הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 29565-09-15

בפני
כבוד ה שופטת גיליה רביד

עותר

אלון זנדר
באמצעות עוה"ד נאור יאיר ממן ו/או עמית גנס

משיבה

עיריית תל אביב יפו
באמצעות עו"ד דוד ששון ו/או עידן אדרי

פסק דין

עתירה זו מכוונת כנגד חובות ארנונה שנצברו על נכס ברח' הירקון 114 בתל אביב (להלן: "הנכס") בגין השנים 1999-2000 בסכום שהצטבר לכדי כ-236,000 ₪. עתירת העותר היא לקבוע שהוא אינו חב בחוב הארנונה הנ"ל שהוא חובה של חברת ירקון ספורט -בר בע"מ, אשר ניהלה במקום עסק של בית קפה (להלן: "החברה"). כמו כן, מבקש העותר, בעל מניות בחברה הנ"ל, להורות על ביטולם של הליכי הגבייה המנהליים שננקטו נגדו בהקשר לחוב זה, לרבות ההליך שננקט למימוש הבית ברח' השחף 26 במושב חופית שבו מתגורר אחיו.

אין חולק כי הליכי הגבייה שנקטה המשיבה נגד העותר לא היו מחמת היות העותר בעל מניות בחברה מכוח סע' 8(ג) לחוק ההסדרים, אלא בטענה שהוא היה אחד המחזיקים בנכס, במשותף עם החברה ושני בעלי מניותיה האחרים.
השאלה העיקרית המתעוררת בעתירה זו היא אפוא, האם בדין רואה המשיבה בעותר "מחזיק" לצורכי ארנונה, או שיש לקבל את טענתו כי הוא מעולם לא היה "מחזיק" כמשמעותו בפקודת העיריות, וכי ככל שהוא נרשם כך בפנקסי העירייה - הרי שמדובר ברישום מוטעה.

טענות העותר:

1. לטענת העותר, מאז שנת 1992 מרכז חייו הוא בגרמניה ושם הוא מתגורר וחי עד היום. לצורכי הביטוח הלאומי הוא רשום כתושב חוץ שתושבותו בארץ בוטלה מאז שנת 1997.

1.1. בשנת 1999 החליט העותר, לדבריו, להשקיע כספי ירושה שקיבל מאביו לצורך הקמת עסק בישראל וכך חבר לרונן דורפן ולחיים טרגר להקמת החברה, לצורך ניהול בית קפה בנכס. העותר הסביר, כי בהיותו תושב חוץ הוא לא השתתף באופן פעיל בניהול החברה ושימש משקיע חיצוני בלבד. העותר אישר, כי הסכם השכירות לגבי הנכס נחתם גם על ידי בעלי המניות בנוסף לחברה - זאת נוכח דרישתה המפורשת של השוכרת שלא הייתה מוכנה לבצע את העסקה מול החברה בלבד - ואולם, החברה היא זו שהחזיקה בנכס באופן בלעדי, בתור מי שהייתה בעלת העסק ומפעילתו.

1.2 העותר סיפר, כי סמוך לאחר הקמת החברה, עוד בשנת 2000, התברר כי חיים טרגר מעל בכספי החברה והביא לקריסתה. נגד טרגר הוגשה בשעתו תביעה אזרחית באמצעות עו"ד אביבה דורפן (אחותו של השותף רונן דורפן) ואף ניתן כנגדו פסק דין. עם זאת, הניסיונות לגבות ממנו את החוב בהליכי הוצל"פ לא צלחו. גם הניסיונות להחיות את החברה על ידי הזרמת כספים נוספים מצד העותר לא נשאו פרי. לטענת העותר, כספי השקעתו ירדו לטמיון בעקבות ההונאה הנ"ל, והוא אף נאלץ לשלם מכיסו חלק מהחובות של החברה שלהן ערב אישית. בשנת 2001 בית המשפט דחה תביעה להרמת מסך שהוגשה נגד דורפמן על ידי חברת קוקה קולה, וקבע שאין לייחס לבעלי המניות את חובות החברה.

1.3 לדברי העותר, הבית במושב חופית שלגביו נקטה המשיבה הליכי אכיפה מנהליים הוא בית שהוא ואחיו ירשו בשנת 2001 לאחר פטירת אמם. בפועל הבית שייך לאחיו בלבד, שכן הוא מכר לו את חלקו כנגד תשלומי איזון, והוא זה שמתגורר בו. העותר הוסיף, כי בעניין זה, בעקבות אמצעי האכיפה שנקטה המשיבה, הוגשה על ידו בתאריך 9.3.16 תביעה לסעד הצהרתי אשר תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי מרכז בה"פ 20472-03-16.

1.4. לטענת העותר, לאורך כל השנים הוא חי עם משפחתו בגרמניה וסבר בתום לב שכל חובותיו האישיים הקשורים לחברה סודרו או מצאו את פתרונם. הוא לא קיבל את מכתבי המשיבה ולא היה מודע להליכים שננקטו על ידה. בעקבות טענות המשיבה בכתב התשובה אישר העותר שאכן בשנת 2009 נודע לו מאחיו (בעקבות הודעה שהלה קיבל מהבנק), כי המשיבה הטילה עיקול על חשבון בנק לא פעיל שמשותף לו ולאחיו. הוא הפנה את אחיו לעו"ד אביבה דורפן אשר טיפלה בשעתו בענייני החברה, ובדיעבד הסתבר שזו כתבה בעניין זה מכתב למשיבה (נספח 1 לתשובה). לדברי העותר, לאחר שהועבר הטיפול לעו"ד דורפמן, הוא לא נתן יותר דעתו לעניין והוא השתכח ממנו. העותר הסביר, כי מאחר שמדובר בחשבון לא פעיל שאותו ירשו הוא ואחיו מהוריהם, הוא לא היה מודע לכך שהמשיבה שמה ידיה לכאורה על סכום של 18,000 ₪ שהיה בחשבון זה. הדבר נודע לו רק במהלך המו"מ עם נציגי העירייה לאחר הגשת העתירה. לדבריו, משהוברר כאמור, הוא ניסה ליצור קשר עם עו”ד דורפן, אך הסתבר שלא ניתן לשוחח עמה בשל נסיבותיה האישיות. נוצר קשר עם עו"ד לי קפלן שעבדה בשעתו במשרד דורפן והיא ידעה למסור מידע חלקי שאותו ניסתה לשחזר מהודעות דואר אלקטרוני.

1.5. העותר חלק על טענת המשיבה כי העתירה לוקה בשיהוי, לא כל שכן שיהוי המצדיק סילוק העתירה על הסף. לדבריו, לראשונה בראשית חודש מאי 2015 הודיע לו אחיו כי קיבל התראה מלשכת ההוצל"פ לפיה הוטל עיקול על בית המגורים בחופית בגין חוב הארנונה. בתאריך 17.6.15 פנה העותר באמצעות בא כוחו בהשגה למשיבה (נספח ח' לעתירה), שבמסגרתה תקף את האפשרות לחייבו מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, בסוברו שבגין עילה זו רואה בו העירייה חייב בחוב. בתאריך 10.8.15 נשלחה תשובת העירייה הדוחה את טענותיו בנימוק שהוא רשום בספרי העירייה כמחזיק באופן אישי, משום שהוא חתום כשוכר בהסכם השכירות על הנכס (נספח יא' לעתירה). לדברי העותר, מאחר שעל פי נוסחו של מכתב התשובה שקיבל מהמשיבה לא היה ברור די הצורך האם המשיבה טוענת כך תוך הסתמכות על החוזה השכירות גרידא, או שהיא מתבססת על הרישום שנעשה בספרי העירייה בזמן אמת, הוא פנה בתאריך 3.9.15 בבקשה למשיבה לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע בשאלה מתי נרשם העותר כמחזיק. לאחר שהעותר נוכח שהמידע שביקש בושש מלהתקבל, הוגשה על ידו העתירה דכאן, וזאת הן מטעמים של שיהוי והן בגלל הליכי ההוצל"פ. משהוגשה העתירה הודיעה לו המשיבה כי החומר יימסר במסגרת כתב התשובה, אך למעשה לא כך היה. חלק ניכר מהמסמכים הרלוונטיים הגיעו לידיו עובר להגשת הסיכומים, רק לאחר לחץ ואיום בהגשת עתירה לפי חוק חופש המידע. לדברי העותר הוא לא ידע שהמשיבה רואה בו מחזיק אישית ולא היה ער לטענה זו כנגדו משום שמעולם לא קיבל חיובי ארנונה או דרישות תשלום. בנסיבות אלה, לגישתו, לא נכון לומר שהוא השתהה בהגשת העתירה, ובכל מקרה, לא צודק לדחות את העתירה מחמת נימוק זה.

1.6. לגישת העותר, אין מקום לקבל את טענת המשיבה לפיה דין העתירה להידחות מחמת אי מיצוי ההליכים. לדבריו, בנסיבות המקרה, כמפורט בעתירה, הרי שלא הייתה אפשרות לפנות בהשגה ובערר לפני שנודעו לו העובדות. זאת ועוד, רוב הטענות המועלות על ידו אינן בסמכות וועדת הערר. בנסיבות אלה ראוי ונכון לאפשר לו להעלות טענת "אינני מחזיק" בפני בית המשפט וזאת משיקולים של צדק ואי מניעת עיוות דין.

1.7 לטענת העותר, חוב הארנונה הוא חוב של החברה ולא חוב אישי שלו. בעניין זה הדגיש העותר שלא זו בלבד שלא היה פעיל בחברה ואף לא התגורר בארץ, הוא מעולם לא הודיע לעירייה שהוא מחזיק לצורכי ארנונה ולא היה מודע לכך שהוא נרשם כמחזיק. ככל שמישהו אחר הודיע כאמור, הרי שהדבר לא היה על דעתו ולא יכול לחייבו. העותר הוסיף, כי בשיחה שהתקיימה עם עו"ד לי קפלן היא אמרה שלא ידעה שהוא רשום כמחזיק בנכס, כי לא קיבלה תשובה למכתב ששלחה למשיבה בשנת 2009 ולכן חדלה מהטיפול בעניין. לשיטתו של העותר, גם אם נקבל את טענת המשיבה שהוא נרשם כמחזיק לצורכי ארנונה בזמן אמת וכי לא מדובר בטענה בדיעבד, אין לקבל רישום זה שכן חוזה השכירות אינו יכול להוות אסמכתא לרישום, שעה שהוא מבחינתו לא הודיע כך ולא הסכים לכך. שנית, יש להטיל ספק בטענת המשיבה לפיה בעלי המניות נרשמו כמחזיקים עוד בזמן אמת. לדבריו, לא בכדי נמנעה המשיבה מלצרף לכתב התשובה את תדפיסי הכרטסת הישנה וחומר זה נמסר לו רק לאחר הדיון המקדמי ולאחר הפעלת לחץ. לאחר עיון בחומר זה הסתבר שגם בכרטסת הישנה החברה לבדה מופיעה כבעלת חשבון הארנונה, ואין כל אינדיקציה לרישומו של העותר כמחזיק. זאת ועוד, התדפיס מיום 28.6.09 (נספח 6א' לסיכומי העותר) שאותו צירפה המשיבה כתימוכין לטענתה כי בעלי המניות נרשמו כמחזיקים בזמן אמת, אינו מלמד כך בהכרח. עולה ממנו שהחברה רשומה בכותרת ואילו שמו מופיע תחת "כתובות נוספות". זאת ועוד, לטענת העותר לא הייתה לו זיקה לנכס מאחר שלא ניהל את החברה ולא נמצא בארץ. מבחן הזיקה בפועל אשר הוכר בפסיקה, מרחיק אותו מכל זיקה לנכס.

1.8. עוד טען העותר, כי החובות המיוחסים לו התיישנו זה מכבר. בכך מקרה, דרישת העיריה לוקה בשיהוי ניכר באופן שמכביד ומקשה עליו לאתר את המסמכים הנוגעים בדבר. מניתוח המסמכים וההתנהלות עולה כי הרשות זנחה את זכות התביעה העומדת לה ולא נקטה בהליכים אפקטיביים לגביית החוב או לאיתורו עד שהחליטה להטיל שיעבוד על בית המגורים בחופית. לדבריו, אילו ידע על החוב בזמן אמת, הרי שלא זו בלבד שלא היה משקיע כספים בחברה ומתעלם מהחוב, אלא לא היה נותן לשנים לחלוף ולחוב לתפוח לממדים העצומים שאליהם תפח. לראיה, סמוך לאחר שהחברה נקלעה לקשיים היו פניות של חייבים שונים והוא מצדו פעל לסילוק החובות. לדבריו, המשיבה לא יצאה ידי חובתה על ידי משלוח אוטומטי של מכתבים מבלי לוודא שהתקבלו, במיוחד במצב שבו נקל היה לבדוק ולברר שהוא אינו מתגורר בארץ.

1.9. לגישת העותר, בהסתמך על נתוני המשיבה עצמה, נסתרה החזקה שבדין האומרת שהעותר קיבל את הודעות הדרישה ששלחה המשיבה. בהתאם לפירוט שמסרה המשיבה בהצהרתה, הפעם הראשונה שבה נשלחה דרישת תשלום לעותר הייתה ב-20.4.03 שנתיים וחצי לאחר תום תקופת השכירות. באישור המסירה שצורף נכתב "לא נדרש". הפעם השנייה הייתה לאחר כשנתיים וחצי ביום 21.10.05 כאשר אז המכתב הודבק על הדלת. לאישור ההדבקה לא צורף תצהיר ולא פורט על איזו דלת הודבק. בפעם השלישית, ביום 30.11.08, הכתובת המופיעה שגויה (השחף 17 ולא 26ׁ). בפעם הרביעית ביום 19.6.09 צוין על גבי אישור המסירה: "גר בחו"ל". זאת ועוד, מקום שבו העירייה יודעת שהחייב גר בחו"ל היא אינה יכולה להסתפק במשלוח דרישות לאותה כתובת ולסמוך על החזקה. העותר הינו עיתונאי ידוע שעובד עם עיתונים בארץ ובחו"ל, ודרכי ההתקשרות עמו ידועות. בידי המשיבה עמדו אמצעים יעילים כדי ליצור עמו קשר אילו חפצה בכך.

1.10. לטענת העותר, יש בסיס לכך שהעירייה ביצעה העדפת חייבים אסורה, ובכל מקרה היא מסתירה ממנו במתכוון ובמודע פרטים מהותיים אודות מגעים/הסכמים שערכה עם דורפן. בכך היא נוהגת בחוסר הגינות כלפיו.

1.11 עוד נטען, כי העירייה הפרה את חובתה לבחור את האפיק המשפטי המתאים, בהינתן שחובתה של הרשות לפעול בהגינות. במצב שבו מדובר בחוב שנוי במחל
וקת, בחלוף שנים כה רבות ובמצב שבו נדרש ברור משפטי ועובדתי, היה ראוי לקיים הליך משפטי אזרחי שבו ניתן להביא ראיות. על העירייה היה להגיש תביעה אזרחית ולא לנקוט בהליכים מנהליים.

1.12 לחלופין, יש מקום להורות על ביטול החיובים בריבית פיגורים. נקבע בפסיקה, כי נזק ראייתי ושיהוי בדרישת התשלום מטעמה של הרשות המקומית יובילו להפחתת שיעור הריבית.

טענות המשיבה:

2. לטענת המשיבה, יש להתעלם מדברי העותר אודות דברים שאמרה לו כביכול עו"ד לי קפלו שכן אלה מהווים עדות שמיעה. שנית, יש להתעלם מהאמור בסיכומי העותר אודות הסכמים שכביכול עשתה המשיבה עם רונן דורפן. לא זו בלבד שלעותר לא ניתנה רשות לתקן את העתירה בכדי להוסיף טענה זו, אלא שאין בדברים כל אמת עובדתית.

2.1 לגישת המשיבה, דין העתירה להידחות על הסף הן מחמת אי מיצוי הליכי השגה, הן בשל השיהוי הרב בהגשת העתירה והן בשל חוסר ניקיון כפיו של העותר. העותר, למרות שידע על קיום החוב, לא פעל בהליכי ההשגה המקובלים במשך השנים וכן לא ערר על דחיית ההשגה שהגיש בשנת 2015. העותר ידע על קיומו של החוב ועל ניסיונות המשיבה לגבותו ממנו למצער מאז שנת 2009, שאז גם נתן ייפוי כוח לעו"ד דורפן לטפל בהסרת העיקול שהוטל על חשבונו. בנסיבות אלה לא זו בלבד שהעתירה לוקה בשיהוי, אלא עצם העובדה שהעותר בחר שלא לומר אמת בעניין זה לבית המשפט, מעידה על חוסר תום לב שמצדיק את דחיית העתירה על הסף.

2.2 לטענת המשיבה, בית המשפט אמנם מוסמך לדון בטענת "אינני מחזיק" ואולם לשם כך דרוש אישור מראש מבית המשפט. אישור כזה יינתן רק במקרה שבו מתעוררות שאלות משפטיות עקרוניות ובעלות חשיבות, שלא כמו במקרה שלנו. במקרה שלנו, העותר חתום על הסכם שכירות כצד לו, ולכן הוא מהווה "מחזיק" בנכס לכל דבר ועניין.

2.3 לגישת המשיבה היא שלחה הודעות רבות לכתובת המגורים הרשומה של העותר. קיימת חזקה על פי דין שמכתבים אלה הגיעו לידיעת העותר. זאת ועוד, מדובר בכתובת בה מתגורר אחי העותר כאשר העותר ואחיו נמצאים בקשר רצוף. לא סביר כי אחי העותר לא יידע אותו לגבי עניין כה מהותי.

2.4 המשיבה גורסת כי לעותר לא לעומדת טענת התיישנות, שכן היא מצדה פעלה לאורך השנים בהליכי גבייה מנהליים כנגד העותר בהתאם לכלי המנהלי שהפקיד בידה המחוקק. הליכים אלה איפסו את מרוץ ההתיישנות.

2.5 המשיבה חולקת על טענת העותר כי היא מנועה מלפעול לגביית החוב בשל שיהוי בנקיטת ההליכים על רקע הנחיית היועץ המשפטי מס' 7.1002. לדבריה, לא זו בלבד שבמרוצת השנים היא פעלה רבות לגביית החוב ולא שקטה על שמריה, אלא שהנחייה נכנסה לתוקף רק בדצמבר 2013 ולכן אין לה חלות בענייננו.

2.6 לדברי המשיבה, הרישום בספריה לפיו העותר החזיק בנכס יחד ולחוד עם המחזיקים הנוספים בוצע בזמן אמת על יסוד דיווח שהתקבל אצל המשיבה, שאליו צורף הסכם השכירות. העותר והמחזיקים הנוספים חתומים על הסכם השכירות כשוכרים, דבר שלא היו עושים אילולא חפצו להיחשב כשוכרים וכמחזיקים. אין לקבל את טענת העותר כי הדבר נעשה לאור דרישת המשכירה, שכן בכדי להבטיח את המשכירה ניתן היה לחתום על ערבות. אין כל ממש בטענת המשיב כאילו המשיבה רשמה אותו כמחזיק באופן רטרואקטיבי ולא בזמן אמת. אין גם לקבל את דברי העותר כאילו המסמך 6א' הנ"ל מעיד שבעלי המניות אינם רשומים כמחזיקים. המשיבה הסבירה כי בשל "באג" במערכת המחשוב, מחוסר מקום במשבצת המתאימה מופיע, רק שמה של החברה כמחזיק ואולם אין ללמוד מכך דבר.

2.7 לגישת המשיבה, אין לקבל את הטענה שהחשיבה הפרה את חובתה לברר את המחלוקת בהליך המשפטי המתאים שכן המשיבה רשאית על פי דין לפעול בהליכי גבייה מנהליים מכוח פקודת המיסים (גבייה).

2.8 לטענת המשיבה, יש לדחות על הסף את הטענה לפיה אין לחייב בריבית פיגורים שכן חיוב זה נעשה על פי דין והוא פועל יוצא של מחדלי העותר לשלם את חיובי הארנונה במועד.

דיון ומסקנות:

3. אומר כבר בהתחלה, כי לאחר בחינת טענות הצדדים מסקנתי היא שדין העתירה להתקבל וזאת מחמת שהעותר הוכיח שהוא לא היה "מחזיק" בנכס, הכל כפי שיפורט וינומק להלן:

טענות הסף:

4. בראש ובראשונה אני רואה לדחות את טעות המשיבה לפיה דין העתירה להידחות על הסף. אתייחס בהמשך לכל אחת מעילות הסף שלהן טענה המשיבה, ואולם נכון בהקשרנו לומר באופן כללי: בהינתן שדרך המלך להגן על זכויותיו של אדם במגעיו עם הרשות המנהלית היא בדרך של ביקורת שיפוטית על החלטות מנהליות, ראוי שזכות זו תהייה בדרך כלל פתוחה. גם אם קיימים תנאי סף המציבים לעיתים מחסום בפני העותרים, הרי שביישום כללים אלה יש מרכיב מרכזי של שיקול דעת שיפוטי ויש להתייחס לכללי הסף בזהירות הראויה (ראה פרופ' יצחק זמיר, במאמרו "הזכות המנהלית", משפט וממשל ט"ז, 161 (תשע"ה-2014, להלן: זמיר, הזכות המנהלית). בתי המשפט קבעו חריגים לכללי הסף, כך שבמקרים רבים יתקיים דיון בעתירה גם אם מתקיים אחד מהם. שיקולי צדק, אינטרס הציבור ושלטון החוק גוברים פעמים רבות על כללי הסף. (לפסיקה המדגימה זאת ראו: אליעד שרגא ורועי שחר, המשפט המנהלי - עילות הסף, בעמ' 152 ו-212 (2008); עוד ראו יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ג'- הביקורת השיפוטית: כללי הסף (2014).
בענייננו, בנסיבות הכוללות של המקרה – דהיינו העובדה שמדובר בהליכי גביה כנגד בית מגורים שבה מתגורר אחיו של העותר, בשל חוב ארנונה על נכס עסקי שהופעל על ידי חברה שהעותר היה בעל מניות שלה, כאשר מסתבר שהעותר הינו תושב חוץ מזה 20 שנה וכל הודעות החיוב נשלחו לכתובת בישראל שבה הלכה למעשה העותר לא התגורר, ושעה שהעותר הגיש את עתירה בטווח הזמנים המותר על פי הדין מעת קבלת תשובת המשיבה שבה נמסר לו שהמשיבה רואה בו "מחזיק" בנכס – מצדיקות על פניו מתן אפשרות לעותר להשמיע את טענותיו לבל ייגרם לו עוול. הדבר בוודאי נכון כאשר מדובר בהליכי גבייה אשר נמשכים לאורך 16(!) שנים כאשר הרשות גם היא מבחינתה לא פעלה לאורך השנים ביעילות ובזריזות.

5. אשר לטענה הנוגעת לאי מיצוי הליכי השגה וערר: כאמור, העותר אינו משיג כנגד חוב הארנונה עצמו, אלא מעלה כנגדו שלוש טענות עיקריות: ראשית, שמדובר בחוב החברה כאשר לא מתקיימים לגביו התנאים המאפשרים הרמת מסך ההתאגדות, שנית, כי הוא באופן אישי לא היה "מחזיק" בנכס לצורכי ארנונה ושלישית - שהחוב הנ"ל התיישן. (הטענה הראשונה נזנחה הלכה למעשה ואין סיבה להתעכב עליה שכן בשלב זה של ההליך, אין חולק שהמשיבה לא פעלה נגד המשיב מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים).
סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976 (להלן חוק הערר) קובע:
(א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1)הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(תיקון מס' 3) תשנ"ג-1993
(תיקון מס' 3) תשנ"ג-1993
(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;
(תיקון מס' 4)
תשנ"ד-1994
(תיקון מס' 4)
תשנ"ד-1994
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;
(תיקון מס' 6) תשס"ד-2004
(תיקון מס' 6) תשס"ד-2004
(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.
(תיקון מס' 3) תשנ"ג-1993
(תיקון מס' 3) תשנ"ג-1993
(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).
(תיקון מס' 4)
תשנ"ד-1994
(תיקון מס' 4)
תשנ"ד-1994
(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.

עיננו הרואות, שהטענה השלישית שמעלה העותר באשר להתיישנות החוב אינה נושא להשגה או לערר, ואילו לגבי הטענה שעניינה "איני מחזיק" - מוסמך בית המשפט לדון בה, כמצוות החוק, גם אם לא הגיש העותר הליכי השגה וערר. סעיף 3(ג) לחוק מקנה לבית המשפט שיקול דעת להתיר העלאת טענת 'איני מחזיק בנכס" אף אם לא הוגשה השגה. אומנם, הפסיקה מכוונת בעיקרה לכך שיש לנקוט במסלול ההשגה הקבוע בחוק כמסלול מחייב, אך יחד עם זאת היא הכירה בסמכותו הכללית של בית המשפט במקרים מיוחדים להידרש לגופן של טענות, גם אם לא הוגשו הליכי השגה וערר, וזאת בעיקר כאשר מדובר בעניינים בעלי חשיבות ציבורית עקרונית, או כאשר יש לתת משקל בכורה למידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו כתוצאה מחסימת דרכו של העותר, במיוחד אם הנושא הוא משפטי בעיקרו ואין צורך בהכרעה עובדתית מסובכת.
בהקשרנו נכון להפנות לדעתה של כב' השופט ארבל בעע"מ 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל-אביב (2010) , ל פיה יש להבחין בין שיקול הדעת הנתון לביהמ"ש לאפשר העלאת טענות הנוגעות לתשלום ארנונה לפי סעיפים 3(א)(1), (2) או (4), לבין שיקול הדעת הנתון לביהמ"ש לאפשר העלאת טענה מסוג "אינני מחזיק בנכס" הקבועה בסעיף 3(א)(3). בעוד שלגבי הראשונות שיקול הדעת צריך להיות מצומצם למקרים חריגים ועקרוניים בלבד, הרי שלטעמה, שיקול הדעת לגבי טענת "אינני מחזיק בנכס" אמור להיות רחב יותר, כפי שקבע המחוקק עצמו.
פסקי הדין העוסקים בסמכותו של בית המשפט להתיר פניה אליו בטענת "איני מחזיק" אינם קובעים, כיצד יש לבקש רשות זו, האם על העותר להגיש קודם בקשת רשות נפרדת או שניתן לכלול את בקשת הרשות במסגרת העתירה עצמה. בית המשפט זה (כב' השופטת אבניאלי) כאשר נדרש לעניין זה בעת"מ 7610-12-13, סבר כי הדרישה לקבלת רשות מראש מיותרת ומסרבלת את ההליך מעבר לנדרש, שהרי אותן נסיבות מיוחדות שבגינן יהיה מוצדק להיעתר לבקשה אמורים בלאו הכי להתברר בעתירה עצמה, ואין מקום לדון בכך פעמיים . גישה זו מקובלת עלי עם כל הכבוד. אינני רואה עצמי מנועה מלהידרש לבקשת העותר לדון בטענתו כי אינו מחזיק, רק משום שלא הגיש בקשה נפרדת מראש לקבלת רשות להעלות את הטענה. לא למיותר לציין ששני הצדדים התייחסו בטיעוניהם לגופה של הבקשה/הטענה ואין מניעה עקרונית לבחון אותה על סמך כתבי הטענות.
אשר למתן הרשות עצמה: במקרה שלנו, אין מחלוקת כי בתקופה הרלוונטית הנכס הוחזק על ידי החברה שניהלה בו בית קפה. אין טענה שגורם אחר שאינו קשור לחברה החזיק בנכס. השאלה היא, כאמור, האם מחמת העובדה שהעותר היה צד לחוזה השכירות, יש לראות בו מחזיק ביחד עם החברה. למרות שמדובר בשאלה שיש בה יסודות עובדתיים, היא גם שאלה משפטית נכבדה ואפילו עקרונית. לצורך בחינת הסוגיה והכרעה בה, אין יתרון לגורמים המנויים בחוק הערר על פני בית המשפט.
זאת ועוד: לטענת העותר, שאני נותנת בה אמון, עד לאחרונה הוא לא היה ער לעובדה שהמשיבה רואה בו "מחזיק" להבדיל מבעל מניות שחייב בחובות החברה מכוח סע' 8(ג) לחוק ההסדרים. בהנחה שכך, הרי שגם אם נקבל את טענת המשיבה שהעותר ידע החל משלב מסוים שהופעלו כנגדו הליכי גבייה לגביית החוב, לא הייתה לעותר עילה להגשת השגה בטענת "אינני מחזיק", שכן אין חולק שהחברה עצמה החזיקה גם החזיקה בנכס. טענה זו הפכה רלוונטית רק משהוברר לעותר שהמשיבה רואה בו חייב אישית בתור אחד המחזיקים בנכס. לעותר נודע כאמור רק לאחר תשובת העירייה מיום 10.8.15. ניתן לקבל את הסברי העותר כי בשלב זה, לאור הטענות המועלות בעתירה, הוא סבר שנכון לפנות לבית המשפט ולא להגיש ערר. בהקשר זה יצוין כי אני ערה לטענת המשיבה שעוד בשנת 2009 פנתה עו"ד דורפן למשיבה וקיבלה לכאורה תשובה לפיה חוב העותר נובע מהיותו "מחזיק", ואולם בהעדר אינדיקציה ברורה שמכתב העירייה הגיע לידי עו"ד דורפן, לא כל שכן שהגיע לעותר, לא אוכל לשלול את טענת העותר שהוא מבחינתו לא ידע על כך. תימוכין לטענת העותר בעניין זה ניתן למצוא בעצם תוכנה של ההשגה שהוגשה מטעמו בשנת 2015. בהינתן שההשגה מכוונת אך ורק לכך שלא ניתן להחיל על העותר את סע' 8(ג) לחוק ההסדרים, כאשר אין כל התייחסות ו/או או ניסיון להתמודד עם הטענה שהעותר החזיק אישית בנכס. סביר שלא כך היה נוהג העותר אילו ידע מה היא הטענה הנטענת כנגדו.
לאור האמור לעיל, הרי שחסימת דרכו של העותר מלהעלות טענת "איני מחזיק" בעיתוי הנוכחי - במיוחד על רקע גובה החוב והסנקציה הדרסטית שמבקשת המשיבה לאכוף - עלולה להביא לעיוות דין. הדבר וודאי נכון במצב שבו אני סבורה שיש ממש בטענת העותר לגופה, כפי שעוד יפורט וינומק בהמשך.

6. לגבי טענת השיהוי: הדברים שנאמרו על ידי לעיל יפים בהתאמה גם לטענת השיהוי. בהינתן שאני מקבלת את טענת העותר לפיה הוא לא ידע שהמשיבה טוענת להיותו "מחזיק" בנכס, הרי שלא הייתה לו עילה להגיש עתירה לאורך השנים עד אשר קיבל את תשובת העירייה להשגתו בתאריך 10.8.15. אין חולק שהעתירה הוגשה ללא שיהוי, בטווח 45 ימים ממועד זה.
לא זו אף זו, מבחינה עקרונית, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, דוקטרינת השיהוי המנהלי מקנה לבית המשפט שיקול דעת לשקול את מכלול נסיבות העניין ולהחליט אם הכף נוטה להידרש לעתירה גם אם לא הוגשה במועד. בבואו לקבוע אם עתירה לוקה בשיהוי המצדיק לדחותה, נדרש בית המשפט לערוך איזון דו-שלבי: בשלב הראשון יבחן את רכיבי השיהוי הסובייקטיבי (האשם) והאובייקטיבי (הנזק); ובשלב השני, ככל שמסתבר שהם מתקיימים, יבחן בית המשפט האם הרכיב השלישי, שהוא אינטרס ההגנה על שלטון החוק (במובן הרחב), מטה את הכף להידרש לעתירה חרף קיומו של שיהוי אובייקטיבי וסובייקטיבי. בנסיבות המקרה הנוכחי לאור מה שפורט עד כה, ספק בעיני אם מתקיים שיהוי במישור הסובייקטיבי ובמישור אובייקטיבי (לאור התנהלות המשיבה בטיפול בגבייה). בכל מקרה, איני סבורה כי נכון לחסום את העותר על הסף במצב שבו ההחלטה המנהלית הרואה בו מחזיק אינה מבוססת מבחינה עובדתית ומשפטית ועלולה לגרום לו לפגיעה לא מידתית.

7. אשר לטענה של חוסר ניקיון כפיים: למרות שאין חולק, שבהתאם לעקרונות הגישה לבית המשפט לעניינים מנהליים, מצופה מעותר לגלות לבית המשפט את מלוא העובדות כהוויתן מבלי לכחד או להסתיר, לא שוכנעתי כי העובדה שהעותר לא פרט בעתירה אודות העיקול שבוצע בחשבון שלו ושל אחיו בשנת 2009 (עובדה שלטענתו השתכחה ממנו בנסיבות שתוארו ועל רקע היותו בחו"ל), גובלת בחוסר תום לב ברור ומובהק, אשר מצדיק את דחיית העתירה על הסף מחמת נימוק זה בלבד.

האם העותר היה "מחזיק" בנכס?

8. כידוע, הארנונה חלה על "המחזיק" בנכס, קרי מי שהוא בעל הזיקה הקרובה יותר לנכס ומי שבפועל נהנה מהשירותים המוניציפאליים שמעניקה העירייה. ההגדרה בסעיף 1 לפקודת העיריות מבהירה, כי הכוונה היא למי שמבחינה עובדתית הוא המחזיק בנכס ולא בהכרח למי שהוא בעל הזכות המשפטית לחזקה. בת"ה 13/55 סנדר נ' ועד השומה על יד עיריית חיפה נפסק כי המחזיק בפקודה הינו המחזיק הפונקציונלי ולא בעל זכות החזקה המשפטית. כך למשל, דייר שתקופת שכירותו פגה, או אפילו פולש, יחשבו כמחזיקים לצורך הפקודה.
סע' 326 לפקודת העיריות מטיל חובה, במקרה של השכרה לתקופה העולה על שנה, להודיע לעירייה על זהות המחזיק/נעבר, והעירייה מצדה אמורה לחייב בארנונה את מי שצוין כמחזיק בהתאם להודעה זו. חוזה השכירות אשר מצורף להודעה מהווה ראיה או אסמכתא עבור העירייה, אבל הוא אינו עומד לבדו ואינו בא במקום האמור בגוף ההודעה. אחרי הכל, אין מניעה עקרונית, שבהתאם להודעה שתימסר לעירייה, רק אחד מהשוכרים של הנכס יהווה "מחזיק" לצורכי ארנונה (משום שהוא זה שנמצא פיזית במושכר ובעל הזיקה הקרובה ביותר אליו).

9. כאמור, לטענת העותר הוא לא החזיק בנכס, לא מבחינה עובדתית/פיזית ולא מבחינה משפטית. עובדתית/פיזית - משום שלא הפעיל את בית הקפה ואפילו לא התגורר בארץ, וכן, מחמת שמעולם לא הודיע למשיבה שהוא מחזיק בנכס. משפטית- משום שחוזה השכירות שעליו חתם מטעמים עסקיים, אינו יכול להוות אסמכתא לראות בו "מחזיק" שכן הדבר חותר תחת עקרון ההתאגדות הנפרדת ומהווה פגיעה בתכליותיה.
מהמסמכים שהוגשו ניתן ללמוד כי במענה לטענות העותר לא הציגה המשיבה ראיה שיש בה כדי לשכנע שרישומו של העותר כמחזיק בספרי העירייה משקף את הדיווח שאותו קיבלה בזמן אמת, לא כל שכן את המציאות העובדתית. המשיבה אינה חולקת על כך שהמשיב לא שהה פיזית בנכס, מחמת שלא ניהל אותו ובכלל לא התגורר בארץ. המשיבה לא הציגה כראיה את מסמך ההודעה שנשלח אליה בשעתו, כאשר הראיה היחידה שהובאה מטעמה כתימוכין לטענתה, הינה חוזה השכירות (נספח ב' לכתב התשובה). המשיבה גם לא צירפה חשבון ארנונה מתקופת השכירות שבו מופיע העותר כמחזיק. עיון בדפי החשבון שצירפה המשיבה דווקא מלמד שחשבון הארנונה נושא את שם החברה בלבד. בהקשר זה, המשיבה אינה חולקת שהיא ידעה שמדובר בנכס עסקי שייעודו בית קפה, וכי בית הקפה הופעל על ידי החברה. גם בהנחה שאני מקבלת את דברי המשיבה שהרישום בפנקסי העירייה הוא רישום אותנטי שנעשה על ידה בזמן אמת, וכי לא מדובר ברישום בדיעבד שבוצע כדי להכשיר את האפשרות לפתוח בהליכי גבייה נגד העותר אישית, כפי שמרמז ב"כ העותר - אין בכך כדי להוות מענה מספק בענייננו וללמד שהרישום בספרי העירייה הוא אכן נכון ומשקף את המציאות. לא מן הנמנע שהרישום נעשה בטעות ו/או מתוך הסתמכות אוטומטית על חוזה השכירות, מבלי לבדוק ולוודא שגם במצב שבו מדובר בעסק שמופעל על ידי חברה, בעלי המניות הסכימו מפורשות להירשם כמחזיקים לצורכי ארנונה. כלומר, המשיבה לא הציגה אסמכתא לכך שהרישום שנעשה בשעתו מבוסס על הודעה מפורשת ומחייבת. אין חולק שרישום שגוי אינו יכול לשמש אסמכתא לחיוב.

10. אקדים ואומר את מסקנתי, כי לטעמי העותר הרים את הנטל להוכיח שהוא לא החזיק בנכס כמשמעותו בפקודת העיריות, ולמעשה גם לא יכול היה להחזיק בו מפני שהנכס הוחזק באופן בלעדי על ידי החברה, ששימשה חיץ בינו לבין הנכס.
כאמור, אין חולק, שבנכס פעל עסק של בית קפה ועסק זה הופעל על ידי החברה באופן בלעדי, דהיינו, שלחברה לא היו שותפים נוספים בעסק. החברה הייתה אפוא מבחינה מעשית/פונקציונאלית המחזיקה היחידה בנכס ובעלת השליטה היחידה בו. בנסיבות כאלה לא מתקיים בפועל מצב של "החזקה משותפת" בנכס.
ניתן לומר, כי בעיקרון, מקום שבו מדובר בנכס שהוא בעצם עסק המנוהל בלעדית על ידי חברה, הרי כשם שבהתאם לדיני ההתאגדות לא ניתן לראות בבעלי המניות של החברה שותפים שלה לאותו עסק, הרי שאין לראות בהם שותפים להחזקה של הנכס שבו מופעל העסק.

10.1 אני מקבלת את דברי העותר, שלא נסתרו, לפיהם הוא לא מסר הודעה למשיבה שהוא מסכים להירשם כמחזיק לצורכי ארנונה, כי לא ידע שנמסרה הודעה האומרת כך, ככל שנמסרה, וגם לא ידע שכך נרשם בספרי העירייה. כאמור, לא רק שהמשיבה לא הציגה את ההודעה שמכוחה רשמה את העותר כמחזיק אלא לא הראתה כי אי פעם שלחה לעותר חשבון ארנונה שבו מופיע שמו כמחזיק. הסבריו של העותר לגבי נסיבות החתימה על חוזה השכירות מתיישבים עם ההיגיון ועם ניסיון החיים. אין זה מופרך או בלתי סביר שמשכיר נכס עסקי שאותו אמורה להפעיל חברה בע"מ, ידרוש כתנאי לביצוע העסקה שחוזה השכירות לא ייחתם מול החברה בלבד אלא גם מול בעלי המניות שלה. לא תמיד ערבות צד ג' של בעלי המניות מניחה את דעתו של המשכיר. מעצם העובדה שהעותר נאות להסכים לדרישת המשכיר (מוצדקת או שלא) בכדי לאפשר את ביצוע העסקה, אין ללמוד שהוא גם הסכים להיחשב "מחזיק" לצורכי ארנונה, לשאת בחובות הארנונה של החברה (שהיא המחזיקה הבלעדית של הנכס), ולוותר על החיץ שיוצרת החברה מעצם טיבה בינו לבין הנכס. הסתכלות אחרת עומדת לכאורה בסתירה לעקרון הגלום בדיני החברות ולאחריות המוגבלת של בעלי המניות.
ראוי להפנות בהקשרנו למקרה שנדון בת"א 11737/94 עיריית רמת גן נ' איתן ארזי (5.8.96) בו נרשם הנתבע כמחזיק מכוח הסכם שכירות שנמסר לתובעת שעל פיו שכר הנתבע את הנכס בשמו הוא ו/או עבור חברה בע"מ. הנתבע טען כי עוד קודם שנכנס חוזה השכירות לתוקפו, הודיע לעירייה שהשוכר היחיד על פי הסכם השכירות הוא החברה והיא היחידה ששכרה את הנכס והמחזיקה בו (למרות שלדברי העירייה לא קיבלה הודעה זו). לפיכך, טען הנתבע, שלא הייתה עליו כל חובה להודיע על חדילת החזקה בנכס. בית המשפט קבע, כי במצב שבו הנתבע הוכיח שמעולם לא החזיק בנכס הרי שהוא הוא סתר את ההנחה לכאורה הנוצרת כתוצאה מהרישום שלו כמחזיק בספרי העירייה. רישום מוטעה אינו יכול לבסס חזקה של מי שאינו מחזיק, ולכן גם אינו מחייב את מי שרשום כמחזיק להודיע על חדילת חזקה בנכס. נקבע, שאין העירייה מוסמכת לחייב בארנונה את מי שהוכיח כי מעולם לא החזיק בנכס, כמובנו של מונח זה בפקודת העיריות, וזאת גם אם אותו אדם נרשם בטעות כמחזיק בפנקסי העירייה. בית המשפט קבע כי הנתבע עמד בנטל שהוטל עליו והוכיח כי מעולם לא החזיק ולא היה זכאי להחזיק בנכס נשוא התביעה ולכן הרישום בפנקסי העירייה שעל פיו היה הוא המחזיק יסודו בטעות, ואינו מקנה לתובעת זכות תביעה כנגדו. החלטת ערכאת בימ"ש השלום אושרה בבית המשפט המחוזי בע"א 1508/96. זאת ועוד, בית המשפט הנכבד שם ייחס חשיבות לכך, שעל אף שבחוזה השכירות נאמר במפורש שהמשיב שכר את הנכס בשמו ו/או עבור חברה בע"מ, העירייה לא טרחה לבדוק מי בפועל החזיק בנכס, זאת במצב שבו העירייה ידעה על המצאה של החברה בנכס ושהעסק התנהל ע"ש החברה.

11. לאור מסקנתי שהעותר לא היה "מחזיק" כמשמעותו בפקודת העיריות, מתייתר למעשה הצורך לדון בשאר טענות העותר, לרבות בטענתו שהחוב כנגדו התיישן, או כי חלים לגביו דיני השיהוי. עם זאת, אני רואה לנכון להעיר בענייננו: התנהלות המשיבה לצורך גביית החוב - בהתאם להצהרתה ולמסמכים שהיא סיפקה - יוצרים חוסר נחת. לא זו בלבד שמכתב הדרישה הראשון (שהוחזר כלא נדרש) נשלח לעותר לאחר כ-3 שנים מעת התגבשות החוב, אלא שגם לאחר מכן, נשלחו הודעות לכתובת הרשומה בחופית פעמיים נוספות בלבד עד שנת 2009 קרי ב- 21.10.05 ו-30.11.08. אליבא המידע שסיפק העותר בסיכומים (חומר שנמסר לו על ידי המשיבה לאחר הדיון), ההודעה מ-2005 הודבקה על הדלת בדרך של תחליף מסירה, ואילו ההודעה שנשלחה ב-30.11.08 נשלחה לכתובת לא נכונה דהיינו לרח' השחף 17 במקום השחף 26 (נספח 9 לסיכומים). בכל מקרה, בכל אותה תקופה, למרות שהייתה למשיבה אינדיקציה לכאורה לכך שההודעות לא הגיעו ליעדן , לא ניסתה המשיבה לאתר את העותר, לברר האם הוא אומנם מתגורר בכתובת זו, האם אפשר שמישהו אחר מתגורר שם או שמא העותר אינו כלל בארץ. למיותר לומר שבקלות יחסית, באמצעות רישומי משרד הפנים, ניתן היה לגלות העותר אינו מתגורר בישראל. בהמשך, כך מסתבר מאישור מסירה שצורף על ידי העותר לסיכומים (נספח 10), בתאריך 19.6.09 נרשם מפורשות באישור המסירה שהוחזר למשיבה שהעותר אינו נמצא במען וכי הוא מתגורר בחו"ל. למרות זאת, גם בשנים לאחר מכן, המשיכה המשיבה לשלוח הודעות לאותה כתובת בחופית. אומנם, חובה על אזרח לעדכן את כתובתו במרשם האוכלוסין והחזקה בהקשר זה פועלת נגדו, ואולם גם מן הרשות מצופה לנהוג באופן סביר ובהגינות, ולא להמשיך ולפעול כאוטומט מכוח חזקת ההמצאה, כאשר יש אינדיקציה ברורה לכך שהחייב אינו גר בארץ.

12. סופו של דבר, לאור האמור לעיל, אני מקבלת את העתירה ומורה על ביטול הליכי הגבייה שהופעלו נגד העותר.
המשיבה תשלם לעותר הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ תוך 30 יום.

זכות ערעור תוך 30 יום.

המזכירות תשגר פסק הדין לצדדים

ניתן היום, י"ז אב תשע"ו, 21 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.