבור. לצורך כך נקבע, כי השטחים המיועדים לבניית בנייני ציבור יופקעו ויירשמו על שמה של המועצה המקומית. בשנת 1970 יזמה המועצה המקומית תכנית מפורטת נוספת, ובה נשאר ייעודה של החלקה כפי שנקבע בתכנית הקודמת. חרף העובדה שחלפו כ- 26 שנים מאז שהוחלט לראשונה על שינוי ייעודה של החלקה שבבעלות העותר, לא נקטה המועצה המקומית צעד כלשהו למימושה של ההפקעה. יצויין כי במכתב ראש המועצה הובהר כי המועצה אינה מממשת את ההפקעה בשל מצבה הכספי. נוצר איפוא מצב, שלפיו, בשל שינוי הייעוד, לא היו קונים לקרקע מאת בעליה. בד בבד צברה החלקה חובות ניכרים בגין מסים לרשויות ה שונות. משכך עתר העותר לבג"ץ ומתן צו המורה שלא לנקוט בהליכים להפקעת המקרקעין (במאמר מוסגר תופנה תשומת הלב לכך שהעותר באותו עניין, מסיבותיו הוא, לא עתר לצו לשינוי ייעודם של המקרקעין)
בית המשפט באותו העניין קבע כי אחרי עבור זמן סביר למן אישור התכנית, הרשות בידי בעל הקרקע לדרוש משלטונות בניין ערים שישקלו, אם עדיין עומדים הם על כוונתם, ומה סיכויים יש לביצועה. יתרה מכך נקבע כי אחרי עבור זמן רב מדי, אם לא בוצעה התכנית, יהיו השלטונות חייבים לבטל את הייעוד (שם בעמוד 95). אשר לשאלה מהו זמן סביר, נקבע כי אין לשאלה זו תשובה חד משמעית, כי הכל תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה וכי כאשר השיהוי בביצוע הרכישה יש בו כדי להוכיח הזנחה מופלגת בנקיטת ההליכים או ויתור על ההפקעה, יוכל הדבר לשמש עילה לביטול הליכי הרכישה או להמרצת פעולותיה של הרשות(שם. בעמוד 96). לגופם של דברים נקבע על ידי בית המשפט העליון באותו עניין כי:
"כאשר שוקלים את תולדותיה של הפרשה על נפתוליה, מחוייבים להגיע למסקנה, שהתקופה שעברה מאז הפקדת התכנית, או אפילו מיום הפקדת התכנית המאוחרת, אינה סבירה ואינה יכולה להיות סבירה לפי כל קנה מידה מקובל. אורך תקופת ההמתנה במקרה דנן מתיישב עם ההנחה, שהמועצה המקומית זנחה את רעיון ההפקעה...מחזקת אותי בעמדתי זו תשובתו של ראש המועצה המקומית (נספח ט"ז), המצוטטת לעיל, שממנה ניתן ללמוד, שאין בכוונתה של המועצה לבצע את ההפקעה בעתיד הקרוב מחמת מצבה הכספי" (שם בעמוד 99).
בשורת הסעד – בהתאמה לסעד אשר ביקש העותר, קבע בית המשפט העליון כי הצו על תנאי המכוון אל המשיבות והמורה להן להימנע מלנקוט כל הליך שהוא שיגרום להפקעת זכויותיו של העותר במקרקעין – יהפוך לקבוע. קרי בית המשפט לא הורה על שינוי היעוד הואיל ולא התבקש להורות על כך ואולם, בפועל החיל על המקרה את אותם הכללים כפי שנקבעו בכל הנוגע להפקעה.
לאור המקובץ ובמיוחד בנסיבות המקרה לפני בהן כאמור התכנית עצמה קבעה בתקנונה כי שינוי היעוד לדרך הוא לשם הפקעת רצועת המקרקעין – הנני סבורה כי אין ממש בנקודת המוצא ולפיה לא ניתן לראות את שינוי היעוד כחלק מהליך ההפקעה ובהתאמה לכך, להחיל על השיקולים באשר לשינוי היעוד את השיקולים כפי שנשקלו על ידי בית המשפט במסגרת הפסיקה אשר התייחסה לשיהוי בביצוע הפקעה.

מבלי לגרוע מן האמור, הרי שהגם שכל אחד מהשלבים - שינוי היעוד וביצוע ההפקעה, מבוצעים על ידי גורמים שונים והליכי תקיפתם שונים – הנני סבורה כי קיים קשר בין קביעת בית המשפט בכל הנוגע להפקעה לבין קביעת מוסד התכנון בכל הנוגע לשינוי היעוד. יתרה מכך, הנני סבורה, כפי שהקדמתי וציינתי, שיש להחיל את ההלכות הנוגעות לשיהוי במימוש הפקעה גם על מקרים בהם שונה היעוד וטרם בוצעה ההפקעה וזאת, למצער על דרך ההיקש בבואנו לבחון את סבירות החלטת המוסד התכנוני .
כך וראשית, למשמעות קביעת בית המשפט בכל הנוגע לתוקף ההפקעה על המשך ההליך בפני מוסדות התכנון לעניין שינוי היעוד במקרקעין ולדידי – לשיקולים אשר ישמשו בסיס לבחינת סבירות החלטת מוסדות התכנון בנסיבות חלוף הזמן ממועד שינוי היעוד גם במקרה בו לא מומשה ההפקעה קרי לא מומש השלב השני - נדרש בית המשפט העליון בעע"מ 9554/10 הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה נ' "חליפיו של יעקב רויכמן ז"ל" (29.01.2013) (להלן: " עניין רויכמן"). באותו עניין הנסיבות היו כמעט זהות לנסיבות בעניין הלביץ, אלא שדובר בבעלים שונים לחלק אחר במקרקעין עליהם חלו אותה התכנית אשר שינתה היעוד, כמו גם אותן ההודעות בדבר ההפקעה. באותו עניין העלו המערערות טענה נוספת - הנוגעת לדו השלביות של הליך ההפקעה לפי חוק התכנון והבנייה ובהתאם לה, אין מקום להידרש לסוגיית בטלות ההפקעה וזאת, כל עוד לא פעלו המשיבים במישור התכנוני לשינוי ייעודם של המקרקעין. בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט גרוניס קבע, באשר לטענה זו כי:
"ביטול ההפקעה הוא סעד שבית המשפט מוסמך לתת כאשר מוכחת לפניו זניחת מטרת ההפקעה. סעד זה הוא במישור הקנייני. על כן כאשר בית המשפט מורה על ביטול ההפקעה הוא אינו מתערב בשאלה התכנונית של ייעוד המקרקעין אלא בוחן את התנהלות הרשות שהפקיעה את המקרקעין, בהתאם לכללי המשפט המנהלי. השאלה המתעוררת, אפוא, בפני בית המשפט אינה השאלה התכנונית של קיום צורך במקרקעין המיועדים לשימוש מסוים במקום מסוים, אלא השאלה של תקינות פעולת הרשות ביחס למקרקעין שהופקעו. אכן, בנסיבות אלה, כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי יש להורות על ביטול ההפקעה, עלול להיווצר מצב בו מצויים בידי בעל המקרקעין שהופקעו מקרקעין שייעודם הוא ציבורי ואין באפשרותו לממש ייעוד זה בעצמו. מצב זה מגביל אמנם משמעותית את בעל המקרקעין במימוש זכויותיו הקנייניות, אך הוא מצמצם את עוצמת הפגיעה בזכות הקניין הכרוכה בהפקעה עצמה. למעשה, מצב דברים זה מחזיר את הגלגל אחורה לנסיבות ששררו לאחר קביעת ייעודם הציבורי של המקרקעין במישור התכנוני ובטרם בוצעה ההפקעה. בנסיבות אלה, ככל שעודנו ישנו צורך ציבורי במקרקעין עומדת בפני הרשות האפשרות להפקיעם מחדש, מטבע הדברים, כאשר עסקינן בהפקעה מחדש, לאחר שבית המשפט מצא כי הרשות זנחה את מטרת ההפקעה המקורית, הנטל המוטל על הרשות להצדיק את ההפקעה יהיה כבד יותר." [ההדגשה שלי ל.ב.](דברים דומים נקבעו על ידי השופט גרוניס גם בעע"מ 2914/03 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה השומרון נ' רבקה חונוביץ לבית גרטן (25.03.2010))
לסוגיה זו האחרונה, קרי לחובה המוטלת על רשויות התכנון בדונן בשינוי יעוד המקרקעין (קרי לשלב הראשון לפי חוק התכנון והבנייה), לאחר שיקבע על ידי בית המשפט העליון כי ההפקעה (קרי השלב השני) בטלה, נדרש גם השופט ג'ובראן באותו העניין וקבע:
"בטרם סיום יצוין כי חזקה על המערערות שתפעלנה בצורה אפקטיבית לבחינת ההשלכות הנובעות מביטול ההפקעה על שאלת ייעודה של הקרקע, ולא תשתמשנה בעובדה שהגדרת הקרקע כמיועדת לצרכי ציבור על מנת להפעיל לחצים פסולים על בעל המקרקעין. יצוין כי חובה זו של הרשות אינה נובעת רק מחובתה כלפי בעל הקרקע אלא גם מחובת הכיבוד ההדדי בין הרשויות וחובתה לצקת משמעות לפסק דינו של בית המשפט. בטוחני כי הרשות תפעל למלא חובתה זו בתום לב וביעילות."

אציין שבאותו העניין קבע בית המשפט העליון כי יש להורות על ביטול ההפקעה תוך שציין את הנסיבות כדלקמן כרלוונטיות לקביעתו זו:
"מן הראוי להוסיף עוד, כי אין עסקינן במצב בו עומדת על הפרק תכנית החלה על שטח שעודנו בלתי מפותח, שטרם החלה הוצאתה לפועל, ועל כן אין מקום להתייחס באופן פרטני לשימוש שנעשה (או שלא נעשה) בחלקה בודדת הנכללת בתחום התכנית ... אף אין מדובר בשטח לבנייני ציבור המיועד לשרת באופן ספציפי את תושבי האזור שבו הוא נמצא (כגון בית ספר, גן ילדים או גן ציבורי בשכונת מגורים). עסקינן במגרש ריק השוכן בלבו של אזור תעשייה פעיל, שלא נעשה בו כל שימוש ושהמערערות אף לא תפסו בו חזקה. בנסיבות אלה, ברי כי העיכוב במימוש מטרת ההפקעה אינו תלוי במימוש יתר רכיבי התכנית שבה נקבע ייעודם הציבורי של המקרקעין, אלא מקורו בכך שהמערערות זנחו את מטרת ההפקעה, כפי שנקבע בפסק הדין בעניין הלביץ."

הכלל אשר ניתן לחלץ מהמקובץ הוא שמקום בו נקבע על ידי בית המשפט כי מפאת חלוף הזמן בטלה הפקעה לפי חוק התכנון והבנייה, הרי שקביעת בית המשפט בדבר ביטול ההפקעה חלה במישור הקנייני. כלומר המשמעות הנובעת ממנה היא שהבעלות במקרקעין תושב לבעלים המקורי. אולם, יעוד המקרקעין יוותר ביעוד הציבורי ועל מנת שישונה על הבעלים לנקוט בהליכי התכנון המתאימים – בהגשת תכנית לשינוי יעוד המקרקעין. קרי קביעת בית המשפט בדבר בטלות ההפקעה אינה חלה במישרין על שינוי היעוד. יחד עם זאת, נקבע שלא ניתן להתעלם מקביעותיו של בית המשפט ולפיהן המטרה הציבורית נזנחה, אשר לאורן, חל על רשויות התכנון, בדונן בתכנית לשינוי היעוד, נטל כבד להוכיח כי הצורך הציבורי עודנו קיים. הנני סבורה כי קביעות אלו חלות ולו מכוח ההיקש, גם מקום בו שונה יעוד המקרקעין לשם הפקעתם, זו לא בוצעה בפועל על אף חלוף זמן רב. רוצה לומר- גם במקרה זה האחרון, ככל שחלוף הזמן ילמד – במישור הראייתי והמהותי – על זניחת המטרה הציבורית העומדת בבסיס שינוי היעוד – יחול על מוסדות התכנון נטל כבד להוכיח כי על אף האמור קיים צורך ציבורי המצדיק הותרת היעוד הציבורי על כנו ובראי זה תבחן סבירות החלטת מוסדות התכנון.

חיזוק לקביעתי זו ניתן ללמוד גם מהמדיניות כפי שנקבעה בפסיקה, ולפיה הגם הבדלים מבחינת ההסדר החוקי בין שני מנגנוני ההפקעה – לפי חוק התכנון והבנייה ולפי פקודת הקרקעות – צודק ורצוי להגיע להסדרים דומים ושווים בשני המנגנונים. כך, על קשרי הגומלין בין שני מנגנוני ההפקעה עמד השופט חשין בבג"ץ קרסיק, בעמוד 661 כדלקמן:
"אין ספק כי הסדר חוק התכנון אינו חל מעצמו על הפקעה שלפי פקודת ההפקעות: ההסדר שבחוק התכנון אינו מחיל עצמו על פקודת ההפקעות, ופקודת ההפקעות מצדה אין בה הוראת אינקורפורציה של ההסדר שבחוק התכנון. והגם שאלה השניים – הסדר חוק התכנון והסדר פקודת ההפקעות – זרים הם לכאורה זה-לזה, יהא זה אך מוזר אם בבניית מערכת הנורמות שתשלוט על נכס שהופקע לפי פקודת ההפקעות נתעלם מכול-וכול מהסדר חוק התכנון."
באותו עניין הדגיש כב' השופט חשין כי גישתו זו מבוססת בין היתר על כך שהבחירה באיזו דרך ובאיזו מהסמכויות לעשות שימוש לשם הפקעת קרקע פלונית- בהתאם לפקודת הקרקעות או בהתאם לחוק התכנון והבנייה- נתונה בידי הרשות. משכך הוסיף כב' השופט חשין וקבע כי: "בנסיבות אלו יהא זה אך מוזר אם זכויותיו של ראובן – בעל הקרקע המופקעת – יהיו שונות על-פי גורם בלתי רלוונטי לכאורה, לאמור: על-פי מקור הסמכות ששימש להפקעת הקרקע מבעלותו. אין פלא בדבר אפוא, שעלתה מחשבה להשוואה בין שני ההסדרים"
עוד הבהיר השופט חשין מפורשות כי באותה משיכה בה יבהיר המחוקק את השאלות אשר נותרו פתוחות לאחר קביעותיו של בית המשפט, "ראוי שהמחוקק ייתן דעתו להוראות ההפקעה שבחוק התכנון וישקול אפשרות להאחדת הדין. המלאכה מרובה ועת לעשות."

גישה דומה הובעה על ידי כב' השופט ג'ובראן בעניין רויכמן:
"יחד עם זאת, למן הראוי כי בבואנו לפרש הסדרים אלו, נפרשם באופן שמאחד ביניהם ככל הניתן. זאת, שכן עסקינן באותה המטריה עצמה, ובאותן זכויות חוקתיות. נדמה שמציאות בה מתפרסת ההגנה על קניינו של אחד בצורה שונה משזו מתפרסת על קניינו של אחר מהווה הגנה לא שווה על הזכות החוקתית לקניין."

בהתאמה לפסיקה זו, הנני סבורה שהגם שאין תחולה ישירה להוראות הסעיפים הרלוונטיים בפקודת הקרקעות על הפקעות המתבצעות בהתאם לחוק התכנון והבנייה, הרי שעדיין הוראות אלו – ובכלל כך המועדים הנקובים בהן – מלמדות ולו על דרך ההיקש, על סבירות המועדים לביצוע ההפקעה, גם מקום בו מדובר בהפקעות לפי חוק התכנון והבנייה.

מן הכלל אל הפרט;
אקדים אחרית לראשית – הנני סבורה כי במקרה דנן, הגם היקף הביקורת השיפוטית המצומצם אשר יש להחיל על החלטות הוועדה המחוזית ובמיוחד בנסיבות בהן לכאורה, החלטותיה נוגעות לנושאים תכנוניים הנמצאים במקצועיותה – לוקה החלטת הוועדה המחוזית בחוסר סבירות ובהיעדר מידתיות, אשר פוגמים בה באופן המצדיק התערבות שיפוטית על דרך ביטולה. להלן יפורטו טעמי.

כך, עסקינן בתוכנית מתאר שנכנסה לתוקף בשנת 1971, במסגרתה שונה יעוד רצועת המקרקעין לדרך על מנת להפקיעה לשם הרחבת רחוב הקוצר משמונה מטרים לעשרה מטרים – קרי על שינוי יעוד שנעשה לפני למעלה מ - 48 שנים. כפי שנקבע בפסיקה, אין בפרק הזמן אשר חלף בפני עצמו בכדי ללמד בהכרח על זניחת מטרת שינוי היעוד ואולם, במקרה לפנינו בהינתן שמדובר בפרק זמן שהוא כפול ולעיתים אף משולש מפרקי הזמן מהם למדה הפסיקה על זניחת מטרת שינוי היעוד ובהינתן שמדובר בפרק זמן שהוא פי שלוש מפרק הזמן שנקבע בפקודת הקרקע ות כפרק הזמן המקסימאלי למימוש ההפקעות – הנני סבורה כי הדבר מדבר בעד עצמו ומדובר בפרק זמן המלמד אינהרנטית על זניחת מטרת שינוי היעוד. לכך יש להוסיף כי בתכנית עצמה נקבע כי ההפקעה תמומש בתוך שנתיים. אשר לפרק זמן זה, גם לו סברתי שאין לייחס לו משמעות מכרעת, הרי שלא ניתן להתעלם מכך שבחלוף לא פחות מפי 24 שנים מהמועד – טרם מומשה מטרת שינוי היעוד. לכך יש להוסיף שבשנת 2014 פורסמו הודעות בדבר כוונה להפקיע את המקרקעין ואולם, לאור התנגדות המועצה, בוטלו הודעות אלו בשנת 2016 – קרי, לא זו בלבד שפרק הזמן מלמד על זניחת מטרת שינוי היעוד- לשם הפקעה, אלא שבפועל אף בוטלו הודעות על הפקעה אשר הוצאו לשם מימוש ההפקעה , עובדה אשר מלמדת ברורות על זניחת מטרת שינוי היעוד. זאת אף זאת, כפי שפורט ואינו שנוי במחלוקת, לאחר שהועדה המקומית חזרה בה מהודעות ההפקעה, סללה המועצה את רחוב הקוצר כרחוב עם אבנים משתלבות, תוך הכנסת התשתיות לתת הקרקע וזאת בהשקעה ניכרת – וגם בכך יש בכדי ללמד על כך שאין כל כוונה לממש את יעוד הרצועה לדרך. יתרה מכך, האמור מלמד שלשם מימוש היעוד ברצועה לשם הרחבה של הדרך – יהיה צורך לסלול הרחוב מחדש ובכך ירדו לטימיון ההשקעות אשר השקיעה המועצה בסלילתו רק לפני שנים מעטות.
בנסיבות אלו הנני סבורה כי הוכח שיהוי הן במישור המהותי והן במישור הראייתי – המלמד על זניחת מטרת שינוי היעוד – ומשכך ה נני סבורה כי על הוועדה המחוזית מוטל נטל כבד להראות קיומו של צורך ציבורי עדכני המצדיק הותרת היעוד הציבורי על כנו.
דא עקא, שלטעמי הוועדה המחוזית בהחלטתה לא הציגה צורך ציב ורי קונקרטי, עדכני ושיש בו ממש ומשכך, הנני סבורה כי החלטתה אינה סבירה. יתרה מכך, לטעמי ההחלטה אינה מידתית וזאת הואיל ואל מול זכותם הקניינית של העותרים אשר נפגעת בשל הותרת הייעוד הציבורי על כנו, לא מוצג על ידי הוועדה המחוזית אינטרס ציבורי ראוי וממשי – ומשכך אין בהחלטה משום איזון נכון של האינטרסים המתנגשים.
בהקשר לכך הרי שעיון בהחלטת הוועדה מחוזית מלמד כי החלטתה מבוססת על שניים - האחד – פגיעה ברציפות רוחב הרחוב אשר כולו מתוכנן לרוחב של 10 מטרים , לפי הנחיות משרד התחבורה והשני – כי טיעוני העותרים אינם מצדיקים ויתור על עתודת שטח ציבורי. אציין כי בתשובתה לעתירה, פירטה הוועדה המחוזית במעט את הנימוק האחרון וטענה כי השינוי הנקודתי המבוקש יפגע ברציפות חתך הרחוב לצרכי גינון, שבילי אופניים, תנועת רכבים וכן העברת תשתיות ברחוב. כן, טענה הוועדה המחוזית כי היא הביאה בחשבון גם שינויים והתפתחויות עתידיים של האזור ולשם הדוגמא שימוש ברחוב הקוצר לצורך חיבור כפר שמריהו לשכונה הצפונית של הרצליה.
הנני סבורה כי שני הטעמים אשר הציגה הוועדה המחוזית כמצדיקים החלטתה בדבר הותרת שינוי היעוד על כנו, אין בהם בכדי להרים את הנטל הכבד המוטל עליה נוכח השיהוי.
כך וראשית, בכל הנוגע לשמירה על רוחבו של רחוב הקוצר בהתאם להנחיות משרד התחבורה, הנני סבורה כי טיעונה של הוועדה המחוזית לעניין זה אינו קוהרנטי ומשכך, אין בידי לקבלו. אשר להנחיות משרד התחבורה, טענו העותרים כי בניגוד לנטען על ידי הוועדה המחוזית הרי שהנחיות אלו לא קובעות קטגורית כי רוחב רחוב צריך להיות 10 מטרים אלא שקיימות הנחיות קונקרטיות לרחובות מסוגים שונים. אשר לטענתם זו של העותרים, הרי שעיון בטיעון הוועדה המחוזית מלמד על כך שזו מודה בכך שאמנם הנחיות משרד התחבורה מתייחסות לסוגי רחובות שונים. יתרה מכך, הוועדה המחוזית מודה בכך שהואיל וכיום מדובר ברחוב הבנוי מאבנים משתלבות הרי שרוחבו, לפי הנחיות משרד התחבורה, הוא 8 מטרים ואולם, לטענתה מדובר במצב אשר יכול להשתנות אם ישתנו הצרכים ויעשה שימוש בתוספת הרצועה לשם הרחבת הרחוב. הנה כי כן, גם הוועדה המחוזית מסכימה שאין כל הנחיה בדבר רוחב קטגורי של 10 מטרים אלא שהדבר משתנה לפי נתוני הרחוב הספציפי. זאת ועוד, הוועדה המחוזית טוענת שאמנם קיימים רחובות הצרים מ- 10 מטרים במועצה ואולם, לטענתה מדובר ברחובות שהם לפי תכנון ישן. באותה נשימה טוענת הוועדה המחוזית כי קיימים גם רחובות הצרים מ – 10 מטרים שאושרו בתוכניות חדשות ואולם, לדידה מדובר בתוכניות נקודתיות פרטניות. אשר לטענתה זו של הוועדה המחוזית, מעבר לסתירה הברורה העולה ממנה, אוסיף ואדגיש – הוועדה המחוזית לא פירטה באיזו נסיבות פרטניות התאפשר תכנון נקודתי הקטן מ- 10 מטרים ויתרה מכך, הוועדה המחוזית לא הבהירה מדוע המקרה דנן שונה מאותם מקרים בהם אושר התכנון הנקודתי, המבוקש גם במקרה לפנינו. לאור כל האמור, אינני סבורה כי טיעונה זה של הוועדה המחוזית יש בו בכדי להצדיק הותרת יעוד הדרך על כנו.
כך הם גם פני הדברים בכל הנוגע לטיעון הוועדה המחוזית ולפיה יש להותיר את הייעוד על כנו לשם הרחבה עתידית של רחוב הקוצר. לעניין זה, הנני סבורה כי טיעונה של הוועדה המחוזית מלמד על כך שהותרת היעוד על כנו אינה לשם תוכנית קונקרטית – אלא, שיכול שבעתיד יעשה שימוש ברצועת הקרקע לשבילי אופניים, יכול שלשבילי הולכי רגל, יכול שלשם יצירת מעבר לשכונה בהרצליה – קרי מדובר בשמירה על עתודת קרקע לשם תכנון עתידי אשר יכול שיתממש ויכול שלא יתממש ואולם הוועדה המחוזית לא הראתה כי קיים צורך ציבורי עדכני המצדיק הותרת שינוי היעוד על כנו. הנני סבורה כי האמור – קרי העדר צורך ציבורי עדכני קונקרטי- חל ביתר שאת בהינתן הנסיבות כפי שהוצגו לעיל, בהן התנהלות המועצה והוועדה המקומית מלמדות על כך שאין בכוונתן לממש את היעוד – קרי להפקיע בפועל את המקרקעין ולהרחיב את רחוב הקוצר באופן שיוריד לטימיון את ההשקעה אשר כבר בוצעה בו.

בהקשר זה האחרון, הנני מוצאת לציין במאמר מוסגר , כי גם אם ככלל צודקת הוועדה המחוזית בטענה ולפיה מקום בו מדובר בתכנית שהיא בסמכותה, לא חלה עליה החובה לשהות להמלצות הוועדה המקומית והמועצה – הרי שלא ניתן להת עלם מכך, שבהינתן שבמקרה לפני הליך ההפקעה שהוא הליך דו שלבי, אשר הוועדה המחוזית חולשת רק על מחציתו הראשונה (שינוי היעוד) ואילו הוועדה המקומית והמועצה – על מחציתו השנייה (על המימוש על דרך ההפקעה ועל דרך הביצוע של היעוד הציבורי) – ספק בעיני אין להתייחס כלל ועיקר לעמדתם של גופים אלו. אשר לכך, יש לזכור כי אמנם נכון שהתכנון מסור לשיקול דעתה של הוועדה המחוזית , אשר כפי שנטען על ידה רואה את תכנון בפרספקטיבה כוללת ואולם, לא ניתן להתעלם מכך, שתכנון אינו בהכרח מימוש והמימוש תלוי בסופו של דבר בעמדת המועצה, אשר בפועל ככל שתחליט מסיבותיה (ובכלל כך גם סיבות תקציביות) שלא לממש את התכנון, הרי שהתכנון לא ימומש. (ראו בדומה קביעת בית המשפט העליון בעניין אמיתי, אשר מצא להתייחס כרלוונטית ומכריעה – בכל הנוגע לזניחת מטרת שינוי היעוד - לעמדת ראש המועצה, אשר הבהיר כי המטרה לא מומשה בשל העדר תקציב).

עוד הנני מוצאת לציין כי לא נעלמה מעיני טענת הוועדה המחוזית ובהתאם לה התוכנית נשוא הדיון היא תוכנית נקודתית במסגרתה טיפול רק בחלק אחד מרחוב הקוצר ואשר לו תתקבל, לא תהיה אחידות באשר לכלל רוחבו של רחוב הקוצר. אשר לטענתה זו של הוועדה המחוזית, הרי שלא מצאתי בה רבותא ואינני סבורה כי יש בה בכדי להוביל לשינוי המאזן. זאת ראשית, הואיל וממילא אין חולק שבפועל לא מומשה ההפקעה בכל מקטע רחוב הקוצר בו נמצאת החלקה, קרי בפועל תצורתו של הרחוב עתה ולאחר קבלת התוכנית ת יוותר כפי שהיא, קרי באופן שהרוחב אינו נחזה כאחיד. זאת ועוד, טיפול בהאחדת רוחב הרחוב ניתן ממילא לבצע במסגרת תכנית מתאר אשר תוחל על כל החלקים הרלוונטיים ברחוב הקוצר ותחיל על כולם גזירה שווה למקטע זה.

לאור כל האמור הנני סבורה כי החלטת הוועדה המחוזית לוקה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות, באשר אין במסגרתה איזון נכון של האינטרסים הרלוונטיים הואיל ואל מול פגיעתה בזכות הקניין של הפרט, לא ניצב במקרה לפנינו אינטרס ציבורי קונקרטי ורלוונטי אשר יש להביאו בחשבון. כיוון שכך, הנני קובעת כי דין ההחלטה בטלות ובהתאמה לכך, הנני קובעת כי יש להורות על קבלת התכנית לשינוי היעוד אשר הוגשה על ידי העותרים ובהתאמה כי יש לשנות את יעוד רצועת המקרקעין למגורים באזור כפרי.
סוף דבר;
אשר על כן העתירה מתקבלת ובהתאמה הנני מורה על קבלת תכנית מפורטת 504-0253195 הר/מק/2411 אשר הוגשה על ידי העותרים – קרי על ביטול ייעודה לדרך של רצועה בת 102 מ"ר הנמתחת לאורך חזיתה הצפונית של חלקה 141 בגוש 6671 ברחוב הקוצר בכפר שמריהו והמיועדת להפקעה על פי תכנית מפורטת הר/1025 ועל שינוי יעודה למגורים באזור כפרי כ פי המבוקש בתכנית זו.
המשיבה 1 תישא בהוצאותיהם של העותרים (לרבות בגין אגרה בסך 1 977 ש"ח בה נשאו העותרים ) בסך כולל של 20,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.
המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ו' ניסן תש"פ, 31 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.