הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 3-05-17

לפני
כבוד ה שופטת אסתר נחליאלי חיאט

עותרת

תבל מוזס
ע"י ב"כ עו"ד רן אורן
הסיוע המשפטי

נגד

משיבים

1.עמידר- החברה הלאומית לשיכון בישראל
2.מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד אביאב הולנדר ויסכה פישר
פרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)

פסק דין

בעתירה המנהלית שלפני משיגה העותרת על החלטת ועדת האיכלוס העליונה מיום 14.3.17 שדחתה את בקשתה לקבל זכויות בדירה בה התגוררה עם בן זוגה המנוח שהיה "דייר ממשיך" מכוח זכויות הוריו, בנימוק כי "בהתאם להוראות החוק לא ניתן לאשר דור שני כדייר ממשיך כמו כן העותרת כשלעצמה אינה זכאית לדיור ציבורי "בהיותה יחידה".

רקע עובדתי
1. העותרת בת 37 התגוררה ברחוב אנילביץ 43/2 בראשון לציון (להלן: "הדירה") ביחד עם בן זוגה עד שהלך לעולמו.

2. בן זוגה של העותרת, מר מוריס נדה ז"ל, הוא בנם של זכאים לדיור ציבורי. לאחר שהוריו נפטרו הוגדר מר נדה המנוח כ"דייר ממשיך" בהתאם לסעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק הדיור הציבורי") וביום 14.1.01 חתם על חוזה שכירות בדירה מכוח זכותו כ'דייר ממשיך' של הוריו.

3. ביום 18.5.16 נפטר מר נדה והעותרת שהתגוררה עמו בדירה הגישה בקשה להכיר בה כדיירת ממשיכה של בן זוגה המנוח. בקשתה נדחתה בוועדה המחוזית (ועדת לגליזציה חטיבתית) מהטעם ש"בעל החוזה עצמו אושר כדייר ממשיך ואין בסמכות עמידר לאשר דור שני ללגליזציה" (נספח ג' לתשובת המשיבים).

4. בקשת העותרת הועברה לעיון נוסף בפני ועדת האכלוס העליונה ולאחר שזו דנה בבקשה, דחתה אף היא את הבקשה משני טעמים, האחד כי הדייר החוזי כבר הוכר כדייר ממשיך ולא ניתן לאשר דור שני כ'דייר ממשיך' והטעם השני הוא כי הועדה בחנה גם את נסיבותיה האישיות של העותרת ומצאה כי היא אינה עונה לכללי הזכאות לדיור ציבורי בהיותה יחידה. הועדה גם ציינה כי היא "בחנה מכלול הנתונים והנסיבות ולא מצאה לחרוג מהכללים ולהעדיפה על פני זכאי הדיור הציבורי הממתינים לדירה, הדירה בת 3 חדרים ונחוצה לאכלוס משפחות בנות 5- 6 נפשות זכאי הדיור הציבורי. בישוב 53 משפחות זכאיות שאי פינוי הדירה מעכב אכלוסן" (נספח א' לעתירה).

5. נגד החלטה זו של ועדת האכלוס הוגשה העתירה שבסופה מבוקש לחתום עם העותרת על חוזה שכירות שבו יעוגנו זכויותיה להמשיך ולהתגורר בדירה.

טענות העותרת
6. לטענת העותרת היא התגוררה עם בן זוגה משנת 2000 ועד שנפטר, ומאחר שאין מחלוקת שהיא הידועה בציבור של המנוח היא זכאית להמשיך ולהתגורר בדירה של בן זוגה ולהיות "דיירת ממשיכה".

7. לטענת העותרת אין כל יסוד לקביעה כי "לא ניתן לאשר דור שני כדייר ממשיך" ולראיה צטטה מהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בעת"מ 18516-06-09 שאישר לטענתה, כי "החוק אינו מגביל את מי שזכאי להיות דייר ממשיך לאחד בלבד"; כן טענה כי בן זוגה היה "דייר חוזי בפני עצמו" ולכן היא זכאית להיות דיירת ממשיכה.

8. עוד טענה העותרת כי גם היא כשלעצמה זכאית לדיור ציבורי ובעתירתה השיגה על החלטת ועדת האכלוס שמצאה כי אינה זכאית לדיור ציבורי בהיותה יחידה שכן היא מחוסרת דיור, כי אין לה בית אחר זולת זה שהתגוררה בו עם בן זוגה המנוח, כי אין באפשרותה לרכוש בית אחר למגוריה, כי שכרה נמוך ביותר ו"אין לה אפשרות לשכור דירה נורמאלית" (סעיף 2.10 לעתירה), גם אין לה כל סיוע כלכלי מאחר ששני הוריה נפטרו, כן תארה את קשייה הכלכליים וציינה כי היא מתעתדת להביא ילד לעולם וגם בשל כך יש להעניק לה את הזכות לדיור ציבורי.

טענות המשיבה
9. זכויות העותרת נבחנות בראי סעיף 3 לחוק הדיור הציבורי בנוסחו עובר לתיקון מס' 3 לחוק, שמכוחו הותקנו תקנות הקובעות במפורש כי לא ניתן 'לשרשר' זכויות דייר ממשיך לדייר ממשיך נוסף. בהיות המנוח 'דייר ממשיך' של הוריו הרי שב התאם לתקנה 4 לתקנות זכויות הדייר הציבורי תשס"א-2000 (להלן: "תקנות הדיור הציבורי") "הוראות סעיף קטן (א) בסעיף 3 לחוק לא יחולו על אדם הטוען לשכירות לפי הוראותיו במקרה שהוראות סעיף הקטן האמור כבר חלו על דייר ממשיך, שנפטר....". משכך בדין קבעה ועדת האכלוס העליונה כי העותרת אינה יכולה להיות דיירת ממשיכה של דייר ממשיך, ואין לה זכות בדירה נשוא העתירה.

10. המשיבה אף הוסיפה והבהירה כי אפילו לא היה חל על העותרת תיקון מספר 3 של חוק הדיור הציבורי, הרי שממילא היתה התוצאה זהה שכן ההוראות המתוקנות מחמירות אף מאלה שחלות על העותרת, שכן נקודת המוצא של התיקון היא כי דייר שגר עם זכאי לדיור הציבורי שנפטר לא יהיה 'דייר ממשיך' ולא יהיה זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה עם קרוביו ויהיה עליו לפנות את הדירה, אלא אם יש לו זכות כשלעצמו לפי כללי הדיור הציבורי (והרי זכותה העצמאית נבחנה ונקבע שאין היא בעלת זכות כזו)- כך שממילא בין שהתיקון חל ובין שלא, בדין החלטת הועדות לדחות את בקשת העותרת; אלא שכאמור בענייננו אין הדבר נדרש לבחינה מאחר שתיקון מספר 3 לחוק ממילא לא חל על העותרת, כמפורט בהמשך.

11. המשיבה מוסיפה וטוענת כי היא עובדת לפי נוהל 08/19 של משרד השיכון (נספח ד' לתשובה) שהוצא עוד בשנת 2002 ומטרתו היתה לקבוע כללים ו סמכויות, ובהתאם לאלה מתנהלת המשיבה לגבי כל האוכלוסיה באופן שווה. במסגרת נהלים אלה מוסדרות הזכויות החוזיות של דיירים ממשיכים ובענייננו נהגה המשיבה בהתאם לנוהל בו נקבע במפורש כי "לא יאושר דור שני של דייר ממשיך", נוהל זה עבר בחינה חוזרת ונשנית של הפסיקה והוא הוכר כנוהל מחייב. דברים דומים עולים גם מנוהל 08/05 (נספח ה' לתשובה) בו מוגדרים הזכאים להקצאת דירה בדיור הציבורי, ובהתאם לנוהל זה אין העותרת זכאית לדיור ציבורי בהיותה יחידה.

12. המשיבה טוענת כי האינטרס הציבורי מחייב בחינה מדוקדקת של הטוענים לזכויות בדיור הציבורי שכן מלאי הדירות הציבוריות אינו גדול ומדובר במשאב ציבורי יקר ומוגבל ויש לבחון היטב את הטוענים לזכויות בדיור הציבורי ולהתייחס אליהם בצורה שיוויונית, הוגנת וצודקת, כפי שאכן עשתה המשיבה עת ציינה במפורש כי לאחר שבחנה את נסיבות העותרת "לא מצאה לחרוג מהכללים ולהעדיפה על פני זכאי הדיור הציבורי הממתינים לדירה..." (נספח א' לעתירה) וכן כי אין לאפשר זכויות דייר ממשיך ללא הגבלה ללא שהטוען לזכות על פי נתוניו עומד בקריטריונים הקבועים בחוק.

13. המשיבה גם טענה כי שתי ועדות מטעמה בחנו את נסיבותיה האישיות של העותרת, במנותק מזכויות בן זוגה, וקבעו כי העותרת אינה עומדת בקריטריונים המזכים בדיור ציבורי; מדובר בהחלטה סבירה ומידתית שניתנה כדין ואין להתערב בה.

דיון והכרעה
14. אקדים מסקנה לדיון ואומר כי לאחר שעיינתי בעתירה ובתשובה, עיינתי בנספחים השונים, שמעתי את טיעוני הצדדים בדיון וקראתי שוב את פרוטוקול הדיון, ראיתי לקבוע כי דין העתירה להדחות מן הטעמים שיפורטו להלן.

15. שני ראשים לעתירה, הראשון והעיקרי הוא כי לטענת העותרת יש להכיר בה כ"דיירת ממשיכה" לבן זוגה המנוח שהיה דייר ממשיך בעצמו מאחר שהתגוררה עמו כ-16 שנים לרבות בעת פטירתו; והראש המשני הוא כי העותרת עתרה להכיר בזכותה העצמאית לדיור ציבורי.

16. בטרם אתייחס לטענות העותרת, אציין כי בנסיבות בהן מפרטת העותרת את נסיבותיה האישיות ומבקשת שעל בסיסם יראה בית המשפט המנהלי לקבוע כי היא זכאית לדיור ציבורי, ראוי תחילה להזכיר את מושכלות היסוד כי בהליך המנהלי אין בית המשפט שם עצמו בנעלי הרשות ואין הוא מעמיד את שיקול דעתו תחת שיקול הדעת המקצועי של הרשות שהוסמכה להחליט בכך; התערבות בית משפט בהחלטות המנהליות של הרשות נעשית במשורה, בעילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המנהלי, כמו חריגה מסמכות, חוסר תום לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות. ככל שההליך המנהלי התקיים כסדרו, וההחלטה שניתנה אינה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות וככל שהתקבלה על יסוד שיקולים עניינים ולא על סמך שיקולים זרים, הרי שבית המשפט לא יתערב בהחלטת הרשות, וכלשון בית המשפט העליון: "נזכיר, כי נקודת המוצא לדיון היא כי בית משפט לא משמש כ"רשות-על" ולא מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו, אלא בוחן את חוקיות פעולתה של הרשות ואת סבירות החלטותיה ..." ( עע"מ 823/12 תמר קליסה נ' יצחק שמעון ואח' (2013)).

17. משנאמרו הדברים הללו – אתייחס תחילה לבקשה המשנית של העותרת לקבוע כי היא זכאית כשלעצמה לדיור ציבורי; כן עתרה להכיר בזכותה כ'ידועה בציבור' ומכוח מעמד זה בקשה להכיר בזכותה להמשיך ולהתגורר בדירה שבה התגוררה עם בן זוגה המנוח.
במסגרת עתירתה שבה העותרת והעלתה את נסיבותיה האישיות, ציינה את גילה (37), את היותה יתומה מאב ומאם, את העובדה כי התגוררה עם המנוח משך 16 שנים טיפלה ותמכה בו וכי אין לה כל דירה אחרת להתגורר בה, וגם אין לה יכולת כלכלית לרכוש ו/או לשכור דירה אחרת, כי "העותרת ...מתכוונת להביא ילד/ה לעולם בשנים הקרובות..." (סעיף 3.9 לעתירה) וכי מדובר ב"מקרה קשה של עוני, בדידות, ומצוקה" (סעיף 4.5 לעתירה). בצד תצהיר שנתנה בתמיכה לטענותיה, צרפה העותרת נספחים ה/1; ה/2; ה/3 ובהם נזכרות שוב נסיבותיה האישיות של העותרת וכן נזכר הטיפול המסור במנוח (המסמכים חתומים על ידי "עו"ס המשפחה" וכן ע"י עו"ד ממרכז זכויות נשים עירוני).

18. אלא שנסיבות העותרת ובמיוחד הפרטים הרלבנטיים לשאלת עצם הזכות לדיור הציבורי נבחנו על ידי הועדה המקצועית שהחליטה לאחר בחינת נתונים אלה כי העותרת "לא עונה לכללי זכאות לדיור ציבורי..." הועדה המקצועית ציינה כי נבחנו מכלול הנתונים והנסיבות של העותרת כולל היותה יחידה, וכי היא לא "מצאה לחרוג מהכללים ולהעדיפה על פני זכאי הדיור הציבורי הממתינים לדירה..." (נספח א' לעתירה).
אוסיף ואומר כי במסגרת החלטת הועדה מופיעים הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי, ובלי לקבוע מסמרות, מאחר שאינני יושבת כאמור כ'רשות על' ולא מחליפה את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתי אלא בוחנת את סבירות החלטותיה, אומר כי על פניו, ומקריאת הנהלים ( נספחים ד, ה לתשובה) עולה כי החלטת הועדה מבוססת כדבעי על הקריטריונים החלים על כלל האוכלוסיה וגם משכך אין מקום לקבל את העתירה בעניין זה, ומאחר שבמסגרת החומר שהונח לפני לא מצאתי טענה במישור המנהלי גם לא הפנייה לחוסר סבירות נטענת של החלטה המצריכה התערבות בית המשפט המנהלי וכל פנייתה של העותרת מתמקדת למעשה בהצגת נתוניה האישיים המצדיקים לטעמה זכות לדיור ציבורי ובכך רצתה לשכנע את בית משפט זה לקבוע כבקשתה, הרי שכאמור אין זה תפקידו של בית המשפט המנהלי לקבוע את המבוקש, שכן אינו מחליף את שיקול דעת הרשות והתערבותו "תתקיים אך ורק באותם מקרים בהם חוסר סבירות החלטות הועדה או אופן פעולתה יהיה ברור ונגלה לעין" (ע"תמ 1176/03); לאור האמור בהעדר טענה כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות או חרגה מהסמכות אין לי אלא לדחות את העתירה ככל שהיא נוגעת לקביעת הועדה המקצועית שלאחר שבחנה את הנתונים של העותרת ב אופן עצמאי ובמנותק מזכותה הנטענת כדיירת ממשיכה, החליטה לדחות את הבקשה.
העותרת גם העלתה טענות הלקוחות מתחום דיני משפחה בעניין זכויות 'הידוע בציבור' בנכסי המנוח ובזכויותיו ואולם גם עניין זה אינו במסגרת העילות הנבחנות בבית משפט מנהלי הבוחן כאמור את סבירות ההחלטה המנהלית שהתקבלה בעניינה של העותרת ואין הוא נכנס לבחינת הזכויות המהותיות הנובעות מדיני משפחה – שמקומם להתברר בערכאה המוסמכת לכך.

19. ואשר לטענה העיקרית של העותרת לפיה יש לבטל את החלטת ועדת האכלוס העליונה שלא הכירה בה כ'דייר ממשיך' לבן זוגה המנוח.

20. תחילה ראיתי להביא את המטרה שלשמה קיים ' מוסד הדיור הציבורי' שממנו תיגזר גם ההתייחסות לבחינת זכות העותרת לדיור ציבורי, מטרה שהוכרה בחקיקה, בחקיקת המשנה ובפסיקה וכך נקבע כי הדיור הציבורי ונהלי משרד הבינוי והשיכון נועדו " להגשמת תכלית סוציו-אקונומית מובהקת. הדיור הציבורי משמש מכשיר חשוב לצמצום ממדי העוני בישראל, חוק הדיור הציבורי משנת 1998 נועד להגשמת תכלית סוציו-אקונומית מובהקת. הדיור הציבורי משמש מכשיר חשוב לצמצום ממדי העוני בישראל, הוא מבקש ליתן מענה למצוקת הדיור ולרכך את הפערים בין בעלי אמצעים כלכליים אשר יש ביכולתם לרכוש דירות בשוק הפתוח, לבין אלו שידם אינה משגת" (עע"מ 3351/13 נתנאל נ' חלמיש חברה עירונית לדיור ולשיקום שכונות בתל אביב (2014)).
ועוד להביא מהפן העקרוני והמהותי בכל הנוגע לדיור הציבורי - " מושכל יסוד: דיור ציבורי הוא משאב מוגבל, מוגבל מאד. הביקוש לו עולה – במידה רבה – על ההיצע. אין זה סוד כי רבים הם הזכאים הממתינים ב"תור" לדירות ציבוריות... הדיור הציבורי הוא משאב ציבורי, לא ' כל דכפין ייתי וייכול', אלא אך זכאים... ישנן משפחות הממתינות ( מהן במשך שנים) לקבלת דיור ציבורי.. מכאן מתבקשת, שלא לומר מתחייבת, המסקנה כי על העוסקים בדבר לבחון בקשות לזכאות בהקפדה רב" עע"מ 823/12 תמר קליסה נ' יצחק שמעון ואח' (2013)).
כך נאמר חזור ואמור כי - ככל שינתן יתרון לאחד ותוכר זכותו להתגורר בדיור הציבורי, עלול הדבר לסכל את זכותו של האחר, ובכך להפר את עקרון השוויון בחלוקת המשאב היקר הזה שהרי ברור כי מתן הזכות לאחד באה על חשבון האחר שזכותו הוכרה אך אין בנמצא להציע לו דירה ( עע"מ 8616/06 מוריס כהן נ' עמידר חברה לשיכון (2007)).
ועוד לסיום בעניין "הדיור הציבורי" ראיתי להביא את דבריו של כב' השופט רובינשטיין ברע"א 3978/07 משה זריאן נ' עמידה החברה לשיכון בישראל בע"מ (2008) שאמר כי: "שותף אני להגדרת תכליתו של הדיור הציבורי בפי בתי המשפט הקודמים, כמיועד לאוכלוסיות שאין בידן להשיג דיור בשוק הפרטי, תוך מקסום הדירות הציבוריות לשימוש הנזקקים... מאחורי המסגרת הנורמטיבית של חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי... מצויה אחריות כבדה של הרשויות: הדיור הציבורי נועד לזכאים לו במכלולם, המוחילים עד בוש בתור. אין "תפוס כפי יכולתך" ברכוש הציבור, ועל הרשויות להקפיד על הצדק החלוקתי, ועל בתי המשפט ליתן יד לכך, כמובן תוך בדיקת כל מקרה לגופו ".
ומכל אלה המסקנה היא כי "ככל רשות ציבורית, מוטלת החובה לפעול בשוויון ובהגינות כלפי כל האזרחים... הפעלת המסד השלטוני צריכה להיעשות על פי דין. היא צריכה להיעשות מתוך שוויון, בסבירות ובמידתיות. בכל הנוגע לדיור הציבורי - בין זה הנגזר מהדין " היבש" ובין זה הנגזר מהדין התמידי - על הרשות הציבורית לפעול על פי כללי המשפט המינהלי. עליה להתנהל לפי אמות מידה ממלכתיות. "אימוץ אמת מידה כאמור הוא בגדר חובתן של רשויות ציבור בכל ענייניהן, ועל אחת כמה וכמה ככל שהדבר נוגע לטיפול ברכוש שהוא בבעלותו של הציבור כולו" (בג"צ 5023/91 ...) " ( עע"מ 7197/05 עליזה תורג'מן-דנקר נ' משרד הבינוי והשיכון (2006)).

21. לא ראיתי להמשיך ולהרחיב בסקירת השורה הארוכה של פסקי דין שעוברים כחוט השני באופן עקבי בפסיקה כולה, ונראה כי אלה שהובאו לעיל משקפים את התמצית שעניינה בחינת ההחלטה של הרשות המנהלית, האם נעשתה בשוויוניות, בסבירות ובמידתיות, והאם בהחלטתה בחנה הרשות את הוראות החוק ואת נסיבות הפרטניות של הטוען לזכות בדיור הציבורי, לבל תועדף זכות אחד על פני האחר בהיות הדיור הציבורי משאב יקר, והאם לאחר שעשתה את אלה - החלטתה היא במתחם הסבירות או שמא לוקה בחוסר סבירות קיצוני המחייב התערבות שיפוטית.

22. ומההלכות הכלליות לענייננו, ולבחינת השאלה האם החלטת הרשות שלא להכיר בעותרת כדיירת ממשיכה היא סבירה.
מוסד הדיור הציבורי מעוגן בנהליו של משרד הבינוי והשיכון שהוצא עוד בשנת 2002 וכן בחוק הדיור הציבורי.
וזו לשון סעיף 1 לחוק הדיור הציבורי הכולל את התנאים לזכאות להכרה במעמד ה"דייר הממשיך":
"דייר ממשיך"- בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הציבורי".
מהחומר שהובא לבית המשפט (כמו גם מפניית העותרת עצמה- נספח ב' לתשובה) – עולה כי המנוח, מר מוריס נדה ז"ל, בן זוגה של העותרת הוכר כ"דייר ממשיך" של הוריו שהיו זכאים לדיור ציבורי בהתאם לנהלים, לקריטריונים ולחוק הדיור הציבורי, והתגוררו בדירה נשוא עתירה זו. משהלכו הוריו לבית עולמם הוכר בנם, מוריס נדה, כדייר ממשיך, בהתאם להוראות החוק, ונחתם עמו חוזה שכירות בהתאם למעמדו כדייר ממשיך.

23. סעיף 1 לחוק הדיור הציבורי, אינו עומד לבדו, ובצידו יש לעיין בסעיף 3 של החוק - הוא הרלוונטי לענייננו שכן הוא עוסק בשאלת הזכו ת של הדייר הממשיך להתגורר בדירה, אך לציין כי בשנת 2009 תוקן סעיף 3 לחוק. התיקון הוא בהחלט תיקון מהותי ובהמשך אזכיר אותו – ואולם החשוב לענייננו שעל המקרה דנא חלות הוראות סעיף 3 של החוק עובר לתיקונו. כך נובע במפורש מהוראות המעבר של תיקון מס' 3 של חוק הדיור הציבורי , הוראות המצויות בחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) התשס"ט-2009, הקובע כי סעיף 3 לחוק הדיור הציבורי ימשיך לחול על מי שביום 1.8.09 התגורר במשך 4 שנים לפחות עם הזכאי לדיור הציבורי. וזו לשון סעיף 70 הקובע את תחולת נוסחו הקודם של סעיף 3 על המקרה דנא:
"70.(א) הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה "דייר ממשיך" במהלך התקופה האמורה".
מאחר שבדנא התגוררה העותרת עם המנוח החל משנת 2000 עד פטירתו , ואין מחלוקת כי היה דייר ממשיך, יוצא אפוא כי בהתאם לסעיף 70(א) הנ"ל חל על העותרת סעיף 3 עובר לתיקונו (שכן התגןררה עם המנוח "במשך ארבע שנים לפחות") , ולהלן אצטט את החלקים מהסעיף הרלוונטיים להחלטה דנא:
"(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך להתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשי כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין
(ב)...
(ג)...
(ד)השר רשאי לקבוע כי הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו, או שיחולו בסייגים שיקבע, על אדם הטוען לזכות לשכירות לפי הוראות אותו סעיף קטן, במקרה שהוראות הסעיף הקטן האמור חלו כבר על דייר ממשיך, שנפטר או שעבר להתגורר במוסד סיעודי".

24. ואכן, כפי שקבע המחוקק, בסעיף 3 ד' לעיל, התקין השר את תקנות הדיור הציבורי, ולענייננו רלוונטית תקנה 4 (שלא שונתה גם לאחר תיקון מס' 3) וכך קבע מתקין התקנות:
"4. הוראות סעיף קטן (א) בסעיף 3 לחוק לא יחולו על אדם הטוען לזכות לשכירות לפי הוראותיו, במקרה שהוראות הסעיף האמור כבר חלו על דייר ממשיך, שנפטר או שעבר להתגורר במוסד סיעודי, זולת אם נפטר או עבר להתגורר במוסד סיעודי כאמור, שנתיי או פחות לאחר המועד שיחלו עליו הוראות אותו סעיף".
מהתקנה נלמד, אפוא, כי בענייננו, המנוח שהיה ה'דייר הממשיך' של הוריו, והיה זכאי להמשיך להתגורר בדירה מכוח היותו דייר ממשיך של הוריו, והכרה במעמדו זה כדייר ממשיך הקנתה לו את הזכות להתגורר על פי חוזה השכירות שנחתם עמו כדייר ממשיך, הרי שבהתאם לתקנה 4 כאמור, הוראות סעיף 3 לחוק הדיור הציבורי שהקנו למנוח את הזכות להיות דייר ממשיך "לא יחולו על אדם הטוען לזכות שכירות לפי הוראותיו, [קרי, לא יחולו על העותרת – שטוענת לזכות להיות דיירת ממשיכה] במקרה שהוראות הסעיף האמור כבר חלו על דייר ממשיך שנפטר" [הוא המנוח מוריס נדה ז"ל].
זהו הדין החל – ואין לי אלא לקבוע כי בדין נתנה ועדת האכלוס את החלטתה, בוודאי שההחלטה מצויה במתחם הסבירות על בסיס המצב המשפטי שהובא לפניה, בעיקר כשהיא שמה לנגד עיניה גם את נסיבות העותרת, ואת מכלול נסיבות הזכאים לדיור הציבורי והעומדים בתור לקבלת דיור ציבורי בעיר בה מצויה הדירה.

25. מעבר לצורך אומר כי הדין החל על העותרת – הוראות סעיף 3 הקודם לתיקון, דווקא מקלות עם העותרת לעומת תיקון מספר 3 שכן, לאחר התיקון - תקופת המגורים הנדרשת לצורך הכרה כדייר ממשיך הועלתה והחשוב לעני יננו כי לכך נוסף תנאי מחמיר, לפיו על הדייר הממשיך לפנות את הדירה תוך 9 חודשים מעת הודעת משרד הבינוי והשיכון בעניינו, אלא אם כן הוא עומד בעצמו בתנאים לזכאות לדיור ציבורי, כלומר- נקודת המוצא היא כי הדייר הממשיך אינו זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה ויאלץ לפנותה אלא אם כן הוא עצמו זכאי לדירה בדיור הציבורי לפי הנהלים והכללים. אומר כי הגם שאין צורך לקבוע מימצא בעניין זה שכן בענייננו, כאמור, חל סעיף 3 עובר לתיקון, הרי עניינה של העותרת נבחן, כפי שכבר ציינתי לעיל, ונמצא כי אינה זכאית כשלעצמה בדיור ציבורי לפי נסיבותיה, כך שגם על פי התיקון, אם היה חל, ממילא לא היתה זכאית לדיור הציבורי.

26. לכל האמור לעיל, אוסיף נדבך נוסף - הן הוראות נהלי משרד הבינוי והשיכון שהוצאו עוד בשנת 2002 ובהם מעוגן מוסד הדיור הציבורי, נהלים המחייבים את הועדות הדנות בזכויות הטוענים לדיור ציבורי, ובו נקבע במפורש בסעיף 4.3 לנוהל כי: "הדייר הממשיך אשר אושרה זכאותו לא יחשב דייר חוזי לעניין נוהל ז ה, דהיינו לא יאושר דור שני של דייר ממשיך" – ובתרגום ההוראה לענייננו, מר מוריס נדה ז"ל היה דייר ממשיך מכוח מגוריו עם הוריו בדירה , ואין הוא הדייר החוזי, ואשר לעותרת - כך מציין הנוהל באופן מפורש כי "לא יאושר דור שני של דייר ממשיך".

27. לפני סיום, גם אם אין זה נדרש להכרעה, רציתי להעיר כי לא מצאתי רלוונטיות לפסק הדין עליו ביקשה העותרת לבסס את טענתה כי החוק אינו מגביל את הזכות להיות דייר ממשיך לדייר ממשיך אחד בלבד- (הכוונה לעת"מ 18516-06-09 כץ נ' עמידר); בצד העובדה כי אין החלטת בית משפט המנהלי בחיפה מחייבת את בית משפט זה, הרי מעיון בפסק הדין עולה במפורש כי קביעת בית המשפט שם כלל אינה מבטאת את שמבקשת העותרת ללמוד. בית המשפט בעניין כץ הכיר בזכות הנכד להיותו דייר ממשיך במקביל לזכות אמו להיות דיירת ממשיכה, שכן גם האם וגם הנכד התגוררו עם הסב, ועל כך אומר בית המשפט כי "החוק אינו מגביל את מי שזכאי להיות דייר ממשיך לאחד בלבד- בן זוג, ילד הורה או נכד ולכל אחד מהמנויים בסעיף קמה הזכות למעמד של דייר ממשיך בפני עצמו" וכלל אין מדובר "בדור שני" כמקרה דנא. אך כאמור, התייחסתי לכך מעבר לצורך ורק לאור העובדה כי פסק הדין האמור נדון בטענות העותרת, צורף כנספח לעתירה ואף נזכר בטיעון בבית משפט.

28. לאור כל האמור – מאחר ש"הזכאות לדיור ציבורי עשויה לצמוח משני מקורות. האחד, זכאות לדיור ציבורי על פי נהלי משרד הבינוי והשיכון, הקובעים תנאים להכרה בזכאות בהתבסס על שיקולים סוציו-אקונומיים. השני, זכאות להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית המוענקת למי שמוגדר כ"דייר ממשיך"" (עע"מ 3351/13 נתנאל הנ"ל) הרי משבחנה הועדה את שני המקורות באופן עצמאי, הן את שאלת זכות העותרת להיות "דייר ממשיך" והן את הנסיבות האיש יות של העותרת, ולאחר ששקלה כדבעי את השיקולים הרלוונטיים – שוב אין מקום להתערב בהחלטה סבירה זו שהפעילה שיקול דעת וסברה כי מכלול הנסיבות אינן מאפשרות להעדיף את עניינה של העותרת.

29. אשר על כן, העתירה נדחית.
נתתי דעתי לנסיבות בהן העותרת לא תוכל להמשיך להתגורר בדירה בה התגוררה שנים ובנסיבות אלה לפנים משורת הדין ראיתי שלא לחייבה בהוצאות.

הערה: כל ההדגשות אינן במקור.
ניתן היום, ז' אב תשע"ז, 30 יולי 2017, בהעדר הצדדים.