הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 24962-09-16

לפני
כבוד ה שופטת עמיתה יהודית שטופמן

עותרים

בית כנסת נחלת אבות
ע"י ב"כ עו"ד פשדצקי

נגד

משיבים

עיריית תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד ארנה אחרק ואח'

החלטה

נושא העתירה:

עתירה זו מוגשת כנגד החלטתה של עיריית תל אביב יפו (להלן – " העירייה") לפעול בהתאם לנוהל משרד הפנים 20001\5 שעניינו "נוהל הקצאת מקרקעין ומבנים ללא תמורה או בתמורה סמלית" ולהסדיר מחדש את הקצאת הקרקע הציבורי ת על יה בנוי בית הכנסת "נחלת אבות" מאז שנת 1934 (להלן – " בית הכנסת" או "העותרת").

עובדות המקרה הצריכות לענייננו:

ביום 9.11.1933 החליטה הנהלת עיריית תל אביב להקצות לאגודת בית הכנסת שטח של ארבע מאות אמה ברחוב בורכוב 24 בתל-אביב, לשם הקמת בית כנסת, שאכן הוקם לאחר כשנה.
בשנים האחרונות פחת מספר המתפללים ותדירות הפעילות ירדה, אך בית הכנסת המשיך לפעול כסדרו בשבתות. בשנה האחרונה הגביר בית הכנסת את פעילותו בשבתות ובימות החול.
בשל העובדה שמספר המתפללים פחת כאמור , השכיר ועד בית הכנסת הנוכחי חלק מהמבנה לגן ילדים פרטי, וביום 15.3.2012 חתמה העותרת על הסכם שכירות עם עמותת " מאמי אשירה שמים" (להלן – " העמותה"), אשר קיבלה מכוח ההסכם זכות שימוש בקומת עזרת הנשים ובגג בית הכנסת, זאת בימי החול, ולמעט שבתות וחגים. בשלב מסוים הפסיקה העמותה לשלם דמי שכירות, ו לטענת העותרת השתלטה על שטחים במבנה בית הכנסת שלא נכללו בהסכם השכירות, ומשכך פתחה העותרת בהליכים נגדה. ב- 16.10.2015 ניתן בבית משפט השלום בתל אביב פסק דין פינוי כנגד העמותה. עם זאת, איפשר בית המשפט לעמותה, לאחר שהצהירה כי קיבלה אישור מעיריית תל אביב להימצא במקרקעין, לכרות " הסכם בר תוקף המאשר את החזקתה במושכר או בחלקו" (עמ' 2 לפסק הדין) .
במסגרת המחלוקת שהתגלעה בין העמותה לבין העותרת, פנתה ה עמותה למועצה הדתית, והעירייה ביקשה מהמועצה הדתית לפעול לבדיקת התלונות.
במכתבים מיום 1.7.2015 ומיום 26.10.2015 הבהירה העירייה לעותרת כי מאחר שהמדובר בקרקע עירונית, הרי שחובת העירייה לבדוק אם מתקיימת בה פעילות התואמת את ההרשאה שניתנה לבית הכנסת , ו כן ברצונה לוודא כי אכן המבנה משמש כבית תפילה.
במהלך שנת 2016 נפגשו הצדדים והוחלפו תכתובות רבות. העירייה שלחה לעותרת דרישה לפינוי גן הילדים עקב שימוש בלתי מאושר במבנה בית הכנסת, וזאת לא יאוחר מיום 31.7.2017.
ביום 31.7.2016 התקיימה פגישה במשרדו של מנהל אגף נכסי העירייה בנוכחות ב"כ העותרת, במסגרתה נמסר לב"כ העותרת כי בכוונת העירייה להסדיר את החזקת מבנה בית הכנסת בהתאם לנוהל ההקצאות של משרד הפנים, ובהתאם לנוהל ההקצאות העירוני. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה. במקביל הגישה העמותה לעירייה בקשה להקצאת מקרקעין בשטח נשוא העתירה.
החלטה זו עניינה בטענות הסף שנטענו ע"י המשיבה.

טענות הצדדים
המשיבה:

לטענת המשיבה, יש לסלק את העתירה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית של בית המשפט לדון בה, היותה של העתירה מוקדמת, וכן אי צירוף צדדים נחוצים, כמו גם העדר תום לב.

ראשית טוענת המשיבה, כי השאלה המשפטית שבבסיס עתירה זו, היא שאלה קניינית ואיננה סוגיה מנהלית. העתירה עוסקת בעניין הבעלות במקרקעין ברחוב בורוכוב 24 בתל-אביב , וכן בשאלת החזקה והשימוש במקרקעין. משכך, הסמכות לדון בסוגיות אלו קמה לבית המשפט המחוזי ולבית משפט השלום, בהתאמה. מכל מקום, לטענת המשיבה, אין סמכות לבית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה זו, משהמדובר בשאלה קניינית ולא מנהלית.

עוד טוענת המשיבה, כי חוק בתי משפט לעניינים מנהליים התש"ס – 2000, קובע כי בעתירה מנהלית נתקפת החלטה מנהלית, ובעתירה זו לא נתקפת החלטה כלשהי של הרשות. לא התקבלה החלטה אצל המשיבה לביטול ה הקצאה שניתנה לעותרת בנכס. המשיבה מציינת כי לא קיים כלל חוזה ב ין העירייה לבין העותרת בדבר השימוש בנכס.
לטענת המשיבה, אין ממש בטענת העותרת כי ניתן לראות במכתב שנשלח על ידה ביום 1.9.2016 החלטה מנהלית. לטענת המשיבה, מכתב זה נשלח בתשובה לפניית ב"כ העותרת ובהמשך לישיבה שהתקיימה בין הצדדים. ענייננו של מכתב זה הוא הודעה לעותרת כי עליה לעבור הליך הקצאה מחדש, ואינו כולל ההחלטה כלשהי של המשיבה , אלא שיקוף הדין הקיים.

המשיבה מבהירה, כי כל שנאמר במכתב הוא כי מבחינה עובדתית אין לעותרת חוזה הקצאה מול העירייה. מאחר שאין חוזה כאמור, רצון העירייה הוא להסדיר את נושא הקצאת המקרקעין, לפי הנוהל המקובל.

לטענת המשיבה, בעת"מ 18920-11-14 זיתוני ואח' נ' עיריית תל אביב-יפו (פורסם בנבו, 14.6.2016) מדובר על מקרה דומה, ושם נקבע:

"לא זו הדרך לקבל החלטה ולא זו הדרך לתקוף אותה. אם נאמר כי כל תכתובת יוצרת "החלטת רשות" במובן סעיף 5 לחוק, ירוקן הדבר את הסעיף מתוכנו, ואף יאפשר לכל דיכפין, לייצר "החלטות" באמצעות משלוח מכתב וקבלת מענה לו. לא לכך התכוון המחוקק בדברו."

עוד מצטטת המשיבה את בש"א 3874/03 עיריית אשדוד נ' א. פי פרסומים (פורסם בנבו,4.11.2003), המתייחס להסכם בין העירייה לעותרת (להלן: " עניין עיריית אשדוד"):

"נסיון החברה לטעון כי הסמכות העניינית שייכת לבית משפט זה משום שמדובר בהחלטה של רשות מקומית (סעיף 8א בתוספת ראשונה לחוק בית משפט לעניינים מנהליים) לא יצלח. ראשית, אין לפרש את המונח 'החלטה' באופן שהוא מתייחס לכל החלטה של רשות מקומית. תוצאה זו תכניס אל תוך כתלי בית המשפט המנהלי את התחום הפרטי כולו. לא זו כוונת המחוקק"

לאור האמור, טוענת המשיבה כי לא קמה סמכות לבית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה זו.

עוד טוענת המשיבה, כי העתירה הוגשה במועד מוקדם, בטרם מוצו כל ההליכים. לטענת המשיבה, טרם התקיים דיון בעניין הקצאת המקרקעין בפני ועדת ההקצאות של העירייה. לטענת המשיבה, הקצאת הקרקעות בעיריית תל אביב מתבצעת לפי נוהל משרד הפנים אשר פורסם בעקבות בג"צ 3638/99 בלומנטל נ' עיריית רחובות (פורסם בנבו 24.8.2000). הנוהל קובע עקרונות כלליים וקריטריונים עירוניים להקצאה. בהתאם לנוהל, כל בקשה להקצאה תיבחן, על מנת לוודא שאכן עומדת בתנאי הנוהל, היא תפורסם, ולאחר מכן תובא הבקשה לדיון בפני ועדת ההקצאות. לענייננו, המשיבה טוענת כי טרם התקיים הליך זה ולכן העתירה מוקדמת.

המשיבה מדגישה כי הפסיקה קובעת שבית המשפט לא יידון בעתירה טרם התקבלה החלטתו של הגוף המוסמך. המשיבה מפנה לבג"צ 6077/08 עו"ד אורית דן נ' נציב שירות בית הסוהר ואח' (פורסם בנבו, 5.8.2008):

"הלכה פסוקה היא כי עתירה אשר מוגשת לבית משפט זה לפני שהרשות המוסמכת קיבלה החלטה סופית לגוף העניין הינה עתירה מוקדמת שבית המשפט לא יידרש לה (ראו למשל, בג"ץ 3209/03 מנור נ' שר הביטחון (טרם פורסם, 8.4.03))."

המשיבה מוסיפה וטוענת, כי לא צורפו לעתירה צדדים העלולים להיפגע ממנה. תקנה 6 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א – 2000 קובעת כי יש לצרף כמשיב כל מי שעלול להיפגע מהעתירה, וכי אי צירוף צדדים כאמור יכול להוות עילה למחיקת העתירה.

לטענת המשיבה, עמותת "מאמי אשירה שמיים", המבקשת לקבל הקצאה במקרקעין נשוא העתירה, לא צורפה לעתירה על ידי העותרת, וזאת על אף הפגיעה הברורה העלולה להיגרם לה בעקבות העתירה.

עוד טוענת המשיבה כי יש לצרף גם את המועצה הדתית ו\או העומד בראשה לעתירה.
משלא צירפה העותרת את כל הצדדים הנדרשים לעתירה, טוענת המשיבה כי יש לדחותה על הסף.

המשיבה טוענת עוד כי בעקבות שימושים שנעשו בבית הכנסת, הנוגדים את מטרות המבנה כבית כנסת, העותרת מושתקת מלהעלות טענה כלשהי כנגד עמדת המשיבה לפיה משתמשת העותרת במבנה שלא על פי ייעודו . כבר בשנת 2014 הגיעו לעיריית תלונות על שימושים שנעשים במבנה בית הכנסת, ומאז יודעת העותרת כי קיימות כנגדה תלונות על אופן שימושה במבנה בית הכנסת. יחד עם זאת, רק עתה, משהגישה עמותת מאמי אשירה בקשה להקצאת הקרקע , הגישה העותרת עתירה זו. לאור זאת, לטענת המשיבה, מנועה העותרת מלטעון טענות בדבר הקצאת המקרקעין.

בשל השימוש האסור שנעשה במקרקעין על ידי העותרת יש לדחות עתירה זו , לדעת המשיבה, גם מטעמי חוסר תום לב. העותרת עשתה שימוש שלא כדין במקרקעין ללא רשות העירייה, ולא התייחסה לפניותיה החוזרות ונשנות של העירייה לקבלת דוחות כספיים ודוחות פעילות.

טוענת המשיבה, כי די בכל אחת מהטענות לעיל, וקל וחומר משהטענות מצטברות , כדי להצדיק דחייתה של העתירה על הסף.

טענות העותרת:

לטענת העותרת, אין ממש בטענות הסף, ויש לקיים דיון בעתירה לגופה.

העותרת טוענת , כי מעשי העירייה, בהתייחס להקצאת המקרקעין נשוא העתירה מהווים החלטה. לטענת ב"כ העותרת, הוא הוזמן לפגישה אצל המשיבה ביום 31.7.2016, על מנת לדון בסוגיית גן הילדים אשר פעל ב מבנה. לטענתו, במהלך הפגישה התבשר במפתיע כי תוקף הקצאה הישנה פג, וכי על בית הכנסת לבקש הקצאת מקרקעין מחודשת.
עמדה זו, היא שהועלתה על הכתב במכתב מיום1.9.2016, שנשלח על ידי ב"כ המשיבה, בו צוין, בין היתר:

"במקרה דנן, לא קיים לעמותה כל חוזה הקצאה וממילא היחסים החוזיים בין העירייה כבעלת הקרקע לבין העמותה, אינם מוסדרים.
לאור האמור, ובהתאם לכללי המינהל התקין, הרי שיש לפעול להסדרת החזקה במבנה הציבורי בהליך מסודר של הקצאה בהתאם לנוהל העירוני ולנוהל משרד הפנים."

לטענת העותרת, המדובר בהחלטה ובהודעה יזומה של המשיבה, בדבר סיום תוקף הקצאת המקרקעין לבית הכנסת.
עוד טוענת העותרת, כי המשיבה החליפה את טענותיה במהלך הזמן, מטענה שלכאורה פגה ההקצאה של המקרקעין לבית הכנסת, לטענה הבאה לידי ביטוי בעתירה זו, לפיה לא הייתה הקצאה כלל, ולכן לא יכולה להיות החלטה של הרשות בדבר סיום ההקצאה.

לטענת העותרת, אין ספק כי המדובר בהחלטה לביטול ההקצאה. כך למשל מפנה העותרת למכתבו של עו"ד משה חן, יועץ משפטי למחלקת נכסי העירייה, מיום 20.9.2016, בו נאמר כי "ההקצאה ניתנה לוועד בית הכנסת נחלת אבות" (נספח 7 לתגובת העותרת לבקשת העיריה למתן צו מניעה זמני).

מוסיפה העותרת וטוענת, כי אם המדובר רק ברשות שימוש במקרקעין, נדרשת החלטה על מנת לסיימה ולשלול את הרשות מכאן ולהבא.

העותרת טוענת כי התנהלות המשיבה מעידה על החלטה שבעקבותיה ננקטים צעדים אופרטיביים. כך למשל הנחתה המשיבה את עמותת "מאמי אשירה שמיים" להגיש בקשה להקצאה במקרקעין, כפי שהצהירה העמותה (סעיף 6 לנספח 1 לבקשה להגיש תגובה לתשובת המשיבה לעתירה).

לחילופין, טוענת העותרת כי גם אם אין במכתב משום החלטה, די במעשיה של המשיבה כדי להוות החלטה של רשות. סעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים קובע:

"החלטה של רשות" - החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל.

(ראו לעניין זה עת"מ 2496/04 יהודה דליה נ' עיריית הרצליה (פורסם בנבו, 23.3.2006).

עוד טוענת העותרת כי גם עדכון בדבר שינוי מדיניות מהווה החלטה. כך למשל נקבע בעת"מ 201/08 רותם קרן נ' מועצה מקומית קצרין (פורסם בנבו, 20.4.2009):

"עתירת העותרים שבפני מופנית, כאמור, כנגד הודעת הביטול ששלחה המועצה אל העותר...הודעת הביטול שנשלחה על-ידי המועצה מבטאת החלטה של רשות מקומית...אין בידי לקבל טענת המועצה, לפיה אף שישנה החלטה קונקרטית, מדובר למעשה בעדכון בדבר שינוי מדיניות ומשכך אינה עונה לדרישות החוק- טענה מעין זו יכולה להיטען לגבי כל החלטה ויש בה כדי לרוקן מתוכן את משמעות התנאי"

העותרת טוענת, איפוא, כי אין לקבל את טענת המשיבה לפיה אין המדובר בהחלטה של הרשות.

מוסיפה העותרת וטוענת, כי אין לקבל את טענת המשיבה לפיה על העותרת להמתין עד מתן החלטה בעניינה ומשכך העתירה מוקדמת . העתירה היא כנגד החלטת ועדת ההקצאות לדון מחדש בהקצאת המקרקעין, ולכן אין להמתין עד אשר הוועדה תחליט על אופן ההקצאה.
העותרת טוענת, כי לענייננו מדובר בהחלטה סופית של הרשות.
לאור זאת, אין ממש בטענת המשיבה לאי מיצוי ההליכים. המדובר לדעת העותרים בהחלטה סופית של הרשות, ולדעתה אין בסמכותה של ועדת ההקצאות לדון בהקצאה.
יתרה מכך, העותרת טוענת כי כאשר מוגשת עתירה כנגד התנהלותה של הרשות, כלל אין צורך להמתין לקבלת החלטה, כפי שנקבע בבג"צ 5872/07 איגוד מפיקי סרטים וטלוויזיה בישראל נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו (פורסם בנבו, 27.10.10).
העותרת ממשיכה וטוענת כי איננה טוענת לזכויות קנייניות במקרקעין, ולכן אין ממש בטענת המשיבה כי אין בית המשפט לעניינים מנהליים הערכאה המוסמכת לדון בשאלות קנייניות.
עוד טוענת העותרת כי הסוגיה במרכז העתירה הי א תקפות ההקצאה לעותרת בשנת 1933. לכן, עמותת מאמי אשירה שמיים איננה צד להליך זה.
לטענת העותרת יש, איפוא, לקיים דיון בעתירה לגופה .

דיון

העתירה שבפני, עניינה בסכסוך בין העותרת, בית הכנסת "נחלת אבות" לבין עיריית תל אביב, ב סוגיית תקפות הקצאת המקרקעין אותם קיבלה העותרת מעיריית תל אביב בשנת 1933. במסגרת העתירה הועלו על ידי המשיבה מספר טענות לפיהן יש לסלק את העתירה על סף.

לאחר עיון בטענות הצדדים, נראה לי כי יש לדחות את טענות הסף של המשיבה ולקיים דיון בעתירה גופה.
לטענת המשיבה, הדיון בעתירה זו איננו נתון לסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים. ראשית טוענת המשיבה, כי המדובר בשאלה קניינית שיש לדון בה בערכאה אזרחית. שנית, לטענת המשיבה אין החלטה מנהלית נתקפת, ומשכך לא קמה לבית המשפט סמכות לדון בעתירה לפי סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים.

השאלה שבבסיס עתירה זו, עניינה בהקצאת המקרקעין לבית הכנסת בשנת 1933. גם העותרת, אשר המבנה שלה נמצא על המקרקעין, איננה טוענת לזכויות קנייניות במקרקעין. טענת העותרת היא כי המשיבה הקצתה את הקרקעות כדין , לפני כשמונים וחמש שנה, ולכן איננה רשאית לבטל את ההקצאה. העותרת אינה חולקת על הזכויות הקנייניות של המשיבה במקרקעין, ולכן העתירה מתייחסת לסוג יית ההקצאה על ידי המשיבה, ולסוגיה זו בלבד. נמצא כי אין ממש בטענת המשיבה כי המדובר בסוגיה קניינית שיש לדון בה בערכאה אזרחית.

טענתה הנוספת של המשיבה עניינה העדר עילה באין החלטה של הרשות. כידוע, עתירה מנהלית מוגשת כנגד החלטתה של הרשות, כפי שנקבע בסעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים:

בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה –
(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית);

לטענת המשיבה, לא התקבלה החלטה מנהלית כנדרש על פי לשון הסעיף, ולכן אין המדובר בעתירה שהיא בסמכות בית משפט זה. לטענת המשיבה, לא ניתן לראות דברים שנאמרו לנציגי העותרת, בין בפגישות ובין בהתכתבויות, כ 'החלטה של הרשות', שכן המדובר במהלך של הרשות להחיל נהלים חדשים. כך גם טוענת המשיבה, כי מעולם לא הייתה הקצאה מסודרת של המקרקעין לטובת בית הכנסת, ולכן בפועלה להסדרת הקצאת המקרקעין נשוא העתירה, אין המדובר ב'החלטה'.

טענה זו מוקשה בעיני. כפי שגם טוענת העותרת, סעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים קובע כי החלטה של רשות יכולה להתבטא גם על ידי 'מעשה או מחדל', כאשר אין צורך במסמך רשמי הנושא את הכותרת 'החלטה'.
החלטה של רשות, אם כן, אינה נבחנת על פי המסמך המבטא את ההחלטה, אלא על פי מהות התנהלות הרשות. בעניין זה נקבע על ידי כב' השופטת רות רונן בעת"מ 27704-12-13 גברונסקי ואח' נ' עיריית תל-אביב ואח' (פורסם בנבו, 24.12.2014):

"במקרה דנן הופנתה העתירה נגד מחדלם של המשיבים להפעיל את סמכויות האכיפה הנתונות להם לפי חוק התכנון והבניה וחוק העזר למניעת רעש. אמנם, העותרים ביססו את טענתם על מכתב של העירייה מיום 29.10.2014. אך בעיקרו של דבר כוונה העתירה לא למכתב כשהוא לעצמו אלא למסקנה העולה ממנו, היינו – עמדתה של הרשות על-פיה אין מקום לנקוט באמצעי אכיפה נוספים, מעבר לאלה שכבר ננקטו (לרבות כאלה לפי חוק העזר למניעת רעש ולפי דיני התכנון והבניה). מדובר, אם כן, בטענה למחדל מצד המשיבים, ובין אם הרשות קיבלה החלטה בעניין ובין אם לאו - היא נכנסת לגדרי סעיף 5(1) הנ"ל"

וכן ב עת"מ 70025-11-16 מרב - מזון כל בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק (פורסם בנבו, 26.1.2017):

"אין הכרח שתתקבל החלטה בעניינה של העותרת, במובן הצר של המילה, על מנת שבית המשפט לעניינים מנהליים יקנה סמכות לדון בעתירה. על פי האמור בסעיף 2 לחוק בית המשפט לעניינים מנהליים, החלטה משמעה גם מעשה או מחדל של הרשות, שניתן לתקוף אותו באופן ישיר ללא צורך בקיומה של החלטה...אף בהעדר החלטה קונקרטית בעניין."

החלטה של רשות, בין במעשה בין במחדל, נבחנת על פי הפעולות שננקטו, או לא ננקטו, בפועל.
לכן, ניתן לראות בהתנהלות המשיבה כהחלטה על ידי מעשה. העותרת נמצאת במקרקעין מזה כשמונים וחמש שנים, ובנתה מבנה במקום. אין חולק כי המדובר במקרקעין השייכים למשיבה, אך בהיות שורשי העותרת נטועים עמוק בקרקע, כל מעשה של הרשות לשינוי המצב הקיים מזה עשרות בשנים מהווה החלטה של הרשות, אשר ניתן לתקוף אותה, באופן ישיר , באמצעות עתירה מנהלית.

המשיבה הפנתה לאמור בעניין עיריית אשדוד, שצוטט לעיל. שם קבע כב' השופט הנדל כי אין להרחיב את ההגדרה של החלטה מנהלית, וזאת על מנת שלא להכניס עניינים אזרחיים בשערי העתירה המנהלית. ברם, פסק דין זה אינו יכול ללמד לענייננו. בפרשת ע יריית אשדוד המדובר בהסכם שנכרת בין חברה אזרחית למועדון ספורט, ונשאלה השאלה האם הסכם זה מחייב את העירייה, אשר לא הייתה צד ישיר להסכם. מאחר שהמדובר שם בסוגיה אזרחית גרידא, אשר העירייה היוותה צד שולי בו, ברורה עמדתו של כב' השופט הנדל.
בענייננו שונים הדברים, באשר יש לבחון את התנהלות העירייה אל מול העותרת. מהות התנהלות העירייה, מקימה עילת עתירה מנהלית בהיותה החלטה לפי ההגדרה בסעיף 2 לחוק.
התנהלותה הכללית של המשיבה, הכוללת דברים שנאמרו בישיבות, התכתבויות, שיתוף והנחייה של עמותת "מאמי אשירה שמיים" בדבר הקצאת המקרקעין, מהוות החלטה מנהלית כהגדרתה בסעיף 2 לעיל.

המשיבה טוענת עוד כי העתירה הוגשה בעיתוי מוקדם, ובטרם מוצו כל ההליכים העומדים לרשות העותרת.
המשיבה מתייחסת להעדר החלטה של ועדת ההקצאות בדבר הקצאת הקרקע. לטענת המשיבה, העותרת חייבת להמתין עד אשר הועדה תחליט להקצות חלק מהמקרקעין לגוף אחר שביקש בו חלק, ולאחר מכן להגיש, על פי הצורך והעניין, ערר ועתירה כנגד החלטת הועדה.
נראה לי כי טענה זו נכונה הייתה, לו השאלה המונחת לפני עסקה באופי ההקצאה בשטח. אלא שלא ז ו שאלת העתירה. העותרת עותרת כנגד התנהלות העירייה, המערערת, לטענתה, את ההקצאה שהושלמה בשנת 1933. לדעת העותרת, ההקצאה המקורית אשר נעשתה כדין לטעמה, איננה נתונה בכל מחלוקת. ועדת ההקצא ות, אין תפקידה להכריע בסוגיית הקצאת הקרקעות המקורית, וכך, מאחר שהמדובר בסוגיה אשר ועדת ההקצאות אינה יכולה לספק לה מענה, אין בהגשת העתירה משום אי מיצוי הליכים.

בפי המשיבה טענות סף נוספות, בדבר חוסר תום הלב של העותרת, השתק ואי צירוף צדדים לעתירה.
לא שוכנעתי כי יש במעשיה של העותרת, ובאופן השימוש הפסול בנכס כדי להוות עילה לדחיית העתירה על הסף. גם אם מעשי העותרת מעידים על חוסר תום לב בשימוש פיזי בנכס, ואיני קובעת בשלב זה, כל קביעה בעניין זה , אין הדבר קשור בעיני למהות העתירה, והיא שאלת תקפות ההקצאה המקורית.
נציגי בית הכנסת, העירייה ועמותת מאמי אשירה שמיים, נמצאים בסכסוך אשר עניינו רשות השימוש במקרקעין הנ"ל, השייכים למשיבה ואשר העותרת טוענת כי הוקצו לה לפני כשמונים וחמש שנים. העותרת היא היושבת במקרקעין מזה עשרות שנים, ולכן פעולות העירייה בדבר ערעור מושבה במקרקעין מהוות החלטה מנהלי ת המשפיעה ישירות על העותרת.

סבורה אני כי מן הראוי שהעתירה תידון לגופה.

על מנת לייעל ולדייק את הדיון יש לצרף לעתירה כל מי העלול להיפגע מתוצאותיה.

נראה לי כי בנסיבות אלה צירופה של "מאמי אשירה שמיים" כמשיבה לעתירה הינו רלבנטי, באשר העמותה הינה צד ראוי ועלולה להיפגע מתוצאות העתירה .
אני מקבלת את בקשת העמותה ו מתירה את צירופה כמשיבה נוספת לעתירה .

עם זאת, יצוין, כי לא ראיתי באי צירופה של העמותה לעתירה המקומית, עילה מספקת לסילוק העתירה על הסף.

סוף דבר

הבקשה לסילוק העתירה על הסף – נדחית.

נקבע דיון בעתירה ליום 7.11.17 בשעה 9:30.

כתבי תשובה מטעם המשיבה ומטעם העמותה "מאמי אשירה שמיים" יומצאו לא יאוחר מיום 15.10.17.

הוצאות הליך זה יישקלו במסגרת הוצאות העתירה.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים ותזמנם למועד שנקבע .

ניתנה היום, י"א אב תשע"ז, 03 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.