הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 27604-02-18

לפני
כבוד ה שופטת עמיתה יהודית שטופמן

העותרת
בעת"מ 27604-02-18

העותרים
בעת"מ 31818-02-18

1. מפעלי דינמומטר לבדיקת רכב 1965 בעמ
ע"י ב"כ עו"ד עופר שפירא ואח'

2. דוד זוליכאן ו- 38 אח'
ע"י ב"כ עו"ד עודד שטייף ואח'

נגד

המשיבה

רשות הרישוי – משרד התחבורה והבטיחות בדרכים,
אגף הרכב ושירותי תחזוקה
ע"י פרקליטות מחוז ת"א – אזרחי

פסק דין

נושא העתירה:
לפני שתי עתירות מאוחדות המתייחסות להחלטות המשיבה מיום 14.12.2017 ומיום 1.2.2018 . בהחלטות אלה הוטלה על העותרת 1 התליה בפועל של כתב הרשאה מס' 2300, להפעלת תחנת בדיקה לרישוי כלי רכב למשך חודשיים, וכן הוחלט על התליה על תנאי של כתב ההרשאה לתקופה של חודשיים, למשך שנתיים. במסגרת העתירה מבוקש להורות על בטלות ההחלטה, ולחלופין להורות על בטלות ההתליה בפועל בלבד, או לחלופין להורות כי ההתליה תחול על כתב ההרשאה לבדיקת רישוי אופנועים בלבד .
על פי החלטת כב' סגן הנשיא השופט קובי ורדי, מיום 28.2.18 אוחד הדיון בשתי העתירות, עת"מ 27604-02-18 ועת"מ 31818-02-18.

העובדות העיקריות הרלוונטיות לעתירה, הן כדלקמן:
העותרת בעת"מ 27604-02-18, (להלן: "העותרת 1") היא חברה פרטית המפעילה רשת של מכוני רישוי ובדיקת רכבים. החברה פועלת מזה יותר מיובל שנים, וכיום בבעלותה שלושה מכונים לרישוי ובדיקת רכבים ברעננה, ירושלים ובתל-אביב. המכון בתל-אביב הוא המכון נשוא עתירה זו.

העותרים (עת"מ 31818-02-18 ) (להלן: "העותרים 2") הם עובדיה של העותרת (להלן – " העובדים" או " העותרים") ומצטרפים לסעדים המבוקשים.

במהלך חודשים פברואר – מרץ 2016 ביצעה משטרת ישראל פעילות סמויה שהעלתה כי שני בוחנים במכון העותרת נתנו אישורי כשירות לאופנועים, בלא שהאופנועים נבדקו על ידם.

מיד עם סיום הפעילות ולאור ממצאיה, הוצא כנגד המכון, ביום 29.3.2016, צו סגירה זמני על-ידי משטרת ישראל עד ליום 30.3.2106. ביום 30.3.2016 הוצא צו סגירה זמני לכל פעילות בנושא רישוי ובדיקת אופנועים במכון, עד ליום 4.4.2016 ( נספח 5 לעתירה).

ביום 7.4.2016 הוגש כתב אישום כנגד הבוחנים וכנגד השתדלן ( מאעכר) שפעל איתם. ביום 26.12.2016 הורשעו השלושה במסגרת הסדר טיעון, וביום 19.2.2018 נגזר דינם. על הבוחנים נגזרו 5 חודשי מאסר לביצוע בדרך של עבודות שרות, וחודשי מאסר על תנאי כמו גם קנס כספי ( ת"פ 13954-04-16).

ביום 25.1.2018 נמסרה לעותרת הודעה מפרקליטות מחוז תל אביב ( פלילי) בדבר גניזת התיק כנגדה, בשל חוסר אשמה ( נספח 6 לעתירה).

ביום 5.10.2016 ביצעה המשיבה לעותרת שימוע בעקבות האירועים הנ"ל. פרוטוקול השימוע נמסר לעותרת רק ביום 14.12.2017 ( נספח 10 לעתירה).

באותו מועד, 14.12.2017, נמסרה לעותרת החלטת המשיבה להתלות בפועל את כתב ההרשאה של מכון הרישוי בתל אביב לתקופה של חודשיים, ולהתלות על תנאי את כתב ההרשאה של מכון הרישוי בתל אביב לתקופה של חודשיים למשך שנתיים. כמו כן הוחלט כי תנאי לחידוש כתב ההרשאה בתום תקופה ההתליה בפועל, יהיה בהגשת בקשה מתאימה למשיבה ועמידה בכל דרישות החובה להפעלת מכוני רישוי ( נספח 1 לעתירה).

ביום 25.12.2017 פנתה העותרת למשיבה בבקשה לעיון חוזר ( נספח 11 לעתירה).

ביום 8.1.2018 התקיימה פגישה בין מר דניאל פישר, בעל ההרשאה מטעם העותרת, לבין מר משה ויצמן, מנהל בכיר באגף הרכב במשרד התחבורה, במסגרתה ניתנה למר פישר ההזדמנות להשמיע את טענותיו נגד ההחלטה.

ביום 9.1.2018 פנתה העותרת למשיבה בבקשה לדחות את ביצוע ההחלטה עד להחלטת המשיבה בבקשה לעיון חוזר. ביום 14.1.2018 הוחלט לדחות את ביצוע ההחלטה ב-30 יום ( נספחים 13 ו-14 לעתירה).

ביום 17.1.2018 פנו עובדי המכון למשיבה בבקשה לשינוי החלטתה שכן, לטענתם ולטענת העותרת, אם החלטת ההתליה בפועל לא תשתנה, תאלץ העותרת לפטר את כל עובדי המכון.

ביום 1.2.2018 ניתנה תשובת המשיבה, על-ידי מר ויצמן, בבקשה לעיון החוזר, בה נקבע כי לא נמצא מקום להתערב בהחלטה, שכן מדובר בהחלטה מידתית לאור העבירות שבוצעו. " העבירות נמצאות במתחם העבירות שרשות הרישוי אינה סלחנית לגביהן, ומתקיימות לגביהן אף נסיבות מחמירות מיוחדות ( שני בוחנים, חמישה מקרים שונים לאורך תקופה של כחודש ימים) ואמצעי התיקון כפי שהחליטה הרשות בישיבת השימוע הינו מידתי, ראוי ואף מתחשב" (עמ' 2 להחלטה בבקשה דחופה לעיון חוזר בהחלטה בהליך השימוע, נספח 17 לעתירה).

עוד בטרם התקבלה תשובת המשיבה בבקשה לעיון חוזר הגישה העותרת, ביום 28.1.2018, בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מנהלית. ביום 5.2.2018 אישר כב' סגן הנשיא השופט ד"ר ורדי הארכת מועד להגשת עתירה עד ליום 14.2.2018 .

ביום 13.2.2018 הוגשה העתירה דנן.

טענות הצדדים:
העותרת:
לטענת העותרת, העבירות שביצעו הבוחנים בוצעו ללא ידיעתה או שיתופה של העותרת, ולמרות הפעולות שנקטה למימוש אחריותה על פי כתב ההרשאה, עוד בטרם התגלו העבירות ( סעיף 1 לסיכומי העותרת). עוד טוענת העותרת כי אין למכון כלשהו יכולת למנוע בצורה מוחלטת עבירות פליליות הנעשות על-ידי בוחנים, ו במיוחד במסלול הרישוי לאופנועים שם יכולת הפיקוח והבקרה נמוכים יותר ( סעיף 3 לסיכומי העותרת). העותרת טוענת כי לא נטענה כנגדה כל טענה כי יכולה הייתה לנקוט פעולות כלשהן, שלא נקטה בהן, על מנת למנוע את העבירות שבוצעו ( סעיף 5 לסיכומי העותרת).

העותרת טוענת כי מעשיהם העבריינים של הבוחנים הסבו לה נזקים כבדים, לאחר שהמכון נסגר לתקופה מצטברת של 7 ימים ( יומיים באופן מלא וחמישה ימים באופן חלקי) בשל חקירת המשטרה, ובמקביל נפגע המוניטין של העותרת. עוד טוענת העותרת כי נקטה שורה של צעדים, מיד לאחר האירוע, על מנת למנוע הישנות של מקרים דומים בעתיד. בין היתר גייסה מנהל מקצועי נוסף, וקבעה כי נדרשות חותמות של שני בוחנים במבחן הרישוי לאופנועים ( סעיפים 10–11 לסיכומי העותרת). העותרת טוענת כי אין להטיל עליה אחריות למעשיהם הפליליים של הבוחנים, וזאת מאחר שפעולת הבוחנים הייתה לתועלתם האישית בלבד, ובניגוד לאינטרס של העותרת. יתרה מכך, לטענת העותרת על פי החוק והפסיקה אם פעולות העובד אינן מטיבות עם המעביד, אין להטיל אחריות על המעביד, ככל שזה לא ידע על הפעולות ונקט בכל הפעולות האפשריות להבטחת שמירת החוק ( סעיפים 12–17 לסיכומי העותרת). לטענת העותרת, בענייננו, פעלה העותרת בהתאם לדין ובהתאם לנהלי המשיבה, ונקטה בכול הפעולות הסבירות למניעת עבירות.

עוד טוענת העותרת כי הותרת החלטת המשיבה על כנה, תגרום פגיעה בלתי מידתית בחופש העיסוק של העותרת ועובדיה. לטענתה, הפגיעה בחופש העיסוק אינה נעשית לתכלית ראויה, שכן אין תועלת בהטלת סנקציה על העותרת, משזו פעלה כדין ובהתאם לנהלי המשיבה (סעיף 20–23( א) לסיכומי העותרת). כמו כן, טוענת העותרת כי הפגיעה בחופש העיסוק אינה מידתית, ומפלה את העותרת מול מכונים אחרים, שכן בניגוד למקרים אחרים שציינה המשיבה, כנגד העותרת לא עמדה התליה על תנאי של כתב ההרשאה וכלל לא נערך לה שימוע על-ידי המשיבה ב-11 השנים האחרונות ( סעיף 23( ב) לסיכומי העותרת). עוד טוענת העותרת בעניין זה כי העונש שהוטל על העותרת הוא קיצוני בחומרתו, בי חס לעונשים הנהוגים על-ידי המשיבה, ובמיוחד למכון שאין כנגדו תלונות נוספות והתליה על תנאי ( סעיפים 26–34 לסיכומי העותרת; עת"מ ( מינהליים ת"א) 24294-01-17 היימן - מכון לרישוי (1990) בע"מ נ' מדינת ישראל- רשות הרישוי במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים ( פורסם בנבו, 27.02.2017) (להלן: " עניין היימן"); עת"מ ( מינהליים ת"א) 25205-09-16 מכון רישוי "עד הלום" - משה ביטון נ' משרד התחבורה ( פורסם בנבו, 09.04.2017) (להלן: " עניין עד הלום"); עת"מ ( מינהליים ת"א) 53230-03-17 אייל מכונים מסחר ושירותים בע"מ נ' משרד התחבורה/אגף הרכב (להלן: "עניין אייל מכונים" ) ( פורסם בנבו, 24.04.2017)).

עוד טוענת העותרת כי נפלו פגמים בפרוטוקול השימוע, אשר לטענת העותרת היה "חסר ופגום", ולא שיקף את טענות העותרת נכונה ( סעיף 39 לסיכומי העותרת).

בנוסף טוענת העותרת כי הזמן הרב שחלף ממועד ביצוע השימוע ועד קבלת ההחלטה על-ידי המשיבה מהווה שיהוי ניכר המצדיק, לכשעצמו, את ביטול החלטת המשיבה ( סעיפים 37–38 לסיכומי העותרת).

העותרים 2 מצטרפים, כללית, לטענת העותרת ,1 וטענתם העיקרית היא כי ההתליה בפועל בנסיבות העניין אינה סבירה ואיננה מידתית, ופגיעתה בעובדי העותרת, אשר יישארו ללא פרנסה , היא פגיעה קשה ביותר.

המשיבה:
המשיבה טוענת כי אחריותה של העותרת, החולשת על עבודת הבוחנים המועסקים אצלה, קרובה לאחריות מוחלטת, וכי הדין אינו מטיל על המשיבה חובת הוכחה בדבר ידיעתו של המכון על העבירות המבוצעות בחצריו. כמו כן, טוענת המשיבה כי בידיה ראיות מנהליות מספיקות לקבלת ההחלטה, כפי שהתקבלה ( סעיף 4 לסיכומי המשיבה).
לטענת המשיבה, עולה מהודאתו של אחד הבוחנים, כי הוא פעל במרמה במשך כ-18 חודשים, בין פעם לפעמיים בחודש. עצם עובדה זו מצדיקה הטלת אחריות על המכון, אשר במשך תקופה ארוכה לא הצליח למנוע את ביצוע העבירות ( סעיפים 7–8 לסיכומי המשיבה). המשיבה סבורה כי לא ניתן לאפשר התליה של מסלול האופנועים בלבד, שכן חומרת האישומים חייבה נקיטת אמצעי תיקון שישקף את החומרה הרבה שבה רואה המשיבה את העבירות ( סעיף 9 לסיכומי המשיבה).

המשיבה טוענת כי טענת העותרת בדבר היעדר אחריות מצדה, תוך התבססות על מקורות מדיני הנזיקין ודיני העונשין, נדחו כבר בעבר, ואין לקבלם ( סעיף 10 לסיכומי המשיבה). בכתב ההרשאה שניתן לעותרת נכתב במפורש כי הרשות רשאית להתלות או לבטל לצמיתות את כתב ההרשאה אם המכון, או מי מעובדיו נתן, קיבל או הציע שוחד. כמו כן גם במקרה של רשלנות מקצועית ניתן להתלות או לבטל את כתב ההרשאה. בנוסף, קובע כתב ההרשאה כי בעלי המכון ומנהליו יהיו אחראים באופן ישיר לכל נזק שיגרם עקב פעולות או מחדלים של המכון ( סעיף 16 לסיכומי המשיבה). לטענת המשיבה, כעולה מכתב ההרשאה, העותרת אחראית לכל פעולה שמבצעים עובדי, ועליה האחריות לוודא כי הפעולות מתבצעות בהתאם לנהלים. כשל של מי מהבוחנים הוא גם כשל של העותרת ( סעיפים 17–19 לסיכומי המשיבה).

לטענת המשיבה, החלטת ההתליה היא מידתית, והיא ניתנה לאור חומרת המעשים תוך התחשבות בעברו של המכון ( סעיף 11 לסיכומי המשיבה). עוד טוענת המשיבה כי כבר ב-2015 נמצאו ליקויים בעבודת העותרת. המשיבה מצרה על פיטורי העובדים של העותרת אם יהיה הכרח בכך בשל התליית כתב ההרשאה. יחד עם זאת, טוענת המשיבה, כי באיזון בין האינטרסים הכלכליים של העותרת ושל עובדיה, לבין שמירה על ביטחון הציבור מעדיפה המשיבה, כראוי וכדין , את טובת הציבור ( סעיפים 22–25 לסיכומי המשיבה). המשיבה סבורה כי הפגיעה הנטענת בחופש העיסוק של העותרת ועובדיה היא בהתאם לפסקת ההגבלה ( סעיף 2 לסיכומי המשיבה).

המשיבה דוחה את טענת השיהוי ואי ההסדרים בשימוע שנערך. לטענתה אין בשיהוי בקבלת החלטה כדי לבטל את מעשיה ואחריותה של העותרת ( סעיף 31 לסיכומי המשיבה).

דיון והכרעה:

בפני עתירות מאוחדות כנגד החלטת המשיבה להתלות בפועל למשך חודשיים, את כתב ההרשאה להפעלת מכון רישוי שניתן לעותרת.
אציין מיד כי המשיבה העלתה טענות שונות כנגד עתירת העותרים 2, עובדי העותרת 1, כגון שיהוי, מעמד ועוד. אולם , לאור התוצאה אליה הגעתי סבורה אני כי אין מקום וצורך לדון בטענות אלה בנפרד.

לא יכול להיות חולק כי המעשה שהוביל להתליית כתב ההרשאה, מתן אישור כשירות לאופנועים ללא בדיקתם, הוא מעשה חמור ביותר המסכן את הציבור. כמו כן, אין חולק כי המעשה נעשה על-ידי שני בוחנים אשר הועסקו במכון, אך ללא ידיעת בעלי המכון או מנהליו. עניינם של הבוחנים נדון בהליך פלילי, במסגרתו הורשעו בהתאם להודאתם, ונגזרו עליהם עונשי מאסר בפועל, לביצוע בדרך של עבודות שירות וכן עונשי מאסר על תנאי.
ענייננו בעתירה דנן הוא האם צעדי התיקון שננקטו נגד העותרת סבירים ומידתיים, ביחס לאחריות העותרת.

תשתית נורמטיבית
תקנה 273 ל תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן – " התקנות") קובעת כי:

"(א) המבקש רשיון רכב או חידושו יביא את הרכב למשרד רשות הרישוי שאליו הגיש את הבקשה או לתחנת בדיקה שאישרה רשות הרישוי או למקום אחר שתורה רשות הרישוי ובמועד שתורה.
(ב) הרכב ייבדק וייבחן על ידי בוחן או על ידי מעבדה מוסמכת, כפי שתורה רשות הרישוי כדי לברר אם נתקיימו בו כל התנאים שנקבעו ואם הינו ראוי לשימוש."

מכוח תקנה זו נותנת המשיבה כתבי הרשאה להפעלת מכוני רישוי וכבר נקבע בפסיקה כי:

"התכלית של תקנה 273 הינה שמירה על תקינות כלי הרכב במדינה, שמא אי תקינות הרכב תסב פגיעה במשתמשים בדרך, וחלילה אובדן חיי אדם. כל פעולה מינהלית שנעשית לצורך ביצוע תקנה 273, לרבות מתן הרשאה לניהול תחנת בדיקה על-ידי גורם פרטי ( ראה תקנה 273( א)), צריכה לשוות נגד עיניה השגת תכלית זו." ( בג"צ 1064/94 ‎קומפיוטסט ראשל"צ 1986 בע"מ‎ ‎נ' שר התחבורה, פ''ד מט(4) 808).

בהתאם לתקנה 4( א) הסמכות למתן האישורים מצוי בידי הרשות המוגדרת בסעיף 1 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים ( מוסכים ומפעלים לכלי רכב), תש"ל-1970:

"הרשות רשאית, לפי שיקול דעתה, לתת תעודה או לסרב לתתה, לחדשה או לסרב לחדשה, ורשאית היא להתנות בה תנאים, להוסיף עליהם או לשנותם, בדרך כלל או לסוג מסויים או למקרה מיוחד, להגביל את תקופת תקפה, להתלותה ולבטלה, זולת אם יש בפקודה או בתקנות אלה הוראה אחרת."

תקנה 8 קובעת חובת עמידה בתנאי הרישיון שניתנו על-ידי הרשות:

"מי שניתנה לו תעודה חייב למלא אחרי התנאים או ההגבלות הכלולים בה, ולא ישתמש בה אדם אלא בהתאם לתנאים או ההגבלות כאמור."

כאן המקום להזכיר כי ככל החלטה של רשות מנהלית גם החלטת המשיבה מן הדין שתהא ה חלטה סבירה ומידתית, בהתאם לכללי המשפט המנהלי. בית המשפט אינו " רשות רישוי עליונה" ולכן לא ישים עצמו במקום הרשות ולא יחליף את שיקול דעתה, אלא יבחן האם החלטת הרשות נמצאת במתחם הסבירות המתאים ( בר"מ 6432/09 ירדן טל נ' משרד התחבורה – אגף הרישוי ( פורסם בנבו, 31.8.2009)). כדברי כב' השופטת שטרסברג-כהן:

"בעיקרו של דבר, אין בית-המשפט ממיר את שיקול-דעת הרשות התכנונית שהחלטתה עומדת למבחן בשיקול-דעתו. היקף הביקורת שעל בית-המשפט להפעיל מתמצה בבדיקה אם החלטת מוסד התכנון נתקבלה ללא משוא פנים, בלא הפליה, תוך שקילת השיקולים הרלוונטיים בתום-לב וללא שיקולים זרים, ואם מצויה היא בתחום הסבירות" (ע"א 1805/00 מחצבות כנרת ( שותפות מוגבלת) נ' משרד התשתיות, פ''ד נו(2) 63).

החלטת הרשות
החלטות המשיבה נשוא העתירה הן ההחלטה מיום14.2.2017 , לפיה הוחלט על התלייה בפועל של כתב ההרשאה של העותרת, כמו גם התלייתו על תנאי, והחלטת המשיבה מיום 1.2.2018 , בבקשה לעיון חוזר, שבה הוחלט להותיר את ההחלטה המקורית על כנה.

אתחיל ואומר כי החלטת רשות הרישוי מקיפה , מפורטת ומנומקת היטב. יחד עם זאת, כאמור, בית המשפט נדרש לבחון את סבירות החלטת הרשות ואת מידתיות הצעד שננקט. בהקשר זה בחינת סבירות ההחלטה מתמקדת באיזון שבין האינטרסים המתנגשים, ובחינת המידתיות בוחנת האם האמצעי שננקט הוא המתאים. ראו דברי כב' המשנה לנשיא ( כתוארו אז) אהרון ברק:

"סבירות היא תהליך הערכתי, הקשור קשר הדוק בתורת האיזון... עילת המידתיות צועדת צעד אחד נוסף. היא מניחה איזון ראוי בין הערכים המתנגשים. היא בוחנת אם האמצעי שננקט להגשמת אותו איזון הוא מתאים." (בג"צ 3477/95 ‏ בן-עטייה ואח'‏‎ ‎נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פ''ד מט(5) 001).

בענייננו, סבורה אני כי החלטת המשיבה מצויה במתחם הסבירות המתאים. במקרה דנן האיזון הנדרש הוא בין שמירה על ביטחון הציבור, על-ידי הקפדה על נהלי המשיבה ומתן אישור שנתי אך רק לכלי-רכב העומדים בבדיקת תקינות, אל מול פגיעה בעותרת ובעובדיה בשל סגירת המכון לתקופה של חודשיים זאת בצד פגיעה בחופש העיסוק של בעלי המכון ועובדיו, כפי שבא לידי ביטוי בהחלטת המשיבה מיום 14.12.2017. יצויין כי מקובלות עלי מסקנות המשיבה ונימוקיה לפיהן המדובר בהפרות חמורות, המחייבות נקיטת צעדי תיקון גם מול העותרת, ואין להסתפק רק בענישת הבוחנים.

"על בסיס כל האמור, אני סבור כי מצבו של מכון הרישוי, כפי שעולה מתמונת הליך שימוע זה, ובעיקר מחומרת המעשים והסכנה אשר נשקפה למשתמשי הדרך כתוצאה מפעולותיהם של בוחני המכון אשר בגינן הוגשו כנגדם כתבי אישום ואף הורשעו כאמור לעיל, מחייב לנקוט באמצעי תיקון משמעותי הן כלפי בעל המכון והן כלפי המנהל המקצועי" (עמ' 8 החלטה בהליך השימוע בעניין מכון רישוי דינמומטר ת"א, נספח 1 לעתירה).

כך, מקובלים עלי נימוקי המשיבה לפיהם לעותרים קמה אחריות מכוח כתב ההרשאה לביצוע פיקוח על עבודת הבוחנים, וכי קמה להם גם אחריות " שילוחית" מתוקף סעיפים 9( ה), 10 ו-15 לכתב ההרשאה ( שם, עמ' 5–6).
מידתיות
לאחר שנראה כי החלטת המשיבה נמצאת במתחם הסבירות, יש לבחון את מידתיות אמצעי התיקון שהחליטה המשיבה לנקוט כנגד העותרת, והוא התלייה בפועל של כתב ההרשאה לתקופה של חודשיים. המשיבה סבורה כי המדובר בהחלטה מידתית, לאור חומרת המעשים תוך התחשבות בעבר המשיבה, ובפגיעה בחופש העיסוק שלה ושל עובדיה. העותרת טוענת כי מדובר באמצעי לא מידתי, המפלה אותה לרעה ביחס לאמצעים שננקטו כנגד מכונים אחרים.
סבורה אני כי יש לקבל את טענת העותרת בעניין זה, וכי אמצעי התיקון של התליית כתב ההרשאה בפועל למשך חודשיים אינו מידתי, בנסיבות העניין.
עיון במקרים דומים לענייננו, שעליהם גם מסתמכת המשיבה בהחלטתה ובטענותיה בפני, מלמד כי אמצעי התיקון שננקט כנגד העותרת בעניין זה אכן מפלה אותה לרעה ביחס למקרים אחרים.
כך בעניין היימן דובר על מקרה של מכון רישוי שהואשם בתשעה מקרים של ליקויים שונים, שבגינן הוחלט לנקוט כנגדו התלייה של 12 חודשים בפועל, שצומצמו ל-9 חודשים על-ידי בית המשפט. לצד הליקויים הללו נקרא המכון לחמישה שימועים קודמים.
כך התייחס כב' השופט ברנר להתנהלות המכון במקרה זה:
"עינינו הרואות: המאפיין לכל אותם תשעה אירועים הוא הפרה קשה ושיטתית של נוהלי רשות הרישוי, המביאה לידי כך שהמכון מאשר פעם אחר פעם את כשירותם של רכבים שלא היו אמורים לעבור את מבחן הכשירות, מה שגורם לכך שרכבים שמסכנים את ציבור המשתמשים בדרכים, נוסעים בכבישי ישראל תחת אישור כשירות שהנפיק להם המכון. מאפיינים נוספים של האירועים הם פעילות חריגה במתן אישורי כשירות מחוץ לשעות העבודה הרגילות של המכון; חוסר שליטה מוחלט של מנהל המכון בעובדיו; ולבסוף, התנערות של המכון מאחריותו למחדלים של עובדיו, והטלת האחריות הבלעדית לתקלות על שכמם.
חשוב לציין כי גם לאחר השימוע, ולמרות שניתן היה לצפות מהמכון כי ישנה בעקבותיו את התנהלותו הכושלת, בבחינת מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין, הרי שהמכון שב ונכשל בלא פחות משישה מקרים חדשים.
...
ודומה שלא היה אח ורע למכון רישוי דוגמת המכון הנוכחי, שבאופן שיטתי, פעם אחר פעם, נתפס בקלקלתו בשורה של כשלים חמורים ביותר, היוצרים סכנה של ממש לציבור המשתמשים בדרכים. מדובר במכון שזומן לשישה שימועים בשנים האחרונות ולא תיקן את דרכיו, למרות התליות קצרות מועד שהוטלו עליו." (שם, פסקה 14–15, 21).

בעניין עד הלום דובר על מכון רישוי שזומן לשימוע בעקבות ארבע מקרים של ליקויים שונים, והוחלט לנקוט כנגדו התלייה בפועל של שישה חודשים שצומצמו על-ידי בית המשפט לשלושה חודשים. גם במקרה זה זומן המכון למספר שימועים לפני ההליך נשוא פסק הדין, ועבר ארבע שימועים בחמש שנים שקדמו למקרה, שבשלושה מהם הוחלט לנקוט כנגדו עונשי התלייה בפועל. כב' השופטת צפת הגדירה את מכון הרישוי כך:
"הרושם העולה מהתנהלות העותרים הוא כי אינם מפנימים את חשיבות הנהלים ואף מגלים זלזול כלפיי " ליקויים מנהליים" או " ליקויים בטיחותיים מינוריים". אין לקבל זלזול בנהלים - קלה כבחמורה - אשר הפרתם עלולה לעלות בחיי אדם. לעותרים אין כל שיקול דעת לעניין זה והם מחוייבים לציית לנהלי המשיבה ולהקפיד לנהוג על פיהם. מעבר לאמור אינני סבורה כי מדובר בליקויים מנהליים או מינוריים...
רצף השימועים בעבר כמו גם הנוכחי מצביע על דפוס של הפרות וליקויים החוזר על עצמו, ומעיד על התנהלות בלתי תקינה" (שם, פסקה 23, 25).

בעניין אייל מכונים דובר על מכון רישוי שהוטלה עליו התלייה על תנאי בשל ליקויים קודמים, ההחלטה ניתנה בגין שמונה ליקויים שביצע במקרים שונים, בנוסף למקרה של בוחן שנתן אישור רכב ללא בדיקת הרכב, בדומה לענייננו. בשל ליקויים אלה הוחלט להפעיל את תנאי התליית כתב ההרשאה למשך שלושה חודשים ולהוסיף חודש ימים על עבירת הבוחן. כב' השופטת רחל ברקאי קבעה כי:

"החלטת הרשות גופה סבירה ועניינית נוכח חומרת הליקויים שנתגלו בפעילות העותרת, והכל במקבץ האירועים, שתחילתם בהחלטה הקודמת שניתנה במסגרת השימוע הראשון, שעניינה התליה על תנאי של כתב ההרשאה של העותרת, לשלושה חודשים, ואחריתה ליקויים חדשים שנמצאו בפעם השניה, הדומים לליקויים שנמצאו בבדיקה הראשונה, ונסיבות חמורות של בוחן המכון אשר חטא ברישוי רכב על אף כשל בטיחותי, בנסיבות של קבלת שוחד, נסיבות חמורות שאין העותרת יכולה להתנער מהן מקום שהאירוע מתרחש תחת ניהולה." (שם, פסקה 10).

המסקנה העולה מכל המקרים הללו היא כי המדובר במכוני רישוי אשר ננקטו כנגדם אמצעים קודמים של התלייה בפועל או שהייתה תלויה ועומדת כנגדם התלייה על תנאי. המדובר במכוני רישוי אשר באופן שיטתי חרגו מנהלי המשיבה, וכי צעדי אכיפה קודמים של עונשי התלייה קצרים לא הועילו, ולכן היה צורך להעצים את עונשי ההתליה. אין זה המצב בענייננו.

כנגד העותרת לא ננקט כל שימוע בחמש השנים שקדמו לאירוע נשוא הליך זה, לפי גרסת המשיבה ו-11 שנים לפי גרסת העותרת. מכול מקום, אין חולק כי כנגד המכון לא עמד כל עונש התלייה על תנאי וכי בשום שלב לא ננקטה כנגדו התלייה בפועל. לא ניתן להתעלם מאחריות המכון לבקרה על פעילות הבוחנים הפועלים בו, אך בניגוד למקרים האחרים לא נטען לרשלנות מצד העותרת בליקויים אחרים, מלבד העבירות שביצעו הבוחנים שהורשעו.

בנסיבות אלו סבורה אני כי התלייה בפועל כנגד העותרת איננה עומדת במבחני המידתיות. ייתכן ומדובר באמצעי מתאים להשגת הרתעה כנגד מכון רישוי ותיקון דרכיו באופן כללי, אך בנסיבות ענייננו הראתה העותרת כי נקטה צעדים רבים למניעת הישנות עבירה נוספת כגון זו שבוצעה, עוד בטרם ננקט כנגדה כל אמצעי ( סעיף 26 לעתירה) נראה, איפוא, כי כבר הושגה התכלית שבבסיס אמצעי התיקון.

בנסיבות ענייננו סבורה אני כי הפגיעה בעותרת ועובדיה תהא קשה מאוד, ללא תכלית ברורה. על אף שהמדובר בעבירות קשות, אין מדובר במכון " המועד לפורענות" ולכן ביחס לעותרת, בנסיבות הספציפיות של מקרה זה, מדובר באמצעי חמור יתר על המידה. זאת גם בהשוואה למקרים קודמים, כאמור, שם ננקטו אמצעים חמורים כגון דא רק נגד מכוני רישוי שנכשלו במספר רב של ליקויים, וננקטו כנגדם מספר אמצעי תיקון בעבר, שלא צלחו.

סוף דבר:

החלטת המשיבה להתלות בפועל את כתב ההרשאה של העותרת, תצומצם לכתב ההרשאה
בהתייחס לאופנועים בלבד.

תקופת ההתליה בפועל, למעט ההרשאה המתייחסת לאופנועים, תהא גם היא על תנאי , וזאת לתקופה של שנתיים.

שאר רכיבי החלטת המשיבה יוותרו בעינם.

אין צו להוצאות וכול צד יישא בהוצאותיו .

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ל' חשוון תשע"ט, 08 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.