הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 30882-03-21

לפני
כבוד ה שופטת לימור ביבי

עותרים

1.נילי אלכסנדרוביץ
2.יחיל צבן
3.רחל נבוק
4.אלי נבוק
5.איריס בן סעיד
6.ירון בן סעיד
7.רעיה צור
8.שרגא צור
9.משה שלו
10.זהבה שלו
11.מירב רכטר
12.דרור רכטר
13.עזר צורף
14.ורה צורף
15.אפריים סחייק
16.דפנה סחייק
17.מרים מילה
18.איילת צורי
19.רות שריג
20.יצחק שריג
21.קרן אברהמי
22.יואב אברהמי
23.לאה פטרון
24.גרשון פטרון
25.דורית ברגמן
26.עוזי ברגמן
27.חגית זאב
28.אורן זאב
ע"י ב"כ עוה"ד מורן גור ונוי דבוש

נגד

משיבים

1.ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה מחוז תל אביב
ע"י ב"כ עוה"ד גיל בילסקי וואסים סיבאט

2.ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד שמואל שטטר

3.אסתר בובליל
ע"י ב"כ עוה"ד מיכה גדרון ומעיין אזולאי

4.פרי עמית
5.רם כהן
6.טליה כהן
7.חיה קמחי
8.יצחק קמחי
9.לואיזה לב
10.אוליביה רפאל
11.צדיק רפאל
12.שלמה רוזנבלום
13.דורית רוזנבלום
14.לימור פונדק מינץ
15.עדי פונדק מינץ
16.אורית מרום
17.רונן מרום
18.עינת קובו
19.שי קובו
20.אורה דגן
21.דן דגן
22.אילן פרץ
23.אורלי צבירן
24.יוסי צבירן
25.רחל טוקר
26.אפרת בר נתן
27.ויקטור מורד
28.שלומית מקמל
ע"י ב"כ עוה"ד מורן גור ונוי דבוש

פסק דין

לפני עתירה מנהלית הנסבה על שלוש החלטות – מהימים – 9/12/19, 6/2/20 ו – 21/1/21 – אשר ניתנו על ידי ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז תל אביב (להלן: "ועדת הערר") בעררים מאוחדים (1026/319 ו - 1063/419) אשר הוגשו על ידי העותרים מזה ועל ידי המשיבה 3 מזה וכן, בבקשות לעיון מחדש אשר הוגשו על ידי העותרים ועל ידי המשיבה 3 והכל בהקשר לבקשה להיתר בנייה אשר הוגשה על ידי המשיבה 3 לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בתל אביב (להלן: "הוועדה המקומית").
מבוא – העובדות הרלוונטיות, ההליך וההחלטות נשוא הערר בקצירת האומר;
העתירה נסבה על בקשה להיתר בנייה אשר הוגשה על ידי המשיבה 3, במסגרתה ביקשה המשיבה 3 להרוס מבנה חד קומתי קיים ברחוב כיסופים 32 בתל אביב, במקרקעין הידועים כגוש 6623 חלקה 231 (להלן: "הבניין") והקמת בניין מגורים חדש בן 3 קומות עם קומת גג חלקית ובו 6 יחידות דיור (להלן: "הבקשה להיתר").

במסגרת הבקשה להיתר התבקשו שמונה הקלות כדלקמן:
תוספת עד 20% מהשטח המותר לבנייה מעל לשטחים המותרים לצורך שיפור תכנון ("הקלת כחלון").
הגדלת מספר יחידות הדיור בשיעור 20% כך שמספר יחידות הדיור יהיה 5 במקום 4 המותר לפי התכנית ("הקלת שבס")- לשם מימוש השטחים לפי הקלת כחלון.
ביטול הצורך בנסיגה ממעקה הגג בחזיתות הצדיות.
הבלטת גזוזטראות לחזית קדמית בשיעור של עד 2 מ' מעבר לקו הבניין המותר, המהווה עד 40% מהמרווח המותר.
העברת זכויות בין הקומות לרבות לקומת עמודים – לשם בניית דירת גן.
הגבהת קומת עמודים מעבר לגובה 2.2 מ' המותרים ל – 3 מ'.
הקטנת קו בניין אחורי בגדר 10% מ 7.0 עד 6.3 – בשל המימד הצר של המגרש.
הקטנת קווי בניין צדדיים בגדר 10% מ- 4.0 עד 3.5 מ'.

לבקשה להיתר הוגשו התנגדויות על ידי מתנגדים שונים וביניהם העותרים (מלבד העותרים 1-2) וכן המשיבים 4-28. טענות המתנגדים נבחנו על ידי מהנדס הרישוי, ניתנה להן תשובה וביום 30/1/19 ניתנה החלטת הוועדה המקומית בהתנגדויות, במסגרתה הוחלט לקבל חלק מההתנגדויות ולאשר את הבקשה בתנאים.
כך, נדחו ההתנגדויות בנוגע לשבע מבין שמונה ההקלות אשר התבקשו (לא אושרה ההקלה של ביטול הצורך בנסיגה ממעקה הגג בחזיתות הצדיות).
בכל הנוגע לתנאים להיתר, פורטו על ידי הוועדה המקומית בסך הכל 18 תנאים, אשר מהם רלוונטיים לעניינו ארבעה כדלקמן:
תנאי מספר 2 – ביטול שטח מרתף מוצע הבולט מעל פני הקרקע מעבר לקווי הבניין.
תנאי מספר 5- הנמכת כניסה ב – 0.45 מ' ובהתאם התייחסות לפיתוח החצר, קומת המרתף, גדרות וכו'.
תנאי מספר 9 – התאמת תכנית הגג להוראות תכנית ג'1 לעניין נסיגות ומצללות שכן הנ"ל לא פורסם כחוק.
תנאי 10 – ביטול חריגת מרפסות מעבר לקו בניין אחורי שכן הנ"ל לא פורסם כחוק.
(להלן: "החלטת הוועדה המקומית").

כנגד החלטת הוועדה המקומית הוגשו לוועדת הערר שני עררים:
ערר מספר תא/1026/0319 – אשר הוגש על ידי המתנגדים ביום 10/3/19.
ערר מספר תא/1063/0419 אשר הוגש על ידי מבקשת ההיתר (המשיבה 3).

הדיון בעררים אוחד, ביום 4/7/19 התקיים דיון ראשון בעררים ובסיומו החליטה ועדת הערר לקיים סיור במקום, וכן הורתה למשיבה 3 לפרסם בקשה להקלה לגבי הבלטת גזוזטראות בחזית האחורית. אשר להקלה זו האחרונה, נקבע שככל שיוגשו לה התנגדויות, ייקבע דיון נוסף בוועדה הערר לצורך הדיון בה. לאור החלטה זו, בוצע פרסום כאמור להקלה והוגשה לה התנגדות.

בהמשך לכך, ביום 12/8/19, נערך סיור במקום ובסביבתו על ידי ועדת הערר בליווי המתנגדים, נציגי המשיבה 3, בעלי הזכויות בנכס ונציגי הוועדה המקומית.

החלטת ועדת הערר מיום 9/12/19;
ביום 9/12/19 נערך דיון נוסף בפני ועדת הערר, במסגרתו נדונו ההתנגדות להקלה לגבי הבלטת גזוזטראות בחזית האחורית וכן, העררים המאוחדים. בסיום הדיון ניתנה על ידי ועדת הערר החלטתה בעררים ובהתנגדות.

במסגרת החלטתה התייחסה תחילה ועדת הערר לערר המשיבה 3, בכל הנוגע לתנאים כפי שנקבעו על ידי הוועדה המקומית (2, 5, 9 ו – 10 אשר פורטו בסעיף 3 לעיל). ועדת הערר דחתה את הערר בכל הנוגע לתנאי מספר 2, בהינתן שהמרתף בעניינו חורג מקווי הבניין ומשכך לא ניתן להתיר את ההבלטה המבוקשת במסגרת שיקול דעת מהנדס העיר. ועדת הערר מצאה לקבל את הערר בכל הנוגע לתנאי מספר 5, אשר לכך, נקבע כי לא הייתה סיבה שלא לאשר את הבקשה בכל הנוגע להגבהת הכניסה. עוד נקבע כי הדבר יתאים לסביבה הקרובה לבניין ולא יהא באישורו כדי להביא לחריגה משמעותית בגובה הבניין יחסית לבניינים הסמוכים. יתרה מכך, נקבע כי להגבהה טעם פונקציונלי לצורך ניקוז מי מגר עיליים.
ועדת הערר דחתה את הערר בכל הנוגע לתנאי מספר 9 – אשר לכך, נקבע כי בקומת הגג בכל הנוגע להצמדות לקווי החזיתות הצדדים אין הוראת נסיגה ולכן זו תותר בכפוף לאישור מהנדס העיר ולא נדרש פרסום הקלה ואולם, נקבע כי בנסיבות הבקשה הנוכחית אין מקום להתיר היצמדות לקווי החזיתות הצדדים של הבניין נוכח התוצאה התכנונית אשר תתקבל בכל הנוגע לנראות הבניין.
בכל הנוגע לתנאי 10 – נקבע כי לאחר שבהמשך להחלטתה הקודמת של הוועדה פורסמה הקלה בעניין זה ונשמעה בפני הוועדה ההתנגדות- הוחלט כי יש להתיר את הבלטת הגזוזטראות.

בכל הנוגע לערר המתנגדים – נדחתה ראשית טענת המתנגדים ולפיה צבר ההקלות שהתבקשו יש בו כשלעצמו כדי להצדיק את דחייתן. אשר לכך, נקבע כי מספר ההקלות שהתבקש ובוודאי זה שאושר אינו חריג או יוצא דופן באופן קיצוני, כי "ההקלות שהתבקשו ענייניות ובכל מקרה יש לבחון כל הקלה לגופה האם יש הצדקה תכנונית לאישורה אם לאו. בכפוף לאמור בהחלטת הוועדה המקומית ובהחלטתנו הנ"ל אנו סוברים כי ההקלות שהתבקשו ואושרו ראויות ויש טעם תכנוני המצדיק אישורן".
במסגרת החלטתה פירטה ועדת הערר נימוקים שונים להחלטתה ובכלל כך, העדר צורך בפרסום חלק מההקלות אשר התבקשו, העדר משמעות לתכנית כוללנית תא/500 בהקשר להיתרי בניה וכן, נקבע כי ההקלוות בקווי הבניין, ניוד זכויות, הגדלת תכסית הבנין והקלה בגובה קומת העמודים - הן הקלות מינוריות מקובלות שיש להן הצדקה תכנונית והן נדרשות לצורך תכנון מיטבי. כמו כן, כי נקבע כי לא נפל פגם באישור ההקלה בשיעור 10% בקווי הבניין הצדדים, בהינתן שמדובר בהקלה נקודתית שלא לאורך כל החזיתות, הנדרשת לשיפור התכנון. עוד הוסיפה ועדת הערר כי לאחר סיור שקיימה מצאה כי הבניין אינו חורג מהסביבה אשר בה קיימים מבנים בעלי אופי דומה ובגובה דומה, אשר הבנין המבוקש משתלב בהם במספר הקומות, בגובה ובמספר היחידות.
עוד נדחתה טענת העוררים כנגד ההגדלה לתוספת יחידת דיור מכוח הוראת כחלון [צ.ל. שבס ל.ב.] – אשר לכך, נקבע כי תוספת היחידה לא תגביר את העומס על התשתיות הקיימות ו"נוכח הצורך החשוב בתוספת יחידות דיור טענות העוררים בהקשר זה נדחות". כמו כן, קבעה ועדת הערר כי מקובלת עליה עמדת הוועדה המקומית ולפיה הוראת כחלון מטרתה לאפשר תוספת שטחי בנייה בדרך של הקלה עבור יחידות הדיור המוספות למגרש בדרך של הקלה (מכוח הקלת שבס) כך שלא יהיה צורך בהקטנת שטח יחידות הדיור הקיימות כתוצאה מאישור ההקלה במספר היחידות. הודגש כי מדובר ביחידת דיור אחת אשר מתווספת מכוח הקלת שבס ולפיכך נקבע כי נדרש ששטחה לא יעלה על 120 מ"ר.
החלטת ועדת הערר מיום 6/2/20 ;
ביום 15/12/19 הגישו המתנגדים בקשה לעיון חוזר בהחלטת ועדת הערר מיום 9/12/19 במסגרתה טענו כי ועדת הערר לא התייחסה בהחלטתה לטענת המתנגדים כי קומת המרתף היא קומת קרקע וזאת, לאור חשיפת המרתף מעל ל – 50% משטחו.
לבקשה הוגשו תגובות הוועדה המקומית והמשיבה 3, במסגרתן נטען כי מדובר בטענה המהווה הרחבת חזית, הואיל ולא הועלתה בכתב הערר מטעם המתנגדים.
ביום 6/2/20 דחתה ועדת הערר את הבקשה לעיון חוזר מהטעמים אשר פורטו על ידי הוועדה המקומית והמשיבה 3.

החלטת ועדת הערר מיום 21/1/21;
ביום 13/10/20 הגישה המשיבה 3 (מבקשת ההיתר), בקשה לעיון חוזר בהחלטת ועדת הערר מיום 9/12/19, במסגרתה ביקשה כי ועדת הערר תשקול שוב את החלטתה לדחות את הערר כנגד תנאי מספר 9 להיתר, לעניין נסיגות בקומת הגג, בשל קושי בביצוע מעשי של ההחלטה.
כך, לטענת המשיבה 3 בעת ישום ביצוע התכנון המפורט בהתאם לקביעות ועדת הערר, עת נדרשה המשיבה 3 לתכנון המפורט של דירת הגג היא נתקלה בקושי תכנוני מהותי ביישום ההחלטה לפיה עליה להתאים את הנסיגות בקומת הגג להוראות תכנית ג/1 – דהיינו לסגת עם הבינוי בקומת הגג למרחק של 1.2 מ' ביחס למיקום של מגדל הממ"דים וחדר המדרגות.
אשר לכך, נטען כי לאור העובדה שמיקומם של הממ"דים וחדר המדרגות חייב להיות באותו מיקום לכל גובה הבניין, הרי שהרחקתם מקווי החזיתות בקומת הגג תחייב גם את "דחיפתם פנימה" ביתר קומות הבנין, דבר אשר יביא לתוצאה תכנונית בלתי אפשרית בדירות הבניין, מאחר שמדובר במגרש צר יחסית.
יצוין כי קודם לפנייתה לועדת הערר בבקשה לעיון מחדש, פנתה המשיבה 3 לוועדה המקומית וביקשה כי מהנדס העיר יפעיל סמכותו בהתאם להוראות תכנית ג/1 ויתיר לבטל את הנסיגות הצדדיות באופן חלקי רק ביחס לממ"ד ולחדר המדרגות ולא לאורך כל החזית כפי שהתבקש במקור על ידי המשיבה 3. הצוות המקצועי של הוועדה המקומית הגיע למסקנה כי המשיבה 3 צודקת ואולם, הואיל והסוגיה נדונה על ידי ועדת הערר והוכרעה על ידה בהחלטתה מיום 9/12/19, הונחתה המשיבה 3 לפנות לוועדת הערר בנושא בבקשה לעיון מחדש.
בבקשה התבקשה ועדת הערר לעיין מחדש בהחלטתה ולקבוע כי החובה לסגת בקומת הגג החלקית מקווי החזית הצדדים לא תחול על מגדל הממ"דים ופיר חדר המדרגות".

ועדת הערר קיימה דיון בבקשה לעיון מחדש במסגרתו שמעה גם את עמדת המתנגדים ולאחר הדיון ניתנה החלטתה.
במסגרת החלטתה קבעה ועדת הערר כי השתכנעה שקיימת הצדקה תכנונית לאפשר למהנדס העיר שיקול דעת לאישור ביטול נסיגות חלקי בקומת הגג.
החלטתה זו נומקה על ידי ועדת הערר כדלקמן:
"מדובר על מרכיבי בניין אנכיים המתייחסים לחדר מדרגות ו"מגדל ממ"דים" אשר רק אותם מבקשים להקים ללא נסיגות. כל שינוי במיקומם של שני המרכיבים הנ"ל משמעותו שינוי בכל מערך התכנון בכל קומות הבניין. מערך התכנון שהוגש הינו מיטבי וזאת, במיוחד לאור מגבלת רוחב המגרש של 12 מטרים בלבד, והדרישה לתיקונו, תביא לתכנון מאולץ.
בנוסף מצאנו כי עוצמת הפגיעה שנגרמת כתוצאה מביטול חלקי של הנסיגות בקומת הגג (ביטול מאד מצומצם ביחס לאורך החזית הצידית) אשר שיעורה בין 3% ל – 6% משטח הפנים של החזיתות הנשקפות למגרשים הסמוכים, היא מזערית. בהקשר זה נבהיר כי למעט הבליטות שנגרמות כתוצאה ממגדל הממ"דים בחזית המערבית וחדר המדרגות בחזית המזרחית נשמרות נסיגות בכל היקף קומת הגג.
אשר על כן באיזון שבין הפגיעה במבקש ההיתר ובתכנון המיטבי, לעומת הפגיעה שתגרם למתנגדים אנו סבורים כי יש להורות על תיקון החלטתנו מיום 9/12/19 כדלקמן:
בעמוד 5 שורה 34 תתוקן כך שיתווסף לה המשפט "... יחד עם זאת למהנדס העיר שמורה הסמכות להתיר ביטול נסיגות בחזיתות הצידיות באופן חלקי בהתאם לשיקול דעתו וסמכותו על פי תכנית ג'1".
נוכח תיקון ההחלטה לכל אחד מהצדדים לערר שמורה הזכות להגשת עתירה על פי כל דין".

טיעוני הצדדים בעתירה;
טיעוני העותרים;
במסגרת עתירתם תוקפים העותרים את שלוש החלטות ועדת הערר.
כך וראשית, טוענים העותרים כי קמה להם הזכות לתקוף את שלוש החלטות ועדת הערר בנסיבות בהן במסגרת החלטתה האחרונה, שינתה ועדת הערר את קביעותיה הקודמות על תוך שאישרה – הלכה למעשה – הקלה נוספת ומשכך, נפתחה הדרך בפני העותרים לטעון טענות ולפיהן לאור מצבור ההקלות אשר אושרו, שומה היה על הוועדה שלא לאשרן. זאת ועוד, לטענת העותרים ממילא הוסכם בינם לבין המשיבה 3 כי העותרים יוכלו להגיש עתירה רק לאחר שההחלטה תהפוך לסופית ומוחלטת. אשר לכך, נטען כי הגם שהבקשה לעיון חוזר הוגשה על רכיב מסוים, הרי שיש בה כדי ללמד על כך שההחלטה הכוללת טרם הפכה לסופית וחלוטה ואף משכך, ניתן לתקוף את כולה.

לגופם של דברים , טוענים העותרים כי בהחלטת ועדת הערר הראשונה, במסגרתה אושרו ההקלות כפי שהתבקשו על ידי המשיבה 3, שגתה ועדת הערר שגיאה משפטית שעה שהשאלה אשר הוצבה על ידה הייתה "מדוע אין לאשר את ההקלות" וזאת, תחת לשאול את השאלה הנכונה שהיא "מדוע יש לאשר את ההקלות". בהקשר לכך, נטען כי הקלה אינה זכות מוקנית, אלא שהיא כלי בידי המתכנן שעה שנגרם אילוץ המצדיק גמישות תכנונית במקרים בהם קיים קושי לנצל זכות. נטען כי ועדת הערר לא בחנה מהו האילוץ התכנוני המצדיק סטייה מהתכנון ויתרה מכך, באישור 8 הקלות מתחה, באין צורך, את גבולותיה של תכנית המתאר. בהקשר זה האחרון מוסיפים העותרים וטוענים כי לעמדתם שגתה וועדת הערר עת קבעה כי יש לבחון כל הקלה לגופה וזאת, תוך התעלמות ממצבור ההקלות וממשקלן הכולל. עוד נטען כי בשוקלה את ההקלות המבוקשות, היה על הוועדה להביא בחשבון שיקולים מסוגים שונים אשר יאזנו בין אינטרס מבקשי ההיתר לאינטרס העותרים ואולם זאת לא נעשה על ידה. נוסף על כך ובאופן ספציפי, נטען יש לבטל את ההחלטה המאפשרת תוספת יחידת דיור הואיל וזו מיועדת ברגיל למצבים בהם ישנם זוגות צעירים ומשפרי דיור ואין היא מיועדת לשימוש אישי או לקהל בחתך סוציו אקונומי גבוה מהרגיל.

זאת ועוד, בכל הנוגע להחלטה האחרונה אשר קיבלה ועדת הערר במסגרתה קיימה דיון חוזר באשר לתיקון 9 (ההחלטה מיום 21/1/21)– נטען כי לא מדובר בדיון חוזר ומשכך, החלטת ועדת הערר התקבלה שלא כדין. אשר לכך, נטען על ידי העותרים כי בקשה לעיון חוזר חייבת להיות בהקשר לאותה בקשה בדיוק אשר הוגשה בדיון הקודם, שאם לא כן לא מדובר בבקשה לעיון חוזר אלא בבקשה חדשה ומתוקנת. במקרה דנן, נטען כי הואיל והבקשה לעיון חוזר אשר הונחה בפני ועדת הערר הייתה בקשה חדשה לאחר שהוטמעו בה הערות, הרי שלא מדובר בבקשה לעיון חוזר אלא בבקשה חדשה שלא הוגשה לוועדה המקומית אלא ישירות לועדת הערר, שלא כדין. אציין כי במסגרת הדיון בפני בית המשפט הוסיפו העותרים וטענו באשר לבקשה זו כי לא היה מקום לאפשר למשיבה 3 להגיש בקשה לעיון מחדש משהנסיבות אשר בעטיין הוגשה הבקשה- קרי חוסר האפשרות לתכנן נוכח שדרת הממ"דים וחדר המדרגות- לא היו נסיבות חדשות אלא שהן כבר עמדו בפני ועדת הערר עת ניתנה החלטתה הקודמת.
לא זו אף זו, טוענים העותרים כי שגתה ועדת הערר בהחלטתה השנייה, במסגרתה דחתה בקשת העותרים לעיון חוזר ואישרה את ההיתר וזאת, הגם שהמרתף המתוכנן בו עומד בניגוד לתכנית המתאר הרלוונטית. אשר לכך, נטען כי בניגוד להוראה טז לתכנית המתאר תא/ע1– המרתף המתוכנן גלוי וחשוף במעל 50% מפני הקרקע ומשכך, לא ניתן לאשרו כמרתף. נטען כי לענין זה מדובר בפרשנות של תכנית המתאר ומשכך, שומה על בית המשפט, שהוא הפרשן העליון של התכניות, להתערב בהחלטת ועדת הערר ולקבוע כי יחס המרתף וקירותיו חשוף מעל 2 פאות ומשכך, יש להורות על התאמת הבקשה להיתר לתכנית, אחרת לא ניתן יהיה לאשרה.

עוד טוענים העותרים כי שגתה ועדת הערר עת קבעה, בהחלטתה האחרונה, שאין צורך בהקלה באשר לנסיגה בצדי הקומה עליונה. בהקשר לכך נטען כי בענייננו מבוקשת הקלה בקווי בנין (10% מכל צד) והקומות הטיפוסיות מתעצבות על פי אותה הקלה ומשכך, דרושה הקלה באשר להיעדר נסיגה בצדדים.
נוסף על כך, נטען כי דין ההחלטה האחרונה של וועדת הערר להתבטל מפאת ניגוד עניינים פסול. בהקשר זה נטען כי את המשיבה 3 ייצג בבקשה האחרונה עו"ד מיכה גדרון, אשר שימש כחבר בוועדת הערר ואשר ישב בהרכב ביחד עם מר גופר ומר ארזי, המהווים חלק מהרכב ועדת הערר דנן. נטען כי אלו האחרונים היו צריכים לפסול עצמם ומשלא עשו כן, מדובר בפגם היורד לשורשו של ההליך המנהלי המצדיק התערבות שיפוטית.

לאור כל האמור עתרו העותרים לסעדים אשר נוסחו בלשונם כדלקמן:
"דין העתירה להתקבל, ביהמ"ש הנכבד מתבקש לדחות את הדיון החוזר והיעדר הנסיגות בצדדים, תוך שיש להשיב הדיון לפתחה של ועדת הערר שתבחן ההקלות במקשה אחת, עצימותן ותתחיל בשאלה למה כן? ולא למה לא כאמור, כך בהתאמה, יש לבטל את הקלת שבס (וכחלון) שפקעו במידת בקשה חדשה שתוגש, להשיב הדיון באודות סוגיית המרתף מכוח פרשנות שגויה של דבר החיקוק (ע1) ולבטל את השטחים, לרבות הקומה הנוספת שלצד כל ההקלות, דינן לבטלות מחמת העמסה קולוסאלית לא מוצדקת ולא הכרחית במסגרת הגשמת דבר המחוקק לאישור הקלות".

טיעוני ועדת הערר, הוועדה המקומית והמשיבה 3 (להלן ביחד: " המשיבות");
הואיל וטענות משיבות אלו זהות במהותן (למעט ניואנסים קלים שאינם מהותיים) ועל מנת שלא להאריך היריעה שלא לצורך, הנני מוצאת להביא טענות המשיבות במרוכז.
פותחות המשיבות וטוענות, כטענה מקדמית, כי לעתירה צורפו צדדים שלא כדין או שמעמדם אינו ברור. כך, נטען כי העותרים 1 ו – 2 וכן המשיבים 4-8 כלל לא היו צד להליך בפני ועדת הערר ומשכך, אלו צורפו שלא כדין להליך זה. עוד נטען כי המשיבים 8-28 היו בין אלו שהתנגדו לבקשה להיתר ולמרות שנכתב שהם מיוצגים על ידי בא כוחם של העותרים, צורפו אלו כמשיבים לעתירה ולא ברורה עמדתם. בהקשר זה האחרון, הוסיפה המשיבה 2 וטענה כי משיבים אלו צורפו כמשיבים ולא כעותרים בכוונת מכוון וזאת, על מנת שלא תושתנה עליהם הוצאות העתירה לכשתדחה.
עוד כטענה מקדמית, טוענות כל המשיבות כי דין כלל טענותיהם של העותרים הנסבות על ההחלטה מיום 9/12/19, כמו גם ההחלטה מיום 6/2/20, להידחות מפאת שיהוי. בהתאמה נטען כי לכל היותר פתוחה בפני העותרים הדלת להגשת העתירה כנגד ההחלטה מיום 21/12/21. בהקשר לכך, פותחות המשיבות וטוענות כי טענת העותרים ולפיה הגיעו להסכמה דיונית ולפיה יוכלו לעתור עם מתן החלטה סופית מטעם ועדת הערר- מוכחשת, נטענה בעלמא וממילא אינה מחייבת את ועדת הערר, אשר את החלטתה מבקשים לתקוף. עוד יובהר כי גם בסיפא להחלטת ועדת הערר ולפיו נוכח תיקון ההחלטה שמורה לכל אחד מהצדדים הזכות להגשת עתירה, אין כדי להועיל לעותרים, הואיל וברי כי היא מתייחסת רק להחלטת ועדת הערר בכל הנוגע לתנאי 9, אשר רק ההחלטה באשר אליו שונתה על ידה. נטען כי העותרים הגישו את עתירתם בחלוף לא פחות משנה ושלושה חודשים ממועד מתן ההחלטה מיום 9/12/19 וכי משכך יש לדחות עתירתם מפאת שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי. זאת בהינתן פרק הזמן הארוך המקיים את דרישת השיהוי הסובייקטיבי שכן הוא מלמד על כך שהעותרים ויתרו על טענותיהם ובהינתן שבהכרח לאור חלוף הזמן שינתה המשיבה 3 מצבה לרעה, הואיל והסתמכה על ההחלטה בכל הנוגע להקלות שאושרו ובהתאם לכך תכננה את המבנה ותיקנה את הבקשה להיתר ומשכך, מתקיימת דרישת השיהוי האובייקטיבי.

עוד נטען כטענת סף, כי דין העתירה להידחות בהינתן שהחלטות ועדת הערר הן החלטות תכנוניות במהותן, אשר התקבלו על ידי רשות סטטוטורית תכנונית- מקצועית, המחזיקה בפונקציות מנהליות שיפוטיות ומעין שיפוטיות ואשר התקבלו אף לאחר שוועדת הערר קיימה ביקור במקום. בנסיבות אלו נטען כי היקף התערבות בית המשפט והביקורת השיפוטית שתופעל על החלטת ועדת הערר יהיו צרים ומצומצמים במיוחד ואין להפעילם בנסיבות דנן בהן לא הוכח כל פגם ובוודאי שלא פגם חריג בהחלטת ועדת הערר.

בבחינת למעלה מן הצורך ולגופם של דברים, בכל הנוגע להחלטה מיום 9/12/19, נטען כי מדובר בהחלטה תכנונית מובהקת, היורדת ללב ליבו של שיקול הדעת המקצועי תכנוני של ועדת הערר. עוד נטען שעיון בהחלטת ועדת הערר מלמד כי – בניגוד לנטען על ידי העותרים – השאלה כפי שהוצבה על ידי ועדת הערר לא הייתה מדוע לא לאשר את ההקלות, אלא שוועדת הערר בחנה – כפי שמצווה עליה לעשות על פי הדין- באשר לכל הקלה והקלה האם קיימת הצדקה תכנונית לאשרה. נטען כי אמנם היתר בהתאם לתכנית הוא הכלל ואילו ההקלה היא החריג ואולם, כלי ההקלה נקבע על ידי המחוקק הואיל וזה הכיר בכך שלא תמיד ניתן לצפות מראש את כל האפשרויות ומשכך, נדרש מרחב תכנון. נטען כי במקרה דנן מצאה ועדת הערר הצדקות תכנוניות לאישור ההקלות, תוך שהוסיפה כי מדובר בהקלות ראויות לצורך תכנון מיטבי. נטען כי בצדק דחתה ועדת הערר את הטענה ולפיה העובדה שמדובר בצבר של הקלות מצדיקה דחייתה וקבעה כי יש לבחון כל אחת מההקלות תכנונית, כפי שנעשה על ידה. עוד נטען כי עיון בהקלות מלמד כי, בחלק מהמקרים, מדובר בהקלות הקשורות או משלימות, אחת את השנייה. בהקשר זה מפנות המשיבות במיוחד להקלות שבס וכחלון שהן הקלות הקבועות בחוק עצמו במסגרת הוראת שעה – עובדה ההופכת עוצמתן לגבוהה יותר – ואשר הן משלימות הואיל ותוספת השטח לפי הקלת כחלון נועדה לאפשר תוספת היחידה לפי הקלת שבס. עוד נטען כי ממילא התייחסה ועדת הערר גם להצדקה התכנונית אשר מצדיקה היעתרות להקלות אלו ולעניין זה מפנות המשיבות לדברי וועדת הערר (אשר הובאו כלשונם בסעיף 7 לעיל לפסק הדין).

עוד נטען כי יש לדחות את הטענה ולפיה הבקשה נשוא ההחלטה מיום 21/2/21 לא הייתה בקשה לעיון מחדש אלא בקשה חדשה. אשר לכך, נטען כי הטענה אינה ברורה ואינה נכונה, בהינתן שעסקינן בבקשה להיתר אשר הוגשה על ידי מבקשת ההיתר ביחס אליה ניתנה החלטת ועדת הערר מיום 9/12/19, אותה בקשה תוקנה בהתאם להחלטת ועדת הערר ובהמשך התברר כי קיימות נסיבות תכנוניות בגינן עתרה המשיבה 3 לעיון מחדש בהחלטת הוועדה באותה נקודה פרטנית, אשר אמנם צומצמה במסגרת ההחלטה האחרונה. למעלה מן הצורך נטען כי ממילא הכלל בדבר "סופיות הדיון" אינו חל בתחום התכנון והבניה ומשכך, רשאית הייתה הוועדה המקומית לשקול מחדש החלטתה. בהקשר לכך, נטען שיש לדחות, מפאת הרחבת חזית, את טענות העותרים ולפיהן לא התקיימו התנאים לשוב ולדון בבקשה, הואיל ולא התגלו כל טעות או שינוי נסיבות – זאת משלטענת המשיבות טענות אלו לא נכללו מלכתחילה בעתירה והועלו לראשונה במסגרת הדיון בפני בית המשפט. זאת ועוד, הודגש כי ועדת הערר בהחלטתה מיום 21/1/21 לא שינתה החלטתה מיום 9/12/19 ולפיה על המשיבה לשמור בקומת הגג על הנסיגות הקבועות בתכנית ג1, אלא שכל שוועדת הערר החליטה הוא שהיא מאפשרת לגורם המקצועי - מהנדס העיר - להפעיל את סמכותו הקבועה בתכנית ג'1 ולאפשר את ביטול הנסיגות באופן חלקי ונקודתי. אשר לכך, נטען כי עיון בעתירה מגלה כי החלטה זו האחרונה קרי ההחלטה גופה – אינה נתקפת על ידי העותרים.

זאת אף זאת, נטען כי יש לדחות את טענת העותרים באשר לקיומו של ניגוד עניינים. אשר לכך, נטען ראשית כי עו"ד גדרון הפסיק את תפקידו בועדת הערר לפני 6 שנים, כי הוא חתם על הסכם ניגוד עניינים האוסר עליו להופיע בפני ועדת הערר במשך שנה וזו חלפה מזמן וכי ממילא לא נטען כי הוא מקיים עם מי מחברי וועדת הערר קשר כיום, אשר יש בו כדי להוביל לניגוד עניינים. עוד נטען כי יש לדחות את הטענה הואיל ולא הועלתה בהזדמנות הראשונה ומשכך, מושתקים העותרים, אשר העלו את הטענה לראשונה בעתירה, מלטעון אותה . יתרה מכך, נטען כי ממילא ברי כי אין טענה זו רלוונטית להחלטות הראשונה והשנייה, אשר ניתנו טרם ייצג עו"ד גדרון את המשיבה 3.
לסיום נטען כי יש לדחות את טענותיהם של העותרים בכל הנוגע לחשיפת המרתף. בהקשר זה מפנות המשיבות לכך, שהחלטת ועדת הערר מיום 6/2/20, במסגרתה נדחתה בקשת העותרים לעיון מחדש לעניין זה, התקבלה מהטעם שהטענות האמורות לא הועלו במסגרת הערר. בנסיבות אלו, הרי שהעלאת טענות אלו במסגרת העתירה, מהווה הרחבת חזית ומשכך, יש לדחותן. מבלי לגרוע מהאמור נטען כי ממילא הקביעה האם מדובר במרתף או בקומת קרקע היא קביעה מקצועית-תכנונית של ועדת הערר ומשכך, אין כל מקום להתערב בה.

לאור כל האמור, טוענות המשיבות כי דין העתירה להידחות תוך חיוב העותרים בהוצאות.

דיון והכרעה;
במסגרת דיון אשר התקיים בפני ביום 4/7/21, השלימו הצדדים וחידדו טיעוניהם ולאחר בחינת כלל טענותיהם ניתן פסק דין זה.

כאמור במסגרת העתירה נתקפות שלוש החלטות ועדת הערר – מהימים 9/12/19, 6/2/20 ו – 21/1/21. אשר לטענות הנסבות על שתי ההחלטות הראשונות – אקדים הכרעה להנמקה – סבורני כי דינן דחייה על הסף הואיל והעתירה בגינן הוגשה בשיהוי. משכך עיקר הדיון יתמקד בהחלטה האחרונה – מיום 21/1/21.

כך, בכל הנוגע להחלטות הראשונות, הרי שאין חולק כי העתירה בגינן הוגשה בחלוף שנה וחצי ממועד ההחלטה הראשונה ושנה ושלושה חודשים ממועד ההחלטה השנייה. הגשת העתירה בחלוף פרק זמן כה ניכר, לוקה בשיהוי אשר יש בו כדי להוביל לדחייתה על הסף. בהקשר זה וראשית, ראוי להבהיר כי השיהוי בו עסקינן אינו רק שיהוי מהותי, יציר הפסיקה, אלא שהוא גם שיהוי דיוני הנובע מכך שהמועדים להגשת עתירה מנהלית מוסדרים במסגרת תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: "התקנות"), הקובעת את המועד להגשת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בתוך 45 ימים מהיום שההחלטה פורסמה כדין. ודוק, במסגרת הפסיקה הובהר כי הרציונל העומד ביסוד תקנה 3, הוא רציונל של שיהוי דיוני ולא של התיישנות. כיוון שכך נקבע כי דינה של עתירה, אשר הוגשה בחלוף ארבעים וחמישה הימים המנויים בתקנה 3(ב), אינו בהכרח סילוק על הסף, אלא שכפי שאף מוסדר מפורשות בתקנה 3(ג) - לבית המשפט נתון שיקול הדעת להאריך את המועד להגשת העתירה (ראו - דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בעע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (07.12.2006) בפסקה 84 לפסק הדין; עע"מ 2339/12 יונתן שוחט נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא (19.08.2013) (להלן: " עניין שוחט"); עע"ם 2376/06 דרויש נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל (25.09.2007); עע"ם 3832/07 עיריית עפולה נ' המוסד לביטוח לאומי (21.12.2010)). במסגרת הפסיקה נקבע כי השיהוי כעילת סף במשפט המנהלי, מצריך בדיקת שלושה אינטרסים - הראשון של העותר שנפגע כביכול מפעולת הרשות – המוגדר כ"שיהוי סובייקטיבי" ובמסגרתו נבחן האם התנהגותו של העותר מצביעה על ויתור משתמע מצדו על זכותו לפנות לערכאות, השני - של הרשות המנהלית וצדדים שלישיים – המוגדר כשיהוי אובייקטיבי ובמסגרתו נבחן את מידת השינוי שחל במצב בשטח והיקף הפגיעה באינטרסים של הצדדים השלישיים נוכח האיחור בהגשת העתירה ; והשלישי – האינטרס הציבורי של טובת הכלל בשמירה על שלטון החוק , אשר המבחן המוחל מכוחו הוא מבחן המסייג במהותו את טענת השיהוי, הנסב על חומרת הפגיעה בשלטון החוק המתגלה במעשה המנהלי ובהתאם לו, לא ידחה בית המשפט עתירה מפאת שיהוי אם משמעות הדבר היא כי עקב כך תיגרם פגיעה חמורה בשלטון החוק ובאינטרס ציבורי חשוב (ראו עניין שוחט בסעיף 33 לפסק הדין).

הנני סבורה כי יישום ההתוויות כפי שנקבעו בפסיקה על המקרה דנן, מלמד כי דין העתירה דחייה על הסף מפאת שיהוי. זאת לאור פרק הזמן הארוך אשר חלף ממועד מתן ההחלטות נשוא העתירה- שנה וחצי ושנה ושלושה חודשים, המלמד על זניחת טענותיהם של העותרים בכל הנוגע להחלטות אלו. אשר לזניחת טענותיהם של העותרים הרי שחיזוק נוסף לקביעה זו ניתן למצוא גם בהשתלשלות האירועים וטיעון העותרים, מהם עולה כי הסיבה בעטיה הוגשה העתירה גם על ההחלטות האמורות, היא ההחלטה האחרונה אשר התקבלה (ראו טיעון ב"כ העותרים בעמוד 5 שורות 7-10 לפרוטוקול) – דא עקא, שהעותרים לא יכלו לדעת כי המשיבה 3 תגיש בקשה לעיון מחדש בהחלטה, כי בהמשך לכך תינתן החלטה אשר הם יראו בה כפותחת מחדש את הדיון בכלל הטענות ולמרות זאת, לא נקטו בכל הליך לתקוף את ההחלטות בזמן אמת. התנהלותם זו של העותרים מלמדת בעליל על זניחת טענותיהם בכל הנוגע להחלטות אלו , קרי מלמדת על קיומו של היסוד הסובייקטיבי של השיהוי. יתרה מכך, במקרה דנן מתקיים גם היסוד האובייקטיבי וזאת, בהינתן שבפרק הזמן שחלף, הסתמכו המשיבות ובמיוחד המשיבה 3, על ההחלטות א שר ניתנו ולאור זאת, אף שינו מצבן עת שקדו לאורך זמן על תכנון מעודכן בהתבסס על החלטות אלו. עוד אציין כי העותרים לא טענו כי במקרה דנן תגרם פגיעה משמעותית בשלטון החוק ובצדק נמנעו מהעלאת טענה כאמור , בהינתן שמדובר במחלוקת נקודתית פרטנית ולא מעבר לכך. כיוון שכך ומשמתקיימים כלל יסודות השיהוי- הנני קובעת כי דין העתירה בכל הנוגע להחלטות אלו – דחייה מפאת שיהוי.

למען לא תצא היריעה חסרה אציין כי העותרים, מודעים ככל הנראה לשיהוי בהתנהלותם, העלו במסגרת העתירה טענה ולפיה על אף השיהוי הם רשאים להגיש העתירה במועד בו הוגשה , נוכח הסכמה בין הצדדים וכן, לאור האמור בסיפא להחלטה מיום 21/1/21. טענתם זו של העותרים אין בידי לקבל. אשר לכך – במסגרת הדיון הפנו העותרים למסמך המבסס לטענתם הסכמה זו – והוא בקשה בהסכמה בין העותרים לבין המשיבה 3, אשר הוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב ועליה החלטת בית המשפט מיום 27/1/20. דא עקא, ראשית- ברי כי אין בהסכמה שהושגה בין העותרים לבין המשיבה 3, כדי לחייב את ועדת הערר שאינה צד להסכמה ומעבר לכך, כעולה מלשון ההסכמה אשר הובאה לאישור בית המשפט, כל שנקבע במסגרתה הוא שניתנת לעותרים אורכה להגשת עתירה על ההחלטה הראשונה, כך שהעותרים יוכלו להגישה בתוך 45 יום מהמועד בו תינתן החלטה בבקשתם לעיון מחדש (כלומר 45 ימים ממועד מתן ההחלטה השנייה). קרי גם ככל שהיה בהסכמה זו כדי לחייב את כלל המשיבות, הרי שממילא גם המועד להגשת עתירה בהתאם להסכמה זו חלף זה מכבר. כיוון שכך, לא ניתן לבסס את הגשת העתירה דנן על הסכמה זו. כך הם גם פני הדברים בכל הנוגע לסיפא להחלטה מיום 21/1/21, אשר הפוך והפוך בה ולא תמצא את שטוענים לו העותרים, באשר כל האמור שם הוא שנוכח תיקון ההחלטה, שמורה לכל אחד מהצדדים הזכות להגשת עתירה על פי כל דין – דהיינו – ראשית, אין בה הרחבה של הזכות להגשת הערר מעבר לדין ומשזו לא קיימת על פי הדין (לאור השיהוי וכפי שפורט לעיל), אין בהחלטה כדי ליצור זכות כאמור יש מאין. יתרה מכך, ברי כי הסיפא להחלטה מתייחסת רק לתיקון בהחלטה ורק לזכות להגיש עתירה הקשורה לתיקון זה - הא ותו לא.

מבלי לגרוע מכלל קביעותיי ולפיהן דין העתירה להידחות על הסף- הנני מוצאת להדגיש כי בחינת החלטות וועדת הערר לגופן, מעלה כי זו פעלה כדין עת בחנה כל הקלה והקלה באופן פרטני ויתרה מכך עת - בניגוד לנטען על ידי העותרים – לא בחנה מדוע אין לאשר את ההקלה, אלא בחנה האם קיימת הצדקה תכנונית לאישורה. לכך יש להוסיף כי החלטות ועדת הערר הן החלטות המושתתות על יכולותיה המקצועיות של ועדת הערר, על שיקול דעתה המקצועי בתחום התכנון, כמו גם על ממצאי סיור אשר ערכה בשטח ומשכך, בכל מקרה, אין הן באות בגדר היקפה המצומצם של התערבות בית המשפט בהחלטותיה של ועדת הערר כגוף מקצועי (ראו לעניין זה – בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, בפסקה 43; עע"מ 7381/15 ש. דורפברגר בע"מ נ' אברהם עודד (30.10.16), בעמודים 21-20; עע"מ 6240/12 דנקנר נ' ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז חיפה (10.5.15); עע"מ 317/10 שפר נ' יניב (23.8.12); עע"מ 7171/11 העמותה למען איכות חיים וסביבה בנהריה ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה (12.8.13); בעע"מ 846/20 ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה- מחוז תל אביב נ' אופקים ב.י. רוטשילד 70 בע"מ (13.09.2020); בג"ץ 2535/18 עיריית רמלה נ' הועדה הארצית לתכנון ובניה של תשתיות לאומיות (21.5.2019), בפסקה 27). הדברים נכונים גם באשר להחלטה השנייה. אשר להחלטה זו הרי שהעותרים לא הצביעו על כל פגם אשר נפל בהחלטת ועדת הערר עת קבעה כי דין הבקשה אשר הוגשה על ידי העותרים דחיה מפאת הרחבת חזית ומשכך, גם טענותיהם באשר להחלטה זו גופה, דינן להידחות.

לאור כל האמור והמפורט – הן מפאת שיהוי והן לגופם של דברים – דין העתירה בכל הנוגע להחלטות הראשונות להידחות.

מכאן אפנה לבחינת טענות העותרים באשר להחלטה השלישית. אשר להחלטה זו, פותחים העותרים וטוענים כי שגתה ועדת הערר עת דנה בבקשה לעיון חוזר, משהלכה למעשה לא מדובר בבקשה לעיון חוזר אלא בבקשה חדשה. טענותיהם אלו של העותרים אין בידי לקבל ממספר טעמים. כך וראשית, עת דנה ועדת הערר בבקשה לעיון חוזר ונתנה בה החלטה לגופה, הרי שבקביעתה זו טמונה קביעה ולפיה אין מדובר בבקשה חדשה. קביעה כאמור – קרי קביעה האם מדובר בבקשה חדשה או בבקשה לעיון חוזר המהווה גלגול של בקשה קודמת – היא קביעה מקצועית (ראו - עע"מ 5504/18 חיים אהרון נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה (18.8.19)), אשר – כפי שכבר צויין לעיל – היקף ההתערבות בה על ידי בית המשפט יהיה במשורה. לכך יש להוסיף כי ממילא אינני סבורה שנפלה שגגה בקביעה ולפיה מדובר בבקשה לעיון חוזר. זאת בשים לב לנסיבות כפי שהונחו בפני ועדת הערר מהן עולה כי – במסגרת החלטתה הראשונה קבעה ועדת הערר כי לא יתאפשרו נסיגות בקומת הגג כלל, בעקבות ניסיונות לתכנון התואם את ההחלטה הראשונה, התגלה קושי ביישום חלק מהחלטה זו הנוגע רק לנסיגות אשר יהא בהן להשפיע על מיקום שדרת הממ"דים וחדר המדרגות, נסיבות חדשות אלו הובאו בפני ועדת הערר וזו מצאה כי הן מצדיקות עיון חדש בהחלטתה הקודמת. מתוך האמור, עולה כי אין מדובר בבקשה חדשה, אלא באותה בקשה קודמת ואולם מצומצמת יותר. לכל זאת יש להוסיף, כפי שנטען בצדק על ידי המשיבות כי, טענותיהם של העותרים מנוגדות להלכה המושרשת ובהתאם לה תורת "מעשה-בית-דין" הנוהגת בהחלטותיהן של רשויות שיפוטיות אינה נוהגת כלפי מוסד תכנוני, אשר יכול לסטות מהחלטה מנהלית קודמת וזאת אפילו עקב הערכה מחודשת של נתונים קיימים ללא שינוי נסיבות וכן כמובן עקב שינוי נסיבות (ראו בג"ץ 318/75 חדג'ס נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה, פ"ד ל(2) 133, 137; ע"א 196/90 ירמיהו עיני, חברה לבניין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריות, פ"ד מז(2) 111, 131; בג"ץ 9717/03 נעלה-עמותה להתיישבות בשומרון של עובדי התעשייה האווירית לישראל נ' מועצת התכנון העליונה באזור יהודה ושומרון-ועדת המשנה לכרייה ולחציבה, פ"ד נח(6) 97, 102-101 עע"מ 2418/05 צ'רלס מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (24.11.2005) בסעיף 12 לפסק הדין). לא זו אף זו, יצויין ויודגש כי העותרים אף לא טענו, בפני ועדת הערר כל טענה בדבר סמכותה לדון בבקשה לעיון חוזר. לאור כל האמור, הרי שדין טענותיהם של העותרים הנסבות על כך שהבקשה אשר הונחה להחלטת ועדת הערר לא הייתה בקשה לעיון חוזר- דינן דחייה.

עוד טוענים העותרים כי דין ההחלטה בטלות בשל ניגוד עניינים וזאת, הואיל ובא כוחה של המשיבה 3 שימש בעבר כיו"ר ועדת הערר ושניים מחברי ועדת הערר כיהנו בתפקידם גם לצדו. אשר לטענה זו אפתח ואציין כי גם לו היה ממש בטענה בדבר ניגוד עניינים, הרי שבהתאם להלכה הפסוקה (וראו לדוגמא בג"ץ 9485/08 דרור עזרא נ' ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים (ולנת"ע) (30.01.2012)), תורת הבטלות היחסית תחול גם על טענות בדבר ניגוד עניינים, אשר לא יהא בהן בהכרח כדי להוביל לביטול ההחלטה. תוך יישום הלכה זו, הנני סבורה כי במקרה דנן – וגם ככל שהתקיים ניגוד עניינים, הרי שלא היה בו כדי להוביל לבטלותה של ההחלטה, משמדובר בהחלטה הנסמכת על אדנים מקצועיים וכן על המלצת הוועדה המקומית ויתרה מכך, משבסיכומו של דבר לא קבעה ועדת הערר קביעות נחרצות אלא רק השיבה למהנדס הוועדה המקומית את הסמכות לקבוע בנושא (קביעה אשר אותה כלל לא תוקפים העותרים לגופה). יתרה מכך, הנני סבורה כי הדברים חלים ביתר שאת בהינתן שלטעמי מלכתחילה לא מתקיים בענייננו ניגוד עניינים, שעה שעו"ד גדרון- בא כוחה של המשיבה 3 – סיים את ת פקידו בוועדת הערר לפני שש שנים; קיים במלואו את הסכם ניגוד העניינים אשר נחתם עימו משנמנע מלהופיע בפני וועדת הערר במשך שנה מסיום כהונתו; דבר תפקידו הקודם של עו"ד גדרון היה ידוע לבא כוחם של העותרים ; ומשלא נטען - וקל וחומר שלא הוכח – שמאז סיום תפקידו בוועדה ערר ועד היום הוא מצוי בקשרים כלשהם עם חברי וועדת הערר. לאור זאת, גם טענת ניגוד העניינים נדחית בזה.

פרט לטענותיהם של העותרים ולפיהן לא מדובר בבקשה לעיון חוזר וטענותיהם בדבר ניגוד עניינים, לא מעלים העותרים כל טענה באשר להחלטה האחרונה גופה ומשכך, משנדחו טענותיהם אלו, גם דין עתירתם לביטול ההחלטה השלישית – דחייה.

סוף דבר;
משנדחו כלל טענות העותרים דין עתירתם להידחות וכך הנני מורה.

העותרים יישאו בהוצאות כל אחת מהמשיבות 1, 2, ו – 3 בסך של 8,000 ש"ח (קרי בסך הכל בסך כולל של 24,000 ש"ח) אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום. הואיל והמשיבים 4 ואילך לא נטלו חלק בעתירה, צורפו רק הואיל והיו צד לערר והיו מיוצגים בעתירה על ידי באי כוח העותרים - לא מצאתי לפסוק לטובתם הוצאות.

המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א אב תשפ"א, 20 יולי 2021, בהעדר הצדדים.