הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 27369-05-15

לפני:
כבוד השופט מאיר יפרח

העותרים:

המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן , ע.ר.
הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן
בלנטפורט – ניהול והשקעות בע"מ

נגד

המשיבים:

  1. ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ובניה
  2. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה-מחוז תל אביב
  3. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן
  4. אביבה קין
  5. אסתר כהן
  6. עו"ד ארז אהרוני (פורמלי)
  7. עו"ד יהונתן משולם (פורמלי)
  8. עו"ד מרדכי גלוסקה (פורמלי)
  9. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ
  10. בלנטפורט - ניהול והשקעות בע"מ
  11. לאומי קארד בע"מ

פסק דין

כללי
העתירות שלפניי מבקשות לתקוף את החלטת וועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ובנייה מיום 19.2.15. הסעד המבוקש על ידי העותרים (הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת גן; בלנטפורט ניהול השקעות בע"מ; המרכז האקדמי למשפט ולעסקים) הוא ביטול ההחלטה ואישור תוכנית רג/1203 במתכונת כפי שאושרה על ידי וועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, תל אביב – יפו בשנת 2006.

עיקרי ההחלטה
עיריית רמת גן הייתה הבעלים של חלקת מקרקעין ברמת גן (חלקה 43 בגוש 6204). היא התקשרה בהסכם קומבינציה עם חברת ליר אור, אשר בעקבותיו נותרו בידי העירייה 25% מן הזכויות בחלקה. חברת ליר אור התקשרה בהסכם גם עם הבעלים של חלקה סמוכה (חלקה 229 בגוש 6204). על שתי החלקות ניתן היה להקים 2 מבנים: האחד – בן 9 קומות והשני – בן 6 קומות, שביניהם ככר בשטח של כ-450 מ"ר. בפועל, חברת ליר אור הקימה על החלקות מבנה החורג מן ההיתר שניתן לה.

חריגה זו התבטאה לפחות בנושאים אלה: מספר המבנים (מבנה אחד במקום שניים); מספר הקומות (סה"כ נבנו 9 קומות); שטח הבנייה (בנייה של יותר מכפל השטח נושא ההיתר); קווי הבנייה (ראו כתב האישום בעמ"ק (ר"ג) 1003/01, נספח י"א לעתירת הוועדה המקומית). הבניה בוצעה במהלך השנים 1999 – 2001, אך חברת ליר אור לא השלימה העבודות, לפי שנקלעה להליכי חדלות פרעון וזכויותיה נמכרו לחברת בלנטפורט ביום 19.7.05 (פש"ר (מחוזי ת"א) 2362/99).

בשנת 2000 הוגשה תוכנית רג/1203 (נספח ה' לעתירת הוועדה המקומית). אין חולק כי תוכנית זו נועדה להכשיר את חריגות הבנייה על ידי איחוד שתי החלקות, קביעת זכויות הבנייה במגרש המאוחד (לרבות המרת הבנייה משני בניינים נפרדים לבניין אחד; שינוי קווי הבניין); התרת שימושים חדשים וחלוקת הזכויות מחדש בין העירייה לבין הבעלים הפרטיים.
כאן המקום להדגיש כי על פי האמור בתוכנית רג/1203, המצב המותר (היינו: זה שבנייתו הותרה על פי התוכניות הקיימות) הוא בנייה בשטח של 10,180 מ"ר (שטח עיקרי ושטח נלווה, הן מעל והן מתחת לפני הקרקע)) ואילו המצב המוצע (לאמור: המצב הקיים בשטח בפועל), הוא בנייה בשטח כולל של 22,326 מ"ר (לאמור: 12,146 מ"ר יותר מן השטח שבנייתו הותרה לחברת ליר אור).

תוכנית רג/1203 נדונה לפני הוועדה המחוזית, אשר החליטה ביום 30.12.02 להפקיד התוכנית בהיותה ראוייה מבחינה תכנונית. ההפקדה הייתה כפופה לתנאים אחדים, לרבות הטלת מטלה ציבורית על הבעלים, בשווי של 1,130,000 דולר (ראו נספח ו' לעתירת הוועדה המקומית). בהמשך, נדרשה הוועדה המחוזית לדיונים נוספים בהפקדת התוכנית ובסופו של דבר, הופקדה היא ביום 10.3.06. התנגדויות שהוגשו – נדחו לאחר דיון בוועדת המשנה להתנגדויות והתוכנית אושרה (ראו ההחלטה נספח ז' לעתירת הוועדה המקומית) ופורסמה למתן תוקף ביום 28.6.07.

נגד החלטה זו הוגשה עתירה מינהלית (עת"מ (ת"א) 1430/07). העתירה נדחתה בפסק דינה של כב' השופטת דותן מיום 27.2.08 (נספח י' לעתירת הוועדה המקומית) ובגין הדחייה הוגש ערעור לבית המשפט העליון (עע"מ 2882/08).

עובר למתן פסק הדין בערעור, הוגש כתב אישום בין היתר נגד ראש עיריית רמת גן, צבי בר, ונגד שאול לגזיאל, מבעלי חברת בלנטפורט. כתב האישום ייחס לבעלי העניין בחברת בלנטפורט – ה"ה לגזיאל וארביב – מתן כספים לראש העיר, על מנת שיסייע להם בקידום האינטרסים הכלכליים שלהם (באמצעות חברת בלנטפורט) בבית ליר אור, קרי: עבירה של מתן שוחד; לראש העיר יוחסה בין היתר עבירה של קבלת שוחד (ת"פ (מחוזי ת"א) 61784-01-13).

הגשת כתב האישום הובילה את הפרקליטות להודיע לבית המשפט העליון כי היא נכונה לקבלת הערעור במובן זה שאישור התוכנית יבוטל והדיון בה יוחזר אל וועדת המשנה להתנגדויות. ביום 11.3.13 נתקבל הערעור בעע"מ 2882/08. בפסק הדין מצינו קביעות אלה, בין השאר:
"אכן, לפנינו כתב אישום ולא פסק-דין, אך ברמת ראיות מינהליות די בכך בעינינו לקבלת הערעור. ערים אנו לכך שאין פתרונות קלים, בנסיבות של 'אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי', ולאחר הכרעה זאת יהא צורך בדיונים לא פשוטים בגופי התכנון ובפתרונות יצירתיים, במיוחד נוכח העובדה שלפנינו בניין העומד על תלו ובו המרכז האקדמי למשפט ולעסקים. הקשיים הללו עלו גם בדיון בפנינו ב-8.11.12. ואולם, היוכל בית משפט ישראלי לומר 'שלום עליך נפשי' נוכח עבירות בניה חמורות שלגביהן אין חולק ושאלות כבדות של אישומים בדבר הדרך בה הושגו האישורים, שכנטען כללה שוחד ר"ל? התשובה אינה יכולה להיות בחיוב. דין האישור להתבטל, שאחרת נימצא מועלים בתפקידנו ובאמון הציבור. עסקינן לכאורה במצב הנוקב עד התהום, ואי החזרה לועדה תהא אזלת יד אסורה. כמובן איננו נוטעים לעת הזאת מסמרות באשר להחלטת ועדת המשנה להתנגדויות בהמשך, אשר תעמוד לביקורת שיפוטית ככל שתהא עילה לכך. אך ברי כי גבול הסבירות נחצה לשיטתנו בעליל משנגלתה התמונה לכאורה העולה מכתב האישום, ומתחייבת הכרעה זו שאליה הגענו" (פסקה ט' לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין (כתוארו אז)).
"כפי שנפסק לא אחת, במקרה שבו מתבקשת הכשרה בדיעבד של עבירות בנייה, רשויות התכנון מחויבות ליתן משקל מתאים לשיקול של מניעת עידוד עבירות בנייה ... חיוב זה נגזר מכך שהשיקול של הגנה על שלטון החוק והרתעה מעבריינות הוא עקרון יסוד בשיטת המשפט הישראלית, וככזה יש ליתן לו משקל מתאים בשיקוליה של הרשות, נוכח הצורך התכנוני והחברתי להילחם בעבריינות הבנייה" (דברי כב' השופט פוגלמן).
"גם אם הייתי מניח לטובת המשיבים כי החלטתה הקודמת של ועדת המשנה של הועדה המחוזית לאשר את התכנית הייתה מצויה במתחם הסבירות, הרי שנתונים אלה – להם קיימות לפי השקפת הפרקליטות ראיות מנהליות בדמות הראיות לכאורה שעל יסודן הוגש כתב האישום – לא היו בידיעתה. ממילא ההחלטה אינה יכולה לעמוד, שכן מתחייבת בדיקה מחדש של האיזון בין השיקולים השונים שעליהם מופקדת הוועדה המחוזית, וביניהם השיקול של הגנה על שלטון החוק, על יסוד התשתית העובדתית המלאה, לרבות הראיות המנהליות האמורות" (דברי כב' השופט פוגלמן).
כללו של דבר "אנו מחליטים איפוא לבטל את החלטת האישור לגבי תכנית רג/1203, להחזיר את הדיון לועדת המשנה להתנגדויות, ולבטל את הפרסום למתן תוקף.
ועדת המשנה תדון בהקדם ככל הניתן, וכאמור – לא ניטע מסמרות באשר לתוצאה" (פסקה י"א לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין , כתארו אז).

וועדת המשנה להתנגדויות התכנסה לאחר מכן ושמעה טענות הצדדים הנוגעים בדבר, לרבות המרכז למשפט ולעסקים, ששכר את הבניין (עד ליום 31.8.2021, עם 2 אופציות להארכה) ולרבות שני שוכרי משנה (הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ, ששכר את קומות 8 ו-9 לתקופה המסתיימת ביום 15.6.18 ולאומי קארד בע"מ, ששכר את הקומה השביעית לתקופה המסתיימת ביום 31.10.15 ומכתב תשובתו לעתירות עולה כי לאחרונה, התקשר בהסכם שכירות חדש עם המרכז למשפט ולעסקים, שתוקפו עד לשנת 2021. ראו סעיף 6 לכתב התשובה).
ביום 12.5.14, החליטה וועדת המשנה להתנגדויות לאשר את תוכנית רג/1203 ולתת לה תוקף בתנאים הבאים:
איטום קומות 7 – 9 שבבניין לתקופה של 5 שנים, החל מחודש אוגוסט 2015 ועד לחודש אוגוסט 2020. האיטום יבוצע באופן שימנע גישה לקומות אלה, למעט גישה לצרכי תחזוקת הבניין ומערכותיו;
החל מחודש אוגוסט 2020 ישמשו קומות 7 – 9 לשימושים בעלי אופי ציבורי, למוסדות חינוך, תרבות, בריאות, רווחה או קהילה.
וועדת המשנה להתנגדויות ציינה, בעיקרם של דברים, כי היקפי הבנייה דהיום תואמים מבחינה תכנונית לסביבה ולמדיניות התכנון העדכנית, אלא שאין בכך כדי להוות הצדקה תכנונית לבנייה בתכסית מלאה תוך ביטול הכיכר העירונית שנועדה לשמש לרווחת הציבור ולמגבלות שמטילה התוכנית על קו הרכבת הקלה. איזון כלל השיקולים הרלוונטיים, נוסף על השיקול של מניעת עבריינות ושמירה על שלטון החוק, מצדיק את הפתרון שעליו החליטה הוועדה, פתרון שיאפשר המשך תיפקוד המבנה כמכללה למשפטים התורמת מבחינה ציבורית לסביבתה, לרבות 3 הקומות העליונות המושכרות בשכירות משנה. הוועדה ציינה כי שקלה להורות על הקטנת אחוזי הבנייה בדרך של הריסת קומות עליונות במבנה, אך בדיקת יועץ קונסטרוקציה העלתה כי פתרון זה קשה ליישום מבחינה הנדסית ולא יאפשר המשך תיפקוד המכללה בזמן ביצועו. אשר לאינטרסים של שוכרי המשנה, ציינה הוועדה כי נתנה לכך משקל בהחלטתה, אלא שכבר נפסק בעבר כי העיקרון של שמירה על שלטון החוק אינו נסוג מחמת העברת הבעלות בנכס לצד ג', שכן מדיניות כזו עלולה לעודד עבריינות בנייה. יתר על כן, עבירת הבנייה וניסיונות הכשרתה היו ידועים שכן בעת שהמרכז למשפט ולעסקים שכר את הנכס, בחודש פברואר 2006, ואף בעת האיכלוס, בחודש אפריל 2007, טרם פורסמה התוכנית למתן תוקף. על כן, ונוכח מרכזיות השיקול בדבר השמירה על שלטון החוק בנסיבות העניין, החליטה וועדת המשנה להתנגדויות לאשר את התוכנית בתנאים כמבואר בהחלטתה.

לאחר שמיעת טענות הצדדים בערר, החליטה וועדת המשנה לעררים להותיר את החלטת וועדת המשנה להתנגדויות על מכונה, בכפוף לשינוי עיקרי אחד, והוא שהאיטום יבוצע בתום תקופת השכירות החוזית הראשונה של שוכרי המשנה (ולא באופן מכאני בחודש אוגוסט 2015). החלטה זו ניתנה בדעת רוב. מפי היו"ר אורית קוטב וחבר הוועדה בני פירסט. שני חברים נוספים (מיטל להבי וירון טוראל) סברו, כל אחד מנימוקיו כי אין לאטום את קומות 7 – 9.

בהחלטתה, ציינה דעת הרוב בוועדת המשנה לעררים כי בחינת הסוגיה תיעשה בהתחשב בתוכן כתב האישום, כמו גם בהתחשב בשאלת אי החוקיות הרחבה יותר, לה נדרשה בעבר הוועדה המחוזית, קרי: הן העבירות על דיני התכנון והבנייה והן העבירות על חוק העונשין.
הוועדה קבעה כי מעמדו של כתב האישום הוא כשל ראייה מינהלית, לאמור: ראייה שאדם סביר היה סומך עליה את שיקול דעתו, לרבות ממצאי חקירה שלא גובשו לכדי כתב אישום, קל וחומר אם גובשו לכדי כתב אישום. הוועדה ציינה כי כתב האישום אינו בגדר הרשעה, אך עשויה להתחייב ממנו בנסיבות המתאימות מסקנה במישור המינהלי. עוצמתו של כתב האישום היא כשל ראיה מינהלית בעלת עוצמה גבוהה. כתב האישום מגולל פרשה של ניסיונות להכשיר עבירות בנייה תוך מעורבות פסולה של ראש העיר בהליכים התכנוניים. די במעורבות זו על מנת להקים חשש לניגוד עניינים ולמשוא פנים מצד ראש העיר, בה בשעה שעיקרון יסוד הוא הכלל בדבר איסור הימצאות במצב של ניגוד עניינים (גם אם לא התממשה תוצאה פסולה בעקבותיו). האיסור הוא על הימצאות במצב של ניגוד עניינים ואין זה משנה אם בפועל שיקול הדעת הוא ראוי, אם לאו. הוועדה קבעה כי היא רואה בכתב האישום ראייה מינהלית שעוצמתה גבוהה ועל כן, עסקינן בראייה שיש לייחס לה משקל עת מאזנת הוועדה בין השיקולים השונים בדרך להכרעה.
הוועדה עמדה על משקל הראייה המינהלית (כתב האישום) על רקע אי החוקיות. בעבר אמנם אישרה הוועדה המחוזית את התוכנית והניחה נר לרגליה את עובדת היות המעשה – עשוי (המבנה עומד על תילו) וכן את היות המבנה ראוי מבחינה תכנונית. אולם ההחלטה החדשה מלמדת שנקודת האיזון הוסטה, מבחינת הוועדה המחוזית. גם וועדת המשנה לעררים אינה עורכת את האיזון מלכתחילה אלא לנוכח כתב האישום, המהווה נדבך נוסף על אי החוקיות ומוסיף לו מימד של חומרה. וועדת המשנה לעררים הדגישה כי ההלכה הפסוקה היא שלצד שיקולים תכנוניים צרים, על מוסדות התכנון לשקול שיקולי מדיניות נוספים המשלימים את שיקול הדעת התכנוני המסורתי לכדי תפיסה סביבתית כוללת של חברה, כלכלה ואיכות חיים. במסגרת שיקולים אלה, יש לכלול גם את השיקול בדבר שמירה על שלטון החוק במובנו ההרתעתי והציבורי (לא במובן עונשי כבמשפט הפלילי).

אשר לעצמתו של שיקול אחרון זה, עניין לנו למעשה ב"מקבילית כוחות" אשר בגדריה מונחים על כפות המאזניים שיקולים תכנוניים מחד גיסא ושיקולים של שמירה על שלטון החוק (היקף אי החוקיות וחומרתו) מאידך גיסא. נקודת האיזון בין השיקולים, היא פרי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. משקלו של שיקול שלטון החוק עולה ככל שעוצמת אי החוקיות רבה יותר. במקרים בוטים במיוחד, יכול ועיקרון שלטון החוק יהווה שיקול מכריע.
לשם קביעת נקודת האיזון בין שלטון החוק לבין יתר השיקולים הרלוונטיים, נדרשה הוועדה, בהחלטתה נושא העתירה, לבחון שניים אלה: האם יש מקום לטענה כי החלטות מוסדות התכנון יצרו הסתמכות אצל מי מן הצדדים, באופן המחייב אישור התוכנית; האם התנהלות הצדדים הייתה תמת לב באופן המצדיק מניעת פגיעה בהם עקב ההחלטה. הוועדה קבעה כי מבחינה משפטית, כל עוד מצויים הליכי התכנון בעיצומם, כבענייננו, אין לראות מי מן הצדדים כמי שקנו להם הבטחה או הסתמכות שתוכניתם תאושר, כמבוקש או בכלל. כך הוא גם אם הזכויות במקרקעין נרכשו לאחר הפקדת התוכנית אך עובר לאישורה. מכאן נפנתה הוועדה לבחינה פרטנית של התנהלות הצדדים.
אשר לחברת בלנטפורט – כתב האישום מצביע לכאורה על חוסר תום לב בהתנהגותה ועל כן מנועה היא מהעלאת טענה בדבר פגיעה צפויה מחמת ההחלטה. על פי כתב האישום, בתמורה לשוחד של כ-250,000 דולר, פעל ראש העיר לקדם את מכרית הזכויות בבית ליר אור לחברת בלנטפורט ופעל לקדם את אישור חריגות הבנייה. אולם, גם בהתעלם מהתנהלות חב' בלנטפורט, אין היא יכולה להיבנות מטענה בדבר תום לב שכן היא רכשה הזכויות כשנה לפני אישור התוכנית על ידי הוועדה המחוזית ומכאן – שידעה כי הנכס הנרכש נבנה באופן בלתי חוקי. בעשותה כן – נטלה היא סיכון (אשר מצא ביטוי במחיר הנמוך של הזכויות שרכשה) ושאין ביכולתה לגלגל סיכון זה על אחרים.
אשר למרכז למשפט ולעסקים – אכן לא הי ו לו יד ורגל בעבירות הבנייה, אולם הוא בחר לקשור את גורלו עם בית ליר אור לפחות מחודש נובמבר 2005 (שאז אישרה הוועדה המחוזית הוספת שימוש למכללה בנכס הנדון, לבקשת ראש העיר) ולכל המאוחר בחודש פברואר 2006 (מועד כריתת חוזה השכירות). המרכז למשפט ולעסקים היה מודע למצב התכנוני של הנכס והתעלם מעבירות הבנייה החמורות שנעשו ולקח על עצמו סיכון באי אישורה של התוכנית. המרכז למשפט ולעסקים לא סמך על החלטה של מוסד תכנון עת התקשר בחוזה השכירות, אלא סמך על התחייבות העירייה וחברת בלנטפורט כמופיע בחוזה. המרכז למשפט ולעסקים דאג להבטיח עצמו בגדרי חוזה השכירות למקרה שבו התוכנית לא תאושר, לרבות בדרך של הפחתת דמי השכירות וכן שמר לעצמו הזכות לבטל את חוזה השכירות.
אשר לוועדה המקומית – אין היא באה לטעון בשם עצמה אלא בשם תושבי העיר. לפי טענתה, איכלוס בית ליר אור החייה את הציר הראשי שעליו ממקום הבניין נוכחות הסטודנטים הביאה עימה בתי עסק שונים שיצרו מרקם חיים תוסס ורענן. הוצאת שוכרי המשנה מן המבנה תפגע (כלכלית) במרכז למשפט ולעסקים ועלולה למוטט אותה ועקב כך תפסיד העירייה את היתרון שבקיום מכללה בשטחה.
דעת הרוב בחנה גם את פסק הדין בעע"מ 6738/13 מדינת ישראל נ' ש.י. שפץ וקנין קבלני בניין בע"מ, ניתן ביום 2.12.14, פורסם במאגר נבו (שבו נדונה תוכנית להכשרת בנייה בלתי חוקית, בין היתר על ידי הוספת קומות לבניין מגורים ונקבע כי הדירות בקומות העליונות שנבנו ללא היתר, ולא נמכרו לצדדי ג' – לא יאוכלסו) . דעת הרוב קבעה כי נוכח החשיבות שמייחס בית המשפט העליון לשיקול בדבר שמירה על שלטון החוק, מחד גיסא וזהות הצדדים השלישיים (רוכשי דירות תמי לב) מאידך גיסא, אין להחיל בענייננו פתרון המתיר איכלוס של חברות עסקיות גדולות בשלוש הקומות הנדונות.
נקודת האיזון שקבעה הוועדה המחוזית היא אטימה של 3 קומות למשך 5 שנים ולאחר מכן – התרת השימוש בהן לצרכי ציבור(כפי שאלה יהיו בבוא הזמן). התוצאה האופרטיבית מכך היא הפסקת הקשר החוזי שבין המרכז למשפט ולעסקים לבין הבנק הבינלאומי ולאומי קארד. הטענה כי האטימה אינה אפשרית, משום שמדובר בכלי עונשי (ולא תכנוני) הנתון בידי גורמי הענישה בלבד, נדחתה על ידי דעת הרוב. זאת, משום שבאין חולק על כך שמוסד תכנון רשאי להורות על הריסה של בנייה בלתי חוקית – ממילא רשאי הוא להידרש לאמצעי פחות פוגעני, קרי: איטום וייעוד חלק מן המבנה לצרכי ציבור. כך, יתאפשר בעתיד שימוש בחלק מן המבנה לצרכיו הראויים, ואין מניעה לאפשר למרכז למשפט ולעסקים להתרחב לקומות 7 – 9 בתום תקופת האיטום, שכן מדובר בשימוש ציבורי.
משנמצא כי אטימה היא פתרון אפשרי, ואף עדיף בנסיבות על הריסה, נדרשה דעת הרוב לשיקלול מכלול ההיבטים וגיבוש התוצאה. הנחת המוצא הי יתה כי התוכנית ככלל ראוייה היא. אלא שאין זאת חזות הכל. אילו עמד לפני הוועדה עבריין הבנייה לבדו – כי אז הייתה התוכנית נדחית (על כל המשתמע מכך) נוכח היבטיה הפליליים. "במקרה כה בוטה של עבירת שוחד לכאורה החודרת לתוך העשייה התכנונית ... די בשלטון החוק לבדו כדי להביא לדחיית התוכנית ולגלגול מלא השלכותיה על האחראי לכך. זאת, בהצטרף להיקף החריגה מהתוכנית המקורית ..." (סעיף 191 לדעת הרוב). הוועדה המחוזית הסתפקה באיטום 3 קומות וייעודן לשימוש ציבורי בתום תקופת האיטום, התחשבה בשלטון החוק מחד גיסא , אך גם במעשה העשוי מאידך גיסא. היזמים נטלו את שאינו שלהם יצרו לעצמם זכויות בניה יש מאין ועל כן הקפאת השימוש וייעודו לצרכי ציבור הוא מהלך נכון וראוי. במסגרת זו, יש לתת הדעת גם לצדדי ג' והשלכות התוכנית עליהם. דעת הרוב סברה כי שני שוכרי המשנה סמכו בתום לב על התוכנית. על כן, קיבלה דעת הרוב את ערעורי שוכרי המשנה והסיטה קמעא את נקודת האיזון בקובעה כי תחילת האיטום תהא עם תום תקופת השכירות החוזית הקרובה של שוכר המשנה באותה קומה (ולא איטום שתחילתו בחודש אוגוסט 2015 לגבי כל 3 הקומות).
דעת הרוב הדגישה כי אין מדובר בהחלטה שתכליתה ענישת בלנטפורט או המרכז למשפט ולעסקים, הגם ששניים אלה היו שותפים לעננת אי החוקיות ולמצער – לא היו תמי לב. על כן, ולאור משקלו הרב של שלטון החוק בענייננו, אין הצדקה להתחשב באינטרסים של בלנטפורט והמרכז למשפט ולעסקים.
דעת הרוב סברה כי כל פתרון אחר, בנסיבות של עבירות שוחד שליוו בנייה בלתי חוקית בהיקף רב מימדים, ישים ללעג את שלטון החוק וישדר מסר לפיו עברייני בנייה הם המכתיבים את התכנון והם כופים את עמדתם.

חבר וועדת המשנה לעררים מר טוראל קבע ,בדעת יחיד, כי החלטת הוועדה המחוזית לעניין האטימה והגבלת השימושים היא שגויה כיוון שאינה מאזנת כראוי בין שיקולים תכנוניים לבין שיקולים הרתעתיים. שיקולי הרתעה וענישה אינם צריכים להשפיע על שיקולי תכנון ומכל מקום, בנסיבות העניין, עת אין חולק על כך שהתכנון הוא ראוי ושעה שאמצעי ההרתעה יגרע מן התוצר התכנוני הראוי – יש לוותר על הפן ההרתעתי.

חברת הוועדה גב' להבי קבעה בדעת יחיד כי ההחלטה לאטום 3 קומות למשך 5 שנים לא תועיל לאיש וודאי שאינה מתיישבת עם פסק דינו של בית המשפט העליון לפעול למציאת פתרון תכנוני ויצירתי. מנגד – ההחלטה לייעד את שלוש הקומות הללו לשימושים ציבוריים, היא החלטה מבורכת וראוייה שכן מחד גיסא היא מטילה על היזם מחיר כבד ומשמעותי המבטא את החומרה שבמעשיו ומאידך גיסא הציבור יוצא נשכר מן השימושים לצרכי ציבור. על כן, אין להורות על איטום למשך 5 שנים של 3 הקומות. פתרון חלופי לאיטום יכול להימצא בניתוב דמי השכירות שיתקבלו במשך 5 השנים לקידום מטרות ציבוריות שונות כגון הקמת יחידה חדשה לפיקוח על הבנייה בעיר או הטלת מטלה ציבורית בדמות הקמת נתיבי תחבורה לאופניים וכן הפעלת שתי תחנות "תל אופן" ברמת גן. פתרון אחר הוא ניוד זכויות הבנייה של המגרש הסמוך (השייך למתנגדים) אל הקומות החורגות ובכך יוכשרו הקומות החורגות שלא לזכות היזמים אלא לזכות המתנגדים. מכל מקום – הפתרון שבדעת הרוב אינו אלא ענישה שאיש לא יפיק הימנה תועלת.

בהחלטה נוספת מיום 18.3.15, הורתה וועדת המשנה לעררים כי חלף איטום קומה 7 תיאטם קומה 6 למשך 5 שנים. זאת, מתוך מטרה להגן על שוכר המשנה, לאומי קארד, שפעל בתום לב וידו לא הייתה במעל אי החוקיות או בעבירות האחרות שנקשרו לבניין.

עתירת המרכז למשפט ולעסקים
המרכז למשפט ולעסקים עותר להורות על ביטול תנאי האיטום ומגבלת השימוש וכן עותר הוא לאשר את התוכנית כפי שפורסמה למתן תוקף בשנת 2007. לחלופין, עותר הוא לדחיית כניסתו לתוקף של תנאי האיטום ומגבלת השימוש, עד לתום תקופת השכירות של המרכז למשפט ולעסקים.

המרכז למשפט ולעסקים סבור כי החלטת וועדת המשנה לעררים אינה יכולה לעמוד על כנה מן הטעמים העיקריים הבאים:
ההחלטה בלתי סבירה ומיוסדת על הנחות שגויות, משפטית ועובדתית. אין לגלות בה איזון ראוי בין מכלול השיקולים. התוכנית וכמוה – הבניין הקיים - ראויים מבחינה תכנונית, אף לדעת הוועדות. השיקול התכנוני אמנם אינו השיקול היחיד וועדת המשנה לעררים נדרשה לשקולים נוספים (ובהם: חברתיים, כלכליים, סביבתיים ושמירה על שלטון החוק), אך היא לא איזנה כהלכה בין שיקולים אלה בהכרעתה.
ההחלטה התעלמה משיקול ההסתמכות על דיוני מוסדות התכנון והחלטותיהם במהלך השנים מאז שנת 2002 (אז הוחלט להפקיד התוכנית) ואילך (לרבות אישור התוכנית בשנת 2006 על ידי הוועדה המחוזית ולאחר מכן בשנת 2007 על ידי המועצה הארצית). ההלכה הפסוקה מורה כי יש להביא במניין השיקולים אף את ההסתמכות של האזרח על החלטה להפקיד תוכנית, קל וחומר שעה שזו אושרה ופורסמה למתן תוקף והוצאו מכוחה היתרי בנייה. לא זו אף זו. הוועדה המחוזית החליטה בשנת 2005 להוסיף שימוש למכללה לרשימת השימושים שיותרו במבנה וזאת – עוד לפני שנכרת חוזה השכירות בין המרכז למשפט ולעסקים לבין בעלי הזכויות במבנה.
ההחלטה לא התחשבה בשיקול ההגנה על צדדי ג', הגם ששיקול זה הינו שיקול מרכזי העומד נגד שיקול הרתעת עברייני הבנייה. הוועדה שגתה עת קבעה כי המרכז למשפט ולעסקים שכר את הנכס לפני אישור התוכנית בעודו מודע למצבו התכנוני ואגב התעלמות מעבירות הבנייה. העובדה שהגנות חוזיות הוענקו למרכז למשפט ולעסקים בחוזה השכירות (כגון: התחייבות העירייה וחברת בלנטפורט לעשות כמיטב יכולתן למען אישור התוכנית), אינה גורעת מהסתמכות המרכז למשפט ולעסקים על החלטות מוסדות התכנון. יתר על כן, לא היה מקום לקביעה כי היתרי הבנייה שניתנו למרכז למשפט ולעסקים, אינם מבסס ים את תום ליבו או את הסתמכותו על עמדות מוסדות התכנון. הדיון לפני וועדת המשנה לעררים לא עסק בתקפות היתרי הבנייה אלא בהחלטת הוועדה המחוזית בנוגע לאישור התוכנית. על כן, לא ניתנה שעת כושר למי מן הצדדים להידרש לסוגייה.
זאת ועוד. אפילו סברה וועדת המשנה לעררים כי ההיתרים חורגים מן התוכנית התקפה – לא היה בכך כדי לגרוע מתום ליבו של המרכז למשפט ולעסקים ומאינטרס ההסתמכות שלו על פעולת הרשות השלטונית, כפי שנפסק בפרשת שפץ.

ההחלטה לאטום שלוש קומות למשך 5 שנים, מתעלמת משיקול ההגנה על צדדי ג' ובמובן זה אין חשיבות לשאלה אם עסקינן בגופים פרטיים או עסקיים. מיהות הצד השלישי ועוצמת הפגיעה בו חשובה לעניין המשקל שיש ליתן לשיקול ההגנה על צדדי ג' ולשאלת איזונו עם יתר השיקולים. האיטום יגרום עוול למי שלא חטא בעבירות בנייה או השוחד כמו גם לציבור הרחב, לתושבי העיר, לבעלי העסקים בסביבה ולקופת העירייה.
ההחלטה לא התחשבה בשיקול נוסף, והוא: התנהלות מוסדות התכנון ובענייננו – הוועדה המחוזית. האחרונה ביצעה פעולות וקיבלה החלטות הקוראות למרכז למשפט ולעסקים לראות במבנה את משכנו החדש.
לעומת זאת, ההחלטה נתנה משקל שולי לשיקולי התכנון. שיקול זה הוא אחד השיקולים המרכזיים שמוסד תכנון נדרש אליהם, בהיותו לב העשייה התכנונית. והנה, בענייננו, על אף שההחלטה ציינה מפורשות כי הנחת המוצא היא שהתוכנית ראוייה, לא ניתן לכך ביטוי הולם בהחלטה. שיקולי תכנון ושיקולים אחרים (כגון: שיקולים סביבתיים וציבוריים) תומכים באישור התוכנית כמות שהיא והוראה על איטום 3 קומות תפגע במרכז למשפט ולעסקים ותמנע התפתחותו כמו גם בהכנסותיו משוכרי המשנה. וועדת המשנה לעררים התעלמה משיקולים אלה ונתנה משקל-יתר לשיקול בדבר ההגנה על שלטון החוק. שיקול אחרון זה אמור להיות מושפע מכך שעבריין הבנייה כלל אינו מבקש התוכנית ולא ייהנה ממנה.
וועדת המשנה לעררים התעלמה מן ההליכים הפליליים נגד עבריין הבנייה. היא נקטה צעד ענישתי (במסגרת הליך מינהלי) כלפי צדדי ג' והדבר חורג מסמכותה. נגד עבריין הבנייה הוגש הליך פלילי, אשר עוכב. לא יעלה על הדעת שלא למצות ההליכים נגד העבריין ומנגד, לנקוט צעדים דרסטיים השקולים לעונש כספי בהיקף של מיליוני שקלים נגד צד ג'. ההחלטה המינהלית גולשת לעבר ההליך הפלילי וכזאת אין להתיר.
ההחלטה לוקה בהעדר מידתיות. לא רק האמצעי שנבחר (איטום ומגבלת שימוש) ולא רק יישומו המיידי בלא להמתין לתום תקופת השכירות הראשונה של המרכז למשפט ולעסקים, מעידים על העדר המידתיות, אלא אף העובדה שהענישה אינה מכוונת כלפי עבריין הבנייה או המעורבים בשוחד. לטענת המרכז למשפט ולעסקים, אין קשר רציונלי בין האיטום או מגבלת השימוש לבין תכלית ההגנה על שלטון החוק ובוודאי שאין מדובר באמצעי שפגיעתו פחותה.

עתירת הוועדה המקומית

אף דעתה של הועדה המקומית אינה נוחה מהחלטת וועדת המשנה לעררים והיא מבקשת לתקוף אותה מכל היבט אפשרי. טענותיה המרכזיות הן אלה:
ועדת המשנה לעררים לא פעלה על פי הנחיות בית המשפט העליון בפסק דינו בעע"מ 2882/08 הנ"ל, אשר הורה לה לשוב ולהעריך את ההשפעה של הראייה המינהלית החדשה (כתב האישום) על האיזון בין השיקולים השונים. כך, אין כל קשר בין חריגות הבנייה שלשם הכשרתן הוגשה התוכנית רג/1203, לבין כתב האישום. בית המשפט העליון לא כיוון לכך שנושא חריגות הבנייה ייפתח מחדש בהתעלם מהחלטות קודמות של מוסדות התכנון. הלא כל מטרת התוכנית הייתה להתמודד עם הבנייה הבלתי חוקית. עיקר הדיון אמור היה להיסוב על השפעת כתב האישום על ההחלטה לאשר את התוכנית. במסגרת זו, אסור היה לוועדות להרהר אחר שיקולים שנשקלו בעבר ככל שהדבר אינו קשור לראייה החדשה. כל שנדרש הוא איזון מחודש בשים לב לראייה החדשה. כזאת לא נעשה. היה על הוועדה לתת דעתה במיוחד לעובדת קיומו של "מעשה עשוי", לאמור: התוכנית רג/1203 שפורסמה למתן תוקף בשנת 2007 ואשר בעת שהייתה בתוקף – נרכשו בה זכויות על ידי צדדי ג'.
לאחר מתן ההחלטה בוועדת המשנה לעררים, ניתנה הכרעת הדין בת"פ 61784-01-13. בהכרעת הדין, הורשע ראש העיר בקבלת שוחד בקשר לבית ליר אור ולגזיאל הורשע במתן שוחד. הכרעת הדין אינה משנה, לטענת הוועדה המקומית, את האיזון שערכה הוועדה המחוזית בשנת 2006 עת החליטה לאשר את התוכנית. חרף מתן וקבלת שוחד, לא עולה מהכרעת הדין כי פעולה כזו או אחרת, שנעשתה בקשר לפרוייקט, נובעת מאותו שוחד. יתר על כן, אין כל קביעה כי הוועדה המחוזית החליטה לאשר את התוכנית בשל היותה מושפעת משיקולים זרים או ממתן השוחד. הכרעת הדין אינה מהווה שיקול חזק דיו לשם שינוי החלטת הוועדה המחוזית משנת 2006. בנסיבות העניין, אין בסיס לסברת וועדת המשנה לעררים, כי מעשי שוחד ליוו לא רק את הליך רכישת הזכויות על ידי בלנטפורט אלא גם את אכלוסו והניסיונות להכשרתו, וזאת על שום שהכרעת הדין מלמדת כי הדברים אינם נכונים בצורה מלאה ועצמתם אינה מספקת.
התוכנית משקפת תכנון מיטבי וראוי. ההחלטה נושא העתירה מתעלמת מכך. אילו הייתה הוועדה מפעילה את "מבחן המגרש הריק" (שהותווה בעע"מ 9057/09 איגנר נ' השמורה בע"מ, ניתן ביום 20.10.10, פורסם במאגר נבו. להלן: "פרשת איגנר"), הייתה היא חייבת לאשר את התוכנית כמות שהיא, ולו מן הטעם ששיקולי שלטון החוק עומדים בסתירה חזיתית לתכנון הטוב והראוי. ההחלטה היא החלטה אנטי תכנונית מובהקת ובכך מעלה וועדת המשנה לעררים בתפקידה העיקרי והבסיסי: לקדם תכנון טוב ונכון.

ההחלטה התחשבה בשיקולי ענישה ושמירה על שלטון החוק בלבד. לא ניתן להבין את החלטת הוועדה להורות על איטום 3 הקומות למשך 5 שנים אלא אם כן הניחה היא נר לרגליה אך את שיקולי ענישה ושמירה על שלטון החוק. אין לגלות בהחלטה כל עילה תכנונית לאיטום ולשינוי הייעוד בתום תקופת האיטום.
האיטום הוא צעד ענישתי שאינו בסמכות הוועדה המחוזית. ההחלטה אינה מפרטת מקור חוקי כלשהו לנקיטה בצעד זה מה גם שאין כל טעם תכנוני לדבר, פרט לטעמי הרתעה הדומים במהותם לסנקציה פלילית. אכן, האמצעי של איטום הוא פחות פוגעני מהריסה, אך אין להסיק מכך שהוועדה המחוזית מוסמכת להורות על איטום, כשם שאינה מוסמכת להטיל קנס.
ההחלטה פוגעת בציבור ובצדדי ג' פגיעה בלתי מידתית. הללו לא חטאו. הם פעלו בתום לב. הנזקים שנגרמו להם עולים עשרות מונים על התועלת שתצמח – אם בכלל – לציבור מאיטום שלוש קומות ושינוי ייעודן. אמצעים אלה לא יתרמו לשמירה על שלטון החוק. מנגד, עברייני הבנייה לא יינזקו מן האיטום ושינוי הייעוד וכמותם – עברייני השוחד. עברייני הבנייה הועמדו לדין, אך המדינה החליטה לעתור לעיכוב ההליכים נגדם. יש ליתן לעובדה זו משקל במסגרת האיזון הכולל. יתר על כן, תושבי העיר בכללותם יינזק ו מאובדן כספי ארנונה (בשל איטום שלוש הקומות למשך 5 שנים וייעודן לצרכי ציבור לאחר מכן), מעזיבת הבנק הבינלאומי את המקום ומקריסתו האפשרית של המרכז למשפט ולעסקים. מנגד, קשה לראות את התועלת לאמון הציבור מנקיטת צעדים עונשיים אנטי תכנוניים על ידי מוסדות התכנון. נזק נוסף לו טענה הוועדה המקומית הוא החשש מריבוי והתמשכות הליכים משפטיים בנושא כתוצאה מן ההחלטה. הליכים אלה יינקטו על ידי גורמים שונים שהשקיעו כספים במקום, כגון המרכז למשפט ולעסקים; חברת בלנטפורט; הבנק הבינלאומי. וועדת המשנה לעררים צפתה אפשרות זו ואף עודדה קיום הליכים אלה בסעיף 170 להחלטת הרוב. ריבוי ההליכים לא ישרת את טובת הציבור.
התנאי בדבר שינוי הייעוד של שלוש הקומות בחלוף תקופת האיטום, לא הוסבר בהחלטת ועדת המשנה להתנגדויות. ועדת המשנה לעררים קיבלה, שלא בדין, את טענתה (הכבושה) של הוועדה המחוזית בדבר הצורך בתוספת שטחים ציבוריים באיזור. אולם טענה זו אינה יכולה להתקבל. התפיסה כאילו הייעוד הציבורי הוא בהכרח טוב לציבור ועל ידי כך מקבל הציבור בחזרה את הקומות שלגביהן נעברו עבירות, היא תפיסה משוללת יסוד.
ייתכן שהאינטרס הציבורי יתמוך דווקא בשימוש מעורב, ציבורי ומסחרי, כפי שנעשה היום במבנה. יתר על כן, היה מקום להידרש לעמדת הוועדה המקומית באשר לצורך בשטחי ציבור, וחברי מליאת הוועדה היו מאוחדים בהתנגדותם להחלטת וועדת המשנה בעניין.
אך דעתם לא נשמעה. כך גם דעתם של היועצים החיצוניים שמינתה וועדת המשנה להתנגדויות, אשר הסתייגו מהצעת האיטום ועמדתם לא נתקבלה.

עתירת חברת בלנטפורט
חברת בלנטפורט טוענת אף היא שיש לבטל החלטת וועדת המשנה לערעורים ולהשיב על כנה את החלטת הוועדה המחוזית לאשר את התוכנית במתכונתה המקורית. לשיטת חברת בלנטפורט, נפלו בהחלטת וועדת המשנה לעררים שגיאות מהותיות אשר די בכל אחת מהן כדי לבטלה:
בית המשפט העליון הורה לבחון את הקשר הסיבתי בין מתן השוחד לראש העיר לבין אישור התוכנית על ידי הוועדה המחוזית. תחת זאת, החליטו הוועדות לבטל את התוכנית כתגובה תכנונית עונשית לשוחד. זאת, חרף העדרו של קשר כלשהו בין השוחד לבין אישור התוכנית.
הוועדות לא נתנו משקל לכך שרק בעל מניות אחד של בלנטפורט הורשע במתן שוחד. העותרת היא אישיות משפטית נפרדת, ויתר בעלי מניותיה מוענשים בענישה קולקטיבית על לא עוול בכפם.
יישום ההלכות בדבר משקל המלחמה בעבריינות בנייה, נעשה באופן שגוי. ההלכה הפסוקה מורה כי השיקול הרלוונטי במסגרת הליכי התכנון הוא הרתעה מפני עבירות בנייה בשל מאפייניהן המיוחדים, לא מפני עבירות שוחד. וועדת המשנה לעררים שגתה במשקל שייחסה לעבירות הבנייה, שכן בסופו של יום, לא היה חולק על כך שהתוכנית הנדונה, רג/1203, מייצגת תכנון מיטבי. מכאן, ששיקולי ההרתעה פוגעים בתכנון המיטבי ולמעשה מעקרים אותו.
אין לוועדות סמכות להורות על איטום הקומות העליונות ושינוי ייעודן לאחר מכן לצרכי ציבור בלבד, בלא שקדם לכך דיון תכנוני וציבורי. המדובר בהוראות עונשיות של הוועדות, לא הוראות תכנוניות.

עמדת המדינה
המדינה (קרי: הוועדה המחוזית וועדת המשנה לעררים) סבורה כי ההחלטה בדין יסודה וכי אין להתערב בה, לפי שלא נפל בה פגם מפגמי המשפט המנהלי, דוגמת חוסר סבירות קיצוני, שיקולים זרים, העדר מידתיות, אפליה, חוסר סמכות וכדומה. היפוכו של דבר. הוועדה איזנה בהחלטתה, כראוי, בין השיקולים הנוגדים, תוך שהיא מביאה בחשבון את הנתון החדש, לאמור: כתב האישום שהוגש נגד ראש העיר ומר לגזיאל, נתון שיש לו השפעה מהותית על מערך השיקולים.
הוועדה נתנה בהחלטתה ביטוי הולם הן לחיוניות השמירה על שלטון החוק ומניעת עבריינות הבנייה והשוחד; הן להיותה של התוכנית, בכללותה, תוכנית ראוייה; והן לאינטרסים של צדדי ג' במבנה. וועדות תכנון חייבות לשקול לא רק היבטים תכנוניים טהורים. עליהם להידרש לתפיסה סביבתית כוללת, לרבות שיקולי השמירה על שלטון החוק.

דיון והכרעה
לאחר העיון בכתבי הטענות ושמיעת טיעוני הצדדים על-פה, אני סבור כי אין תקומה לעתירות וכי דינן לדחייה. זאת, הואיל ולא נמצא כל פגם (מינהלי או אחר) בהחלטת וועדת המשנה לעררים, שביסוד העתירות.

נקודת המוצא לדיוננו היא שבית המשפט אינו ערכאת ערעור על החלטות מוסדות התכנון ואינו שם עצמו בנעליהן (השוו לבג"צ 5806/17 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, ניתן ביום 1.10.17, פורסם במאגר נבו; כב' השופטת ברק-ארז בפסקה 7) . כך למשל פסק כב' השופט עמית כהאי לישנא בעע"מ 317/10 שפר נ' יניב, ניתן ביום 23.8.12, פורסם במאגר נבו:

"הלכה פסוקה מימים ימימה, כי בית משפט הבוחן החלטה מינהלית אינו שם את שיקול דעתו במקום הרשות המינהלית אשר מופקדת על ההחלטה, ואינו בוחן אם ניתן היה לקבל החלטה נבונה או יעילה יותר. בית המשפט בוחן את סבירות ההחלטה ואם נפלו פגמים בהליך המצדיקים את ביטולה... כך באופן כללי וכך גם בענייני תכנון ובניה. נקודת המוצא היא שאין בית המשפט משמש כטריבונל תיכנון, ואינו משים עצמו מומחה מקצועי לבחינתם של שיקולים תכנוניים. מכאן, שאין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על שיקוליה התכנוניים של רשות התכנון ואינו ממיר את שיקול דעתו של מוסד התיכנון בשיקול דעתו שלו. על בית המשפט לבחון אם נפל פגם בהליך או בשיקול הדעת שהופעל על ידי מוסד התיכנון, באספקלריה של הדין המינהלי והציבורי. במסגרת זו, בוחן בית המשפט אם החלטת מוסד התכנון לקתה באחד מ"המרעין בישין" של המשפט המינהלי כגון: חריגה מסמכות; ניגוד עניינים; משוא פנים או שיקולים זרים או חוסר תום לב; וחריגה קיצונית ממתחם הסבירות..."

ראו לעניין זה גם בג"צ 64/17 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' ממשלת ישראל, ניתן ביום 8.8.17, פורסם במאגר נבו (כב' השופט מינץ בפסקה 33); עע"מ 1137/16 ועדת המשנה לתכנון ובניה תל אביב נ' רטן, ניתן ביום 3.5.16, פורסם במאגר נבו (כב' השופט פוגלמן בפסקה 20); בג"צ 8691/15 המועצה המקומית בענה נ' ממשלת ישראל, ניתן ביום 21.12.16, פורסם במאגר נבו (כב' השופט זילברטל בפסקה 15); עע"מ 7381/15 ש. דורפברגר במע"מ נ' עודד, ניתן ביום 30.10.16, פורסם במאגר נבו (כב' השופט שהם בפסקות 28 – 29); (ראו למשל פסקה 42 לבג"צ 8077/14 עיריית יוקנעם נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, ניתן ביום 22.12.15, פורסם במאגר נבו (כב' השופט פוגלמן בפסקה 42); פרשת איגנר (כב' השופטת נאור, כתוארה אז, בפסקות 17 ו-20); עע"מ 3192/14 גרנות נ' האגודה השיתופית רמת רזיאל כפר שיתופי של תנועת חרות, ניתן ביום 30.11.15, פורסם במאגר נבו (כב' השופט דנציגר בפסקה 10); עע"מ 6738/13 מדינת ישראל נ' ש. י. שפץ וקנין קבלני בניין בע"מ, ניתן ביום 2.12.14, פורסם במאגר נבו (כב' השופט הנדל בפסקה 6. אגב, כב' השופט הנדל סבר כי בית המשפט לעניינים מנהליים "בוחן האם החלטתה [של רשות התכנון. מ' י'] נמצאת בתוך מתחם הסבירות בלבד"). האמור לעיל נכון ביתר שאת שעה שמדובר בהחלטה של גוף המצוי במיקום גבוה במידרג מוסדות התכנון (ראו פרשת איגנר בפסקה 20).

הסעד המבוקש בשלוש העתירות הוא ביטול החלטת וועדת המשנה לעררים ומתן אישור לתוכנית רג/1203 כפי שנעשה בשנת 2006 על ידי הוועדה המחוזית. סעד זה אינו יכול להינתן.
אישור התוכנית כבמקור, הוא משום התעלמות מוחלטת מן הראייה המינהלית החדשה (אשר לא הייתה בנמצא בשנת 2006), בדמות כתב האישום שהוגש בין היתר נגד ראש העיר ומר לגזיאל המייחס להם עבירות מתן וקבלת שוחד בקשר עם קידום התוכנית הנדונה. כזאת לא יעלה על הדעת. אין ספק בעיניי כי קיומו של כתב האישום צריך היה להסיט את נקודת האיזון והטענה הכופרת בחיוניות הסטת נקודת האיזון, חוטאת למציאות ומתעלמת ממנה. שאלה אחרת היא מהי תוצאתו של האיזון המחודש, המתחשב בכלל הנתונים ובהם כתב האישום (אך לא ההרשעה, שלא הייתה לפני וועדת המשנה לעררים ולפיכך לא אדרש אליה).

העותרים אינם חולקים על ההלכה הפסוקה שלפיה מוסד תכנון, הדן בתוכנית המבקשת להכשיר עבירות בנייה, חייב לשקול לא רק שיקולי תכנון אלא גם שיקולים שמעבר להם, כגון שיקולי השמירה על שלטון החוק ואי עידוד עבריינות (ראו למשל עע"מ 65/13 הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה חיפה נ' נאות מזרחי בע"מ, ניתן ביום 7.7.13, פורסם במאגר נבו, כב' השופט רובינשטיין כאתרו אז בפסקות יט ואילך). אגב, בדַבּרי על עבריינות איני מצמצם דבריי לעבריינות הבנייה דווקא, שכן יש ועבירות אחרות ישפיעו על הליכי התכנון, והמקרה דנן יוכיח.

המחלוקת הממשית נוגעת למשקל שיש להעניק בפרשה דנן, לשיקולים אלה, בכלל, ולשיקול השמירה על שלטון החוק (במובנו הרחב), בפרט. איני סבור כי וועדת המשנה לעררים נתנה משקל יתר לשיקול שעניינו השמירה על שלטון החוק והתעלמה כמעט כליל מיתר השיקולים הרלוונטיים. לשון אחר: החלטתה אינה נגועה באי סבירות קיצונית או בהעדר מידתיות. אפילו ניתן היה לומר (ודעתי אינה כזו) שהמשקל שהוענק לשיקולי השמירה על שלטון החוק ומניעת עבריינות, היה משקל נכבד וכי ניתן היה לתת לשיקולים אלה משקל פחוּת קמעא, גם אז – אין לומר שהחלטת וועדת המשנה לעררים מצוייה כל כולה מחוץ למתחם הסבירות (ולמען האמת: גם בכך לא היה סגי, שכן על מנת לבטל החלטה מינהלית, אין די בהיותה בלתי סבירה. לשם כך נדרשת אי-סבירות קיצונית; ופשיטא שלא כל אי סבירות היא קיצונית).

בסופו של דבר, יש לזכור ששיקולי השמירה על שלטון החוק ומניעת עידוד עבריינות, נוגעים הן לעבירות התכנון והבנייה (היינו: בנייה חורגת של 12,000 מ"ר אגב חריגה מקווי הבניין ותוך הסגת גבולה של הרכבת הקלה, אשר חייבה "התיישרות" של קו הרכבת הקלה עם העובדות שנקבעו בשטח) והן ל עבירות השוחד, אשר תכליתן הייתה לקדם את אישורן (בדיעבד) של חריגות הבנייה (כפי שהוצע בתוכנית רג/1203). אכן, בניגוד לפסק הדין בפרשת שפץ, שבו דובר בהכשרת בנייה בלתי חוקית לבקשת מי שביצע את עבירות הבנייה (ובהשאלה: מי שניצב בפרנטלה הראשונה אל מול העבירות הללו), הרי שבענייננו – מבצעי הבנייה הבלתי חוקית (חברת ליר אור – שביצעה את הבנייה – ומנהלה אברהם רימון), אינם צדדים להליכים ולא הם מבקשי ההכשרה כי אם (למעשה) עיריית רמת גן וחברת בלנטפורט – בעלי הזכויות במקרקעין. שני האחרונים אינם בפרנטלה הראשונה לגבי עבירות הבנייה (ולמען הזהירות עליי לסייג דבריי, למצער בכל הנוגע לוועדה המקומית, אשר אחד מתפקידיה העיקריים הוא פיקוח על הבנייה ווידוא כי היא מבוצעת בדיוק על פי היתר הבנייה שניתן; על כן, ניתן היה לסבור לכאורה כי אף הוועדה אינה נקייה מאשם בעניין זה. עם זאת – אין היא באה בגדר הפרנטלה הראשונה); אולם הם בפרנטלה הראשונה בכל הנוגע ל עבירות השוחד שמטרתן הייתה הכשרת עבירות הבנייה. מיקומן זה שמור להן אף אם זר להליך בנה שלא כחוק.
בשל כך, לא תעצום וועדת המשנה לעררים את עיניה מפני עבירות הבנייה החמורות ביותר שבוצעו בכל הנוגע להקמת המבנה. העובדה שמבצע הבנייה הבלתי חוקית אינו צד להליך, אינה מעקרת את עובדת הבנייה הבלתי חוקית ואינה עוקרת אותה מן המציאות. הבנייה בלתי חוקית היא לא רק עובדה קיימת, אלא נתון שחובה על וועדת המשנה לעררים להביאו במכלול השיקולים, למען לא תחטא בהתנכרות למציאות. העיון בהחלטת הוועדה מגלה כי שיקול זה אכן זכה להתייחסות הולמת וניתן לו משקל נאות, אם כי לא משקל בלעדי. לצד קיומן של עבירות התכנון והבנייה, נדרשה וועדת המשנה גם לראייה המינהלית החדשה – כתב האישום נגד ראש העיר ונגד מר לגזיאל, אשר בין היתר ייחס לשניים עבירות של מתן וקבלת שוחד בקשר עם קידום התוכנית הנדונה (במאמר מוסגר: לא רק אחד מבעלי מניות חברת בלנטפורט היה מעורב בפרשת השוחד, כי אם שניים. האחד – מר לגזיאל; השני – עמנואל ארביב, שנגדו לא הוגש כתב אישום). אני סבור כי השיקולים הנוגעים לעבירות הבנייה והשיקולים הנוגעים לעבירות השוחד, דבקו אלה באלה והיו לבשר אחד, בלתי ניתן להפרדה בנסיבות. הצטברותם של נתונים אלה היא אשר יצרה את המסה הקריטית אשר הובילה את וועדת המשנה לעררים (כמו גם את הוועדה המחוזית) להיזקק לפתרון יצירתי.
מכלול השיקולים בדבר שמירה על שלטון החוק הונח אפוא על צד אחד של כפות המאזניים.

לעומת שיקולים אלה, נתנה וועדת המשנה לעררים את דעתה לשיקולים נוספים ובהם השיקול כי התוכנית הנדונה, רג/1203, היא בכללותה ראוייה ונכונה מבחינה תכנונית (ראו סעיף 189 להחלטה.
אין להוציא מכלל אפשרות שהדברים נאמרו בלית ברירה ונוכח קיומו של מבנה העומד על תילו ובו המרכז למשפט ולעסקים). לולא סברה הוועדה כי התוכנית בכללותה ראוייה – ייתכן והתוכנית לא הייתה מתאשרת או שהוועדה הייתה קובעת תנאים נוספים לאישורה.
מכל מקום, נוסף על שיקול ההתאמה התכנונית, נדרשה הוועדה לשיקול נוסף, והוא האינטרסים שרכשו צדדי ג' במבנה, תום הלב של אותם צדדי ג' בעת הרכישה והסתמכותם על החלטות מוסדות התכנון. הוועדה שקלה את האינטרסים ותום הלב של בלנטפורט ובאה לכלל מסקנה כי המקרקעין נרכשו על ידי בלנטפורט בידיעה כי המבנה הקיים עליהם נבנה בלא היתר ובידיעה כי טרם אושרה התוכנית המכשירה את חריגות הבנייה. יתירה מזאת: בעלי מניות בבלנטפורט פעלו באופן פלילי על מנת לקדם את אישור התוכנית המכשירה את עבירות הבנייה, בכך ששיחדו את ראש העיר כדי שיקדם את השגת האישור. הנה כי כן, ידי בלנטפורט אינן נקיות ואין לסבור כי היא פעלה בתום לב או כי הסתמכה על החלטה כלשהי של מוסד תכנון בטרם רכישת הזכויות.
הוועדה אף שקלה את תום הלב של המרכז למשפט ולעסקים, וציינה בראש ובראשונה כי המבנה נשכר על ידי המרכז למשפט ולעסקים עוד בטרם אושרה התוכנית, שעה שהמרכז למשפט ולעסקים היה מודע היטב למצבו התכנוני של המבנה (ואף כלל בחוזה השכירות תניות המגינות עליו למקרה והתוכנית לא תאושר בסופו של דבר). מכאן, שהמרכז למשפט ולעסקים לא יכול היה להסתמך על החלטות של מוסד תכנון כלשהו, בעת כריתת חוזה השכירות, לפי שהחלטות כאלה לא היו בנמצא. אכן, המרכז למשפט ולעסקים השקיע ממון רב בהכשרת המבנה לצרכיו (הכשרה שנעשתה ככל הנראה עוד בטרם פרסום התוכנית למתן תוקף, פרסום מיום 28.6.07. ראו י"פ התשס"ז עמ' 3388. ראו גם סעיף 155 להחלטת וועדת המשנה לעררים), אלא שהוועדה הסתפקה בכך שבעת כריתת חוזה השכירות, היה על המרכז למשפט ולעסקים לדעת את הסיכון שהוא נוטל ועל כן, התחייבותו החוזית (כלפי העירייה וחברת בלנטפורט, בעלי המקרקעין) אינה כובלת את ידי מוסדות התכנון. חרף זאת, התחשבה וועדת המשנה לעררים בפגיעה העלולה להיגרם למרכז למשפט ולעסקים, כדלקמן:
ראשית, אין להקל ראש בהכשרתן של שש קומות;
שנית, שלוש הקומות הנוספות לא נאטמו על אתר אלא ניתנה לשוכריהן שהות לסיים את תקופת השכירות הראשונה (ובעצם: לשלם למרכז למשפט ולעסקים את דמי השכירות החוזיים עד תום תקופת השכירות החוזית הראשונה);
שלישית, הקומות הנדונות (קומות 6, 8 ו-9) לא הופקעו מידי בעלי המקרקעין וממילא לא נפגעה זכות השכירות של המרכז למשפט ולעסקים. לאחר תום תקופת האיטום – תחזורנה קומות אלה לשמש את המרכז למשפט ולעסקים אלא שהשימוש הוגבל קמעא: לצרכי ציבור בלבד ולא לכל צורך שהוא (צרכי ציבור יכול שיימצאו אף בשימוש במקרקעין אלה על ידי המרכז למשפט ולעסקים לצרכיו האקדמיים. ראו סעיף 89 להחלטת וועדת המשנה לעררים). בכל מקרה, המרכז למשפט ולעסקים יוכל להשכיר את שלוש הקומות הנדונות – לשימוש לצורך ציבורי שייקבע – ולגבות את דמי השכירות.
בכך נתנה הוועדה ביטוי להלכת שפץ, אשר הורתה לשקול גם שיקולים הנוגעים להגנה על צדדי ג'. היקף ההגנה שניתן למרכז למשפט ולעסקים לא היה לשביעות רצונו, ולשיטתו ראוי היה להרחיב את היקף ההגנה, אלא שאיני סבור כך. האיזון שנעשה הוא איזון נאות בנסיבות העניין בשים לב (גם) למידת "אשמו" של המרכז למשפט ולעסקים בכך ששכר נכס שידע כי בנייתו אינה חוקית, ובהינתן האמור "פטוּר בלא כלום – אי אפשר", שכן תהא בכך התעלמות מן המציאות.
מנגד, סברה הוועדה כי הבנק הבינלאומי הראשון (אשר שכר חלק מן המבנה לתקופה ראשונה המסתיימת ביום 15.6.18) וכן חברת לאומי קארד, (אשר שכרה חלק מן המבנה לתקופה ראשונה שתמה ביום 31.10.15), אכן פעלו בתום לב, שכן הם כרתו את חוזי השכירות רק לאחר שהתוכנית אושרה על ידי המועצה הארצית. לא העלם מעיני הוועדה שחוזי השכירות העניקו לשוכרים זכות להאריך את תקופת השכירות הראשונה.
הוועדה אף עמדה על האינטרס של תושבי העיר רמת גן בהמשך קיומו ופעילותו של המרכז למשפט ולעסקים במבנה הנדון, נוכח תרומתו החשובה לפיתוח הסביבה ולקידום העסקים באיזור, אינטרס , העלול להיפגע מן ההחלטה.

וועדת המשנה לעררים שקלה כראוי את השיקולים הנוגדים ובסופו של דבר הגיעה למסקנה כי יש לאשר את התוכנית המכשירה את חריגות הבנייה, אלא שאישור זה יהא בסייגים. האחד – איטום שלוש קומות במבנה (קומות 6, 8 ו-9) למשך 5 שנים, וזאת – החל מתום תקופת השכירות הראשונה של כל אחד מן השוכרים; השני – בתום תקופת האיטום, השימוש בקומות אלה יהא לצרכי ציבור. הוועדה לא הגדירה את צרכי הציבור והותירה זאת להכרעה בעתיד, לאחר דיון והכרעה בוועדה המחוזית על פי הצרכים הספציפיים שיהיו אותה עת (סעיף 196 להחלטה).

כל העותרים סבורים כי האיזון שנעשה בידי וועדת המשנה לעררים בין האינטרסים הנוגדים, אינו איזון ראוי וכאמור – עמדתם היא שיש לאשר התוכנית כפי שנתאשרה בשנת 2006 בוועדה המחוזית.
בכל הענווה, דעתי שונה. אני סבור כי הוועדה איזנה באופן מיטבי בין השיקולים הנוגדים השונים, והכל, תוך תשומת לב למצב המיוחד שנוצר (בעיקר מחמת התמזגות עבירות משני סוגים: עבירות תכנון ובנייה "טהורות" מזה ועבירות מתן וקבלת שוחד – בהקשר לקידום הליכי הכשרת עבירות התכנון והבניה מזה, ומעל כל אלה ריחפה עובדת איכלוס המבנה) ולצורך למצוא פתרון יצירתי. שיקול השמירה על שלטון החוק לא היה חזות הכל בעיני הוועדה, אך ניתן לו משקל נכבד, בהתאם למקום הראוי לו. העותרים מבקשים לטעון כי המשקל שניתן לשיקול זה הוא רב מדיי, ולשיטתם, ראוי היה להכשיר המבנה בלא כל סייג.
אין לקבל עמדה זו של העותרים. שמירה על שלטון החוק – והכוונה היא לשמירה בפועל, לא לתשלום מס שפתיים בדבר חשיבות ומרכזיות שלטון החוק – אכן ניצבת במקום גבוה (אם לא במקום הראשון), בוודאי שעה שמדובר בתוכנית המבקשת להכשיר עבירות חמורות של תכנון ובנייה בהיקפים שכדברי הוועדה המחוזית, לא היה דומה להם במחוז תל אביב. אין לכחד כי השיקול הנדון לא הכריע את התוצאה ולא על פיו נשק דבר. הוועדה הציבה מולו שיקולים מתחרים, אשר בסופו של דבר – גברו עליו ברמה העקרונית וברמה המעשית (שכן לא הוחלט על דחיית התוכנית מחמת החריגות המופלגות, אלא הוחלט להכשיר את המבנה כולו, שני שלישים כבמקור ושליש בשינוי ייעוד, לא בהפקעה ובאיטום קצר מועד).
דעתי דומה לעמדת הוועדה אשר הדגישה כי גם אם ההחלטה פוגעת בטווח המיידי בתושבי רמת גן, הרי שבראייה כוללת לטווח הרחוק, זוהי ההחלטה הטובה ביותר עבורם, שכן הם יידעו תכנון חוקי וראוי, נקי משיקולים זרים, מיטבי ומקצועי שייקבע על ידי מוסדות התכנון ולא על ידי הפרט באמצעות הכתבת מציאות. כל אלה, יביאו לחיזוק אמון הציבור במוסדות התכנון ובהטמעת נורמות חשובות של שלטון החוק, כיבודו והתנהלות על פיו (סעיף 201 להחלטה). האיזון בין שיקולי הפגיעה המיידית לבין הנחלת אמון הציבור במוסדות התכנון, הכתיב מסקנה בדבר הכשרת המבנה, בתנאים שנקבעו. אכן, אפשר והוועדה הייתה יכולה להחליט על "מינון" שונה של איטום, הן באשר לתקופתו והן באשר למיקומו במבנה, אלא שבכך אין לומר כי החלטת הוועדה פסולה ופגומה. לוועדה יש שיקול דעת וכל אימת שהוא מופעל בדלת אמות הדין – לא יתערב בו בית המשפט, אף אם עמדתו היא שניתן היה להחליט אחרת. כמבואר מעלה, מכבר שנינו שבית המשפט אינו מתכנן על ואינו ממיר את שיקול דעת מוסד התכנון בשיקול דעתו – שלו.

העותרות טענו, כאמור, כי לוועדה אין סמכות להורות על איטום קומות מסוימות במבנה ולייעד אותן לשימוש ציבורי לאחר מכן, וכי סוגיות אלה לא נדונו כדבעי לפני מוסדות התכנון. אף כאן נתקשיתי לקבל את עמדתן. ראשית לכל, הטענה כאילו מוסדות התכנון לא דנו כדבעי באפשרות של איטום לתקופה ושינוי הייעוד לאחר מכן, אינה מדויקת. הוועדה המחוזית החליטה ביום 20.1.14 לזמן את הצדדים לישיבה נוספת על מנת לאפשר להם לטעון בין היתר בנושאים דלעיל (ראו נספח לב לעתירת הוועדה המקומית). הצדדים אכן הוזמנו לדיון שנערך ביום 3.3.14 ושטחו את טענותיהם בהרחבה (ראו עמ' 158 – 196 לנספח לג לעתירת הוועדה המקומית).
הוועדה הייתה מוסמכת להורות על הריסת אותו חלק של המבנה שהוקם שלא על פי ההיתר ודומה שלא יימצא חולק על הסמכות להורות כן. הוועדה נמנעה מהורות כן מחמת קשיים הנדסיים ביישומה ובהוצאתה לפועל של החלטת הריסה. משכך, סברה היא, ובצדק לטעמי, כי אמצעי מידתי יותר בנסיבות העניין יהא איטום קומות מסוימות לתקופה מסוימת.
הוועדה עמדה על כך שהאיטום יאפשר שימוש עתידי באותו חלק שנאטם במיוחד בשים לב לכך שהוועדה הדגישה כי "התוכנית – ככלל – ראויה" (סעיף 189 להחלטה; שאחרת, הדעת נותנת שהוועדה הייתה מורה על הריסת חלק מן המבנה או איטומו לתמיד, לא לשעה). ב"מדרג התוצאה", ברי שהאיטום לשעה נוח לעותרות יותר מאשר איטום לתמיד או הריסה. משנמצא כי הוועדה הייתה מוסמכת להורות על הריסה – ממילא מוסמכת הייתה להורות על נקיטת אמצעי שחומרתו פחותה מהריסה. יוטעם כי החלטת האיטום לא התעלמה מקיומם של שוכרי משנה במבנה. היפוכו של דבר: הוועדה החליטה כי האיטום לא יהא מיום מתן ההחלטה ואילך, אלא שמועד ביצוע האיטום יהא עם תום תקופת השכירות הראשונית.

העותרות סברו כי האיטום כמוהו כענישה והוועדה לא הוסמכה להעניש ומכאן שיש להתערב בהחלטתה. בכל הכבוד, דעתי שונה. הוועדה לא הענישה איש. היא הקפידה על יישום שלטון החוק בכלל ומיגור עבריינות הבנייה בפרט. על פי פסיקת בית המשפט העליון, אמונה הוועדה גם על שיקולים של הרתעה בבואה לדון בבקשה לאישור תוכנית. אותם שיקולי הרתעה מבטאים פן אחד של עקרון שלטון החוק ופן זה קשור קשר בל יינתק לשיקולי תכנון ובניה: העובדה שמבנה מסוים יכול וייבנה כדין ותהא בו משום תועלת ציבורית רבת חשיבות, עדיין אינה מכשירה את הקמתו בסתירה להוראות תוכנית המתאר הקיימות בעת קבלת ההיתר; ואם אכן הופר החוק בעת הבנייה רשאית הוועדה, הדנה בהתאמת תוכנית המתאר למצב שנכפה עליה הר כגיגית, לשקול שיקולים הנוגעים לשלטון החוק ומניעת עידוד עבריינות בנייה. כך למשל מצינו בעע"מ 7380/14 הנדי נ' מועצה מקומית פרדיס, ניתן ביום 19.4.16, פורסם במאגר נבו: "על מוסד התכנון הדן בבקשה כזו [בנסיבות דובר על הקלה במסגרת בקשה להכשרה בדיעבד של בניה בלתי חוקית. מ' י'] לבחון את הבקשה תוך שהוא נותן משקל בין היתר לשיקולים של שמירת שלטון החוק והימנעות מעידוד עבריינות בניה, שלא יצא חוטא נשכר". לא זו אף זו. וועדת תכנון מוסמכת אף לשקול במסגרת החלטתה את סירובו של מבקש היתר להרוס בניה בלתי חוקית חרף קיומו של צו הריסה (עת"מ (חי') 49012-09-13 אפרים נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה – צפון חיפה, ניתן ביום 4.12.13, פורסם במאגר נבו).

למותר לציין כי אין עסקינן בענייננו בענישה של מאן דהוא, כשם שהחלטת רשות מקרקעי ישראל להרוס מבנה לא נחשבה בנסיבות העניין לפעולה נקמנית (עע"מ 2929/14 אמ. די. הי. בניה ותעשיה בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל – רמ"י, ניתן ביום 9.6.15, פורסם במאגר נבו). אפשר ומי שנפגע מן ההחלטה נושא דיוננו, חש שהוא נענש, אך תחושה זו אינה יכולה לייסד קביעה כאילו מוסד התכנון נקט צעדים ענישתיים כלפיו. אחרים יחושו כי עסקינן באמצעים הרתעתיים שאחת מתכליותיהם היא העברת מסר של הטמעת ההקפדה של שלטון החוק, מסר שאין להפחית בחשיבותו.

הוועדה המקומית טענה כי ההחלטה דנן פוגעת בציבור תושבי העיר רמת גן וכי פגיעה זו היא בלתי מידתית ולכן דינה להיבטל. עד שאקבל שהוועדה המקומית מוסמכת לשמש פה לתושבי רמת גן, אתיר לעצמי לתהות היכן הייתה אותה וועדה בזמן אמת? הלא סמכותה וחובתה מכוח הדין היא גם לפקח על הבנייה בעת שהיא מבוצעת הלכה למעשה. פיקוח זה יקר לליבם של תושבי העיר. והיכן הייתה אותה ועדה בעת ההיא? ומדוע לא פיקחה כראוי על הבניה של המבנה הנדון שהדעת נותנת שהיה בגדר פרוייקט רב חשיבות ורב גודל בעיר? התנהלות (או: אי-התנהלות) זו תרמה לכך שהבניין דנן הגיע למימדיו ולמתארו הנוכחיים. קרוב אני לדיעה כי לא ראוי שלוועדה המקומית יהא פיתחון פה בטיעונים הנוגעים לטובת הציבור ורווחתו לשם הכשרת בנייה לא חוקית שנעשתה בתחומי הוועדה ובלי שננקטו צעדי פיקוח ראויים.

אחרית דבר

במהלך הדיונים בעתירות, ניאותו הצדדים לנקוט הליכי גישור. הליכים אלה התמשכו מתוך מטרה לעשות כל שניתן על מנת למצות הגעה להסדר מוסכם על פני הכרעה שיפוטית, במיוחד שעה שההחלטה דנן אינה בבחינת קץ הסכסוך. לאחר שהגישור לא צלח, שבתי והעליתי הצעה ליישוב המחלוקות, אלא שהדבר לא נסתייע. משכך, לא היה מנוס מהכרעה לגוף העניין.

העתירות נדחות אפוא והחלטת וועדת המשנה לעררים נושא העתירות – נותרת בעינה. העותרות תישאנה יחד ולחוד בהוצאות שתי המשיבות 1 ו-2 בסכום של 15,000 ₪, להיום (לשתיהן).

ניתן היום, כ"ט בתשרי התשע"ח (19 באוקטובר 2017), בהעדר הצדדים.