הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 27378-12-19

לפני
כבוד השופט הבכיר אליהו בכר

עותרת

יהודית ברנדשטטר
ע"י ב"כ עו"ד חיים ברנדשטטר ו/או אסף גיטליס

נגד

משיבה

רשות מקרקעי ישראל
ע"י ב"כ עו"ד איריס גילברג-יודשקין
מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)

פסק דין

לפניי בקשה לסילוק על הסף של העתירה, בהעדר סמכות עניינית.
רקע
עניינה של העתירה במקרקעין בגוש 6332 חלקה 129 ברמת השרון בשטח של כ-10 דונם (להלן: "המקרקעין"). המקרקעין נמצאים בבעלות המשיבה – רשות מקרקעין ישראל (להלן גם: " רמ"י"), והעותרת בעלת זכויות על פי הסכם ב-25% מהמקרקעין כיורשת . ביום 8.1.2015 הוגשה תוכנית רחבת היקף לדיור רש/1084 מכוח החוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד – 2014 (להלן: "התוכנית" ו-"חוק הותמ"ל" בהתאמה ), התוכנית אושרה בינואר 2018. המקרקעין מושא העתירה כלולים בתוכנית ומהווים קרקע להשבה , כשייעודם החקלאי שונה.
בהתאם להוראות חוק הותמ"ל, הציעה רמ"י לעותרת להתקשר עימה בהסכם השבה, כשבמסגרתו נקבע פיצוי בסך של כ-530,000 ₪, שיקוזז נגד דמי שימוש חורג שחייבת העותרת לרמ"י בגין שימוש שנעשה במקרקעין בחריגה מהסכם ההרשאה, על פי שומה שערכה רמ"י. העותרת סירבה לחתום על הסכם ההשבה הכולל את החוב לרמ"י, כמו כן העלתה העותרת טענות לגופו של גובה החוב, והצדדים ניהלו ביניהם תכתובות בעניין. במסגרת התכתובות, הובהר לעותרת שלא ניתן לבצע שינוי בהסכם אך ניתן להגיש השגה על שומת החוב , וכן הופחתה שומת דמי השימוש לסך של כ-900,000 ₪. גם לאחר ההפחתה, המשיכה העותרת לטעון לגבי גובה החוב, וכן עמדה על שינוי ההסכם כך שירשם בו שחתימתה על ההסכם לא תהווה הודאה בחוב הנטען, והמחלוקת תועבר להכרעה שיפוטית. הרשות סירבה לשינוי המוצע. משלא נחתם הסכם השבה מוסכם, ביום 5.11.2019 נחתם צו העברת זכויות לגבי קרקע להשבה לפי סעיף 29ד לחוק הותמ"ל . יצוין כי בהתאם לסעיף 29ג לחוק הותמ"ל , ככל שבעל הזכויות בקרקע חותם עם הרשות על הסכם השבה, הוא זכאי לתמריץ מיוחד כפי שנקבע בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל, ובכלל זה תשלום פיצוי ו זכות לקנות מגרש בתחום התוכנית בפטור ממכרז.
העותרת הגישה את העתירה דנן ובה מבוקש לבטל את צו העברת הזכויות ולאפשר לעותרת לחתום על הסכם ההשבה הכולל את השינוי המבוקש - קרי ללא הודאה בחוב לרשות, כך שתוכל העותרת לזכות במלוא התמריצים המגיע ים מכוח הוראות החוק. נ טען בין היתר, שדמי החכירה ששילם אביה בשנת 1975 היו בסך שוויים הריאלי של המקרקעין (120,000 ל"י) כקרקע פרטית , השווה כיום כ-14 מיליון ₪, והעותרת זכאית לפיצויי הפקעה ריאליים, אלא במצב שנוצר המקרקעין למעשה מולאמים ללא פיצוי. העותרת טענה כי סירוב רמ"י לחתום על הסכם ההשבה עם השינוי המבוקש על ידה הוא בלתי סביר ובלתי מידתי, ומשמעותו שרמ"י כופה על בעלי הזכויות לשאת בסכום עתק בשל שימוש חורג שנעשה במקרקעין ללא הסכמתם על ידי צד שלישי, ובאופן שמותיר אותם ללא פיצוי – ואף בחוב ענק לרמ"י, ומעמיד אותם במצב של הפסד זכויותיהם. נטען שרמ"י אינה מוסמכת לקשור בהסכם ההשבה בין חוב דמי השימוש ובין הפיצוי, וכי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד. עוד נטען שהעותרת לא חבה בתשלום דמי שימוש, בין היתר כי השימוש בוצע על ידי צד שלישי, ללא רצונה של העותרת ומבלי שהיא נהנתה מהשימוש.
הבקשה לסילוק על הסף
לטענת רמ"י, יש לסלק את העתירה על הסף מטעמים של חוסר סמכות עניינית. נטען כי סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 (להלן: " החוק"), קובע כי ניתן להגיש עתירה נגד החלטה של גוף המנוי בתוספת הראשונה ובעניין המנוי בתוספת הראשונה. נטען כי ניתן להגיש עתירה נגד רמ"י רק בעניינים המנויים בפרט 59 לתוספת, וכי העניין מושא העתירה – צו השבה והסכמי השבה מכוח חוק הותמ"ל – אינו מנוי בתוספת הראשונה ולפיכך לא ניתן לתקוף אותו בבית משפט זה. נטען, כי עסקינן בסכסוך כספי שאין מקומו בבית המשפט המנהלי.
בתגובה טענה העותרת כי לבית המשפט סמכות לפי פרט 10 לתוספת הראשונה לחוק – ענייני תכנון ובנייה לרבות לפי חוק הותמ"ל, ולחילופין לפי פרט 59 לתוספת הראשונה לחוק מעת שמדובר בהקצאה ראשונית של חלקת העותרת לאחרים. לחילופין, התבקש להעביר את העתירה לבג"ץ בהתאם לסעיף 6 לחוק, שכן מדובר בעניין בעל חשיבות מיוחדת – הפקעת קניין בשל מחדל להודות בחוב. נטען כי אין מדובר בסכסוך כספי, אלא שמבוקש ביטול צו המפקיע את המקרקעין ללא פיצויים , ועניינה של העתירה הוא סמכותה של רמ"י להתנות את החתימה על הסכם ההשבה בהודאת העותרת בחוב.
בתשובה לתגובה נטען כי אין עסקינן בתקיפה של תוכנית או של עצם ההכרזה על הקרקע כמתחם מועדף, אלא תקיפה של הסכם ההשבה וניסוחו, ולפיכך אין עסקינן בתקיפת החלטה מנהלית ובפרט בענייני "תכנון ובנייה". נטען כי גם אם אין מדובר בסכסוך כספי בלבד, רמ"י פעלה במקרה דנן בכובעה האזרחי כבעלת הקרקע ולא כרשות תכנונית או בכובעה המנהלי, וכי המחלוקת בין הצדדים נוגעת למישור ההסכמי של ניהול המקרקעין, ולפיכך שיקול הדעת שהופעל הוא חוזי-אזרחי. מטעם זה נטען גם אין מקום להעברת הדיון לבג"ץ, וכי מכל מקום נסיבות העניין דנן אינן מצדיקות העברה על פי סעיף 6 לחוק. למעלה מן הצורך נטען כי אין מדובר בהפקעת קניין פרטי כנטען, אלא בהשבה מקרקעין השייכים לרמ"י מכוח הסדרים שבדין.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי להורות על סילוק העתירה על הסף.
סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים קבועה בסעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים. על פי הסעיף, על מנת שבית המשפט המנהלי יקנה סמכות, יש צורך בקיומם של שני תנאים – (1) הרשות או הגוף שהחלטתם נתקפת מנויים בתוספת הראשונה לחוק ו-(2) העניין מנוי בתוספת הראשונה לחוק. על פניו, העותרת לא הצליחה להוכיח מה מקור סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בענייננו, אין מדובר בעניין תו"ב (פרט 10 לתוספת הראשונה) ואין מדובר בהקצאה ראשונית של מקרקעין (פרט 59 לתוספת הראשונה). בהעדר מקור סמכות שבחוק, דין העתירה סילוק על הסף ( להרחבה ר' עת"מ (מינהליים ת"א) 25748-04-19 נכסי חלקות 27 26 בגוש 7096 בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל ( 2.7.2019), אליו הפנתה המשיבה).
גם מזווית אחרת, השאלה המרכזית שעולה בעתירה היא האם רמ"י הייתה מוסמכת להתנות את החתימה על הסכם ההשבה בקיזוז חובה הנטען של העותרת לדמי שימוש. לטענת רמ"י, החלטה זו נעשתה בכובעה האזרחי כבעלת המקרקעין, ומדובר בעניין חוזי-אזרחי. יודגש כי העותרת אינה מתנגדת להוראות התוכנית ולהשבת המקרקעין, ומטרת העתירה היא לאפשר לה להשיא את השווי הכספי והתמריצים שתקבל תמורת זכויותיה – כך ש תחשב כמי שחתמה על הסכם ההשבה במועד, על אף שרמ"י סירבה לשינוי המבוקש בהסכם. מקובל עלי כנטען על ידי רמ"י, כי עניינ ו של הסכסוך בין הצדדים הוא חוזי, והמשיבה במקרה דנן פעלה בכובעה האזרחי-מסחרי כבעלת המקרקעין.
משאלו פני הדברים, מצאתי לסלק את העתירה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. יצוין כי אין מניעה שהערכאה האזרחית המוסמכת תידרש גם לטענות "מינהליות" (ר' בג"ץ 11/17 פחלייב נ' ועדת ההשגות של רשות מקרקעי ישראל, פס' 7 (15. 3.2017)).
הדיון הקבוע מבוטל.

ניתן היום, י"א שבט תש"פ, 06 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.