הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 37659-10-18

לפני
כב' השופט שאול שוחט, סגן נשיא

עותרים

יוסף סייג
ע"י ב"כ עו"ד

נגד

משיבים

הוועד המרכזי של לשכת עו"ד בישראל
ע"י ב"כ עו"ד גלעד וקסלר

פסק דין

העותר, יליד שנת 1957, התקבל לשורות לשכת עורכי הדין בשנת 1986. בשנת 2000 הורחק משורותיה. מאז פברואר 2014, עת פנה העותר בראשונה למשיב, מנסה העותר לשוב לשורות הלשכה. ענייננו בפנייתו השלישית, מיום 15.1.18. פניה זו נדחתה בהחלטה של המשיב מיום 17.7.18. ההחלטה נמסרה לעותר ביום 30.9.18.

העובדות הצריכות לעניין
1. במסגרת הליך משמעתי שננקט נגדו – בד"מ 59/99 – הורשע העותר בעבירות משמעת שונות לפי חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין" או "החוק" לפי העניין) וסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "הכללים").

עת ביקשה הלשכה – הועד המחוזי, כמקובל, בתיק הנ"ל לגזור את דינו, הגיעו העותר והקובל, לעסקת טיעון לפיה יאוחדו לתיק האמור תיקים נוספים שנפתחו נגד העותר, העותר יודה במיוחס לו בהם, הוא יורשע, ודינו ייגזר להרחקה לצמיתות מהלשכה. כך היה בהחלטה מיום 20.1.00 (מוצג א' לעתירה).

2. לימים, הוגשו נגד העותר שני כתבי אישום בגין שורה של עבירות הנוגעות לפעילותו בנדל"ן. העותר הורשע בשניהם ודינו נגזר באחד (לאחר ערעור) ל-12 חודשי מאסר בפועל ובשני ל-18 חודשי מאסר בפועל (פסק הדין מיום 22.5.05 במחוזי; הכרעת דין מיום 7.5.06 וגזר דין מיום 13.7.06).
העותר אף הוכרז כפושט רגל והיה במעמדו זה משנת 2000 ועד שהופטר בחודש פברואר 2014.

3. לאחר ההפטר פנה העותר, בפניה ראשונה, אל המשיב, בבקשה לשוב לשורות הלשכה. בעקבות הבקשה זומן העותר לשימוע בפני "צוות 51" (גוף שהיה ממונה אז, מכוח ס' 51 לחוק לבחון בקשה מעין זו וליתן המלצתו למשיב). בתום השימוע, המלצת הצוות הייתה שהעותר יחדש בקשתו בתום תקופת ההתיישנות של העבירות לפי תקנות המרשם הפלילי. בעקבות ההמלצה החליט המשיב, ביום 17.2.15, לחזור ולדון בעניינו של העותר ב"סוף ההתיישנות... בלי שיש בכך שום הבטחה לשנות".

4. ביום 4.8.16, עוד בטרם חלפה תקופת ההתיישנות המלאה, פנה העותר בשנית וטען, כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות על פי התקופה המקוצרת לאחר הפחתת ניכוי שליש מתקופת המאסר, כך שנכון למועד הגשת בקשתו, תקופת ההתיישנות חלפה עברה לה.
בקשתו נדחתה בהחלטה מיום 13.12.16 תוך קביעה, כי בתום תקופת ההתיישנות יוכל העותר לחדש בקשתו, והיא תידון לגופה, "מבלי להסתמך על שום מצג, על שום הבטחה, על שום תרחיש".

5. ביום 15.1.18, יום לאחר חלוף תקופת ההתיישנות המלאה, פנה העותר בשלישית. העותר הוזמן לשימוע בפני ועדת ההתמחות (גוף שהחליף את צוות 51) וזו העבירה את המלצתה למשיב. השימוע התקיים ביום 15.5.18.

ביום 17.7.18 קיים המשיב דיון בעניינו של העותר. בקשת העותר נדחתה, בשל חומרת ההרשעות; היותן נגועות לתכונות שהן "בליבת המקצוע" - קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; היות ההרשעות נוגעות לעיסוק בליבת המקצוע של עסקאות נדל"ן; ריבוי התיקים המשמעתיים שאוחדו והביאו להוצאה לצמיתות מן הלשכה בהסכמת העותר.

מכאן העתירה.

6. בטרם נפנה ונבחן את טענות העותר נציין, כי במסגרת החלטת ביניים שניתנה על ידי ביום 5.3.19 נעתרתי, חלקית, לבקשת העותר והוריתי למשיב למסור לידיו את פרוטוקול הדיון לפני ועדת ההתמחות (מיום 15.5.18) ואת ההמלצה שלה. בקשתו לקבל לידיו את פרוטוקול הדיון שהתקיים בעניינו ביום 17.7.18 בפני המשיב נדחתה.

טענות העותר

7. בעיקרי הטיעון שהגיש טען העותר לחוסר סמכות של המשיב לעיין בהרשעותיו משחלפה תקופת ההתיישנות ולהביא אותן בחשבון שיקוליו, אף לחוסר סבירות החלטת המשיב, בהינתן סמכותו לעשות כן מהטעמים הבאים: התעלמות המשיב מהמלצתו של צוות 51 אשר המליץ, לגישתו, על החזרתו לשורות הלשכה בתום תקופת ההתיישנות ולמצער אי מתן משקל מספק להמלצה זו במסגרת החלטתו, כמו גם המלצת ועדת ההתמחות מיום 15.5.18, ככל שזו חזרה על המלצת הצוות; התעלמות המשיב מנסיבות הודאתו של העותר במסגרת הסדר הטיעון, הודאה שניתנה רק לצורך קיום ההרשעה בלבד, מה שמונע מהמשיב להסתמך עליה לצורך גיבוש העובדות שעמדו ביסוד החלטתו; התעלמות המשיב מחלוף השנים, 25 שנים מאז הגשת התלונות נגדו, 19 שנים מאז הורחק משורות הלשכה, כמו גם מזכותו לעבודה ולקיום מחדש. בעיקרי הטיעון תלה העותר את המצב בו הוא נמצא בהסתבכות כלכלית ובא חשבון עם הכרעותיהם של בתי המשפט בתיקים הפליליים בהם הורשע בניסיון למרק את התנהגותו ממעשי מרמה/הטעיה/הסתרה משלטונות המס, שיוחסו לו וטען כי ההליכים השיפוטיים הללו גרמו לו לעיוות דין (ס' 36 לעיקרי הטיעון).

טענות המשיב

8. המשיב דוחה את טענותיו של העותר בנוגע לחוסר סמכותו לעיין בהרשעות הפליליות שלו בחלוף תקופת ההתיישנות. לטענתו, סמכות הלשכה לעיין ולשקול את הרשעותיו של העותר משתרעת עד למחיקתן מן המרשם הפלילי ולא עד התיישנותן. אשר לסבירות ההחלטה – נוכח הרשעותיו של העותר, חומרתן ואופיין כמו גם ריבוי התיקים המשמעתיים בהן הורשע לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב לדחות את פנייתו השלישית לשוב לשורותיו.

דיון והכרעה

כללי

9. ההסדר הנורמטיבי שחולש על בקשת העותר לחזור לשורות הלשכה קבוע בסעיפים 51 ו-52 לחוק לשכת עורכי הדין. משענייננו בחידוש חברות מפנה אותנו הוראת סעיף 51 לחוק זה להוראות סעיפים 42 עד 47 לחוק. סעיפים כאלה, ובכללם סעיף 44 (שעניינו סירוב לקבל מועמד לחברות בלשכה), חלים "בשינויים המחויבים" גם על חידוש חברות. ס"ק א(1) לסעיף 44 קובע, כי הלשכה רשאית לדחות את הבקשה לחידוש חברות "אם המועמד הורשע בעבירה פלילית שיש בה, בנסיבות העניין, משום קלון, והלשכה סבורה שלאור הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך דין".

חוסר סמכות

10. אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי למשיב סמכות עיון בהרשעות קודמות גם אם התיישנו, וזאת עד לתום תקופת המחיקה. סמכות זו הוקנתה בתיקון לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981, תיקון מיום 13.9.12 (פריט מב לתוספת. ראו עת"מ 32855-09-17 אגבריה נ' הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין; 5.6.18).

מניין, אפוא, הטענה לחוסר הסמכות?

11. בחינת טענתו של העותר בהקשר זה מלמדת, כי אין הוא חולק על סמכותו של המשיב לעיין ולשקול הרשעות קודמות של המבקש לחזור לשורותיו, עד לתקופת המחיקה לרבות הרשעות שבאו לעולם טרם התיקון, מה גם שבענייננו, התיקון אירע לפני שהרשעותיו התיישנו. דומה, כי זו גם ההלכה בהקשר זה. הסמכות שהוענקה למשיב בתיקון האמור לא הוגבלה מעת התיקון ואילך ורשאי המשיב לעיין ולשקול הרשעות, אף אלה שהתיישנו, ובלבד שלא נמחקו, שנתקבלו גם לפני התיקון. ראו בהקשר זה פרשת אגבריה הנ"ל, שם הרשעות העותר היו בשנים 2009-2008, טרם התיקון, והן נלקחו בחשבון בהחלטת הדחיה של המשיב, שניתנה באותו עניין אחרי התיקון, ביולי 2017. נראה, כי מגבלה כזו, אם נכוון לה, נחטא לדברים שנאמרו בדנ"פ 9384/01 אל נסאסרה נ' לשכת עורכי הדין; 15.11.04, בדבר חוסר שביעות הרצון שהובעה שם מהמצב ששרר טרם התיקון לפיו מידע כל כך רלבנטי שיכול להעיד על היעדר התאמה לעיסוק בעריכת דין, נמנע מהמשיב אלא אם המבקש מוותר במודע על תוצאות ההתיישנות או המחיקה של ההרשעה.

טענת המשיב היא, כי הרשעתו והרחקתו משורות המשיב באו לעולם בהסדר טיעון, שמהווה הסכם מחייב, לפיו לצד ההרשעה וההרחקה הייתה הסכמה, או למצער הבנה, שיצרה אצלו ציפייה/הסתמכות שבתום תקופת ההתיישנות יוכל הוא לחזור לשורות המשיב. הסכמה/הבנה זו מקבלת משנה תוקף שעה שהסדר הטיעון נעשה, בשעתו, טרם התיקון לחוק המרשם הפלילי שעה שמדיניות הלשכה הייתה, כי עם התיישנות הרשעתו של מי שמבקש לחזור לשורותיה, לא תעוכב חזרתו (ס' 22, 23 לעיקרי הטיעון מטעמו). מכאן, מחויב המשיב, כך העותר, לכבד את הסדר הטיעון והוא מנוע מלעיין, בוודאי מלעשות שימוש, בהרשעותיו למניעת חזרתו לשורותיו (ס' 27 לעיקרי הטיעון).

12. טענה זו של העותר שנטענה אף בעתירה עצמה (ס' 33, 41 לעתירה), לא מכוונת לחוסר סמכות. לכל היותר, מכוונת היא למניעות או השתק כלפי המשיב.

העובדה שהרשעתו של העותר בעבירות המשמעתיות שיוחסו לו באה לעולם בהסדר טיעון לא יכולה להקנות לו את החסינות לה הוא מכוון אותה הוא תולה במדיניות נטענת לפיה נהג אז המשיב להחזיר לשורותיו מי שהרשעתו התיישנה. בהסדר הטיעון, אף בפרוטוקול הישיבה בה הוצג ההסדר, אין כל רמז להסכמה של המשיב לחזרת העותר הזה לשורות הלשכה בחלוף תקופת ההתיישנות. גם העותר לא תולה את הודאתו והסכמתו לעונש ההרחקה בתנאי זה. בנסיבות אלה, טענת העותר בדבר ציפייה/הסתמכות, שמפקיעות את סמכות המשיב או למצער יוצרות מניעות/השתק מוקשית בעיניי. זאת ועוד, הסדר הטיעון נחתם בינואר 2000 בהקשר להליכים המשמעתיים שננקטו נגד העותר. אותה שעה כלל לא היה ידוע, אף לא ברור, בוודאי למשיב, כי יוגשו נגד העותר כתבי אישום שלא לומר שיורשע בהם. כתבי האישום הוגשו בשנת 2003 והוא הורשע בהם ודינו נגזר בשנים 2005, 2006. גם מטעם זה הטענה, כי הרשעותיו "העתידיות" לא יילקחו בחשבון על ידי המשיב, אין לה בסיס. ניתן, אפוא, לסכם ולומר – בהיקש מפרשת אגבריה – כי לא ניתן לטעון, כי בעת הרשעתו בעבירות המשמעת קנה העותר, זכות, או אפילו ציפייה לגיטימית שהמידע בדבר הרשעותיו הפליליות – ככל שתהיינה כאלה - לא יועבר בעתיד לידיעת המשיב. התיקון לא האריך את תקופת ההתיישנות או המחיקה של הרשעות העותר ובעת שנעשה התיקון לא רק שטרם חלפה תקופת המחיקה של הרשעות העותר, אלא שטרם חלפה תקופת ההתיישנות לגביהן. לפיכך, משבעת התיקון, היה זכאי המשיב לקבל את המידע בנוגע להרשעות העותר כיוון שאלה לא התיישנו, והתיקון לא שינה מצב דברים זה, שעה שהמידע היה כבר בידי המשיב בעת פניותיו הראשונה והשנייה של העותר, שאז טרם התיישנו הרשעותיו.

סבירות ההחלטה
13. משבאנו לכאן – משאין חולק שלמשיב, גם בנסיבות המקרה שלפנינו, יש את הסמכות לעיין ולשקול במסגרת שיקוליו את עברו הפלילי של העותר, כל שנותר לנו הוא לבחון את סבירות ההחלטה, על רקע עבר זה ונסיבות המקרה.

בהקשר זה, נשים לנגד עיניו, את ההלכה הפסוקה לפיה "בית המשפט אינו שם עצמו בנעליה של הרשות, ואינו מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו שלו. זאת, אף מקום שסבור בית המשפט כי היה מקום לקבל החלטה שונה מזו שנתקבלה. השאלה העומדת לבחינתו, מקום בו נשקלו השיקולים הצריכים לעניין, היא, אפוא, האם ההחלטה של הרשות מצויה בתחום מתחם הסבירות" (עע"מ 4408/07 לשכת עורכי הדין בישראל נ' אבי סאלם ; 25.7.08).

הרשעות העותר

14. אפתח ואומר – יש לדחות את ניסיונו של העותר להפחית מעצם הרשעתו בעבירות שיוחסו לו בשני כתבי האישום שהוגשו (או בחלקן) כמו גם ניסיונו לבוא חשבון עם הקביעות העובדתיות שנקבעו בהן (ס' 7-1 לעיקרי הטיעון), בוודאי את טענותיו – שפורטו בהרחבה בעתירה עצמה – כי הרשעתו באחד התיקים הפליליים "בוצעה תוך אינוס הדין וגרימת עיוות דין חמור לעותר" וכי "עיון בהרשעת העותר תראה כי נגרם לעותר עיוות דין ממש" (ס' 7, 40 לעתירה). כך גם את ניסיונו להקיש מהתייחסות הנאמן בפש"ר למעשים שנעשו על ידו וקטלוגם כהסכמי יזמות לגיטימיים במסגרת תכנון מס. לא הליכי פשיטת הרגל, מהם הופטר בשנת 2014, עמדו ביסוד החלטת המשיב לדחות את פנייתו השלישית לחזור לשורותיו.

הרשעות העותר, אפוא, שרירות וקיימות והן מהדהדות בחומרתן.

15. בכתב האישום האחד, הורשע העותר, בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (במסגרת ערעור שהגיש על ההרשעה וגזר הדין שניתנו נגדו בבית משפט השלום) בשורה של עבירות על פקודת מס הכנסה וחוק מיסוי מקרקעין, כמו גם בעבירות על ס' 418 ו-422 לחוק העונשין שעניינם זיוף מסמך ושידול אדם במרמה לעשות מסמך בהתייחס לפעילות נדל"נית שעשה במסגרת מקצועו כעורך דין (אישום רביעי). דינו נגזר, בערעור, לשנת מאסר בפועל. בכתב האישום השני הורשע העותר בביצוע שתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ודינו נגזר ל-18 חודשי מאסר בפועל.

16. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי (בכתב האישום האחד) נדחתה טענת העותר, כי פעולותיו הנדל"ניות, שהביאו להסתבכותו, נעשו בתום לב (ראו טענת העותר בס' 1 לעיקרי הטיעון מטעמו). להיפך, בית המשפט קבע, כי העמדת הדברים במבחן ההיגיון כמו גם מהלכיו מול פקיד השומה מלמדים על כך, כי העותר שניהל ספרים כוזבים "היה מודע לחובתו לרשום בספרים ולדווח על הכנסותיו מעסקי המקרקעין לפקיד השומה, ולשלם את המתחייב". בפסק הדין בתיק השני, ביחס לשני האישומים, נקבע כי "מדובר במעשה מרמה מתמשך ועקבי"; "במי שניצל את מעמדו כעורך דין על מנת להטעות..."; ובמי שביצע "את פעולותיו... תוך ניצול מעמדו והאמון שניתן בו כעו"ד". מכאן, הנסיבות המחמירות שבמרמה. בגזר הדין עמד בית המשפט על החומרה המיוחדת שבמעשי העותר וכך קבע:

"כאמור לעיל, הסנגור המלומד טען כי מעשיו של הנאשם לא הפרו את האמון הבסיסי שבין עורך הדין למרשו, שכן המתלוננים בעניין דנא הם עורך דין עמית, וצד שכנגד. לכך אשיב, כי הגם שהנאשם לא הפר האמון שבין עורך הדין ללקוחו, הרי שבמעשיו הסב פגיעה של ממש לתדמיתו הציבורית של עורך הדין. הציבור מצפה כי עורך הדין ינהג ביושר ובניקיון כפיים לא רק כלפי לקוחו. אף עמיתים למקצוע וצדדים שלישיים הבאים במגע עם עורך הדין מצפים כי ינהג בהם בהגינות. בעניין דנא, הפר הנאשם את חובותיו המקצועיות בשני אירועים שונים, תוך שהסב למתלוננים נזק ממוני משמעותי ועוגמת נפש.

אף הנסיבות שבהן ביצע הנאשם את העבירות שבהן הורשע – מעשי מרמה וכזב בהיקף כספי ניכר בשני אירועים שונים, ותוך ניצול מעמדו כעו"ד – משמשות נימוק לחומרא בגזירת דינו. לכך יש לצרף העובדה כי הנאשם מרצה כיום עונש מאסר בפועל בגין הרשעתו בתיק אחר. בכל אלה יש כדי ללמדנו, כי מעידתו של הנאשם איננה חד פעמית, ואין לדבר בו כמי שנקלע שלא בטובתו ובשל מצוקה רגעית לדבר עבירה" (הדגשות שלי ש' ש').

17. הרשעות העותר, אפוא, אכן נוגעות לתכונות שהן "בליבת המקצוע" ולעיסוקו בליבת המקצוע - עסקאות נדל"ן, כפי שצוין בהחלטת המשיב נושא העתירה.

18. עוד קודם להגשת כתבי האישום נגדו, הועמד העותר, כזכור, לדין משמעתי בגין צבר של תלונות בעבירות משמעתיות ובהן אף עבירה של שליחת יד בפיקדונות של לקוחות. במסגרת הסדר הטיעון, אוחדו התלונות והנאשם הודה והורשע. בהכרעת הדין בתיק בד"מ 54/99 נקבע:
"אף בתסבוכותיו הכלכליות של הנאשם אין כדי לשכך את התחושה כי הוא התעלם ממושכלות יסוד של אתיקה מקצועית ובמעשיו המתוארים הכתים את שמם של ציבורי עורכי הדין וביזה את כבוד המקצוע".

ריבוי התיקים המשמעתיים והרשעת העותר בהם היוו אף הם טעם לדחיית בקשתו של העותר לשוב לשורות הלשכה.

19. לטענת העותר, חרף הרשעותיו המשמעתיות והפליליות, היה על המשיב ליתן משקל גובר לחלוף השנים ולהתיישנות ההרשעות; להמלצות צוות 51 כמו גם זו של ועדת ההתמחות, ככל שהמלצתה הייתה חיובית, כמו גם לזכותו לשיקום מחדש ולהגיע לתוצאה אחרת. התעלמות המשיב מכל אלה הופכת את החלטתו לחורגת ממתחם הסבירות.

המלצות צוות 51 וועדת ההתמחות

20. המלצת צוות 51 (נספח ב' לעתירה) לא קבעה, אף לא רמזה, כי לאחר תקופת ההתיישנות יחזור העותר לשורות הלשכה. לכך הסכים גם העותר בישיבת יום 26.2.19 (עמ' 10 לפרו' ש' 2-1, בתגובה להערת בית המשפט עמ' 9 לפרו' ש' 30-29). על רקע התרשמות הצוות מכנותו וכוונותיו של העותר כמו גם השינוי הדרמטי שחל בחייו סבר הצוות, כי יש מקום להתחשב בחלוף הזמן מקרות האירועים והמליץ, כי העותר יחדש את בקשתו בתום תקופת ההתיישנות. בהחלטה מיום 17.2.15 (מוצג במ/1) המליץ המשיב לעותר לחדש בקשתו בתום תקופת ההתיישנות "ללא שיש בכך הבטחה לקבלתו".

לעומת זאת, ועדת ההתמחות, בפניה הופיע העותר בהמשך לפנייתו השלישית, נושא עתירה זו, המליצה להיעתר לבקשה ולחדש את חברותו של העותר בלשכה על רקע "חלוף הזמן הרב מעת ביצוע העבירות, חלוף תקופת התיישנות ההרשעות, המלצת צוות 51 שניתנה בשעתו והתמורות שחלו בחייו של המבקש...". עיון בפרוטוקול הדיון מלמד, כי המלצה זו התקבלה לאחר התלבטות לא פשוטה של החברים בוועדה ונשמעו דעות לכאן ולכאן.

החלטת המשיב

21. החלטת הסירוב של המשיב לקבל לשורותיו את העותר, התקבלה בישיבה מיום 17.7.18. עיון בפרוטוקול שמתעד את הדיון שקיים המשיב בבקשת העותר (ושהונח לפני בהמשך להחלטתי מיום 5.3.19) מלמד שהמשיב נתן משקל מלא, אם לא בלעדי, להרשעותיו המשמעתיות והפליליות של העותר, כנימוק לדחיית בקשתו. לשיטת המשיב, אין לבוא אליו בטרוניא על כך. משהוא מוסמך להתחשב בעברו המשמעתי והפלילי של העותר, לא ניתן לומר שהוא לא שקל את כלל השיקולים הרלבנטיים בעניינו, שכן הרשעות אלה מהוות את התשתית העובדתית שבבסיס החלטת הדחייה (ס' 46-29 לתשובת המשיב).

האומנם, נשקלו כלל השיקולים הרלבנטיים?
ניכר מפרוטוקול הדיון שהונח לפני, כי עובדת התיישנותן של העבירות לא נלקחה כלל בחשבון; גם לא ההמלצה של צוות 51, אשר הביע דעתו לגבי השינויים הדרמטיים שחלו בעותר מאז שהורשע, ופתח בפניו את הדלת לחזור ולהגיש בקשתו בחלוף תקופת ההתיישנות; אף לא המלצתה הברורה והחד משמעית של ועדת ההתמחות. מילה לא נאמרה על זכותו של העותר, שלא להישאר כל חייו תחת עננת הקלון; אף לא על זכותו של מי שהינו בו 61 נכון להיום, לשיקום מחדש.

22. המלצה של ועדת ההתמחות, בין לחיוב בין לשלילה, הינה בגדר המלצה בלבד. זוהי המלצה של גוף מייעץ, גוף שנותן עצה לרשות המוסמכת כיצד לפעול במקרה נתון. הסמכות הינה של הרשות, המשיב בענייננו, ואין עליו כל חובה לאמץ את ההמלצה/ העצה (על"ע 6038/04 ג'ורג'י נ' לשכת עורכי הדין בישראל נט(6) 202). ברם, "בכל מקרה אין עצה כאדווה על פני הגלים שיש לסמן סימן ? לידה ותו לא.. נודעת חשיבות רבה להידרשות בכובד ראש להמלצה" (ע"א 9300/05 מדינת ישראל- המפקח על הביטוח נ' קוסקוסי , 18.2.07) ואם מחליטה הרשות שלא לקבלה "עליה לנמק היטב את רצונה לסטות הימנה" (שם). המשקל שיש לתת לעמדתו של הגוף המייעץ תלוי בנסיבות המקרה; במהות העניין הנדון; בלשון ובתכלית של הגוף המסמיך; במעמד ובמומחיות של הגוף המייעץ (בג"צ 8134/11 משה אשר נ' שר האוצר, 29.11.12 ציטוט מיצחק זמיר, הסמכות המנהלית (ב) 1217, מהדורה שנייה 2011) וישנו יחס ישיר בין מומחיות הגוף המייעץ לאימוץ עצתו. ככל שהגוף המייעץ הוא בעל מומחיות אשר הרשות אינה אוחזת בה, יהיה לעצתו משקל גבוה יותר (בג"צ 8912/08 "מפגשים"– עמותה למעורבות חינוכית תרבותית נ' שרת החינוך התרבות והספורט, 14.03.2007).
בעניינו, לא זכתה ההמלצה של ועדת ההתמחות להתייחסות ראויה, אף לא להתייחסות כלשהי. ההמלצה הונחה בפני המשיב וסומן לידה ? "ותו לא". ודוק! המלצה זו ניתנה בהמשך להמלצתו של צוות 51, שניתנה לפני כארבע שנים, לאפשר לעותר לחזור ולהגיש בקשתו בחלוף תקופת ההתיישנות. בשתי ההמלצות ניתן משקל לחלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירה (25 שנים מאז האירועים ו- 19 שנים מאז ההוצאה מהלשכה); לחלוף תקופת ההתיישנות; לתמורות הדרמטיות והחיוביות שחלו בעותר. בכל אלה היה כדי לשנות את נקודת האיזון מבחינת הגוף המייעץ. האם ניתן לכך משקל כלשהו בהחלטת המשיב? התשובה שלילית. אכן, יו"ר ועדת ההתמחות אשר השתתף בישיבת המשיב, ציין כי לאחר ששמע את החברים "ההמלצה הייתה מקלה מאוד" ושינה את דעתו. ברם, ועדת ההתמחות אינה איש אחד – היו"ר – וההמלצה ניתנה על ידי כלל חברי הוועדה כך שאין כל משמעות לשינוי העמדתו, שעה שכל הדיון סבב סביב הרשעותיו של העותר.

23. ראיה ניצחת לכך שהשיקול היחידי שעמד לפני המשיב היה הרשעותיו המשמעתיות והפליליות של העותר, אני מוצא בתשובתו של ב"כ המשיב לשאלת בית המשפט בישיבה מיום 20.1.19 בדבר התועלת בפניה מחודשת של העותר בחלוף זמן נוסף (שם, ש' 22-21):
"אדוני מאתגר אותי, ואכן נשמעת האמירה שהבאתי בתשובה מפי גדולים, יש אנשים שהלשכה סבורה שלא ראויים להיות עורכי דין, והמחוקק הסמיך אותה בכל מיני שלבים להגיד את האמירה הזו ולעמוד מאחוריה. היא רשאית לסרב לאדם להירשם כמתמחה אם לא סבורה שראוי לשמש עורך דין. היא רשאית לא לקבלו לשורותיה גם אחרי שביצע התמחות ועמד בבחינות ורשאית גם לא להחזירו לשורותיה. המחוקק בלשונו הפשוטה לא הגביל את זה בזמן."

אכן הסמכות ניתנת. ברם, "רהביליטציה של עבריינים לאחר שנשאו את עונשם הינו אינטרס של הפרט ושל החברה גם יחד... ואכן הטבעת אות קלון לכל ימי חייהם בעבריינים שנשאו את עונשם והשתקמו, הגוררת אחריה את פסילתם לצמיתות מלעבוד במקצועם ומלמלא תפקידים מסוימים, פוגעת בזכויותיהם לכבוד ולחופש העיסוק" (על"ע 3761/00 קוסטין נ' לשכת עורכי הדין בישראל, 24.12.01). האם המשיב שקל זכותו זו של העותר עת נתן את החלטתו? אין סימן לכך בפרוטוקול הדיון.

24. אין להקל ראש בחומרת העבירות בהן הורשע העותר. ברם, דומה שהרשעות אלה יעמדו לו לעותר לדיראון עולם. לעולם ימנעו ממנו חזרה לשורות המשיב. כך עולה מההחלטה, מנימוקיה ומעמדת בא כוחו עליה הצבעתי לעיל – יש אנשים שמקומם לא יכירם בלשכה. אכן, יש כאלה. האם המשיב נמנה עליהם? תשובה הוגנת לשאלה זו לא יכולה להימצא עת שוקלים לכף חובה את הרשעותיו וכף הזכות נותרת ריקה.

25. בפרשת אגבריה שהוזכרה לעיל, הועמד העותר לדין משמעתי והורשע בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, הפרעה לבית משפט, שליחת יד בכספי פיקדון ואי מתן תשובה לתלונה. בגין עבירות אלה הוטל עליו עונש של פסילה, שהומתק בערעור ל-25 חודשים. מאז צבר העותר הרשעות רבות נוספות, הן בהליכים משמעתיים הן בהליכים פליליים: שלל עבירות של התיימרות כבעל סמכות שיפוטית ובעבירה של התיימרות לסמכות ; ביצוע מעשים שאינם הולמים את המקצוע (התחזות לעורך דין והטעיית הזולת לחשוב שהוא עורך דין – 8 פעמים); השגת גבול המקצוע; גניבת נכס שהתקבל עבור אחר; 2 עבירות של קבלת דבר במרמה; ועוד ועוד – כולן עבירות שהן בליבת המקצוע של עריכת הדין. אגבריה, שלמד משפטים ועבר את בחינת ההסכמה בשנת 2003, נפסל מלהתקבל לשורות הלשכה בגין העבירות האמורות (שחלקן נעשו לפני 2003 וחלקן אחרי). הוא ביקש לשוב לשורות הלשכה בשנת 2015, טען טענותיו לפני ועדת ההתמחות שהמליצה לדחות את בקשתו ולאפשר לו לפנות שוב בבקשה בתום תקופת ההתיישנות של ההרשעה האחרונה. ההמלצה אומצה על ידי המשיב בהחלטה מיום 17.11.15. ביום 15.15.17 בקש אגבריה פעם נוספת לשוב לשורות הלשכה. טענותיו נשמעו שוב בפני ועדת המתמחים וזו העבירה את המלצתה החיובית למשיב אשר החליט, לאחר ששקל את כל השיקולים שמנינו לעיל ובשינויים המחייבים, לדחות את בקשתו מלהתקבל בלשכה בשלב זה אך אישר את קבלתו לשורותיו במועד ההסמכה של יוני 2019. עתירתו של אגבריה להתקבל "כאן ועכשיו" נדחתה אומנם, אך קו האופק שנפתח לפניו בהחלטת המשיב לא היה רחוק. בעניינו, אין כלל אופק:
"החלטה
פה אחד הוחלט לדחות את הבקשה"

ודוק! באגבריה דובר במי שטרם התקבל ללשכה ומבקש להיכנס תחת כנפיה. בעניינו, גם אם במי שהוצא מהלשכה מדובר, ענייננו במי שמבקש לחזור לשורותיה.

26. זאת ועוד, עיון בפסיקה שעוסקת בענישה בגין עבירות משמעת, מלמד כי הזמן שחלף מביצוע העבירה; הנסיבות האישיות של מי שעבר אותן; ההכאה על חטא; תשלום החוב לחברה, גם בענישה פלילית; ומאזן הנוחות בין חופש העיסוק לתכלית הענישה המשמעתית – כל אלה משמשים, לצד חומרת העבירות ומספרן, שיקולים ראויים לענישה מידתית. מדוע ששיקולים אלה לא ישמשו גם במקום של חידוש חברות, דוגמת המקרה שלפנינו?

27. טרחתי ופרטתי את מגרעותיה של החלטת המשיב במקרה שלפנינו. ברם, ההחלטה היא בידי המשיב. כל שמוטל עלינו לבחון הוא אם החלטתו חורגת ממתחם הסבירות, עד כדי שנקבע שאין היא יכולה לעמוד ודינה להתבטל (בג"צ 2708/93 עצמון נ' הועדה המרכזית של לשכת עורכי הדין מח(2) 57). אכן כך במקרה שלפנינו יש לנהוג.

סוף דבר

28. העתירה מתקבלת באופן שעניינו של העותר יחזור לדיון לפני המשיב אשר ישקול, הפעם, את כל השיקולים הרלבנטיים שמנינו לעיל וייתן החלטה חדשה כטוב שכלו .

המשיב יישא בהוצאות העותר , שייצג את עצמו , ב סך של 3000 ₪.

המשיב רשאי לקבל לידיו את פרוטוקול הישיבה מיום 17.7.18 אשר נותר חסוי בפני העותר.

ניתנה היום, י"ט אדר ב' תשע"ט, 26 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.