הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 38052-11-16

בפני
כב' סגן הנשיא, השופט ד"ר קובי ורדי

העותרת

אוסרוף עואטף עכילה
ע"י ב"כ עו"ד משה לין

נגד

המשיבה
רשות הפיתוח – באמצעות עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עופר צ' נתנאל

פסק דין

בפניי בקשה מיום 16.11.16 ליתן צו ביניים המורה על עיכוב הליכי הפינוי של העותרת וילדיה המתגוררים עימה מהדירה הידועה כגוש 7044 חלקה 113 ברחוב פחד יצחק 14 (בפסק הדין לפינוי נאמר רחוב פחד יצחק 13) בתל אביב (להלן: "הדירה") עד שיינתן פסק דין סופי בעתירה המנהלית שהוגשה על ידי העותרת למתן צו עשה לעיכוב ביצועו של צו הפינוי מהדירה עד למועד הצפוי להקצאת דיור ציבורי לעותרת במהלך שנת 2017 על פי תעודת הזכאות שהוצאה לעותרת ב-17.8.16.
במסגרת הבקשה התבקש עיכוב ביצוע של פסק הדין לפינוי שניתן ביום 25.7.12 על ידי בית המשפט השלום בתל אביב (כבוד השופטת ברקוביץ') בת"א 68565/07 (להלן: "תביעת הפינוי" ו"פסק הדין לפינוי" בהתאמה), מכוחו מתנהלים הליכי הוצאה לפועל במסגרתם ניתן צו פינוי לפיו ונקבע כי הפינוי של הדירה יבוצע ביום 28.11.16.

רקע עובדתי והליכים קודמים
העותרת הינה אישה בת 58, פרודה החיה החל משנת 1989 בדירה עם חמישה מילדיה.
ב-1989 הוגשה תביעת פינוי נגד העותרת בבית המשפט בשלום בת"א (ת"א 33199/89). במסגרת התביעה התעוררה סוגיית זכאותה של העותרת בדירה כשהעותרת טענה כי היא קיבלה לידיה את הדירה על סמך הבטחה שלטונית שניתנה לה ומנגד טענה המשיבה כי העותרת פלשה לדירה. התביעה נמחקה בשנת 1995 לאחר שניתנו לצדדים ארכות רבות על מנת להגיע להסכמות.
בשנת 2007 הגישה המשיבה את תביעת הפינוי. כאמור, ביום 25.7.12 ניתן פסק דין בתביעת הפינוי, ובו נקבע כי העותרת ובעלה לשעבר לא הוכיחו את טענתם כי ניתנה להם הבטחה שלטונית מחייבת ולפיכך יש לקבל את התביעה, וכך הוטל על העותרת לפנות את הדירה כשהיא נקייה מכל חפץ ואדם וזאת עד ליום 31.10.12.
ביום 20.1.13 עוכב ביצועו של פסק הדין על ידי בית המשפט עד להכרעה בערעור שהגישה העותרת (בכפוף להפקדה כספית).
הערעור שהוגש נידון בפני הרכב בראשותו של כבב' השופט ענבר (ע"א 38726-10-12, להלן: "הערעור"). במסגרת פסק הדין מיום 6.1.14 אשר ניתן בהסכמת הצדדים נקבע כי העותרת תחזור בה מן הערעור ותסכים לפינוי הדירה בכפוף למתן ארכה לפינוי הדירה, שבית משפט קבע שתעמוד על 9 חודשים וכן הוסכם על ויתור תביעות כספיות הדדי והוטלה סנקציה כלכלית על עיכוב בפינוי הדירה ע"י העותרת.
במקביל לניהול הליכי הערעור ובטרם מתן פסק הדין בערעור הגישה העותרת בקשה לרכישת הדירה ללא מכרז. המשיבה לא דנה בבקשה וכך ביום 16.2.14, כחודש לאחר מתן פסק הדין בערעור, הגישה העותרת עתירה מינהלית בה ביקשה להורות למשיבה לדון בבקשתה לרכוש את הזכויות בדירה (עת"מ 29838-02-14, להלן: "העתירה"). ביום 14.8.16 ניתן פסק דינה של השופטת דותן במסגרתו דחה בית המשפט את העתירה, כשנקבע, בין היתר, בפסק הדין:
"מקובלת עליי עמדת המשיבה, לפיה על העותרת להגיש בקשה מתאימה לדיור ציבורי, למשרד השיכון, אשר ידון בבקשה בהסתמך על נתוניה של העותרת. ככל שיימצא כי העותרת עומדת בקריטריונים, תוקצה לה דירה ציבורית על פי סדר הממתינים לדיור ציבורי".
ביום 17.8.16 הונפקה לעותרת תעודת זכאות מטעם המשיבה.
ביום 7.11.16 הגישה העותרת בקשה ללשכת ההוצאה לפועל ברמלה, בה ניתן צו הפינוי, בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מטעמים הומניטריים.
ביום 10.11.16 ניתנה החלטת רשמת ההוצאה לפועל בלשכת רמלה (כב' הרשמת אודליה ביטון אוחיון) בתיק 34-10707-12-9 לפיה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחית לאור העובדה כי בידי רשם ההוצאה לפועל אין סמכות להורות על חריגה מפסק דין שניתן. בנוסף הופנתה העותרת לניסיון להגיע להבנות עם המשיבה או פניה לערכאה מוסמכת.
ביום 16.11.16 כאמור הוגשה העתירה ועימה הבקשה לעיכוב ביצוע הפינוי.

טענות הצדדים
בבקשה ובעתירה טוענת העותרת כי קיימים טעמים הומניטריים כבדי משקל להורות על עיכוב ביצוע פינוי הדירה כאשר מצבה הבריאותי אינו מן המשופרים וכך גם מצבם הבריאותי של שניים מבניה. עוד טוענת העותרת כי היא אישה דלת אמצעים אשר מתקיימת מקצבאות ביטוח לאומי ואם תפונה מדירתה תיוותר ללא קורת גג. עוד מדגישה העותרת כי לא ייגרם כל נזק למשיבה מהארכת מועד הפינוי עד לשיכונה של העותרת בדיור ציבורי חלופי בהתאם לזכאותה ומשכך מאזן הנוחות נוטה לטובתה.
לטענת העותרת אף סיכויי העתירה מובילים לקבלת הבקשה שכן הזכות לקורת גג הוכרה כזכות יסוד, כאשר המשיבה לא פעלה משך 27 שנים על מנת לממש את זכותה לפינוי העותרת מהדירה וכעת עותרת לפנותה בטרם העניקה לה דיור חלופי כשהדבר נוגד את הדין והצדק.
המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת שמדובר בניסיון לעקוף פסק דין חלוט לפינוי הדירה תוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט.
לעמדתה יש לסלק את העתירה על הסף, בין היתר, מחמת העדר סמכות של בית המשפט לעניינים מנהליים, כאשר בענייננו לא ניתנה כל החלטה של המשיבה כרשות בעניין דיור ציבורי ובעתירה לא מבוקש ביטולה או תקיפת סבירותה של החלטתה כאמור, אלא מתבקש כי בית המשפט יעניק אורכה לביצוע פסק דין אזרחי לאור הליכים לשכירת נכס אחר שלגביו טרם ניתנה כל החלטה של הרשות.
לדידה של המשיבה, אין בין הפלישה לדירה דבר עם בקשת העותרת לקבלת דירה אחרת בדיור ציבורי, כשהדירה מנוהלת על ידי המשיבה מתוקף סמכותה לטיפול בדירות שנמסרו מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים לצורך השכרתן בדיירות מוגנת או מכירתן בהליך מכרז, ואילו נכסי הדיור הציבורי בהן העותרת עותרת להתגורר מושכרים בשכירות חופשית על פי הקצאות.
כך עולה לעמדתה של המשיבה כי העתירה הוגשה שלא בתום לב, בשיהוי ניכר ותוך ניצול הליכי משפט על מנת להנציח את פלישתה של העותרת למקרקעי ציבור שניתן לגביהם פסק דין של פינוי שהינו חלוט, כאשר העותרת כלל לא גילתה את בפני בית המשפט את כלל ההליכים שנוהלו בעניינה.
כך גם, אף עשיית הדין העצמית מטעם העותרת משך שנים רבות מהווה היא שיקול לדחיית העתירה. עוד טענה המשיבה כי קיימת דירה נוספת אליה פלשה המערערת וגם מטעם זה יש לדחות את העתירה.
בנוסף מתייחסת המשיבה לטענות העותרת בדבר מצבה הכלכלי הקשה וטוענת כי טענות אלו אינן מתיישבות עם הסעד המבוקש בעתירה הקודמת – רכישת הדירה ללא מכרז.
העותרת בתשובתה לתגובת המשיבה פירטה לעניין סמכותו של בית המשפט וטענה כי מדובר בסמכות טבועה של בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש בעתירה ובבקשה של עיכוב ביצוע הפינוי.
כן, התייחסה העותרת להבהרתה בנוגע לדירה הנוספת שנטען שפלשה גם אליה והסבירה כי היא אינה מתגוררת בדירה הנוספת אלא בעלה ממנו נפרדה.
עוד טענה העותרת כי לבית המשפט סמכות טבועה ליתן צו לעיכוב הביצוע פינוי הדירה, שהינו גם הסעד העיקרי המבוקש בעתירה, כשעילתה של העתירה היא חוסר עמידתו של הגוף הציבורי בסטנדרטיים שאמורים להנחות את דרכו, כאשר העילה הינה שרשויות המדינה התחייבו מצד אחד ליתן פתרון דיור לעותרת בדיור ציבורי במהלך 2017, ומצד שני אותה רשות ציבורית נוקטת הליכי פינוי כנגדה בטרם הוענק לה דיור ציבורי, מעשה שיותיר אותה ואת ילדיה חסרי קורת גג, בטרם ימומש פתרון הדיור.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובות החלטתי לדחות את העתירה על הסף.
כפי שטוענת המשיבה, אין כל החלטה (או העדר החלטה) של "הרשות" (המשיבה) בעניין דיור ציבורי הנתקפת בעתירה והעותרת אינה מבקשת ביטולה של החלטה שכזו ואין גם כל החלטה מנהלית לפינויה מהדירה, אלא כל שמבוקש בעתירה זה עיכוב ביצוע של פסק דין חלוט לפינוי (שניתן אף בערעור בהסכמת העותרת) וזאת לאחר שההליך המינהלי שנקטה בו העותרת הסתיים בפסק דין בו נדחו טענותיה.
כל שמבוקש בעתירה הינו צו עשה לעיכוב ביצוע הפינוי (הקבוע ליום 28.11.16) עד למועד הצפוי להקצאת דיור ציבורי חלופי במהלך 2017 דהיינו עיכוב ביצוע פסק הפינוי החלוט (בהסכמת העותרת בערעור) ולא מדובר בתקיפת החלטה כלשהי של המשיבה (כרשות) בדיור ציבורי, ולכן רק מטעם זה יש לדחות את העתירה על הסף.
יש לדחות את טענת העותרת בתגובה לתגובת המשיבה שלבית המשפט יש סמכות טבועה ליתן את עיכוב הביצוע המבוקש שכן רשויות המדינה התחייבו מחד ליתן לעותרת פתרון דיור במהלך שנת 2017 ומצד שני אותה רשות ציבורית נוקטת הליכי פינוי כנגדה.
ראשית, לא מדובר באותם גופים. שנית, מדובר בזכויות וזכאויות שונות: הדירה שלגביה יש פסק דין לפינוי מול הזכאות לדיור ציבורי, ושלישית, מדובר בהתנהגות של העותרת שנקבע בפסקי דין חלוטים שפעלה בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של הליכי משפט ובוודאי שאין זה המקום, גם אם יש סמכות לכך, להפעיל את סמכותו הטבועה של בית המשפט במקרה שכזה ,כאשר סמכות טבועה מופעלת במשורה וכחריג במקרים בהם הארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי צדק וכשאי ביצוע פסק הדין נובע מסיבות שלא היתה למבקש שליטה עליהן תוך התחשבות בשיקולים הייחודיים למישור המשפט הציבורי וזה לא המצב במקרה דנן (ראו בר"ם 2911/16 מדינת ישראל נ' רו"ח מנירב (25.4.2016)).
מדובר בעתירה ובבקשה, שכל מטרתה הינה לעכב את ביצועו של פסק דין אזרחי חלוט המורה על פינוי הדירה וזאת בפסק דין שניתן כבר ב-25.7.12, דהיינו לפני מעל לארבע שנים ולאחר שהעותרת הסכימה לפינויה מהדירה במסגרת הערעור ונקבע מועד לפינוי (ב-2014), ולמרות זאת לא פונתה הדירה עד היום.
הדרך היחידה לעכב פסק דין זה הייתה לפנות לבית המשפט שנתן את פסק הדין ו/או ערכאת הערעור. ואכן העותרת פנתה לבית משפט השלום בבקשה לעיכוב ביצוע שהתקבלה בכפוף להפקדה כספית, ברם הסכימה, במהלך הדיון בערעור, לחזור בה מן הערעור ולפנות את הדירה בהתאם לזמן שיקבע בית המשפט, שקבע מתן אורכה של 9 חודשים לפינוי הדירה (מיום 6.1.14).
למרות שמדובר בפסק דין חלוט (ואף בהסכמה בערעור) לפינוי הדירה לא פינתה העותרת את הדירה, תוך עשיית דין עצמי, ובלא שקיים עיכוב ביצוע לפינוי הדירה, ואף ביקשה לרכוש את הזכויות בדירה (למרות שהיא מציגה עצמה כחסרת יכולת כלכלית).
בפסק הדין לפינוי התייחס בית משפט השלום לטענת העותרת שהדירה מיועדת למסירה לשימושם של אלו העומדים בקריטריונים ושהיא עומדת בקריטריונים ולכן אין להעניק את הדירה לאחרים וציין שעם כל ההבנה למצוקתה אין בידו לקבל את עתירתה, שכן, מעבר לכך שלא התבררה שאלת עמידתה בקריטריונים לקבלת דירה, הרי אף בהנחה שהיא זכאית לקבל סיוע בדיור אין מקום לעשיית דין עצמית ולתפיסת חזקה בדירה מסוימת וקביעת עובדות מוגמרות באופן שיקנה לה עדיפות על פני הממתינים לתורם כדין.
ואכן, אל מול הרצון ולהתחשב במצבה האישי והכלכלי של העותרת יש להקפיד על אכלוס הזכאים לדיור ציבורי בדרך שוויונית והוגנת ועל פי סדר הקדימויות הקבוע בנהלים ובקריטריונים הקיימים ואין מקום שהפלישה לדירה תקנה יתרון אלא יש ליצור תמריץ שלילי שיימנע פלישות לדירות ציבוריות באופן הפוגע בציבור הזכאים בכללותו (ראו לעניין זה עע"מ 7197/05 תורג'מן נ' משרד הבינוי והשיכון (16.1.06); בר"ם 2735/08 כהן נ' עמידר (25.3.08); בר"ם 5159/10 בטש נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ (25.7.10); עע"ם 823/12 קליסה נ' שמעון (8.8.13)).
וכפי שנאמר על-ידי כבוד השופט רובינשטיין ב רע"א 4569/16 קלפון נ' רשות המקרקעין חטיבת שמירת הקרקע (פורסם בנבו, 08.06.2016):
"לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובבקשת עיכוב הביצוע אין בידי להיעתר למבוקש. אין חולק כי המבקש נעדר זכות קניינית בנכס בו הוא מתגורר עם משפחתו. טענותיו של המבקש הנוגעות לחובתה של המדינה לספק קורת גג לכל אדם – כבודן במקומן מונח, אולם אין הן הולמות את ההליך נשוא ענייננו, שבסיסו בקשת צו מניעה זמני; על דרך העיקרון, אין בית משפט, יהא אשר יהא, יכול לתת יד לפלישה לנכס. נשוה בנפשנו מה יהא על מבקשי דיור ציבורי שאין להם תעוזה לעשות כמעשה המבקש, ולפלוש לנכס; האם ימתינו לתורם בשקט והעושה מעשה שלא כדין ייהנה כאן ועכשיו? אוסיף, כי לא נעלמו מעיני מצוקותיו של המערער, נכה בשיעור של 50%, ולפי הנטען אב ל-18 ילדים, מהם 7 קטינים ששניים מהם מתגוררים עמו; וכן העובדה שחרף היותו זכאי, לפי הנטען, לדיור ציבורי, טרם קיבל דירה בה יוכל להתגורר יחד עם משפחתו. טענות המבקש שמורות לו להליך עיקרי, אם יבחר בכך – אין די בזאת לאפשר עשיית דין עצמי ומגורים בנכס ללא כל היתר. כפי שציינתי בעניין קודם בהקשרי בניה ללא היתר חוקי, "אין מרפאים רעה חולה ברעה חולה לא פחות, בפתיחת פתח להפקרות, ל'איש הישר בעיניו יעשה'" (רע"פ 2885/08 הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו נ' מוסא דכה, פסקה ז' (2009)); ונראה כי דברים אלה הולמים גם את ענייננו."
כך גם בית המשפט לעניינים מינהליים (כבוד השופטת דותן) קבע בפסק דינו בהליך המינהלי שנקטה בו העותרת כבר כי העותרת עושה ככל שביכולתה כדי להימנע מביצועו של פסק הדין לפינוי על אף שניתן בהסכמה, שבה ומעלה טענות אשר נדחו בהליכים האזרחיים הקודמים ומנסה למצוא פתרונות חלופיים נגד הפינוי באמצעות הגשת העתירה, תוך התנהלות בחוסר ניקיון כפיים וניצול לרעה של הליכי משפט ותוך מחזור טענות שנדחו ובכוונה ברורה שלא לפנות את הנכס.
העובדה שבית המשפט לעניינים מינהליים הפנה את העותרת להגיש בקשה מתאימה לדיור הציבורי למשרד השיכון שאם ימצא שהעותרת עומדת בקריטריונים תוקצה לה דירה ציבורית על פי סדר הממתינים לדיור ציבורי והעובדה שהעותרת אכן קיבלה לטענתה תעודת זכאות לדיור הציבורי שהומצאה לה ב-17.8.16 לא מביאה לכך שיש לעכב את פינוי הדירה הספיציפית על חשבון סדר הממתינים בתור לדיור הציבורי.
זאת כאשר לא גם מדובר באותה דירה בה מתגוררת העותרת שתקבל במסגרת זכאותה לדיור ציבורי, כאשר דירה זו הינה בבעלות רשות הפיתוח ומיועדת להשכרה בדיירות מוגנת או להימכר לאחר ביצוע הליכי מכרז ואינה חלק ממלאי הדירות המיועד לאכלוס זכאי משרד השיכון לדיור במסגרת הדיור הציבורי לעומת הזכאות לדיור ציבורי בדירות בבעלות משרד הבינוי והשיכון המושכרות בשכירות חופשית בהתאם לנתוני השוכר ואין מקום למנוע את שיווק הדירה וביצוע פסק הדין רק בשל זכאות העותרת לשכור דירה במסגרת דיור ציבורי סוציאלי.
עם כל ההבנה למצבה האישי והבריאותי של העותרת וילדיה לא ניתן להתעלם מהאינטרס הציבורי ומאנשים רבים בעלי מצב כלכלי קשה הממתינים בתור לקבלת דיור ציבורי ופועלים בהתאם לחוק ולא פולשים לדירות ואין מקום לתת לחוטא לצאת נשכר ולתת עדיפות למי שפלש ונקבע שפעל בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט, כאשר יש לשקול את האינטרס הציבורי ואינטרס כיבוד שלטון החוק ופסקי הדין שניתנו כנגד מי שנקבע שפלש למקרקעי ציבור ובוודאי שאין לו עדיפות על אלו המחכים בסבלנות לתורם תוך כיבוד ושמירת החוק.

התוצאה
התוצאה הינה שעם כל ההבנה למצבה של העותרת ומשפחתה אין מנוס מדחיית העתירה על הסף וזאת ללא קשר לזכותה של העותרת לפעול למימוש זכאותה לדיור ציבורי.
יחד עם זאת, מצופה מהמשיבה שתעשה כל שביכולתה כדי לזרז את מימוש הזכאות לדיור ציבורי של העותרת (בכפוף לעמידתה בתנאים הנדרשים לכך) וכן לעשות כל מאמץ שהעותרת לא תמצא את עצמה ביחד עם חמשת ילדיה ללא כל קורת גג ומן הראוי לערב בעניין זה גם את עיריית תל אביב ושירותי הרווחה.
לאור האמור, אני דוחה את העתירה .
בהתחשב במצב האישי ובנסיבות האישיות אין צו להוצאות.
המזכירות תשלח לצדדים העתק מפסק הדין.
ניתן היום, כ"ג חשוון תשע"ז, 24 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.