הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 45883-08-18

לפני
כב' השופט חגי ברנר, סגן נשיא

עותר

משה יוסף בניטה
ע"י ב"כ עו"ד רונן צרפתי

נגד

משיבים

1. עיריית בת ים
ע"י ב"כ עו"ד מילי ויס-ורסנו

2. בניטה גד
3. בניטה שלמה שרלי
4. בניטה נפתילי יחיא
5. בניטה אליהו
6. ישי מגן-עליה
7. בן שחר עשירה
8. בניטה דוד יהודה
9. בן ישי ג'קלין

פסק דין

לפניי עתירה מנהלית בה מבוקש לקבוע כי העותר איננו חייב למשיבה 1, עיריית בת ים (להלן: "העיריה") כל חוב ארנונה, מים או ביוב, ולחלופין, שהחוב הנטען כלפיו התיישן זה מכבר. עוד מבוקש לאסור על העיריה לנקוט בהליכי גביה מנהליים נגד העותר וכן להורות על עיכוב הליכים למימוש הדירה בה מתגורר העותר , ברחוב מחרוזת 44/7 בבת ים ( להלן: "הדירה").
העותר מתגורר מאז שנת 1991 בדירה, הרשו מה עדיין על שם עזבון אימו המנוחה, אשר נפטרה בסמוך לפני שהעותר עבר להתגורר בדירה. החל משנת 1988 צברה הדירה חובות ארנונה כלפי העיריה בסכום כולל של 497,968 ₪ נכון ליום 2.12.2018.
העיריה נקטה במרוצת השנים בהליכי גבייה שלא העלו דבר. בסופו של דבר, היא רשמה על הדירה הערה לפי פקודת המסים (גבייה), ובשנת 2014 פתחה בהליכי מימוש של הדירה בלשכת ההוצאה לפועל.
למנוחה היו יורשים נוספים מלבד העותר (והם אחיו של העותר) , אך איש מהם לא טרח להוציא צו ירושה ולעדכן את פרטי המחזיק בדירה. בספרי העיריה המחזיק הרשום הוא איפוא עזבון המנוחה.
במסגרת העתירה שלפניי טען העותר כי בעקבות הליכי המימוש שנפתחו בשנת 2014 הוא יצר קשר עם נציגי העיריה על מנת לברר את מקורו של החוב הנטען, אך העיריה לא שיתפה עימו פעולה אלא ביקשה למכור את הדירה. בשנת 2017 פנה העותר לקבלת סיוע משפטי, ובא כוחו קיבל פירוט מהעיריה בנוגע לחוב. ברם, לא נמסר לעותר מידע אודות הליכי הגבייה שנוהלו בקשר לחוב ולכן מדובר בחוב שהתיישן או שנגוע בשיהוי. העותר הפנה לפסיקה בה נקבע כי אי נקיטה בהליכי גבייה גורמת להתיישנות החוב ולכן, כך טען העותר, לא ניתן לנקוט לגביו בהליכי גבייה מנהליים. בנוסף טען העותר כי נסיון לגבות חוב כזה פוגע בחובת ההגינות ומנוגד לעקרון תום הלב. עוד טען העותר כי הוא זכאי להנחה בתשלום הארנונה בשל מצבו הבריאותי.
בתגובתה לעתירה כפרה העיריה בטענותיו של העותר. העיריה פירטה רשימה ארוכה של פעולות גבי יה מנהליות שביצעה החל מיום 28.11.2004 ועד לחודש יוני 2018. עוד טענה העיריה כי העותר צריך היה לנקוט בהליך של השגה וערר, ולא בעתירה מנהלית. העיריה טענה כי החוב לא התיישן וזאת נוכח הליכי הגבייה הרבים שנוהלו נגד העותר במרוצת השנים. בנוגע לזכאות להנחה, טענה העיריה כי העותר מעולם לא דיווח לה שהוא מחזיק בדירה וודאי שלא ביקש הנחה בתשלומי הארנונה. לא ניתן ליתן לעותר הנחה בדיעבד, מה גם שהעותר איננו מתגורר בדירה לבדו, אלא שניים מאחיו מתגוררים עימו כיום בדירה.
בתום הדיון המוקדם בעתירה הודיעה העיריה כי היא מסכימה שיינתן פסק דין בעתירה כאילו הוגשה תשובה מטעמה (ראה תקנה 8(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א- 2001).
לאחר עיון בטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, לרבות בהשלמת טיעון בכתב שהוגשה לאחר הדיון, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות, בכפוף לכך שהחוב אשר נוצר קודם ליום 7.2.1998 התיישן ולא ניתן לגבותו.
העיריה צירפה לתגובתה רשימה ארוכה של פעולות גבייה אקטיביות שביצעה בקשר לחוב. הפעולה הנטענת הראשונה היא מכתב דרישה מיום 28.11.2004. ביום 6.2.2005 בוצעה לראשונה פעולת גבייה של ממש, באמצעות רישום מעוקלים. ביום 25.8.2005 בוצעה הוצאת מעוקלים בדירה. לאחר מכן נמשכו פעולות הגבייה ברצף, בכל שנה ושנה (למעט שנת 2008 בה לא בוצעו פעולות גבייה), כאשר הפעולה האחרונה המתועדת הינה מיום 14.6.2018. נזכיר כי העותר עצמו הודה כי החל משנת 2014 היה מודע להליכי הגבייה הננקטים בקשר לחוב. בחלק מן השנים בוצעה פעולת גבייה בודדת (למשל בשנת 2006 ובשנת 2009), ובחלק מהשנים בוצעו פעולות רבות בכל שנה (למשל, בשנת 2014 לבדה בוצעו לא פחות משמונה פעולות גב ייה).
ברור איפוא כי אין יסוד לטענת השיהוי וההתיישנות שה עלה העותר בכל הנוגע לשנים בהן בוצעו פעולות גבייה בגין החוב, וכן בגין התקופה של שבע השנים שקדמה לתחילת הפעולות. הכלל הוא שפעולות גבייה מאפסות את מירוץ ההתיישנות. מאידך, אין בכוחן להחיות חוב שהתיישן עוד קודם לכן. עמד על כך בית המשפט בפרשת רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215 (2010):
"דעתי היא, שנישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך יזימת הליך – כיום, עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. ... לפיכך אני סבורה כי דין טענת ההתיישנות שהעלה המבקש - להתקבל. ... המשיבה אינה רשאית לחייב את המבקש בהפרש החיוב בארנונה באשר לתקופה הקודמת לתקופת ההתיישנות." (בפסקאות 40 ו- 41).
וראה גם עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (פורסם בנבו, 15.04.2015):
"עוד חשוב להדגיש כי את הלכת נסייר יש לקרוא על רקע הנסיבות בהן נפסקה. באותו מקרה לא נקטה הרשות כל הליכי גבייה לגבי חוב מסוים, אלא לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, כאשר ניסתה לגבות חובות ארנונה באופן רטרואקטיבי. כפי שציינתי, במקרים בהם הרשות מתחילה בהליכי גבייה שהובאו לידיעת החייב, והיא עושה כן בתוך תקופת ההתיישנות, הרי שיש בכך כדי להקים חזקה בדבר איפוס של מירוץ ההתיישנות, במובן זה שיש להתחיל ולמנות את התקופה מחדש." (בפסקה 28).
במקרה דנן, פעולת הגבייה האקטיבית הראשונה בוצעה ביום 6.2.2005. לטעמי, מכתב הדרישה שקדם לה, מיום 28.11.2004, איננו יכול להחשב כפעולה אקטיבית שיש בה די על מנת לעצור את מירוץ ההתיישנות. על כן, תקופת ההתיישנות של החוב נעצרה רק ביום 6.2.2005, ומכאן שלא חלה התיישנות על החוב שנוצר החל מיום 7.2.1998, שכן פעולת הגבייה של יום 6.2.2005 עצרה את מירוץ ההתיישנות ביחס ל חוב שטרם התיישן עד לאותו מועד.
העיריה טענה כי כעולה מנספח ו' לעתירה, בוצעו בין השנים 2001- 2004 תשלומים חלקיים על חשבון החוב, אותם היא זקפה לטובת חובות משנת 1991 ועד 1994, בהתאם לזכותה לעשות כן לפי ס' 3 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם- 1980, ולכן מדובר כביכול בהודאה בקיום הזכות כמשמעות מונח זה בס' 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958. טענה זו דינה להדחות. לא ברור מי בדיוק שילם את התשלומים האמורים, וחשוב מכך, קשה לראות בכך משום הודאה בקיום זכות בנוגע לחוב שהתיישן. בהחלט ייתכן שהמשלם האלמוני (סביר להניח שהיה זה העותר, חרף הכחשתו, כי לאיש חוץ ממנו לא היה אינטרס לפרוע את חוב הארנונה בגין הדירה בה רק העותר התגורר באותה עת), ראה בכך פרעון חלקי של החוב אותו הוא נדרש לשלם בגין אותה שנה. כך למשל, בהחלט סביר להניח כי מי ששילם סך של 82.90 ש"ח ביום 16.1.2001, סבר לתומו שמדובר בתשלום על חשבון החוב השוטף בגין שנת 2001, להבדיל מתשלום בגין חוב עבר משנת 1988. על כן, קשה לראות בתשלום חלקי זה משום הודאה בקיום החוב בגין שנות העבר.
במהלך הדיון באולם ניסה העותר לכפור הן באמיתות החשבון המציג את חוב הארנונה בגין הדירה והן בעצם קיומן של פעולות הגבייה הרבות שבוצעו בנוגע לדירה (החוב והפעולות פורטו במסגרת נספחים 1, 3, 4 ו- 5 לתגובת העיריה ). העותר טען כי אין ליתן אמון בדו"ח הפנימי של העיריה המתעד את פעולות הגבייה שבוצעו לאורך השנים וכי העיריה היתה צריכה לצרף ראיה ממשית כדי להוכיח את הפעולות שביצעה.

טענה זו דינה להדחות. לזכותה של העיריה עומדת חזקת התקינות המנהלית, קרי, חזקה לפיה הרשות נהגה כדין. מדובר אמנם בחזקה הניתנת לסתירה, אלא שהעותר לא סתר חזקה זו. לא די בטיעון הסתמי לפיו לא ידע על פעולות הגבייה שבוצעו, במיוחד נוכח העובדה שפעולות הגבייה בוצעו בדירה בה הוא מתגורר, ולא בנכס נטוש או נכס מסחרי שהעותר לא פקד אותו . על חזקת התקינות המנהלית בהקשר של רישומי עיריה בנוגע לפעולות גבייה שהשתרעו על פני שנים רבות, עמד בית המשפט בעע"מ 4072/11 עיריית בת-ים נ' ירדנה לוי ( פורסם בנבו, 06.11.2012):
"חזקת התקינות המינהלית קובעת שברגיל ניתן להניח לטובתה של הרשות כי נהגה כדין. חזקה זו היא חזקה פרגמטית. רשויות המינהל אינן יכולות ואינן צריכות, כעניין שבשגרה, להתמודד עם טענות שיחייבו אותן להוכיח כל פעם, ומהתחלה, כי החלטות שהתקבלו בהן ומשמשות בסיס לפעולותיהן אכן התקבלו כדין. כך למשל, כל עוד החזקה לא נסתרה – הרשות פטורה מלהוכיח, שאכן קוימה התייעצות במקום שבו נדרשה הרשות לקיים התייעצות ... שהחלטה מסוימת מכוחה הרשות מתיימרת לפעול אמנם התקבלה ... או שדיון מסוים אכן התקיים ... היבט פרגמטי זה יפה במיוחד למקרים, כמו זה הנוכחי, שבהם נדונה גבייתם של תשלומי חובה על בסיס פעילות מינהלית שהשתרעה על פני שנים רבות והרישומים שבוצעו בהן ... " (בפסקה 30).
ראה גם ע"א 3901/11 דוד מחקשווילי נ' רשות המיסים בישראל ( פורסם בנבו, 07.08.2012):
"טענה זו היא במהותה טענה חמורה כנגד תקינות רישומיהן והתנהלותן של רשויות המס. טענה כזו לא ניתן להעלות כטענה בעלמא. לרשויות המס, כמו לכלל רשויות המינהל, עומדת חזקת תקינות המינהל. בהתאם לחזקה זו, הרשות אינה נדרשת להראות שפעולתה היא תקינה, אלא לכאורה עומדת לה החזקה שאלה הם פני הדברים ועל הפרט הטוען לאי-תקינות להרים נטל לשם סתירת החזקה. חזקת התקינות נובעת בעיקר משיקולים של יעילות ומעשיות. ראשית, לא ייתכן להטיל על הרשות את נטל בזבוז המשאבים הכרוך בהליך השיפוטי רק על יסוד טענה בעלמא שמעלה הצד שכנגד. שנית, קשה לצפות לתיעוד מלא ומדויק, לאורך שנים, של כלל הפעולות הנעשות כעניין של דבר יום ביומו במנגנון הפנימי של השירות הציבורי ( להבדיל מפעולות בעלות משמעות מיוחדת שיש לתעד ואי-תיעודן ייחשב לנזק ראייתי). ככל שפרק הזמן שחלף מאז התקבלה ההחלטה הוא ארוך יותר, כך גוברת ההצדקה להסתמכות על החזקה בהקשרים אלה ..." ( בפסקה 22).
וכן ראה עת"מ ( מינהליים נצ') 2093-08-12 יורשי עיזבון רחמים כהן ז"ל נ' עיריית טבריה ( פורסם בנבו, 17.09.2013), שם נפסק כי:
"לפיכך, נקודת המוצא היא כי תוכן המסמכים שכותרתם " הדפסת שלבי הטיפול בחייב" משקפים את הפעולות שביצעה העירייה לגביית חובות המנוח ו/או העותרים בגין הנכסים נושא העתירה."
העותר טען כי רישומי העיריה הם פלט מחשב ולכן אין הם מהווים ראיה לאמיתות תוכנם אלא בכפוף לעמידה בתנאי הקבילות לפי סעיף 36 לפקודת הראיות [ נוסח חדש], תשל"א- 1971.
טענה זו דינה להדחות. סעיף 318 לפקודת העיריות [ נוסח חדש] קובע כי " פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת – כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן".
ואכן, בע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' ששון לוי ( פורסם בנבו, 21.08.2012) נדחתה טענה דומה:
"אין ממש בטענותיו של לוי בעניין זה. סעיף 318 שלעיל [ לפקודת העיריות- ח.ב.] קובע את מעמדם של תדפיסי החיוב כ"ראיה לכאורה על קביעת הארנונה" (ראו: עניין ט.ט. טכנולוגיה, בעמ' 786; הנריק רוסטוביץ, פנחס גלעד, משה וקנין ונורית לב ארנונה עירונית ספר שני 901-900 ( מהדורה חמישית, רונית כהן כספי ושגיב חנין עורכים,2001)). לוי לא הגיש אף ראיה הסותרת את האמור בתדפיסי החיוב, ולמעשה הוא גם לא הציג חלופה משלו לעניין גובה החוב. על-כן, אין לנו אלא לקבל את האמור בהם. אמנם, צודק לוי בכך שאמינותם של תדפיסי החיוב נפגמה, במידת מה, עת שנתבררה הטעות בזהות המחזיק הרשום, אולם אין בכך כדי לפגום באמינות התדפיסים לעניין גובה החוב. זאת, כאמור, במיוחד כאשר לוי נמנע מלהציג עמדה כלשהי ביחס לגובה החוב." (בפסקה 32).
זאת ועוד, רישומי המחשב של העיריה המתעדים ביצוען של פעולות גבייה וכן את הצטברותם של חיובי הארנונה, הם ראיה מנהלית מספקת להוכחת אמיתותם . נזכיר כי עסקינן בעתירה מנהלית התוקפת את צדקת פעולותיה המנהליות של העיריה. הכלל הוא שעיריה רשאית לפעול גם בהסתמך על ראיות מנהליות, קרי, ראיות אשר כל אדם סביר היה רואה בהן ערך הוכחתי וסומך עליהן במידה כזו או אחרת, אך אינן בהכרח ראיות קבילות לצורך משפט פלילי או אזרחי. דהיינו, המבחן לקבלתה של ראיה מנהלית הינו מבחן של סבירות ( בג"ץ 7542/05 גל פורטמן נ' מאיר שטרית ( פורסם בנבו, 11.02.2007) (בפסקה 23). במקרה דנן, רישומי המחשב של העיריה בדבר פעולות הגבייה שביצעה העיריה הן ראיות בעלות ערך הוכחתי בעיניו של האדם הסביר, ולכן העיריה היתה רשאית להסתמך עליהן בבואה לנקוט בהליכי הגבייה מושא העתירה. ראיות מנהליות אלה מקבלות חיזוק נוכח טענתו של העותר עצמו כי מעולם לא שילם תשלומי ארנונה החלים על הדירה , כך שברור כי הדירה צברה חובות כבדים במרוצת השנים. העותר גם לא הציג גרסה פוזיטיבית משל עצמו ב נוגע לשאלה מהו גובה החוב הרובץ לשיטתו שלו על הדירה, בהינתן העובדה שמאז נפטרה אימו בשנת 1991, הוא לא שילם דבר בגין חיובי הארנונה שהלכו והצטברו ביחס לדירה .
מכל מקום, אף אם אניח לטובתו של העותר כי לא ידע על כלל פעולות הגבייה שנקטה העיריה, כגון, עיקולים אצל צדדים שלישיים, הרי שעצם נקיטת ההליכים שוללת את טענת השיהוי וההתיישנות שמעלה העותר, שהרי ברור כי העיריה לא שקטה על שמריה וניהלה נסיונות גבייה רבים ורצופים החל משנת 2005. מצב דברים זה גם מקים לעיריה את חזקת תקינות המינהל. יפים לעניננו הדברים שנפסקו בע"א 8158/16 אפרים בן מנחם נ' פקיד שומה - מס הכנסה חיפה (פורסם בנבו, 16.10.2018) (בפסקה 4):
"לאחר שנים כה רבות – ומשהראה המשיב כי שלח הודעות עיקול – אני סבורה שעומדת למשיב חזקת תקינות המינהל, וכל עוד לא הוכח אחרת חזקה שהודעות עיקול אלה הגיעו ליעדן. חזקת תקינות המינהל נועדה בדיוק למקרים מסוג זה, שבהם הרשות עשויה להידרש להציג ראיות לפעולות שבהן נקטה לאחר שנים רבות (ראו: ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749, 756 (2000); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 35-33 (2017))."
כידוע, על מנת שהליך הגבייה המנהלי יביא לעצירת מירוץ ההתיישנות, יש להראות כי המדובר בהליך משמעותי וממשי, שהנו הליך רצוף וסדור, באופן המלמד על הליך אינטנסיבי לגביית החוב ( עת"מ ( מינהליים נצ') 2093-08-12 יורשי עיזבון רחמים כהן ז"ל נ' עיריית טבריה ( פורסם בנבו, 17.09.2013)). במקרה דנן נקטה העיריה בפעולות גבייה כאלה, באופן רצוף ואינטנסיבי למדיי. כך למשל, בוצעו פעולות של רישום מעוקלים ביום 6.2.2005; הוצאת מעוקלים ביום 25.8.2005; הוצאת מעוקלים ביום 11.4.2007; הוצאת מעוקלים ביום 23.9.2007; הוצאת מעוקלים ביום 8.11.2009; הוצאת מעוקלים ביום 21.1.2010; הוצאת מעוקלים ביום 20.12.2011; הוצאת מעוקלים ביום 27.2.2012; הוצאת מעוקלים ביום 28.4.2014; הוצאת מעוקלים ביום 1.3.2015 וכן הלאה. יצויין כי הוצאת המעוקלים נעשתה תמיד בלויית שוטר, כעולה מתדפיס הפעולות נספח 4 לתגובת העיריה. הוצאת מעוקלים כזו, בשונה למשל מפעולה רישומית גרידא אצל בנקים, היא פעולה אקטיבית ואף פולשנית שהנישום איננו יכול שלא להיות מודע לה משום שהיא כרוכה בכניסה לדירתו , ולכן אין ספק שבכוחה לעצור את מירוץ ההתיישנות. אכן, לא כל פעולות העיקול צלחו, ומתוך הדו"ח עולה כי לעתים נרשם " אין מה לעקל". משמע, נציגי העיריה ביקרו בדירת המנוחה, אך לא מצאו שניתן לעקל שם דבר מה. ברם, עדיין מדובר בפעולת גבייה אקטיבית שבכוחה לעצור את מירוץ ההתיישנות.
יודגש כי פעולת הגבייה עליה מלין כיום העותר- ההליך למימוש הדירה- אינה מכוונת נגדו באופן אישי, אלא נגד עזבון המנוחה, שהרי איש מבין היורשים לא טרח לדווח לעיריה מעולם מי מבין יורשי המנוחה מחזיק בדירה. בספרי העיריה החוב הוא חוב של העזבון, וגם הדירה נותרה עדיין בבעלות העזבון.
באשר לטענתו של העותר לפיה הוא זכאי להנחה בשל מצבו, הרי שבצדק טענה העיריה כי שומה היה על העותר לדווח תחילה כי הוא המחזיק בדירה, ובמקביל לבקש הנחה בחיובי הארנונה, ומשלא עשה כן, אין לו אלא להלין על עצמו, שעה שחובות הארנונה השנתיים הפכו חלוטים מדי שנה בשנה. זאת ועוד, מזה כעשר שנים העותר איננו המחזיק היחיד בדירה, שכן אחד מאחיו מתגורר עימו בדירה (ולפני כשנה, הצטרף אליהם אח נוסף). גם מטעם זה ספק אם יש מקום למתן הנחה בחיובי הארנונה.
חשוב להדגיש כי העותר עצמו טען ש לא שילם דבר בגין הארנונה החלה על הדירה, מאז שעבר להתגורר בה בשנת 1991 ועד היום (הוא אף כפר בכך ששילם את התשלומים הבודדים ששולמו בין השנים 2001- 2004). בנסיבות אלה, דומה כי קיימת מידה לא מבוטלת של חוסר תום לב מצד העותר, המבקש לבטל כליל את חיובי הארנונה החלים על הדירה.
בטרם סיום אציין כי לכאורה, דין העתירה היה להדחות על הסף גם מחמת השיהוי בהגשתה, שכן העותר יודע על הליכי הגבייה נגדו לפחות מאז שנת 2014, אך העתירה הוגשה רק ביום 21.8.2018, אלא שהעיריה לא ביקשה לסלק את העתירה על הסף מטעם זה, ומשכך, היא נדחית לגופה.
אשר על כן, העתירה נדחית, בכפוף לכך שיש לחשב מחדש את החוב אותו ניתן לגבות בהליכי הגבייה המנהליים, באופן שהחוב אשר הצטבר עד ליום 7.2.1998 לא ייגבה, מחמת התיישנותו.
צו הביניים שניתן ביום 24.10.2018- מבוטל.
לפנים משורת הדין ונוכח נסיבותיו האישיות של העותר כפי שפורטו בעתירה , והיותו מיוצג על ידי הלשכה לסיוע משפטי - לא יהיה צו להוצאות.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב אדר א' תשע"ט, 17 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.