הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 24576-05-21

לפני
כבוד ה שופטת לימור ביבי

עותרים

1.יוסף מכטיאב
2.ארי מכטיאב
ע"י ב"כ עו"ד דוד חכמוב

נגד

משיבות

1.מדינת ישראל
ע"י ב"כ מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי), עו"ד אביאב הולנדר
2.עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד פורת עופר דב

פסק דין

העתירה המנהלית לפני נסבה על זכאותם של העותרים להמשך המגורים בדירה ציבורית, לאור טענותיהם ולפיהן הם דיירים ממשיכים לאחר פטירת הוריהם, שהיו הדיירים החוזיים בדירה ומתוקף היותם זכאים לדיור ציבורי משל עצמם.
מבוא:
העותרים הם זוג אחים (להלן: "העותרים"), המתגוררים בדירה ציבורית בת 4 חדרים ברחוב ההסתדרות 139/1 בחולון (להלן: "הדירה"). הדירה, היא דירה ציבורית כמשמעות מונח ז ה בסעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח – 1988 (להלן: "חוק זכויות הדייר").
בין עמידר- החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ – היא המשיבה 2 בעתירה (להלן: "עמידר"), ובין הורי העותרים – ה"ה שאבאן ופנינה מכתייב ז"ל, אשר היו זכאים להתגורר בדיור ציבורי, נחתם ביום 5 בפברואר 1970, חוזה שכירות במסגרתו הושכרה להוריהם המנוחים של העותרים הדירה (חוזה השכירות צורף כנספח א' לכתב התשובה מטעם המשיבים). אציין כי נוסף על עמידר, משיבה בעתירה גם מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, האחראית על תנאי הזכאות בדיור הציבור (להלן: "המשיבה").
אביהם של העותרים נפטר בשנת 1983 ואמם של העותרים נפטרה בשנת 1990.
עובר להגשת העתירה, התגוררו בדירה - העותרים יחד עם זוגתו של העותר 1 ושתים מבנותיו.

כבר בשלב זה אציין כי העתירה הוגשה בשנת 2021 והיא מכוונת כנגד שורת החלטות אשר התקבלו על ידי המשיב ות או מי מה ן, במסגרתן נדחו בקשותיהם של העותרים וטענותיהם ולפיהן קיימת להם זכאות להמשך מגורים בדירה. ודוק, העתירה אינה מפרטת החלטה ספציפית קונקרטית אשר היא נשוא תקיפתה. משכך, להלן תפורט השתלשלות ההחלטות והאירועים בעניינם של העותרים, כפי שהיא עולה מתוך הטענות והראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט.
תיעוד אירוע ראשון הנוגע לדירה, לאחר פטירת הוריהם של העותרים, משוקף בהחלטת הוועדה העליונה שדנה בעניין העותרים בשנת 2002 (אשר צורפה כנספח ד' לתשובת המשיבה), ממנה עולה כי בשנת 1995 נתפסה הדירה על ידי עמידר, לאחר שננטשה על ידי העותרים והייתה פנויה ויועדה למגורים עבור דייר אחר שהיה זכאי להתגורר בדירה ציבורית. אלא, שלאחר שנחתם חוזה שכירות עם הזכאי הנ"ל, הוחזרה החזקה בדירה לרשות עמידר, משנטען כי הזכאי קיבל איומים מצד העותרים. אציין כי תיעוד דומה לכך, מצוי גם בהחלטה מיום 25/2/96 במסגרתה נכתב כי :" ב 2/95 נתפסה הדירה על ידינו ע"פ אישור המנהל עמוס רודין מאחר והיתה נטושה ע"י האחים, הדירה שופצה ולפני שהמועמד נכנס פלשו האחים שוב" (ההחלטה מיום 25/2/96 צורפה כ נספח ג' לכתב התשובה מטעם המשיבה).
בהמשך לכך, בשנת 1995 הוגשה תביעת פינוי כנגד העותר 1 בת"א 80971/95 וביום 29/10/1996 ניתן פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב ולפיו על העותר 1 לפנות ולסלק ידו מהדירה ולהחזיר את החזקה בה לידי עמידר כשהיא פנויה מכל אדם ומכל חפץ (פסק הדין צורף כנספח ב' לכתב התשובה מטעם המשיבה).
קודם למתן פסק הדין ולאחר פתיחת ההליכים המשפטיים, כעולה מהחלטה מיום 25.02.96 אשר ניתנה על ידי הוועדה להקניית זכויות חוזיות בעניינם של העותרים, פנו העותרים בבקשה להקניית זכויות בדירה. בקשתם זו של העותרים נדחתה תוך שנקבע כי: "אין רצף מגורים. הדירה נתפסה פעמיים ושופצה על ידי עמידר לאכלוס חוזר. לא עונים על הכללים. להמשך בטיפול המשפטי בפינוי".

לפי האמור בסעיף 9 לכתב העתירה הגישו העותרים ערעור על החלטה זו ודוק- ערעור זה לא צורף וכן אין תיעוד להחלטה אשר התקבלה בו.

ביום 26.11.2002 דנה הוועדה העליונה בעניינם של העותרים. פירוט הבקשה, כעולה מהרשום בהחלטה הוא: "הקניית זכויות חוזיות לדירה בה מתגוררים בפלישה", מועד הבקשה המופיע בטופס הוא 20/5/02. עוד צויין בראש הטופס כי :"אין תעודת זכאות מקורית בגלל מלח"זים [מחזיקים ללא חוזה ל.ב.] שאינם משתפים פעולה". עוד מפורטים האירועים עד כה, כפי שפורטו לעיל ונוסף על כך, צויין כי: "... מדובר בשני אחים בעלי עבר פלילי. למבקש הסיוע מצטבר כ- 15 שנות מאסר ולאח השני כ – 5 שנות מאסר. גם כיום אינם עובדים ומתקיימים מקומבינות... אין רצף מגורים בדירה מאחר ו 2 האחים היו במאסר תקופה ממושכת. אין הרשמה לסיוע ע"י האחים..." המלצת הממונה המפורטת בטופס היא: " לאשר דירת 2 חדרים ע"ש האחים ובתנאים החזרת הדירה לאכלוס חוזה". ההחלטה אשר התקבלה היא: "לדחות הבקשה להקניית זכויות חוזיות בדירה בה מתגוררים. יחידים אינם עונים למבחן הנפשות המזכה." אציין כי בראש הטופס מופיעה סיבה נוספת לאי יכולת להיענות לבקשה :"אין ביקורי מעגל".
הוועדה העליונה שבה ודנה בבקשת העותרים ביום 11/2/03 ודחתה בקשתם מהטעם: "אינם עונים לגודל משפחה מזכה" (החלטה זו צורפה כנספח ה' לכתב התשובה מטעם המשיבה).
כעולה מהחלטה מיום 12/8/04 (אשר צורפה כנספח ו' לכתב התשובה מטעם המשיבה), הוועדה העליונה דנה שוב בעניינם של העותרים במועד זה. במסגרת טופס החלטה זו מפורטים פרטים נוספים כדלקמן:
"2 הפונים הם אחים. לא התגוררו בדירה היות ושהו במאסר במשך שנים רבות . ע"פ אישור שירות בתי סוהר - אריה היה במאסר 4 פעמים. מאסרו האחרון היה מ 7/94 ועד 4/95. יוסי היה במאסר 5 פעמים פעם אחרונה מ 6/94 ועד 10/97. ע"פ פירוט לגליזציה מ 25/2/96 – בתאריך 2/95 נתפסה הדירה על ידי חברת עמ' לאחר שהייתה נטושה. הדירה שופצה ושובץ מועמד. הזכאי ויתר על זכאותו לאחר שהאחים איימו עליו. המלצת מנהל עמ' היא לאשר לאחים הקניית זכויות חוזיות מאחר וקיים חשש לחייהם של עובדי המרחב. אחד העובדים פרש בשל איומים. ועדה עליונה מ 26/11/02 דחתה להקניית זכויות חוזיות בדירה בה מתגוררים. יחידים. אינם עונים למס' נפשות מזכה. ע"פ מרשם אוכלוסין - אריה התגורר בדירה בכל עת. יוסי שינה כתובתו לדירה זו ב 10/1/01. ע"פ ביקורי מעגל מ – 11/88 האחים התגוררו בדירה. על פי ביקורי מעגל מ 11/94 הדירה הייתה ריקה שהו בכלא באותה עת".
הוועדה העליונה קיבלה החלטה כדלקמן:
"לדחות את הבקשה להקניית זכויות חוזיות בדירה וכן לדחות את הבקשה להמשך מגורים, אינם עונים על כללי הדייר הממשיך. לא התגוררו בדירה שלוש שנים לפני פטירת הדיירת החוזית. לדחות דירה בשכירות סוציאלית- אינם זכאים לדיור בשיכון הציבורי"

לפי המפורט בכתב התשובה מטעם המשיבה ולא נשלל על ידי העותרים - בשנת 2007 נערכה פגישה בין נציגי עמידר לבין העותר 1, במסגרתה המציא העותר תעודת זכאות שצורפה למסמכים הקיימים בתיק הדירה (אציין כי שיקוף למסירת תעודת זכאות כאמור, ניתן למצוא בהחלטה מיום 29/1/2008, אשר תוכנה יפורט להלן ואשר בטופס ההחלטה מצוין דבר קיום תעודת זכאות, וזאת, בשונה מההחלטות קודם לכן).
בקשה נוספת אשר הוגשה על ידי העותרים נדונה בהחלטה מיום 29/1/08 (צורפה כנספח ט' לכתב התשובה מטעם המשיבה). בטופס החלטה זו נכתב בפירוט הבקשה: "הקניית זכויות חוזיות לדירה בה מתגוררים בפלישה". צוין כי :"יש תעודת זכאות מקורית בתיק". על הנתונים כפי שנסקרו בהחלטות קודמות הוסף כי: "כיום יוסי גר בדירה עם ידועה בציבור+ילד. גם אריה גר בדירה .". החלטת הוועדה היא: "לדחות את הבקשה להקניית זכויות חוזיות כדיירים ממשיכים. אין רצף מגורים בדירה הדירה הוחזרה לעמידר כדירה נטושה שופצה עבור מועמדים לאכלוס חוזר והנ"ל פלשו אליה".

להשלמת התמונה יצויין כי כנגד העותרים מתנהל הליך פינוי במסגרת בקשה לביצוע פסק הדין משנת 1996 בהוצאה לפועל לשכת תל אביב (מספר 01-XX672-96-2 ). כמו כן הוגשה כנגד העותרים תביעה כספית (ת"א 49686-05-20 ) לבית משפט השלום בבת ים, המבוססת על טענות עמידר ולפיהן העותרים פולשים ויתרה מכך לא שילמו דמי שימוש ראויים. אציין כי לטענת העותרים, רק בעקבות נקיטה בהליכים אלו כלפיהם, הם התוודעו להחלטות אשר ניתנו בעניינם באשר לזכאותם למגורים בדירה. זאת שעה שלטענתם שילמו לאורך השנים דמי שכירות סוציאליים לעמידר וסברו לתומם כי תשלום זה מהווה אשרור זכאותם להמשך המגורים בדירה. נטען, כי משהתוודעו העותרים להחלטות האמורות, הוגשה על ידם עתירה זו, במסגרתה הם תוקפים את החלטות המשיבות.
עוד אציין – הואיל וכפי שיפורט להלן הנושא הועלה במסגרת טענות הצדדים – כי, בכל הנוגע לריצוי עונשי מאסר על ידי העותרים, צורפו לכתב התשובה מטעם המשיבה, אישורים משירות בתי הסוהר (נספח ח' לכתב התשובה). אציין כי האישורים בנויים כטבלה, אשר העמודות בה הן: "כניסה לשב"ס; "תאריך התחלה"; "תאריך שחרור"; סיבת שחרור"; "בית סוהר"; "תקופת נדונות". אשר לעותר 1, בטבלה מופיע, בנוגע לתאריכים הרלוונטיים לעתירה, כי הוא "נכנס לשב"ס" ביום 11/1/1989 (יצויין כי לא מופיע תאריך התחלת מאסר) ושוחרר ביום 13/6/1989, סיבת השחרור "צו בית משפט". ואילו בנוגע לעותר 2 מצוין כי הוא נכנס לשב"ס ביום 13/12/1987 "תאריך ההתחלה" הוא ביום 6/12/1987; תאריך השחרור הוא ביום 5/5/1988; סיבת השחרור :"שחרור מלא". אציין כי לבד מכניסות אלו לכלא, שהן רלוונטיות על פניו למועדים נשוא העתירה, עולה מהאישורים כי העותרים ריצו עונשי מאסר נוספים בשנים מאוחרות יותר.

טענות הצדדים בעתירה;
טענות העותרים;
בפתח עתירתם טוענים העותרים כי במסגרת העתירה נתקפת: "שורת החלטות" אשר ניתנו על ידי המשיבות, במסגרתן נדחו בקשות העותרים להכיר בהם כדיירים ממשיכים וזאת, הגם שלטענת העותרים הם עומדים בתנאי הזכאות – בעבר וכיום - להמשך המגורים בדירה . זאת, הואיל והם עומדים בתנאי הזכאות כפי שהיו במועדים הרלוונטיים להכרה כדיירים ממשיכים לאחר פטירת הוריהם שהיו הדיירים החוזיים בדירה, ומתוקף היותם "זכאים" לדיור ציבורי משל עצמם, בשל העובדה שהעותר 2 מקבל קצבת הכנסה ולעותר 1 2 ילדים קטינים.
ביתר פירוט, טוענים העותרים כי המועד הרלוונטי לבחינת זכאותם הוא מועד פטירת אביהם ולמצער מועד פטירת אמם. נטען כי העותרים אינם יודעים מה היו התנאים להקניית זכאות במועדים אלו, הואיל והצעת חוק זכויות הדייר הונחה על שולחן הכנסת בשנת 1997 ואולם, לסברתם, במועדים אלו, בהתאם לנהלים – דייר ממשיך בדירה ציבורית היה מי שהוא בן משפחתו של הדייר שהתגורר עמו שנתיים קודם למועד הפטירה ושלא היה לו נכס מקרקעין נוסף - תנאים בהם עומדים העותרים לטענתם.

כך ובכל הנוגע לרצף המגורים - טוענים העותרים כי הנטל להראות שלילת זכאותם של העותרים, בהיעדר רצף מגורים , מוטל לפתח ן של המשיב ות ואולם, אלו לא הרימו אותו משכל שהציגו כראייה הוא רק דו"ח ביקור מעגל שנערך יממה לפני פטירת אמם של העותרים ושאין בו כל מידע רלוונטי. בנסיבות אלו, טוענים העותרים כי יש להעדיף את גרסתם – הנתמכת ברשומה מוסדית שהיא כתובתם הרשומה במשרד הפנים - ולפיה, הם התגוררו בדירת המגורים ברצף כל חייהם ולא עזבו אותה מעולם, למעט עת ריצו עונשי מאסר.
עוד טוענים העותרים כי רצף מגוריהם לא נשלל בגין עונשי המאסר אשר ריצו, אשר לא היה בהם כדי לשלול את זיקתם לדירה שנמשכה בכל תקופת מעצר. יתרה מכך, נטען כי ממילא קודם לפטירת אביהם לא ריצו העותרים עונשי מאסר כלל ומשכך, לטענתם הם זכאים להיחשב כדיירים ממשיכים לאור מגוריהם ברציפות עם אביהם שהיה דייר חוזי. זאת ועוד, נטען כי גם בכל הנוגע למגורים בדירה עובר לפטירת אמם של העותרים, הרי שהעותר 1, לא ריצה כל עונש מאסר שיש בו כדי לקטוע את רצף המגורים בדירה עם אמו. זאת הואיל ולטענת העותרים וכנתמך על ידם לטענתם ברישום הפלילי של העותר 1 (אשר הוגש על ידי העותרים לתיק בית המשפט ביום 11/10/21), בשנת 1989, שהה העותר 1 במעצר בעקבות תיק פלא 4982317/1988 (תיק בית משפט 3506/1988), הואיל ונחשד בעבירת אינוס. אלא שהעותר לא ביצע את העבירה, סיפק אליבי, שוחרר ממעצר בהחלטת בית המשפט המחוזי ולא ננקטו כנגדו הליכים מעולם. בנסיבות אלו, נטען כי שהותו של העותר במעצר אין בה כדי לקטוע את רצף המגורים שלו בדירה. עוד נטען כי בכל הנוגע לעותר 2, עונש המאסר בין חמישה החודשים אשר ריצה עובר לפטירת אמו, היה בגין עבירת הימורים ונטען כי אין במאסר זה, בשים לב לעבירה בגינה הושת ולמשכו, כדי לקטוע את רצף המגורים של העותר 2 עם אמם המנוחה של העותרים.
עוד מוסיפים העותרים וטוענים כי לא ניתן לזקוף לחובתם את פרק הזמן אשר חלף מהמועד בו נפטרו הוריהם ועד למועד בו פנו בעתירה ולהורות על סילוק עתירתם על הסף מפאת שיהוי. זאת בהינתן שלטענת העותרים הם לא היו מודעים כלל להחלטות אשר ניתנו בעניינם, אלא התוודעו לדבר קיומן רק משננקטו כלפיהם הליכי פינוי בהתבסס על פסק הדין משנת 1996. בהקשר זה, מפנים העותרים לכך שכנגד העותר 2 אף לא הוגשה תביעה לפינוי ויתרה מכך, גם באשר לפסק הדין אשר ניתן כנגד העותר 1, הרי שלא ננקטו כל הליכים לאכיפתו וזאת, עד לשנת 2020. נוסף על כך טוענים העותרים כי לאורך השנים הם אף קיבלו שוברים לתשלום דמי שכירות סוציאליים. לאור זאת טוענים העותרים כי הם סברו שהוכרו למעשה כזכאים להמשך מגורים ב דירה. לטענת העותרים, רק במסגרת הליך הפינוי גולו להם ההחלטות בעניינם ומיד לאחר שהם התוודעו להחלטות אלו, הוגשה על ידם העתירה ללא שיהוי. מבלי לגרוע מהאמור, טוענים העותרים כי בהינתן שמדובר בעתירה הנסבה על הקניית זכויות סוציאליות, הרי שראוי לדון בעתירה לגופה ואין לחסום דרכם של העותרים בטענת שיהוי. לא זו אף זו, לטענת העותרים בהינתן שכאמור כנגד העותר 2 לא הוגשה תביעת פינוי, הרי שככל שתוגש תביעה כאמור, ממילא יוכל העותר 2 להעלות את הטענות נשוא העתירה דנן במסגרת תקיפה עקיפה.
נוסף על כך, טוענים העותרים כי אין ממש בטענות בדבר אלימות מצד העותרים המשוקפות בהחלטות כפי שפורטו לעיל והראייה- אין כל תיעוד מרשויות החוק המלמד חיזוק לטענות, כפי שהיה מצופה ככל שאמנם היה ממש בטענות.
מבלי לגרוע מהאמור, טוענים העותרים כי ההחלטות המנהליות אינן עונות אחר חובת ההנמקה הקבועה בחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958, המחייב רשות מנהלית לנמק בכתב מדוע סורבה הבקשה. זאת הואיל ותקופות המאסר אשר שימשו בסיס לדחיית הבקשות כלל לא פורטו, ההחלטות מתעלמות מזכאותם של העותרים להמשך מגורים מכוח מגוריהם עם אביהם קודם לפטירתו, נוסף על כך לא ניתן בהן משקל לכך שהעותרים היו רשומים בדירה ממועד האכלוס ועד למועד הגשת העתירה ויתרה מכך אין בנמצא כל תיעוד התומך בטענת המשיבות ולפיה העותרים לא התגוררו בדירה ברציפות. לא זו אף זו, לטענת העותרים, מההחלטות עולה כי הוקנתה לעותרים זכאות לדיור ציבורי בשנים 2002 ו-2003 וזאת בכפוף להשבת הדירה ונטען כי התניה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 5 לחוק זכויות הדייר, הקובע כי אין להתנות על הוראותיו, ומקום בו ניתנה זכאות כאמור, לא היה מקום לבטלה מבלי שחל שינוי בנסיבות.

לאור כל האמור טוענים העותרים כי על בית המשפט לקבל את העתירה, להורות כי יש להכיר בהם כדיירים ממשיכים בדירה ובהתאמה לחתום עמם על הסכם שכירות מתאים תוך שערוך חובם לדמי שכירות סוציאליים ולהורות על ביטול כל ההליכים המשפטיים אשר ננקטו בעקבות ההחלטות השגויות ובלתי סבירות אשר התקבלו על ידי המשיבים בעניינם של העותרים.
טענות המשיבות:
הואיל וטענות המשיבות דומות במהותן, תפורטנה טענותיהן בחד.
כטענה מקדמית טוענות המשיבות כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי. זאת מאחר וההחלטות אותן תוקפים העותרים במסגרת העתירה, ניתנו בין השנים 1996 – אז התקבלה ההחלטה הראשונה ועד לשנת 2008 - המועד בו ניתנה ההחלטה האחרונה. נטען כי במועד בו הוגשה העתירה, חלף בשנים רבות המועד הנקוב בסעיף 3 לתקנות בית המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א-2000 (להלן "התקנות"), שהוא 45 ימים ממועד מתן ההחלטה בעניין העותרים. עוד מוסיפות המשיבות וטוענות כי לאורך כל השנים היו העותרים מודעים להחלטות המנהליות בעניינם והעדיפו משיקוליהם הם שלא לתקוף את ההחלטות, לפעול בניגוד לדין, בחוסר תום לב ובהיעדר ניקיון כפיים ולהמשיך להחזיק בדירה ללא זכויות בדין ובכך, למעשה פגעו באופן ניכר בשלטון החוק. נטען בנוסף כי אין ממש בטענות העותרים ולפיהן לא היו מודעים להחלטות בעניינם. זאת ראשית, משחובת ההגינות ותום הלב המוטלת על פונה אל הרשות מחייבת לתור באופן אקטיבי אחר החלטות שניתנו בעניינו. שנית, נטען כי טענת העותרים עומדת בסתירה מוחלטת למסמכים אשר צורפו לכתב התשובה (אשר פורטו לעיל בהרחבה), מהם עולה כי העותרים נטלו חלק פעיל בהליכים. כדוגמא לכך, מפנות המשיבות לכך שהעותרים עצמם מציינים כי הגישו בקשה בשנת 1996 וכן ערעור על ההחלטה אשר התקבלה באותה שנה, לכך שהעותר 1 שלח מכתב לעמידר בשנת 2017 וכן לכך שבמסגרת ההחלטה של הוועדה העליונה משנת 2008 צוין כי הוגש ערעור בשנת 2007. שלישית, נטען כי לרשות המנהלית עומדת חזקת תקינות המעשה המנהלי, שלא נסתרה על ידי העותרים ובהתאם לה, במקרה דנן, חזקה היא כי הרשות פעלה כדין והמציאה את ההחלטות לעותרים.
בהקשר לטענת השיהוי, נטען כי בשל חלוף הזמן, לאור העובדה שהעותרים ישנו על זכויותיהם ובהינתן שהמסכת העובדתית התרחשה לפני למעלה מ- 30 שנים, קיים קושי משמעותי באיתור המסמכים והמידע הרלוונטי ומשכך היה בחלוף הזמן כדי להוביל לשינוי מצבן של המשיבות לרעה ונגרם להן נזק משמעותי בנוגע לבירור העובדתי והמשפטי. בנסיבות אלו כאמור, טוענות המשיבות כי דין העתירה סילוק על הסף מפאת שיהוי.
נוסף על כך, נטען כי בנסיבות כפי שפורטו, דין העתירה להידחות על הסף גם נוכח עשיית דין עצמי של העותרים, אשר בקשותיהם להכרה בזכאותם נדחו ואולם הם לא כיבדו את דין ופינו את הדירה ויתרה מכך, אף לא כיבדו פסק דין מפורש המורה על פינוי הדירה שניתן בשנת 1996. עוד לעניין זה מפנות המשיבות להחלטות כפי שפורטו לעיל מהן עולה כי לא זו בלבד שהעותרים עשו דין לעצמם, אלא שהם המשיכו להחזיק בדירה תוך איומים הן על זכאי אשר שובץ לגור בדירה לאחר שננטשה על ידם והן על עובדי המרחב.

מבלי לגרוע מטענותיהן המקדמיות, טוענות המשיבות כי גם לגופם של דברים, אין ממש בטענות העותרים ולפיהן הם זכאים להיחשב כדיירים ממשיכים. זאת הואיל ובהתאם להוראות חוק זכויות הדייר הציבורי והוראות הנוהל – זכאותו של דייר בדירה הציבורית להיחשב כדייר ממשיך מתגבשת בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד כי הדייר התגורר בדירה עם הדייר החוזי שלוש שנים ברציפות והשני שהוא עצמו הוכר כזכאי לדיור ציבורי.
אשר לכך, מוצאות המשיבות להדגיש כי, בשל חלוף הזמן, לא עלה בידי שלוחי המדינה לאתר את הנהלים וכללי משרד הבינוי והשיכון שחלו במועד הרלוונטי. אולם, לטענת המשיבות מאחר ובהחלטות המנהליות שניתנו בחלוף השנים, צויין כי העותרים לא עמדו בתנאי הזכאות ופורטו הסיבות לכך הרי שאין זאת אלא שהסיבות כפי שפורטו משקפות את הנהלים כפי שהיו באותם מועדים.
לטענת המשיבות, יש לדחות את טענת העותרים ולפיה יש לבחון זכאותם במועד בו נפטר אביהם . זאת הואיל ולטענת העותרים במועד זה המשיכה להחזיק בדירה אמם של העותרים שהיתה אף היא דיירת חוזית. משכך, נטען כי המועד הרלוונטי לבחינת זכאותם של העותרים היה לאחר פטירת כלל הדיירים החוזיים, קרי לאחר פטירת אמם בשנת 1990. אשר למועד זה, נטען כי בהתאם למסמך אשר התקבל משירות בתי הסוהר והונח בפני הוועדות כעולה מהחלטותיהן - העותרים שהו במאסר בתקופה הרלוונטית לבחינת זכאותם קרי עובר למות האם, כחצי שנה בקרוב, ומשכך בדין נקבע כי הם לא עמדו בתנאי רצף המגורים.

עוד מפנות המשיבות לכך, שבמסגרת ההחלטה הראשונה שהתקבלה בעניינם של העותרים בשנת 1996 נקבע שאין רצף מגורים ו צוין כי בשנת 1995 נתפסה הדירה על ידי המשיבה 2 לאחר שננטשה על ידי העותרים. נטען כי תפיסת הדירה לאחר שעמדה ריקה והכנתה לאכלוס מלמדת אף היא כי העותרים לא התגוררו בדירה ברצף כפי שנטען על ידם.

המשיבות מוסיפות וטוענות כי יש לדחות את טענת העותרים ולפיה אין בהיעדרותם מהדירה בשל תקופות המאסר אשר ריצו, כדי לשלול את רצף המגורים. אשר לכך, טענות המשיבות כי בפסיקה נקבע שרק היעדרות ארעית אינה קוטעת את רצף המגורים ואולם, תקופת מאסר, כפי המצב בענייננו, אינה באה בגדרה של היעדרות ארעית ויש בה כדי לקטוע את רצף המגורים. מבלי לגרוע מהאמור טוענות המשיבות כי טענתם של העותרים בדבר רצף מגורים נשללת גם מתמצית רישום האוכלוסין של העותר 1 , אשר צורפה כנספח 2 לעתירה , ממנה עולה כי העותר 1 עבר להתגורר בשנת 1993 בכתובת אחרת, ורק בשנת 2001 שב לדירה הציבורית.
עוד טוענות המשיבות כי – כעולה מהחלטות אשר ניתנו בעניינם של העותרים - ממילא לא עמדו העותרים במועדים הרלוונטיים בתנאי הנוסף להכרה בזכאותם כדיירים ממשיכים, הואיל ולא נמצאו זכאים לדיור ציבורי משל עצמם.
נוסף על כך, נטען כי עיון בהחלטות מלמד כי מדובר בהחלטות סבירות שקולות ומקצועיות, אשר לא נפל בהן כל פגם המצדיק התערבות שיפוטית.
לאור כל האמור, טוענות המשיבות כי דין העתירה להידחות.

דיון והכרעה;
במסגרת העתירה וכתבי התשובה פירטו הצדדים טענותיהם, על אלו הוסיפו הצדדים וחידדו טענותיהם במסגרת דיון בעתירה אשר התקיים ביום 14/9/21 ונוסף על כך, לבקשת העותרים אפשרתי להם להגיש אסמכתאות הנוגעות לתקופות מאסרים אשר ריצו ואלו הגישו מצדם הודעה הכוללת אסמכתאות שונות ביום 11/10/21, הודעה עליה הגיבו המשיבות ביום 21/10/21. אקדים אחרית לראשית - לאחר שעיינתי בטענות הצדדים כפי שהוצגו ופורטו לפני, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. זאת, כפי שיפורט להלן, הואיל והעתירה הוגשה שלא במועדים הקבועים בדין והיא לוקה בשיהוי בנסיבות אשר יש בהן כדי להוביל לסילוקה על הסף ויתרה מכך – ובבחינת למעלה מן הצורך – הואיל והעותרים לא הרימו הנטל להוכחת זכאותם במועדים הרלוונטיים.
משפורטה ההכרעה להלן אפרט הנמקתה.
כאמור לטעמי, ראש וראשונה דין העתירה להידחות על הסף, הואיל ולא הוגשה במועדים הקבועים בד ין ומפאת שיהוי שחל בהגשתה. אשר לכך, אפתח ואציין תחילה – כפי שהקדמתי וציינתי כבר לעיל – כי במסגרת העתירה לא נוקבים העותרים בהחלטה ספציפית אשר היא נשוא תקיפתם, אלא שהם טוענים בעתירה באופן כללי כי העתירה מופנית כלפי שורת החלטות אשר ניתנו על ידי המשיבות. התנסחותם המעורפלת של העותרים, אינה בכדי – בבסיסה, הבנתם והכרתם בכך שההחלטות בעניינם ניתנו זה מכבר ומשכך, תקיפתם כיום אינה עולה בקנה אחד עם המועדים הקבועים בדין ויתרה מכך היא לוקה בשיהוי אשר יש בו כדי להוביל לדחייתה על הסף. לכך יש להוסיף כי, על מנת להתמודד עם טענת שיהוי אפשרית, טוענים העותרים כי המועד בו התוודעו להחלטות בעניינם היה רק עובר להגשת העתירה, במסגרת הליכי פינוי אשר ננקטו כלפיהם. דא עקא, טענתם זו של העותרים , בדבר חוסר מודעותם להליכים ולהחלטות בעניינם , נשללת מניה וביה בראיות כפי שהוצגו בהליך, כמו גם בטענות העותרים עצמם. כך וכפי שפורט לעיל, מתוך ההחלטות אשר תוכנן פורט לעיל עולה מעורבותם של העותרים בהליכים. בכלל כך, ההחלטות ניתנו בבקשות אשר הוגשו ללגליזציה, ההחלטות כוללות גם החלטות הוועדה העליונה, בהחלטות קיים תיעוד להגשת ערעור על ידי העותרים, עוד מפורט כי בשנת 2007 המציא העותר 1 תעודת זכאות וכיוצא בכך. לכך, יש להוסיף כי אף העותרים אינם חולקים על מעורבותם בהליכים נשוא ההחלטות. אשר לכך, במסגרת סעיפים 7-9 לעתירה נטען על ידי העותרים בזו הלשון:
"7.לאחר פטירת האם, ביקשו העותרים לקבל זכאות להמשך מגורים בדירה בהתאם למדיניות שהייתה נהוגה אז וקודם לחקיקת חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח- 1998 שעיגן הזכאות של העותרים להמשך מגורים בחקיקה ראשית.
8. בהחלטת ועדה חטיבתית משנת 1996 נדחתה הבקשה בתואנה כי לעותרים אין רצף מגורים.
9. העותרים הגישו ערעור/השגה על החלטה זו לוועדה עליונה של משרד השיכון"

עֵינֵינוּ הָרוֹאוֹת - העותרים היו מודעים לכך שעל מנת שתוקננה להם זכויות בדירה, היה עליהם להגיש בקשה להכרה בזכויות אלו למשיבות. לא זו אף זו, עולה ברורות כי העותרים אף נקטו בהליך על פי דין והיו מודעים לתוצאותיו, קרי לדחיית בקשתם. בנסיבות אלו, הרי שאינני מוצאת לקבל טענת העותרים ולפיה התוודעו לדבר ההחלטות בעניינם רק עובר להגשת העתירה וכי סברו כי הם בעלי מעמד כדין בדירה , משלא ננקטו כנגדם הליכים לפינוייה והם שילמו לאורך השנים שכר דירה בגינה.

מהמרוכז עולה כי - העותרים היו מודעים להליכים אשר עליהם לנקוט בהם ולהחלטות בעניינם ולמרות זאת הגישו העתירה רק בשנת 2021, בחלוף כ – 25 שנים מהמועד בו ניתנה ההחלטה הראשונה בעניינם, עליה הוגש על ידם ערעור. בנסיבות אלו, עתירתם של העותרים הוגשה באיחור וללא צידוק ומשכך על פניו דינה סילוק. אשר לכך, תקנה 3 לתקנות, שכותרתה "המועד להגשת עתירה", קובעת כדלקמן:
"(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.
(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.
(ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך."

במקרה דנן, לא נקבע מועד סטטוטורי מיוחד להגשת העתירה בהתאם להוראת תקנה 3(א) ומשכך, חלה החלופה הקבועה בתקנה 3(ב) ולפיה היה על העותרים להגיש עתירתם בתוך 45 ימים מהיום בו ידעו על ההחלטה בעניינם. אלא, שכאמור העתירה הוגשה בחלוף כ – 25 שנים מהמועד האמור , בשיהוי ניכר ביותר כאשר בפי העותרים אין כל הצדקה לשיהוי, לבד מטענות אשר נדחו ולפיהן לא היו מודעים להחלטות בעניינם.

אשר למועדים הקבועים בתקנה 3, נקבע אך לאחרונה בעעמ 7208/19 המרכז החדש בע"מ נ' עיריית רמת השרון :
"תקנות הדיון שבמסגרתן מתנהלים הליכים בבתי המשפט לעניינים מינהליים אינן בגדר "תכנית כבקשתך" (ראו פסקה 1 לפסק דיני בע"א 5400/18 מיר נ' מירון [פורסם בנבו] (28.1.2019)). תקנות אלו מחייבות את כלל העותרים, לרבות תמי-לב, ואינן מאפשרות להם לעשות דין לעצמם בכל הקשור לניהול ההליך המינהלי. כאשר הדין קובע כי על עתירה מינהלית להיות מוגשת לבית המשפט בתוך 45 ימים ממועד הדרישה או ההחלטה מושא העתירה, העותר אינו רשאי להגישה כעבור 287 ימים, כפי שנעשה במקרה דנן – מבלי לבקש ולקבל הארכת מועד על בסיסה של אמתלה מבוררת ומוצדקת. לדידי, שיהוי דוגמת זה שלפנינו מחייב את סילוק העתירה על הסף ללא דיון לגופה." (שם בסעיף 20 לפסק הדין).

קרי, על פניו משאיחרו העותרים שנים רבות בהגשת העתירה, יש מקום לדחות עתירתם על הסף. למעלה מן הצורך והואיל במסגרת הפסיקה הובהר כי הרציונל העומד ביסוד תקנה 3 הוא רציונל של שיהוי דיוני ולא של התיישנות ובהתאמה לכך, נקבע כי דינה של עתירה, אשר הוגשה בחלוף ארבעים וחמישה הימים המנויים בתקנה 3(ב), אינו בהכרח סילוק על הסף, אלא שכפי שאף מוסדר מפורשות בתקנה 3(ג) - לבית המשפט נתון שיקול הדעת להאריך את המועד להגשת העתירה (ראו: עע"מ 2339/12 יונתן שוחט נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא (19.08.2013) (להלן: "פסק הדין בעניין שוחט"); עע"ם 2376/06 דרויש נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל (25.09.2007); עע"ם 3832/07 עיריית עפולה נ' המוסד לביטוח לאומי (21.12.2010)).– אוסיף ואבחן להלן האם יש מקום לסלק את העתירה מפאת השיהוי שחל בהגשתה.
בפסק הדין בעניין שוחט, נדרש בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט א' שהם לטענת השיהוי וריכז ופירט את הלכות ופסיקות בית המשפט העליון בנושא. באותו עניין, פתח בית המשפט העליון והבהיר כי מושכלות ראשונים הן שהשיהוי, כעילת סף במשפט המנהלי , מצריך בחינה של שלושה אינטרסים – הראשון של העותר שנפגע כביכול מפעולת הרשות, השני - של הרשות המנהלית וצדדים שלישיים; והשלישי – האינטרס הציבורי של טובת הכלל בשמירה על שלטון החוק. עוד הבהיר בית המשפט העליון כי :
"בבוחננו את האינטרס של העותר, יש להתמקד ביסוד השיהוי הסובייקטיבי, ולפיו יש לשאול, האם התנהגותו של העותר מצביעה על ויתור משתמע מצידו על זכותו לפנות לערכאות. לצורך בחינת האינטרס של הרשות המנהלית ונזקים שנגרמו או עלולים להיגרם לצדדים שלישיים, אנו נדרשים ליסוד השיהוי האובייקטיבי, שעניינו, מידת השינוי שחל במצב בשטח והיקף הפגיעה באינטרסים של הצדדים הנוגעים בדבר, נוכח האיחור בהגשת העתירה. רכיבים מצטברים אלה – הרכיב הסובייקטיבי והרכיב האובייקטיבי – הם המקימים את טענת השיהוי. "

לצד מבחנים אלו, נקבע על ידי בית המשפט העליון באותו העניין, בעמוד 20 לפסק הדין, כי:
"יש להידרש למבחן, המסייג במהותו את טענת השיהוי, ועניינו, חומרת הפגיעה בשלטון החוק המתגלה במעשה המנהלי. יסוד זה נועד להבטיח קיומם של עקרונות בסיסיים שעניינם תקינות מנהלית, חוקיות וטוהר מידות, המגלמים את האינטרס הציבורי בכללותו... "

על טיבו של יסוד זה האחרון עמד בית המשפט עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (07.12.2006) כדלקמן:
"מבחן שולל זה מבטא את העקרון לפיו בית המשפט לא ידחה עתירה מחמת שיהוי אם משמעות הדבר היא כי עקב כך תיגרם פגיעה חמורה בשלטון החוק ובאינטרס ציבורי חשוב. עקרון זה חל מקום שמשקל הרעה הצפויה מהמעשה נשוא העתירה גובר באופן ממשי על הנזק העלול להיגרם בהיזקקות לעתירה הנגועה בשיהוי, ובהינתן פגיעה אפשרית בצדדים שהסתמכו על מצב דברים נתון עד לפתיחתו של ההליך השיפוטי" (שם בעמודים 48-49)

עוד נקבע בעניין שוחט כי:
"איזון בין מכלול האינטרסים האלו, הוא המוביל להכרעה בטענת השיהוי. בית המשפט, היושב על המדוכה, יבחן את שלושת מרכיבי השיהוי, ויקבע את משקלו היחסי של כל אחד מן השיקולים, בהתאם לנסיבות העניין המובא לפניו...בהקשר הנדון, חזר בית-משפט זה והזכיר, כי ההכרעה בסוגיית השיהוי נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, ולא נקבעו כללים נוקשים, ביחס לאופן הפעלתו של שיקול דעת זה"
(ראו גם עניין אי התכלת והאסמכתאות המובאות שם בעמוד 49 לפסק הדין)

משעמדתי על העקרונות הנורמטיביים, אפנה לבחון האם מתקיימים רכיבי השיהוי, במקרה הפרטני שלפניי. אשר לכך הרי שאין ולא יכול להיות חולק, בנסיבות כפי שנקבעו על ידי, כי מתקיים שיהוי סובייקטיבי – זאת משנקבע שהעותרים היו מודעים להחלטות בעניינם ולמרות זאת לאורך השנים לא נקטו בכל הליך על מנת לתקוף אותן. אשר לשיהוי האובייקטיבי, הרי שלטענת המשיבות - אשר לא נשללה ויתרה מכך מתחזקת בטענות הצדדים ובראיות כפי שהוצגו בפני בית המשפט - כפועל יוצא מנקיטת ההליך בחלוף שנים כה רבות, נגרם למשיבות נזק ראייתי , בהינתן שאין באפשרות ן לשחזר את כלל המסמכים וההחלטות בעניינם של העותרים. יתרה מכך, שני הצדדים – קרי העותרים והמשיבות, לא הניחו בפני בית המשפט את הנהלים כפי שהיו במועדים הרלוונטים הואיל ולא הצליחו לאתרם. פועל יוצא מכך, טענו המשיבות מזה- כי ניתן ללמוד על הנהלים הנהוגים מתוך ההחלטות גופן והעותרים מזה- כי ככל הנראה הנהלים תואמים את חוק זכויות הדייר – טענות אשר ברי כי הצדדים לא היו נדרשים להן לו הוגשה העתירה במועדים כדין. על כל אלו ניתן להוסיף כי, בדומה לקביעותיו של בית המשפט העליון בעניין אי התכלת, בהינתן שהמועד להגשת עתירה קבוע ככלל בדין, הרי ששמירת המועדים קשורה אף לאינטרסים של שמירה על וודאות ויציבות המועדים הקבועים בדין, טעם אשר אף בו יש כדי לתמוך בקיומו של היסוד האובייקטיבי. לאור זאת הנני קובעת כי מתקיים בענייננו גם שיהוי אובייקטיבי.
משנקבע כי התקיימו היסודות הסובייקטיבי והאובייקטיבי לשיהוי, אפנה לדון ברכיב השלישי המהווה כאמור חריג לטענת השיהוי והנסב על פגיעה בעקרונות הבסיסיים של שלטון החוק כפועל יוצא מהותרת המעשה המנהלי על כנו. במקרה דנן, לא הצביעו העותרים על פגיעה החורגת מעניינם הפרטני ככל שתיוותר ההחלטה על כנה וכן, לא הצביעו על התנהלות שילטונית החורגת מהנורמה והפוגעת בעקרונות הבסיסיים של שלטון החוק, המצדיקה דיון בעתירה הגם השיהוי הכבד אשר חל בהגשתה.

לאור כל האמור, הנני קובעת כי דין העתירה סילוק על הסף מפאת שיהוי.

הרבה למעלה מן הצורך ולשם שלמות הדיון בלבד, הנני מוצאת לציין כי ממילא לא היה מקום להתערב בהחלטות כפי שניתנו על ידי המשיבות, באשר לא הוכח כי נפלה בהן שגגה המצדיקה התערבות כאמור.
כך וראשית, ראוי להבהיר, כפי שכבר צויין לעיל, כי בפני בית המשפט לא עמדו הנהלים שחלו במועדים הרלוונטיים ובכלל כך התנאים בהם היה על הטוען לעמוד על מנת שתוכר זכותו כדייר ממשיך. אשר לנהלים אלו, מוצאת אני לאמץ טענתן של המשיבות כי, הגם שלא הוצגו נהלים, נקודת המוצא היא שעת פירטו הוועדות השונות טעמיהן לדחיית בקשת העותרים להכרה בזכויות, עשו כן בהתבסס על דרישות אשר היו קיימות במועדים הרלוונטי ים בנהליהן. קביעה זו מבוססת הן על החזקה בדבר תקינות ההליך המנהלי, אשר אף מתחזקת לאור חלוף השנים שנגרם בעטיים של העותרים (יפים לעניין זה דברי כבוד השופט זמיר בבג"ץ 4146/95 עיזבון המנוחה לילי דנקנר ז"ל נ' מנהל רשות העתיקות, פ"ד נב(4) 774, 793 (1998): "חזקת החוקיות עשויה להוסיף משקל עם הזמן. לאחר שנים רבות יהיה לה משקל רב") והן על כך שבחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, בהתאם לנוסחו אשר נכנס לתוקפו בשנת 1998, הייתה משום הקלה בקריטריונים כפי שהיו עד לאותו מועד להכרה בזכאות (לעניין זה ראו – דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ג 594-593 (2013)). כיוון שכך, אין בקריטריונים הקבועים בחוק זה כדי ללמד על הנהלים שחלו קודם לחקיקתו, קרי על המועדים הרלוונטיים לעתירה זו (מועדי פטירת הוריהם של העותרים – בשנת 1983 ו – 1990). מתוך כל אלו ומתוך ריכוז ההנמקות אשר נקבעו על ידי הוועדות עולה שעל מנת שיוכרו כדיירים ממשיכים, היה על העותרים להראות הן רצף מגורים בסמוך לפ טירת אמם והן זכאות לדיור ציבורי. תימוכין לדרישה האחרונה- ניתן למצוא כמעט בהנמקת כלל ההחלטות בעניין העותרים הכוללת – בין היתר – את היותם יחידים שאינם עונים למספר נפשות מזכה, או שאינם זכאים לדיור ציבורי. אלא, שהעותרים לא הראו כי עמדו בקריטריונים אלו ובכלל כך בפרט לא הציגו כל תימוכין לכך שבמועדים הרלוונטיים בהינתן שהיו יחידים ללא משפחה, היו זכאים לדיור ציבורי. משהעותרים לא הרימו את הנטל להוכחת עמידתם בתנאי זה במועד הרלוונטי, ממילא אינני נדרשת לקבוע מסמרות בשאלת רצף מגוריהם של העותרים עם הדיירים החוזיים ואולם, בעניין זה- לשם שלמות היריעה בלבד – יובהר כי אין בידי לקבל טענת העותרים ולפיה המועד הרלוונטי לבחינת רצף מגוריהם היה מועד פטירת אביהם. זאת הואיל וטענה זו מנוגדת להלכה הפסוקה כפי שנקבעה בעע"מ 8616/06 מוריס כהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (16.12.2007):
"סעיף 3 לחוק זכויות הדייר נועד להעניק מעמד של "דייר ממשיך" מקום בו הזכאים אינם מתגוררים עוד בדירה – בין מחמת שנפטרו, בין מחמת שעברו למוסד סיעודי. המעמד של "דייר ממשיך" אינו מוקנה מקום בו אחד מן הזכאים עדיין מתגורר בדירה, גם אם הזכאי הנוסף נפטר או עבר למוסד סיעודי."

מהאמור עולה כי דין העתירה דחייה גם לגופם של דברים משלא הראו העותרים כל פגם אשר נפל בהחלטת המשיבות ובפרט לא פגם כזה המצדיק התערבות שיפוטית.

סוף דבר;
לאור כל האמור והמפורט – העתירה נדחית.
העותרים יישאו בהוצאות המשיבות בסך כולל העומד על 5,000 ש"ח אשר ישולם בתוך 30 יום מהיום.
המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' כסלו תשפ"ב, 10 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.