הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 38219-08-19

לפני
כבוד ה שופטת אביגיל כהן

העותר:

סאמי אבו גניס
ע"י ב"כ עו"ד רונן צרפתי (מהסיוע המשפטי)

נגד

המשיבה:

עיריית בת ים
ע"י ב"כ עו"ד עדי הדר ועו"ד לינוי ג'ובני

פסק דין

1. העותר הגיש בחודש אוגוסט 2019 עתירה מינהלית בעניין נקיטת הליכי גבייה מנהליים ע"י המשיבה – עיריית בת ים (להלן: "העירייה") בנוגע לחובות ארנונה ומים בגין נכס ברח' כצנלסון 78 בבת ים (להלן: "הנכס").

העותר ביקש להצהיר כי:
אינו חב למשיבה כל חוב ארנונה, מים, ביוב מחמת התיישנות החוב. לחלופין, החוב הנטען שגוי ויש להורות על עדכונו, לרבות עדכון ההנחה לה זכאי העותר עפ"י הנטען בעתירה.
העירייה אינה רשאית לנקוט נגדו הליכי גבייה מנהליים.

2. רקע נדרש:

א. העותר הינו בעל החשבון בנכס .
עפ"י "דף סיכום" מצב חשבון מיום 8.9.19 חוב המבקש בגין ארנונה, מים ביוב והוצאות שהתווספו לכך עומד על סך של 428,930.89 ₪ (נספח 2 לתשובה לעתירה) .
לטענת העירייה מדובר בחוב שהחל בשנת 1991 וגדל עם השנים (נוספו ריביות וחובות נוספים), עת לא שילם העותר חובות ארנונה, מים וביוב.

ב. לעותר , כבן 60, נכות רפואית יציבה 58% משנת 1997 (אישור על נכות של המוסד לביטוח לאומי – נספח א' לעתירה).
העותר הינו אסיר משוחרר.
התקופות בהן שהה בבתי סוהר: חודש יוני 2006 עד חודש מאי 2007, חודש יוני 2013 עד חודש אוגוסט 2014, חודש יולי 2017 עד חודש יולי 2018 (סעיף 1 לעתירה ונספחים ב1 עד ב3 וסעיף 11 לתשובה לעתירה ) (להלן: "תקופות המאסר").

במסגרת הליך פשיטת רגל בביהמ"ש המחוזי בת"א (פש"ר 43556-01-16) ניתן ביום 22.2.16 צו כינוס לנכסיו.
העותר מקבל קצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי.
עפ"י אישור זכאות לקצבאות לפי פרק ביטוח נכות לשנת 2019 – לעותר דרגת אי כושר של 75% יציבה .

בהחלטה מיום 4.11.2019 הוארך המועד להגשת העתירה המנהלית עד למועד הגשתה בפועל.

3. תמצית טענות העותר בעתירה:

א. טענת "אינני מחזיק" –
העותר לא החזיק בנכס בתקופות מאסרו. רק החל משנת 2015 התגורר בנכס בגפו. עד אז התגורר בנכס יחד עם אמו, אחיו ואחיותיו. לכן, לא היה מקום להטיל עליו את תשלום הארנונה.
נטען כי אין בסיס חוקי להטלת חיוב רטרואקטיבי על העותר הואיל ועירייה לא עמדה בחובתה לברר את הזהות המדויקת של המחזיק בנכס עת היא מוציאה חיובי ארנונה לנישומים בתחומה.
העותר טוען כי מעולם לא נמסרה הודעה כלשהי ע"י העירייה בדבר היותו מחזיק או הבעלים של הנכס.

נטען כי סעיף 3 (ג) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו – 1976 (להלן: "חוק הערר") מעניק לבימ"ש שיקול דעת להתיר טענה בעניין "אינני מחזיק" אף אם לא הוגשה במועד, בשים לב כי מעולם לא הומצאה לעותר הודעת שומה כדין על שמו.
כמו כן שיקול הדעת הנתון לבימ"ש בעניין העלאת טענת "אינני מחזיק" אמור להיות רחב ולחרוג גם מעבר "לעניינים עקרונים – ציבוריים בלבד".

ב. בהעדר קבלת פירוט הליכי גבייה שנקטה המשיבה לגביית החוב העותר ציין כי שומר על זכותו להעלות טענה לפיה החוב כולו או חלקו התיישן או כי דבק בהתנהלות המשיבה שיהוי ניכר שמביא לבטלות החוב.

ג. נטען כי אין די בעובדה כי בחלק מהשנים התגורר העותר בנכס יחד עם אמו, אחיו ואחיותיו כדי להטיל דווקא עליו את חובת תשלום הארנונה. כמו כן שנים רבות ריצה עונשי מאסר וכלל לא התגורר בנכס ואין להטיל לפתחו תשלום ארנונה במועדים בהם כלל לא החזיק בנכס.
על כן, יש להורות לעירייה לעדכן את החוב ביחס לתקופות שהעותר החזיק בנכס לבדו.

ד. לטענת העותר, העירייה נמנעה מלעדכן את ההנחה לה הוא זכאי בשל זכאותו לקצבת נכות בדרגת אי כושר של 75% וזאת בהתאם לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג – 1993 (להלן: "תקנות הנחה מארנונה"). לטענתו, יש לעדכן את ההנחה רטרואקטיבית לאור מצוקתו הכלכלית הקשה וריבוי עונשי מאסר ממושכים בעטיים לא יכול היה בחלק מהשנים לעמוד על זכותו לקבל הנחה , ומשכך הגיש בקשה לפשיטת רגל.

4. תמצית טענות העירייה:

א. יש לדחות על הסף את טענת "אינני מחזיק" שהעלה העותר.
טענת העותר אינה נכנסת לגדר החריג החקיקתי. העותר היה מודע היטב לכך שהוא המחזיק בפועל בנכס ומשכך הוא חב בחובות מכוחו.
כמו כן, העותר המשיך ונשא בתשלומי הנכס באופן שוטף וללא העלאת כל טענה מצדו בדבר אי החזקה הנכס משנת 1984 עד 2005.
גם החריג השני, יציר הפסיקה אינו מתקיים שכן אין מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית כי אם במחלוקת בגין חוב שגרתי.

ב. מהרישומים בספרי העירייה עולה כי העותר החזיק בנכס יחד עם אמו והחל משנת 1984 הוא המחזיק הבלעדי בנכס. מסקנה זו נתמכת בתצהיר אמו למחלקת הגבייה של העירייה מיום 28.1.2015 כי אינה מתגוררת בנכס משנת 1984 ובתרשומת שיחת טלפון מיום 23.9.2009 בין אחותו של העותר לנציג העירייה לפיה האם עזבה את הנכס.
העותר נרשם כמחזיק בנכס עוד משנות ה-80 מבלי שהוגשה כל השגה או ערר ארנונה או הודעה בדבר שינוי מחזיקים בנכס. לכן החיוב בגין ארנונה מושת עליו בהיותו המחזיק בנכס.
הנטל בדבר שינוי המחזיק בפועל בנכס הינו על המחזיק בפועל. טענות העותר כי על העירייה הנטל לערוך בירור מקיף בכל חיוב ארנונה בדבר המחזיק בפועל בנכס עומדות בסתירה לתכלית סעיפים 325-326 לפקודת העיריות (נוסח חדש).
למעלה מן הצורך, נטען כי עומדת לעירייה חזקת התקינו ת המינהלית.

ג. מיסי הארנונה אשר הושתו על העותר חושבו בשים לב לשיעור ההנחה לו היה זכאי העותר משנת 2007. כן עודכנה זכאותו של העותר להנחות עת הגיש העותר בקשה להנחה בדרכים מקובלות. האחריות להגיש בקשה בדבר זכאות להנחה הינה על מבקש ההנחה , בענייננו העותר. כאשר העותר לא פנה באופן עקבי לחידוש זכאות ההנחה ודרישה בדרכים מקובלות, אל לו להלין אלא על עצמו.

ד. יש לדחות את העתירה על הסף עקב חוסר ניקיון כפיים ב ו נקט העותר.
העותר הסתיר עובדות מהותיות – היותו המחזיק בדירה משנת 1984, המחזיקים בנכס נהנו מהנחות שעודכנו מעת לעת, העותר יכול היה להשיג על שומות הארנונה במועד החוקי למרות נסיבות חייו.

ה. העותר היה מודע להיותו מחזיק בפועל בנכס והיה יכול לעמוד על טענותיו נגד החובות.
משתקף מספרי העירייה כי העותר ידע על החובות מראשית היווצרותם, ואף הגיע להסדרי תשלום עם גורמים שונים בעירייה.
המשיבה נקטה הליכי גבייה ביחס לעותר משך תקופה ארוכה. העותר קיבל מדי חודש פירוט אודות מצב חשבונו ותזכורת על החובות שלא שולמו לרבות אזהרות.

ו. יש לדחות את הטענות הכלליות והעמומות של המבקש ביחס להתיישנות ושיהוי.
העירייה צירפה לתשובתה לבקשת העותר להארכת מועד להגשת העתירה פירוט מקיף ביחס לחובות העותר, הליכי הגבייה המנהליים שננקטו נגדו ופירוט ההנחות כך שיכול היה להעלות טענות ביחס להתיישנות או שיהוי בהתייחס למסמכים ולא להעלות טענות סתמיות ולא נתמכות. כמו כן, לא ביצע כל פנייה מוקדמת כנדרש בדין.

העירייה פעלה לשם גביית החוב עת התגבש, תוך מתן התראות ודרישות כדין. העירייה פעלה לשם גבייה באופן מידתי תוך התחשבות גדולה בנסיבות חייו המצערות של העותר ובמטרה לא להכביד עליו שלא לצורך. כמו כן הקפידה על המשך הליכי גבייה .
נטען כי אף אם עומדת לעותר טענת התיישנות, יש לדחותה .בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958. יש לראות באישור הסדרי התשלום ונשיאתם הודאה בקיום החוב המאפסת את מרוץ ההתיישנות.

ז. טענות העותר כולן הן טענות כלליות, בעלמא, שאינן מבוססות ולו באופן מינימאלי.

5. הצעתי לב"כ הצדדים בתום הדיון שהתקיים בעתירה להגיע להסכמות. משלא הושגה הסכמה אין מנוס ממתן פסק דין לגופו של עניין. דין העתירה להדחות מהנימוקים כדלקמן:

6. דין טענת "אינני מחזיק" שהעלה העותר ביחס לנכס להידחות:

א. סעיף 3 (א) לחוק הערר קובע:
"מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
...
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו- 269 לפקודת העיריות;

בסעיף 3 (ג) לחוק הערר נקבע:
"...מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א) (3) רשאי בכל הליך משפטי ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אלמלא חוק זה".

בבר"ם 7618/16 עיריית תל אביב- יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ (4.12.16) (להלן: "עניין קניון רמת אביב") ביהמ"ש העליון דן במסלול ההשגה והערר, היקפו ולתכליותיו.

נקבע שם:
"חוק הערר מורה כי נישום המבקש להעלות טענות בעילות מסוימות רשאי לעשות כן תחילה באמצעות הגשת השגה למנהל הארנונה, ובהמשך לכך על-ידי הגשת ערר על החלטתו של מנהל הארנונה לוועדת הערר. על העילות שיוחדו למסלול ההשגה נמנית גם טענת "אינני מחזיק" (ראו: סעיף 3 (א) (3) לחוק הערר).
ככלל, רק לאחר שימצה הנישום את ההליכים במסלול ההשגה והערר, הוא יוכל להביא את עניינו אל בית המשפט לענינים מינהליים, במתכונת של ערעור מינהלי (ראו: סעיך 6 (ב) לחוק הערר; סעיף 5 ופרט 7 לתוספת השנייה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לענינים מינהליים); עע"ם 6993/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 20 לפסק דיני (16.8.2016) (להלן: עניין אספיאדה))...
יחד עם זאת, ל"דרך המלך" הקבועה בחוק הערר נקבעו שני חריגים – האחד חקיקתי והשני פסיקתי".

החריג החקיקתי לכלל לפיו מקומה של טענת "אינני מחזיק" מקומה במסלול של השגה וערר, מעוגן בסעיף 3 (ג) לחוק הערר.
סעיף 3 (ג) לחוק הערר מאפשר לפנות לבית משפט בטענת "אינני מחזיק" אף אם לא הועלתה במסגרת הליכי השגה וערר והוא מעניק לביהמ"ש שיקול דעת להכריע בטענת "אינני מחזיק" בלבד. מטרתו למנוע מצב שבו תיחסם הדרך של מי שחויב בתשלום ארנונה שלא בצדק (ראה סעיף 12 לפסה"ד בעניין קניון רמת אביב).
בסעיף 3 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל בעע"ם 2611/08 בנימין נ' עיריית תל אביב (5.5.10) ישנה התייחסות לשיקולים שיהיה על בימ"ש לשקול במסגרת סעיף 3 (ג) לחוק הערר:
"...דרך המלך היא פנייה במסלול ההשגה הקבוע בחוק, בייחוד כאשר מדובר בעניינים עובדתיים-טכניים. עם זאת, אני סבורה כי שיקול הדעת רחב יותר מעניינים עקרוניים-ציבוריים בלבד (ראו למשל ע"א 4452/00 ט.ט.טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו (2) 773 (2002), שם משום מה לא נערכה ההבחנה בין סעיפיו הקטנים של סעיף 3(א), אך נפרשו שיקולים להחלת סעיף 3(ג) שהינם רחבים יותר מעניינים עקרוניים בלבד, כגון מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים, ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לאזרח מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות...".
(הדגש אינו במקור – א.כ.)

החריג הפסיקתי לכלל, מאפשר לבימ"ש להכריע במחלוקת המיועדת למסלול ההשגה והערר לפי חוק הערר אם מדובר במקרה בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת. בפסיקה הובהר כי מסלול זה שמור למקרים חריגים בלבד וכי יש להקפיד לא לערב את בתי המשפט בהכרעות הנתונות עפ"י דין למנהל הארנונה לועדות הערר (ראה סעיף 13 לפסה"ד בעניין רמת אביב).

ב. ומן הכלל אל הפרט,
העירייה טוענת כי טענת העותר אינה נכנסת לגדר החריג החקיקתי נוכח תצהירה החתום של אמו למחלקת הגבייה של העירייה מיום 28.1.2015 כי אינה מתגוררת בנכס משנת 1984 וחובותיו המוניציפליים של העותר אשר החלו משנת 1991, הרי שהעותר היה מודע היטב לכך שהוא המחזיק בפועל בנכס ומשכך הוא חב בחובות מכוחו.
כמו כן, העותר המשיך ונשא בתשלומי הנכס באופן שוטף וללא העלאת כל טענה מצדו בדבר אי החזקת הנכס משנת 1984 עד 2005.
במהלך שנות החוב ביקש העותר 4 הסדרי תשלומים: בינואר 2005, פברואר 2008, נובמבר 2009 ופברואר 2012; בכל ארבעת הסדרי התשלומים לא העלה העותר טענה כי אינו מחזיק בפועל.

טענות העירייה נתמכות במסמכים שצורפו לתשובה לעתירה:
תצהיר אמו של העותר – נספח 1 לתשובה לעתירה.
תדפיס תרשומת שיחה בין אחות של העותר לנציג העיירה – נספח 4 לתשובה לעתירה.
תדפיסים של העירייה בנוגע לתשלומים וחובות של העותר – נספח 2 לתשובה. התדפיס ים מתייחסים לשנת 2002 ואילך.
העתק הסדר תשלומי חובות העותר – נפסח 3 לכתב התשובה. מתדפיס זה עולה כי ביחס לחשבון הארנונה בנכס היו 4 הסדרים. הסדר מיום 28.1 .2005 במסגרתו שולם סך של 5,400 ₪. הסדר מיום 28.2.2008 במסגרתו שולם סך של 7,200 ₪, הסדר מיום 28.11 .2009 שולם סך של 7,200 ₪, הסדר מיום 28.2.2012 שולם 18,000 ₪.
תדפיס פעולות העירייה לגביית החוב- החל מחודש ינואר 2004 ועד ספטמבר 2019.

העותר העלה במסגרת העתירה טענות כלליות, בעלמא.
העותר אישר כי התגורר בדירה משנות ה- 90 (עם בני משפחה נוספים) ומשנת 2015 התגורר בה לבד.
העותר לא טען כי עידכן את העירייה כי לא גר בדירה בתקופות מאסר, וממילא לא צירף הודעות ששלח לעירייה בנוגע לכך.
העותר אישר בעתירה גופה כי במהלך השנים פנה לנציגי המשיבה לשם הסדרת חובות הארנונה והגיע להסדרי תשלום חודשיים. העותר אינו נוקב בתאריכים בעניין זה.
ב"כ העותר ציין בדיון כי ניתנו ל ו הנחות והן הופסקו, בשנתיים האחרונות קיבל חיובי ארנונה שוטפים.

ממכלול האמור לעיל, עולה כי במקרה דנן לא מתקיימים החריגים ל"דרך המלך" הקבועה בחוק הערר.
מדובר במקרה פרטני שבו חייב מודע לחובותיו משך שנים רבות. במהלך השנים הגיע עם העירייה להסדרי תשלום על מנת לנסות ולהסדיר חובות. אין עסקינן במקרה בעל חשיבות ציבורית עקרונית ואין הצדקה לאפשר הגשת עתירה בעניין בשנת 2019 כאשר מטבע הדברים התגוננות בטענת "אינני מחזיק" לגבי החזקה בנכס לפני שנים רבות אינה אפשרית מצד העירייה .

המסקנה דלעיל, מובילה גם לדחיית טענת העותר כי יש לעדכן את גובה החוב בנוגע לתקופות בהן לטענתו לא היה בגדר "מחזיק".

7. אין מקום לקבל את טענת התיישנות והשיהוי שהעותר טוען ביחס לעירייה.

א. המסלול בו בחרה העירייה לפעול בעניינו של העותר הוא הליכי גבייה מנהליים מכוח הסמכות שהוקנתה לה באכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס -2000 . (ראה בעניין זה: עע"מ 3068/17 עיריית תל אביב – יפו נ' מיכקשווילי (9.11.18) סעיף 14 לפסק דינה של כב' הש' הנשיאה א' חיות (9.11.18) ).

עסקינן בגבייה אקטיבית במסגרתה העירייה נקטה ביוזמתה הליכים לגביית החוב באמצעות הסמכות הנתונה לה בפקודת המסים (גביה).

בעת"מ (חיפה) 31653-10-11 עמותת ישיבת אש התורה נ' עיריית חיפה (6.6.12) קבעה כב' השופטת וילנר:
"אולם על מנת שהליך הגביה המנהלי יביא לעצירת ההתיישנות, על ההליך שננקט להיות משמעותי ועליו לעמוד בכללי המשפט המנהלי, ובכלל זה, שימוש בתום לב ובזכות המיוחדת ויוצאת הדופן שהוענקה לרשות המנהלית בהליך הגביה המנהלי. משמעות הדברים היא כי על הרשות לנקוט בהליך ממשי לגביית החוב הליך רציף וסביר, וללא שיהוי. כך לדוגמא אל לה לרשות להסתפק במשלוח הודעת דרישה לנישום שאחריה ואין ולא כלום. עליה להתכבד ולנקוט בהליך אפקטיבי ואינטנטסיבי לגביית החוב כמו, הליכי עיקול, תפיסת נכסים ועוד. רק פעולות מעין אלה יגרמו לטעמי להפסקת מירוץ ההתיישנות". (סעיף 15 להחלטה).
ראה בעניין זה גם: סעיף 14 לפסק דינו של כב' הש' ג'ובראן בעע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל (4.1.11).

ב. זאת ועוד; בהינתן שענייננו בפעולותיהן של רשויות מינהליות, גם בהיעדר כפיפות לדיני ההתיישנות חל משטר השיהוי, שעומד על רגליים עצמאיות בכל הליך מינהלי. כלומר, נישום רשאי לטעון כי אסור לה לרשות לגבות את החוב משום שהשתהתה במשך תקופה ארוכה מלעשות כן.
(עע"מ 8329/14 עיריית קריית אתא נ' קורן, סעיפים 11 ו -14 לפסק דינו של כב' הש' ע' פוגלמן (31.5.16)).

ג. ומן הכלל אל הפרט –
יש בידי לקבל את טענת העירייה לפיה משהגישה תשובה לבקשת העותר להארכת מועד להגשת העתירה וצירפה לה תדפיסי חובות, הנחות, הליכי גבייה וכו', הרי שלא היה מקום לטעון במסגרת העתירה כי העותר שומר על זכותו להעלות טענת התיישנות או שיהוי בהעדר קבלת פירוט הליכי גבייה שנקטה העירייה לגביית החוב.
משהמציאה העירייה את החומר הרלוונטי, העותר יכול היה לשטוח את טענותיו ביחס לשיהוי והתיישנות וחזקה שהטענות שהובאו במסגרת העתירה, הן הטענות אשר עומדות לו ביחס לסוגיות אלה.

העותר טען באופן כללי וסתמי כי העירייה אינה רשאית לגבות חובות שהתיישנו כאשר עומד לרשותה משך זמן של 7 שנים לממש תביעתה לתשלום, וכן כי דבק בהתנהלות המשיבה שיהוי ניכר. הא ותו לא.
העותר התעלם מפעולות העירייה במהלך השנים והסדרי החוב עם העירייה. ממילא, העותר כלל לא טען כי לא בוצעו פעולות גבייה במהלך השנים ע"י העירייה.

מחומר הראיות שצורף לתשובה עולה כי העירייה לא קפאה על שמריה ונקטה פעולות גבייה רבות במהלך השנים לגביית החוב.
העותר ידע על קיומו של החוב והגיע להסדר תשלום עם העירייה עוד בשנת 2005.

בנסיבות אלה, אין לקבל את הטענות ה כלליות של העותר בדבר שיהוי או התיישנות ודינן להידחות.

8. אשר להנחת ארנונה:

א. סמכותה של הרשות המקומית ליתן הנחות בארנונה היא סמכות שברשות בהתאם לתקנה 2 (א) לתקנות הנחה מארנונה (עע"מ 1373/14 גואטה נ' עיריית תל אביב, סעיף 24 לפסק דינו של כב' השופט שהם (17.6.15)) ).

בתקנה 2 (א) נקבע:
"מועצה רשאית לקבוע הנחה מסכום הארנונה הכללית שהוטלה באותה שנת הכספים על מחזיק בנכס שנתקיימו לגביו אחד התנאים כמפורט להלן , בשיעורים שפורטו להלן:
...
(א) נכה הזכאי לקיצבה חודשית מלאה כמשמעותה בסעיף 127 לו לחוק הביטוח, אשר דרגת אי כושר השתכרותו היא בשיעור 75 אחוזים ומעלה – הנחה שאינה עולה על 80% אחוזים;

בהתאם לתקנה 2 לתקנות הנח ה מארנונה, המועצה רשאית לקבוע הנחה מסכום הארנונה רק "באותה שנת כספים" ולא ניתן לקבל הנחה לשנים עברו. כך גם בסעיף 1 לתקנות בו מוגדר המושג "הנחה" כ "הפחתה מסכום הארנונה הכללית שהיתה מוטלת על הנכס באותה שנת כספים, אלמלא ההפחתה;".

ב. העותר לא המציא תיעוד מתי ביקש מהעירייה להכיר לו בהנחה בגין הנכות.

העירייה טוענת כי זכאותו של העותר להנחה עודכנה עת הגיש בקשה להנחה בדרך המקובלת.
עיון בתדפיס "הנחות מיסי ארנונה" מלמד כי העותר קיבל "הנחת אי כושר השתכרות 80%" ב ין השנים:
1/1998 – 12/2006, 1/2007 – 10/2008, 9/2009 – 12/2010, 1/2012 – 8/2013, 1/2015 – 12/2017, 12/2018 – 12/2019.

זאת ועוד; סעיף 16 לתקנות הנחה מארנונה קובע כי זכאי להנחה שלא פרע במלואה את יתרת הארנונה על הנכס בשנת הכספים, עד ליום 31.12 של אותה שנה, ההנחה שניתנה לו בטלה.
אין חולק שהעותר לא שילם את חובותיו בגין הארנונה על הנכס ועל כן אין להלין על בטלות ההנחה.

בנסיבות אלה, לא מצאתי כי יש מקום ליתן סעד הצהרתי בנוגע לגובה החוב.

9. לסיכום:

א. לאור האמור לעיל, דין העתירה להידחות.

ב. לפנים משורת הדין, ובשים לב לנסיבות חייו של העותר ,אין צו להוצאות.

ג. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' אב תש"פ, 23 יולי 2020, בהעדר הצדדים.