הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 24294-01-17

לפני
כבוד ה שופט חגי ברנר

עותרת

היימן - מכון לרישוי (1990) בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד אילן בומבך ושגיא רם

נגד

משיבה

מדינת ישראל- רשות הרישוי במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים
ע"י ב"כ עו"ד הילה גורדון

פסק דין

לפניי עתירה מנהלית המכוונת נגד החלטתה של רשות הרישוי במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים (להלן: "רשות הרישוי" או " הרשות"), להתלות את כתב ההרשאה של העותרת למשך 12 חודשים.

העותרת היא חברה בע"מ המפעילה מכון לבדיקת רישוי רכבים בעיר אשדוד ( להלן: "המכון").

המכון פועל על פי כתב הרשאה שקיבל מאת רשות הרישוי, ולפיו הוסמך לשמש כתחנה לבדיקת רישוי של כלי רכב ( מה שמכונה " טסט"). המכון מפעיל למעשה סמכות שלטונית שהוענקה לו על ידי רשות הרישוי בהתאם לתקנה 273( א) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה" או " התקנות").

בעקבות תלונות רבות שהתקבלו אצל רשות הרישוי בנוגע לפעילותו של המכון, זומנו נציגי המכון לשימוע בפני נציג מוסמך של הרשות, שנערך ביום 7.1.2016. במסגרת השימוע מסר המכון את גרסתו בנוגע לתשעה ארועים המתוארים בתלונות.

החלטתה של רשות הרישוי

ביום 29.11.2016 החליטה רשות הרישוי, באמצעות מר משה קירמאיר, מנהל אגף א'- רישוי ופיקוח של רשות הרישוי, להתלות את כתב ההרשאה של המכון לתקופה של 12 חודשים, החל מיום 1.2.2017. עוד הוחלט כי תנאי לחידוש כתב ההרשאה בתום תקופת ההתלייה יהיה הגשת בקשה להחזרת המכון לפעילות, וקבלת אישורה של רשות הרישוי על כך שהמכון עומד בכל הדרישות להפעלת מכוני רישוי ( להלן: "החלטת ההתלייה" או " ההחלטה").

רשות הרישוי ציינה בהחלטת ההתלייה כי למכון נערכו מספר שימועים לאורך השנים האחרונות, שבכולם עלתה תמונה דומה של אי הקפדה על נוהלי רשות הרישוי, אשר מגיעה כדי ליקויים חמורים ואישור כשירות של רכבים בהם נתגלו ליקויי בטיחות קשים. בשימוע קודם שנערך למכון ביום 10.2.2014 אף הובהר למכון כי ככל שימשיך בהתנהלותו הנוכחית, הרי שבמקרה של שימוע נוסף מחמת ליקויים בפעילותו, תשקול רשות הרישוי את ביטול כתב ההרשאה שניתן למכון, לצמיתות.

רשות הרישוי פירטה בגוף ההחלטה את ממצאי הבדיקה שנערכה לגבי תשעה ארועים שונים, כמפורט להלן.

בארוע מושא תיק 84135 אישר המכון את כשירותו של רכב מסוג איסוזו בלתי אחוד סגור, למרות שהרכב הגיע לבדיקה ללא ארגז, בניגוד לנוהלי רשות הרישוי ובניגוד לרישום ברשיון הרכב, ועבר את מבחן הכשירות בהצלחה, למרות שצריך היה להפסל. לאחר שהותקן הארגז, הרכב אושר לתנועה מבלי שנדרש לעבור מבחן כשירות חוזר כמתחייב מנוהלי הרשות ( להלן: "ארוע ראשון"). התלונה נבדקה ונמצאה מוצדקת.

בארוע מושא תיק 84136 אישר המכון את כשירותו של רכב שנכשל במבחן כשירות במכון אחר בגין ליקוי במערכת הבלימה, מבלי שהוצגו בפניו אישורים על תיקון הליקוי, מבלי שנעשה רישום במכון ומבלי שדווח על כך לרשות. במצלמות המכון לא נשמר תיעוד של הארוע ( להלן: "ארוע שני"). התלונה נבדקה ונמצאה מוצדקת.

בארוע מושא תיק 84118 ניתן אישור כשירות לרכב שעבר שינוי מבנה שלא נרשם ברשיון הרכב, וללא שניתן על כך אישור של הבוחן מטעם רשות הרישוי. מדובר ברכב שלא עבר רישוי במשך שש שנים תמימות , ובעליו מתגורר במזרח ירושלים. במצלמות המכון לא נשמר תיעוד של הארוע ( להלן: "ארוע שלישי"). התלונה נבדקה ונמצאה מוצדקת.

בארוע מושא תיק 84142 נעצר רכב שעבר בדיקת כשירות במכון, לבדיקה אקראית של רשות הרישוי. התברר כי ברכב הותקנו צמיגים בניגוד להוראת היצרן, דבר המהווה פגיעה ברמת בטיחות הנסיעה. המכון הסתמך על אישור מזוייף שהציג בפניו בעל הרכב, ואישור הכשירות של הצמיגים הוזרם למחשבי רשות הרישוי בשעה חריגה- 18:11, בה המכון כבר סגור, ולא על ידי מי שבדק את הצמיגים. כל זאת, תוך הפרת הנוהל המחייב לפנות תחילה לקבלת אישור מאת איגוד מכוני הרישוי ( להלן: "ארוע רביעי"). התלונה נבדקה ונמצאה מוצדקת.

במהלך ביקורת שנערכה במכון ביום 23.3.2015 על ידי נציגי רשות הרישוי, התגלה מקרה בו המכון אישר תקינות של רכב בלתי כשיר, עקב בדיקה רשלנית. כך גם התגלו בעיות בתחזוקה הפיזית של המכון שהצביעו על יכולת ניהול ירודה ( להלן: "ארוע חמישי"). התלונה נבדקה ונמצאה מוצדקת.

במהלך ביקורת דרכים שנערכה ביום 28.5.2015 על ידי נציגי רשות הרישוי, נעצר לביקורת אוטובוס ציבורי זעיר, שקיבל אישור כשירות לתנועה שעה אחת בלבד קודם לכן על ידי המכון. בביקורת הדרכים התגלו בו ליקויי בטיחות חמורים שחייבו את הכשלתו במבחן הכשירות ( להלן: "ארוע שישי"). התלונה נבדקה ונמצאה מוצדקת.

במהלך ביקורת דרכים שנערכה ביום 25.10.2015 על ידי נציגי רשות הרישוי, נעצר לבדיקה רכב משא שקיבל ארבעה ימים קודם לכן אישור כשירות לתנועה מאת המכון, והתגלו בו ליקויי בטיחות קשים ( להלן: "ארוע שביעי"). התלונה נבדקה ונמצאה מוצדקת.

ביום 26.11.2015 העבירה משטרת ישראל לידי רשות הרישוי רשיון רכב של רכב מסויים שנשא את חותמת המכון, המעידה כי הרכב עבר מבחן רישוי. בפועל התברר כי הרכב כלל לא עבר מבחן רישוי במכון ( להלן: "ארוע שמיני"). התלונה נבדקה ונמצאה מוצדקת.

ביום 12.9.2015 התרחשה תאונת דרכים בה היה מעורב רכב שקיבל אישור כשירות מהמכון. התברר כי המכון אישר את שינוי מידות הצמיגים ברכב זה בניגוד להוראות היצרן, וזאת ביום 17.9.2014 בשעה 19:37, קרי, לאחר שעות העבודה. המכון הכחיש את מעורבותו במתן האישור, למרות שהדיווח על השינוי נשלח לרשות הרישוי מהמכון ( להלן: "ארוע תשיעי"). התלונה נבדקה ונמצאה מוצדקת.

נוכח ממצאים אלה, קבעה רשות הרישוי כי בכל הארועים שפורטו לעיל , המכון ובוחניו פעלו תוך הפרה ברורה של נוהלי רשות הרישוי ותוך יצירת סיכון בטיחותי חמור בחלק מהמקרים, עקב מתן אישורי כשירות לתנועה לרכבים בעלי ליקויי בטיחות קשים. עוד קבעה רשות הרישוי כי תיקי התלונות מגלים תמונה קשה אודות רמת ניהול ירודה של המכון, אשר מתבטאת הן בחוסר שליטה מוחלט של בעלי המכון בנעשה במכון, והן בהעדר כל פיקוח ואחריות מקצועית של המנהל המקצועי במכון, שבחלק מהמקרים היה שותף ואחראי להפרת נוהלי רשות הרישוי. תוצאת הניהול הירוד של המכון וחוסר השליטה בו גורמים למתן אישורי בטיחות לרכבים בעלי ליקויי בטיחות חמורים, תוך יצירת סיכון בטיחותי לכלל המשתמשים בדרכים, ותוך הפרת התכלית העיקרית של פעולת מכוני הרישוי. עוד נקבע בהחלטה שלא מדובר במעידה חד פעמית של המכון, משום שבמהלך השנים האחרונות נוהלו מספר שימועים נגד המכון, ובכולם עלתה תמונת התנהלות דומה. אוזכרו החלטות שניתנו בשימועים מיום 23.4.2014 ( הסתיים בהתליית ההרשאה ל- 21 יום), מיום 12.5.2010 ( שימוע שהסתיים בהתלייה למשך 8 ימים ועוד התלייה על תנאי למשך 14 יום), מיום 8.12.2008 ( שימוע שהסתיים באזהרה והתליית תעודת הבוחן המעורב למשך 30 יום), מיום 30.1.2007 ( שימוע שהסתיים בהתלייה עד להצגת תוכנית הבראה עקב מעצרם של שלושה בוחנים כחשודים בקבלת שוחד), ומחודש יולי 2004 ( שימוע שהסתיים באיסור לבצע מבחני רישוי לרכב מעל 15 טון למשך 3 חודשים והתלייה על תנאי של ההרשאה למשך 14 יום).

הודגש בהחלטה כי אמצעי תיקון שננקטו נגד המכון בעבר לא הועילו, שכן הליקויים שתוארו התרחשו כולם לאחר שביום 23.4.2014 , בעקבות שימוע קודם, כבר הותלתה ההרשאה למשך 21 יום. על כן, מצבו של המכון מצדיק לבחון את נקיטת הצעד הדרסטי ביותר העומד לרשותה של רשות הרישוי, קרי, ביטול כתב ההרשאה שניתן למכון, וזאת במטרה להבטיח את התכלית העומדת בבסיס בדיקות הרישוי התקופתיות, היא בטיחותם של כלי הרכב והמשתמשים בדרכים. עוד נכתב בהחלטת ההתלייה כי למרות שביטול לצמיתות מהווה מענה ראוי להגנת האינטרס של הגנה על חיי אדם והמשתמשים בדרכים, הרי שמדובר בפגיעה קשה בחופש העיסוק של בעלי המכון ובמועסקים בו, ולכן יש לערוך איזון בין האינטרסים השונים. הביטוי לאיזון זה יימצא בצמצום הפגיעה בבעלי המכון עד לפגיעה המידתית בנסיבות הענין. הואיל ואירועי העבר מלמדים כי התליות קצרות מועד לא הועילו, נדרשת זו הפעם התלייה משמעותית בהרבה, שלא תאפשר למכון לחזור לפעילות במתכונת הקיימת ותחייב את בעליו להקימו מבראשית בתום תקופת ההתלייה, לרבות החלפת הצוות המקצועי ושדרוג התשתיות הפיזיות. כמו כן נבחן האינטרס הציבורי של תושבי העיר אשדוד, שנזקקים לשירותיו של המכון והפגיעה האפשרית בעובדי המכון. על כן, כך קובעת ההחלטה, כתב ההרשאה של המכון יותלה לתקופה של 12 חודשים החל מיום 1.2.2017, ותנאי לחידוש כתב ההרשאה בתום תקופת ההתלייה יהיה הגשת בקשה מתאימה להחזרת המכון לפעילות וקבלת אישור מאת רשות הרישוי בדבר עמידת המכון בכל דרישות החובה להפעלת מכוני רישוי.

בשולי ההחלטה נכתב כי היא ניתנה חודשים ארוכים לאחר תום השימוע, וכי העיכוב בקבלת ההחלטה הסופית נבע בין היתר כתוצאה מאמצעי התיקון הדרסטי שנקבע, אשר חייב היוועצות וקבלת אישור מאת הגורמים הרלוונטיים במשרד התחבורה.

מכאן העתירה שלפניי.

טענותיו של המכון

המכון טוען כי דין החלטתה של רשות הרישוי להתבטל, משום שאין לרשות כל סמכות חוקית להתלות את כתב ההרשאה שניתן למכון בנסיבות בהן אין כל תחולה לתקנות 15 ב' ו- 15 ג' לתקנות התעבורה.

המכון מוסיף וטוען כי הליך השימוע שנערך למכון היה בלתי תקין מפאת הפגמים החמורים שנפלו בו. מדובר באיחור רב במסירת הפרוטוקול, היעדר פרוטוקול שנערך בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה, אי הזמנת הבוחנים המעורבים באופן ישיר באירועים השונים לישיבת השימוע, איסוף מלאכותי של ארועים הקשורים למכון מהעבר הרחוק וכו'. כמו כן, בהחלטת הרשות נפלו פגמים חמורים, כגון איחור רב במסירת ההחלטה, ולכן דינה להתבטל.

עוד טוען המכון כי אין לרשות סמכות להתנות את חידוש כתב ההרשאה בתום תקופת ההתלייה, בהגשת בקשה לפי המכרז העדכני להפעלת מכוני רישוי.

לחלופין טוען המכון כי גם אם ייקבע שלרשות הרישוי קיימת סמכות להתלות את כתב ההרשאה של המכון, הרי שבנסיבות הענין היה עליה להמנע מכך, הן בשל עיתוי מתן ההחלטה והן בשל טיב התלונות והראיות שהועלו נגד המכון.

המכון מוסיף וטוען כי אמצעי התיקון שהוטלו עליו הינם דרקוניים, בלתי מידתיים ומפלים בנסיבות הענין, ולכן דינם להתבטל. לטענת המכון, קיימים מכוני רישוי אחרים שביצעו הפרות בוטות ושיטתיות של כתב ההרשאה שניתן להם, ואולם, העונשים שהושתו עליהם לא התקרבו אפילו במקצת לחומרת אמצעי התיקון שננקטו נגד המכון.

המכון מתייחס לכל אחד מתשעת תיקי הליקויים שבגינם נערך השימוע, וטוען כי אין בהם משום ליקויי בטיחות המהווים סכנה לציבור.

לבסוף טוען המכון כי יש לערוך לו שימוע חוזר ותקין.

טענותיה של רשות הרישוי

הרשות טוענת כי מדובר במכון ששם ללעג ולקלס את בטיחות המשתמשים בדרכים, כאשר, בין היתר, הוא מכשיר רכבים מסוכנים ופסולים לנהיגה בדרכים תוך שהוא מסכן את הציבור כולו. מדובר בהתנהלות שבגינה נערכו עד כה למכון לא פחות משישה שימועים בשנים האחרונות. אפילו במהלך השנה שחלפה ממועד ישיבת השימוע ועד היום, המשיך המכון והפר את נוהלי הרשות בלפחות שישה מקרים שונים. מדובר במכון שהוא בבחינת " שור מועד" שאיננו מתקן את דרכיו.

הרשות טוענת כי לא רק שיש לה סמכות לפי התקנות להתלות את כתב ההרשאה של המכון, אלא שטענה דומה שהעלה המכון במסגרת עתירה מנהלית קודמת, נדחתה על ידי בית המשפט. כך גם נדחתה טענה דומה שהעלה בא כוחו של המכון בעתירה שעניינה מכון רישוי אחר.

במקרה דנן ההחלטה לתלות את כתב ההרשאה של המכון התקבלה לאחר הליך שימוע ממושך בו התאפשר למכון להציג את גרסתו העובדתית לכל התלונות. בהתחשב בחומרת הממצאים שעלו בשימוע, מדובר בהחלטה סבירה, מידתית ומאוזנת, אשר אינה מקימה עילה להתערבות בית המשפט.

הרשות מוסיפה וטוענת כי מנהל המכון הודה במהלך השימוע ברוב הליקויים שיוחסו למכון, כך שאין מחלוקת בדבר עצם קיומם של הליקויים, אלא רק בשאלת משך ההתלייה הראויה בנסיבות הענין.

באשר לפגמים הנטענים לגבי הליך השימוע, הרי שהמכון לא ביקש לקבל את הפרוטוקול אלא ביום 15.12.2016, לאחר פרסום ההחלטה בעניינו, ואילו פנה קודם, היה מקבלו לאלתר. בכל הנוגע לאי הזמנת הבוחנים לשימוע, הרי שמדובר בעובדי המכון ולכן אילו ביקש המכון שעמדתם תישמע, היה עליו לזמנם בעצמו. מכל מקום, אפילו את המנהל המקצועי, שהוא הסמכות המקצועית במכון, לא טרח מנהל המכון להביא עימו לשימוע. זאת ועוד, טענה דומה של המכון נדחתה בעתירה קודמת שהגיש המכון. גם הטענה בדבר איסוף אירועים שונים מהעבר נדחתה בעתירה קודמת. לענין השיהוי במתן ההחלטה, הרי שנדרשה לרשות שהות לא קצרה על מנת לקבל החלטה שקולה בעניינו של המכון.

יחד עם זאת, במהלך הדיון בעתירה, הודיעה רשות הרישוי כי היא מוכנה לקצר במידת מה את תקופת ההתלייה ולהעמידה על תשעה חודשים.

דיון והכרעה

לאחר עיון בחומר הראיות ובטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

ראשית לכל, יש לבחון את טענתו של המכון בענין סמכותה של רשות הרישוי להתלות את כתב ההרשאה גם בנסיבות בהן אין כל תחולה לתקנות 15 ב' ו- 15 ג' לתקנות התעבורה.

כתבי הרשאה המסדירים את פעילותם של מכוני רישוי רכב בישראל מוענקים על ידי רשות הרישוי מכוחה של תקנה 273( א) לתקנות התעבורה, הקובעת:

"המבקש רשיון רכב או חידושו יביא את הרכב למשרד רשות הרישוי שאליו הגיש את הבקשה או לתחנת בדיקה שאישרה רשות הרישוי או למקום אחר שתורה רשות הרישוי ובמועד שתורה."

כתב הרשאה שניתן למכון רישוי מקנה למכון הרישוי סמכות שלטונית לבדוק את תקינותם וכשירותם של כלי רכב הנעים בכבישי ישראל. כפי שנקבע בבג"ץ 1064/94 קומפיוטסט ראשל"צ 1986 בע"מ נ' שר התחבורה, פ"ד מט(4) 808, 816 (1995) (להלן: "ענין קומפיוטסט"):

"לענייננו די לומר שניהול תחנת בדיקה, אשר מוסמכת לאשר את תקינות הרכב בשם משרד התחבורה, הינה בבחינת " פונקציה שלטונית מובהקת". החובה לבצע בדיקת תקינות לרכב מקורה בתקנה 273 לתקנות התעבורה. תכלית התקנה הינה הבטיחות בדרכים, נושא שמשרד התחבורה אמון עליו." (דברי כב' השופט ד' לוין, פסקה 10).

משכך, מתחייבת ביקורת קפדנית של רשות הרישוי על פעילותם של מכוני הרישוי, על מנת לוודא שהשימוש בסמכות השלטונית שהוענקה להם, נעשה בהתאמה מלאה לדרישות ולנוהלים המקצועיים של רשות הרישוי ואיננו מנוצל לרעה .

סמכותה של רשות הרישוי להתלות ואף לבטל כתב הרשאה לניהול מכון רישוי, מעוגנת בתקנה 4( א) לתקנות התעבורה הקובעת:

"הרשות רשאית, לפי שיקול דעתה, לתת תעודה או לסרב לתתה, לחדשה או לסרב לחדשה, ורשאית היא להתנות בה תנאים, להוסיף עליהם או לשנותם, בדרך כלל או לסוג מסויים או למקרה מיוחד, להגביל את תקופת תקפה, להתלותה ולבטלה, זולת אם יש בפקודה או בתקנות אלה הוראה אחרת."

ברם, המכון טוען כי סמכות זו מוגבלת וכפופה לרשימה סגורה של מקרים, המפורטים בתקנות 15 ב' ו- 15ג' לתקנות התעבורה. לדידו, של המכון, תקנות 15 ב' ו- 15ג' הן בגדר " הוראה אחרת" כמשמעה בתקנה 4( א) סיפא לתקנות, המגבילה את סמכותה של רשות הרישוי להתליית כתב הרשאה, לאותם מקרים קונקרטיים המנויים בתקנות 15 ב' ו- 15ג'.

דינה של טענה זו להדחות.

תקנה 15 ב' קובעת:

"מקום שתקנה מתקנות אלה מתנה מתן תעודה מאת רשות שהוסמכה לכך (להלן בתקנה זו - הרשות) או חידושה, רשאית היא שלא לתתה למבקש התעודה (להלן - המבקש), להתלותה או שלא לחדשה אם –
יש לגבי המבקש רישום במרשם הפלילי של הרשעה, בעבירה שלדעת הרשות יש בה כדי למנוע מתן תעודה או חידושה, אלא אם כן חלפו שבע שנים מתום ריצוי העונש על העבירה האמורה או מיום מתן גזר הדין - אם היה העונש מאסר על תנאי או פסילה על תנאי, או מיום תשלום הקנס אם היה העונש קנס;

לדעת הרשות קיים לגבי המבקש חשש, שבעיסוקו לפי התעודה יש כדי לפגוע בבטחון המדינה; החלטה של הרשות שלא לאשר מתן תעודה או חידושה כאמור לא תתקבל אלא על פי פניה של משטרת ישראל או שירות הביטחון הכללי;
הוגש נגד המבקש כתב אישום על עבירה פלילית אשר לדעת הרשות יש בה כדי לפגוע ביכולתו לעסוק על פי התעודה;
המבקש היה פסול מלהחזיק או מלקבל רשיון נהיגה במשך שנתיים שקדמו להגשת הבקשה;
רשיון הנהיגה של מבקש התעודה נפסל על תנאי ותקופת התנאי טרם נסתיימה;
המבקש הורשע בעבירת תעבורה או בעבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב שגרמה לתאונת דרכים בתקופה של שנתיים שקדמה להגשת הבקשה;
המבקש הורשע בשלוש עבירות תעבורה או יותר או בעבירה לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957, למעט עבירות חניה, בתקופה של שנה שקדמה להגשת הבקשה."

ואילו תקנה 15 ג' קובעת:

"הרשות שנתנה תעודה לפי תקנות אלה רשאית לבטלה או להתלותה עד שיתמלאו תנאים שתקבע, אם –

נתקיים בבעל התעודה האמור בתקנה 15ב(1) עד (3);
הוברר לרשות שתנאי מתנאי התעודה לא קויים או שהנסיבות שהיו קיימות בעת מתן התעודה השתנו או שהתעודה הושגה על סמך הודעה כוזבת."

מתוך תקנות 15 ב' ו- 15ג' לתקנות התעבורה עולה בבירור כי הן אינן מתייחסות לכתב הרשאה של ניהול מכון רישוי, אלא לסוגי תעודות הניתנות ליחיד. לפי תקנות התעבורה ניתנים סוגים שונים של תעודות, כגון, רשיון נהיגה ברכב ציבורי, רשיון הסמכה לתפקיד בוחן וכו'. תקנות 15 ב' ו- 15ג' חלות לגבי בעלי תעודות כאלה, שלגביהם יש נפקות לקיומו של רשיון נהיגה או להרשעות קודמות בעבירות תעבורה. מנגד, פשיטא שמכון רישוי איננו יכול להחזיק ברשיון נהיגה או להיות מורשע בעבירות תעבורה ולכן תקנות אלה אינן ישימות לגביו. ברי איפוא שלא ניתן לראות בהוראות אלה של תקנות 15 ב' ו- 15ג' משום " הוראה אחרת" המגבילה את הסמכות להתלות כתב הרשאה, כמשמעה בסיפא של תקנה 4( א). מכאן שחלה הרישא של תקנה 4( א), הקובעת כי רשות הרישוי רשאית להתלות כתב הרשאה ואף לבטלו. זאת ועוד, אף אם תמצי לומר כי הוראות תקנות 15 ב' ו- 15ג' אינן חלות רק על יחידים, עדיין ברור שלא ניתן לצמצם את סמכות ההתלייה רק לאותם מקרים קונקרטיים המפורטים בתקנות אלה. לכל היותר ניתן לומר כי מדובר ברשימה של מקרים בעלי חומרה יתירה, אך לא ברשימה סגורה של מקרים שהם, והם בלבד, יצדיקו התלייה של כתב הרשאה. פרשנות דווקנית כזו תביא לתוצאה אבסורדית, לפיה מכון רישוי שנכשל באופן חרוץ בקיום נוהלי רשות הרישוי, יהיה חסין מפני התליית הרשאתו, וזו תוצאה שהדעת אינה סובלת.

ואכן, טענות דומות בדבר חוסר סמכות כבר נדחו בעבר בעתירות מנהליות שונות. כך למשל, טענתו זו של המכון הועלתה על ידו בעתירה קודמת - עת"מ ( י-ם) 10- 05- 37283 היימן – מכון לרישוי (1990) בע"מ נ' רשות הרישוי משרד התחבורה ( פורסם בנבו- 27.8.2012) (להלן: "ענין מכון היימן"), ונדחתה, עת נקבע כי מקורה של סמכות ההתלייה מצוי בתקנה 4( א) לתקנות התעבורה, וכן בכתב ההרשאה עצמו, בו מצויין כי רשות הרישוי רשאית להתלות כתב הרשאה במקרה שבו המכון או עובדיו פעלו שלא במיומנות מקצועית או ברשלנות.

כמו כן, טענה דומה נדחתה במסגרת עת"מ 08- 1314 מכון המרכז נס ציונה נ' משרד התחבורה- רשות הרישוי ( פורסם בנבו, 21.5.2010) (להלן: "ענין מכון נס ציונה"), עת נקבע כי:

"תקנה 15 ב' לא באה להגביל את סמכות המשיב כפי שבאה לידי ביטוי בתקנה 4 לתקנות התעבורה ובסעיף 15 לפקודת הפרשנות ... בכתב ההרשאה העביר המשיב סמכות שלטונית לידי גוף פרטי- סמכות שעיקרה בדיקת בטיחותם של רכבים הנעים בכבישי המדינה. פעילותה של העותרת היא בתחום דיני הנפשות, וקיים אינטרס ציבורי רב עוצמה כי המשיב יפקח באופן מקצועי וקפדני על הפעלת סמכות זו בידי אחר. על כן, הגבלת סמכותו צריכה שתעשה במפורש ... זאת ועוד, ניתן לפרש את תקנה 15 ב' לתקנות התעבורה באופן שבו המחוקק סבר כי המקרים המנויים שם מצריכים דגש מיוחד ... כן, לאור אופייה וחשיבותה של התעודה שהוקנתה לעותרת, אין הכרח לראות במקרים המנויים בתקנה 15 ב' כרשימה סגורה שרק בהתקיימם תישקל סנקציה." (דברי כב' השופטת א' קובו).

מכאן שיש לדחות את טענתו המקדמית של המכון בענין סמכותה של רשות הרישוי להתלות את כתב ההרשאה של המכון.

כעת נבחן האם לגופו של ענין יש מקום להתערב בהחלטתה של רשות הרישוי.

החלטה בדבר התליית הרשאתו של מכון רישוי היא החלטה מנהלית, וככזו, עליה להיות סבירה, מנומקת, מידתית, עניינית וחפה משיקולים זרים או משרירות לב. יחד עם זאת, ראוי להזכיר כי בית המשפט לעניינים מנהליים איננו משמש כרשות רישוי עליונה, ולכן לא ישים עצמו בנעלי הרשות, ולא יחליף את שיקול דעתה המקצועי של הרשות, בשיקול דעתו שלו, גם באותם מקרים בהם היה מחליט אחרת לו היה בא בנעלי הרשות ( בר"מ 6432/09 ירדן טל נ' משרד התחבורה- רשות הרישוי ( פורסם בנבו, 31.8.2009), פסקה 9 ( להלן: "ענין ירדן טל)).

בעע"מ 9018/04 סאלם מונא נ' משרד הפנים ( פורסם בנבו, 12.09.2005), נקבע כי:

" ... תפקידו של בית המשפט המינהלי, בדומה לבית המשפט הגבוה לצדק, בעת שהוא מקיים ביקורת שיפוטית על מעשי הרשות המינהלית, הוא לבחון את תקינות המעשה המינהלי ולוודא שהסמכות הופעלה על-ידי הרשות בגדרי סמכותה, משיקולים ענייניים ובמתחם הסבירות הפתוח לפניה. בית המשפט המינהלי אינו אמור לשים עצמו בנעלי הרשות המינהלית ולבצע במקומה את המטלות המוטלות עליה." ( דברי כב' השופט י' עדיאל, פסקה 14) ( להלן: "ענין סאלם מונא").

ראה גם בג"ץ 6274/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' שר האוצר ( פורסם בנבו, 26.11.2012):

"בית משפט זה אינו משמש ערכאה המחליטה במקומה של הרשות בעניינים מקצועיים שבתחום סמכותה; בית המשפט אינו בוחן את תבונתה או יעילותה של ההחלטה; הוא לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו; ואף אם היה מחליט אחרת לו היה בנעלי הרשות, הוא לא ישנה מהחלטתה כל עוד לא נפל בה פגם במישור החוקיות המקים עילה להתערבות במעשה המינהלי ... "(דברי כב' השופט ע' פוגלמן, פסקה 11).

עוד יש להזכיר כי הביקורת השיפוטית לגבי עילת הסבירות אינה באה לקבוע מהי ההחלטה הקונקרטית ששומה היה על הרשות המנהלית לקבל, כי אם להגדיר מתחם מסויים שבמסגרתו כל החלטה שתתקבל על ידי הרשות תהא סבירה ( עע"מ 4662/11 מדינת ישראל נ' אסנת זוהר ( פורסם בנבו, 19.06.2012) פסקה 6 ).

ומן הכלל אל הפרט, וראשית נבחן את המסד העובדתי שעל יסודו ניתנה החלטתה של רשות הרישוי.

החלטתה של רשות הרישוי מבוססת על שורה ארוכה של ממצאים חמורים שנקבעו לחובתו של המכון בעקבות השימוע שנערך לו. ממצאים אלה נקבעו על יסוד איסוף של ראיות מנהליות שהן ראיות שאדם סביר היה מסתמך עליהן בהקשר הנדון ( בג"ץ 6163/92 יואל אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 268 (1993)).

המכון מנסה במסגרת העתירה להראות כי אין יסוד לממצאים אלה, אלא שנסיון זה נדון לכשלון. כפי שנקבע בענין סאלם מונה ( פסקה 14), בית המשפט לעניינים מנהליים איננו אמור לשים עצמו בנעלי הרשות המינהלית ולבצע במקומה את המטלות המוטלות עליה. על כן, ככלל, בית המשפט המינהלי אינו אמור ליטול על עצמו את תפקיד הרשות המינהלית ולקיים בפניו את הליך בירור העובדות וקביעתן ( ראה גם עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, פ"ד נט(6) 411, 418 (2005); עת"מ ( מינהליים י-ם) 1267/09 אבו זהרייה איסמעיל נ' שר הפנים ( פורסם בנבו, 18.01.2011); עת"מ ( מינהליים נצ') 69-10 סנא דויכאת נ' מדינת ישראל – משרד הפנים ( פורסם בנבו, 13.09.2010)).

יחד עם זאת, גם לגופו של ענין, ולאחר שעיינתי בהשגותיו של המכון על הממצאים שנקבעו לחובתו, מצאתי שיש לדחותן.

לגבי הארוע הראשון, מנהל המכון הודה כי אי הכשלתו של הרכב במבחן כשירות לאחר שהתברר כי הארגז שאמור היה להיות מותקן עליו, פורק, היתה טעות של המכון, הגם שלדידו, לא מדובר בליקוי בטיחות.

לגבי הארוע השני, בו רכב שנכשל במבחן רישוי במכון אחר עקב כשל בבלמים, עבר בהצלחה את מבחן הכשירות במכון כעבור תשעה ימים, הופר הנוהל לפיו יש להציג אישורים בדבר תיקון הליקוי במערכת הבלימה, וכן הנוהל לפיו נתוני הלקוח מוזנים למחשב ולא נרשמים באופן ידני. בנוסף, המכון לא מסר לרשות את סרט הצילום שאמור לתעד את בדיקת הרכב, לא שידר לרשות הרישוי בזמן אמת את נתוני הבדיקה והטפסים הידניים נמצאו על שולחנו של מנהל המכון שלושה שבועות אחרי הבדיקה מחדש כביכול. המכון לא מסר כל הסבר מניח את הדעת לארוע חמור זה, זולת הטענה הבלתי מוכחת כי הרכב נבדק מחדש במכון לפני מתן אישור הכשירות, שאין בה כל מענה לשורת הכשלים שנתגלו.

לגבי הארוע השלישי, בו ניתן אישור כשירות לרכב למרות שבוצע בו שינוי מבני ללא היתר, מדובר ברכב שלא עבר רישוי במשך שש שנים ואשר עשה את דרכו ממזרח ירושלים עד למכון באשדוד, כדי לקבל אישור, עובדה המדברת בעד עצמה. מנהל המכון הודה כי מדובר בתקלה, שאת האחריות לה הטיל על אחד מבוחני המכון. גם כאן, המכון נמנע מהצגת תיעוד של הארוע שאמור היה להיות מצולם במצלמות המכון. בעתירה נטען לראשונה כי הנוהל שהופר חל רק לגבי רכבים משנת ייצור 2005 ואילך, אך מדובר בטענה כבושה שלא הועלתה בזמן השימוע.

לגבי הארוע הרביעי, בו התברר שהמכון הזרים למחשב של רשות הרישוי אישור כשירות לרכב שהותקנו בו צמיגים בניגוד להוראות היצרן, טוען המכון להגנתו כי נכנע ללחץ שגבל באלימות, מצידו של בעל הרכב על מנהל המכון, שלא ידע כי מדובר באישור מזוייף. האישור ניתן בשעה חריגה- 18:11, כאשר המכון כבר סגור. ברי כי הסברו של המכון - כניעה לאיומיו של לקוח- איננו יכול לתרץ את מעשיו החמורים.

לגבי הארוע החמישי, בו נתגלו ליקויים ברכב שקיבל אישור כשירות, הודה מנהל המכון כי מדובר בתקלה, אך הטיל את האחריות לכך על הבוחן המועסק על ידו, שלמה חן. באשר לבעיות התחזוקה במכון, נטען כי המכון שופץ לאחר מכן. המכון זקף את מצבו הפיזי הבלתי תקין לסכסוך ירושה בין יורשיו של מייסד המכון שנפטר בשנת 2004, אלא שתירוץ זה כבר הועלה על ידי המכון במסגרת עתירה קודמת ( ענין מכון היימן), ונדחה בפסק הדין מיום 27.8.2012 שניתן באותה עתירה. ברור כי תירוץ זה לא הפך להיות קביל בחלוף ארבע שנים מאז נעשה בו שימוש לראשונה.

באשר לארוע השישי, בו התברר כי אוטובוס ציבורי זעיר שקיבל אישור כשירות לתנועה שעה אחת בלבד קודם לכן על ידי המכון, סובל מליקויי בטיחות חמורים שחייבו את הכשלתו במבחן הבטיחות, הטיל המכון את האחריות על הבוחן שלמה חן, והביע תמיהה מדוע לא זומן לשימוע. ברי כי תירוץ זה איננו קביל, משום שהמכון הוא שאחראי אחריות שילוחית לאופן בו מתנהלים עובדיו, ואם סבר המכון שנוכחותו של שלמה חן בשימוע היא חיונית, הרי שיכול היה לדאוג להתייצבותו.

בענין הארוע השביעי, בו התגלו ליקויי בטיחות קשים ברכב משא שקיבל אישור כשירות במכון ארבעה ימים בלבד קודם לכן, טענו בוחני המכון כי ליקויים אלה לא היו קיימים בעת שהרכב נבדק על ידם. המכון העלה את האפשרות שמא מקור הליקויים הוא בשינויים שערך בעל הרכב לאחר בדיקת הכשירות במכון. מדובר בתירוצים בלתי מתקבלים על הדעת, נוכח הזמן הקצר שחלף בין הבדיקה במכון לבין המועד בו התגלו הליקויים החמורים.

לגבי הארוע השמיני, בו תפסה משטרת ישראל רשיון רכב הנושא אישור כשירות של המכון, למרות שהרכב כלל לא עבר מבחן רישוי במכון, לא הצליח מנהל המכון למסור הסבר כיצד נעשה שימוש בחותמת המכון ובמדבקות של המכון, שלא על דעתו של המכון. אם אכן מדובר בשימוש שלא ברשות המכון, הרי שזה נכשל בשמירה על החותמת והמדבקות, שאמורות היו להשמר בכספת. הדבר ממחיש את חוסר השליטה של מנהל המכון בפעילותו של המכון.

באשר לארוע התשיעי, בו התברר כי לגבי רכב שהיה מעורב בתאונת דרכים ניתן אישור לשינוי מידות צמיגים על ידי המכון, בניגוד להוראות היצרן, בשעה 19:37, זמן רב לאחר תום שעות העבודה, טען מנהל המכון כי לא ידוע לו מי במכון נתן את האישור לשינוי המידות. יצויין כי אישור כזה יכול להינתן רק על ידי המנהל המקצועי של המכון, באמצעות שבב אלקטרוני שהוא נושא עימו. מעבר לכך שהסבר מעין זה של מנהל המכון, לאו שמיה הסבר הוא, הרי שהדבר ממחיש יותר מכל את חוסר השליטה של מנהל המכון בפעילותו של המכון.

עינינו הרואות: המאפיין לכל אותם תשעה ארועים הוא הפרה קשה ושיטתית של נוהלי רשות הרישוי, המביאה לידי כך שהמכון מאשר פעם אחר פעם את כשירותם של רכבים שלא היו אמורים לעבור את מבחן הכשירות, מה שגורם לכך שרכבים שמסכנים את ציבור המשתמשים בדרכים, נוסעים בכבישי ישראל תחת אישור כשירות שהנפיק להם המכון. מאפיינים נוספים של האירועים הם פעילות חריגה במתן אישורי כשירות מחוץ לשעות העבודה הרגילות של המכון; חוסר שליטה מוחלט של מנהל המכון בעובדיו; ולבסוף, התנערות של המכון מאחריותו למחדלים של עובדיו, והטלת האחריות הבלעדית לתקלות על שכמם.

חשוב לציין כי גם לאחר השימוע, ולמרות שניתן היה לצפות מהמכון כי ישנה בעקבותיו את התנהלותו הכושלת, בבחינת מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין, הרי שהמכון שב ונכשל בלא פחות משישה מקרים חדשים, כמפורט במכתבו של אביאל אמיר, רכז בכיר בוחני רכב ומכוני רישוי מיום1.1.2017, נספח א' לתגובה המקדמית של רשות הרישוי. גם כאן, מדובר בשני מקרים בהם המכון אישר שינוי מידות צמיגים בניגוד להוראות היצרן, וזאת לאחר שעות העבודה הרגילות של המכון; במשאית שהורדה מהכביש בעקבות ביקורת דרכים, והתברר שעברה מבחן כשירות במכון מבלי שהדבר דווח לרשות הרישוי; בביצוע מבחן רישוי שלא לפי הנוהלים; במתן אישור כשירות לרכב למרות שבוצע בו שינוי בלתי תקני ואי תיעוד הבדיקה בסרט צילום כנדרש; ובאי מסירת דיווח לרשות הרישוי על ביצוע מבחן כשירות למשאית.

נוכח המסד העובדתי שפורט לעיל, יש לקבוע האם החלטתה של רשות הרישוי להתלות את כתב ההרשאה של המכון ל- 12 חודשים, היתה החלטה סבירה, מנומקת, מידתית, עניינית וחפה משיקולים זרים או משרירות לב. בהקשר זה נחזור ונזכיר את הכלל לפיו בית המשפט לעניינים מנהליים איננו משמש כמעין רשות רישוי עליונה, ואין הוא מחליף את שיקול דעתה המקצועי בשיקול דעתו שלו. כל תפקידו של בית המשפט הוא לוודא שהחלטתה של רשות הרישוי אינה לוקה בפגמים מנהליים כאלה ואחרים.

במקרה דנן, ההחלטה התקבלה לאחר הליך שימוע ארוך ומפורט, בו הוצגו להנהלת המכון מלוא הפרטים בנוגע לתלונות שהתקבלו, וניתנה להנהלת המכון ההזדמנות המלאה להתייחס לכל אחת מהתלונות. לא מצאתי שנפל פגם כלשהו באופן שבו נוהל הליך השימוע. אכן, פרוטוקול הדיון בשימוע נמסר למכון רק ביום 18.12.2016, זמן רב לאחר שנערך השימוע, אלא שהנהלת המכון היא זו שנמנעה מלבקש לקבל לידיה את הפרוטוקול האמור, כך שהאחריות למחדל זה רובצת כל כולה לפתחו של המכון.

ההחלטה בעניינו של המכון ניתנה רק ביום 29.11.2016, למרות שהשימוע הסתיים ביום 7.1.2016. מדובר אכן בעיכוב בלתי מוצדק של רשות הרישוי במתן ההחלטה, והצורך של הרשות לקיים התייעצויות פנימיות בענין זה איננו מצדיק עיכוב כה ממושך. יחד עם זאת, נוכח ההחלטה להתלות את כתב ההרשאה של המכון למשך 12 חודשים, מתברר בדיעבד כי הנזק שנגרם מחמת עיכוב זה הוא לציבור המשתמשים בדרכים, ולא למכון עצמו, שכן במשך כל אותה תקופה ארוכה של עיכוב בלתי מוצדק במתן ההחלטה, המשיך המכון בפעילות רגילה, פעילות שהיה צריך להפסיקה בהקדם האפשרי לאחר תום השימוע, על מנת שהמכון יפנים את חומרת התנהלותו ויתקן את דרכיו. הליקויים הנוספים שנמצאו בפעולתו של המכון לאחר השימוע, מעידים היטב כי ציבור המשתמשים בדרכים, ולא המכון, הוא שניזוק בגלל העיכוב במתן ההחלטה. מכל מקום, העיכוב איננו ממרק את חומרת מחדליו של המכון ואיננו מצדיק הקלה בסנקציות שהוטלו עליו.

המכון טוען כי אי הזמנת הבוחנים לשימוע, למרות היותם מעורבים באופן ישיר בארועים מושא התלונות נגדו, פוגמת בהליך השימוע. דינה של טענה זו להדחות. כלפי רשות הרישוי, המכון לבדו נושא באחריות הכוללת לפעילותו, ואין הוא יכול להתנער מאחריות זו באמצעות העברתה אל שכמם של הבוחנים שהוא עצמו מעסיק. מכל מקום, לו סבר המכון שגרסתם של הבוחנים תסייע בעדו, יכול היה להביאם לשימוע כעדים מטעמו, דבר שהמכון לא עשה. זאת ועוד, טענה דומה הועלתה על ידי המכון, ונדחתה, במסגרת עתירתו הקודמת, עת נקבע כי:

"לא מצאתי כי נפל פגם בהליך השימוע שנערך לעותרת. לעותרת נשלחה הודעה מבעוד מועד על הליקויים שנמצאו בפעילות המכון, היא זומנה לשימוע בעל-פה, ולשימוע התייצבו – ב"כ המכון, בנו של המנוח ( שהיה כאמור בעבר הבעלים של העותרת) וכן המנהל המקצועי של המכון. במהלך השימוע הוצגו לעותרת הליקויים הנטענים, נתאפשר לנציגיה להגיב בנושאים הנדונים ונרשם פרוטוקול מפורט. אין כל בסיס לטענת העותרת, לפיה היה על המשיבים להזמין לשימוע את הבוחנים במכון, שבעבודתם נמצאו ליקויים. בעלת כתב-ההרשאה היא העותרת, שהִנה כאמור חברה בע"מ, וההודעה על השימוע בדבר האפשרות להתלות את כתב-ההרשאה, אמורה הייתה להימסר לה, ולה בלבד, כפי שנעשה."

(ענין מכון היימן, פסקה 12).

לא מצאתי ממש בטענתו של המכון לפיה נפל פגם בשימוע משום שהוא מבוסס כביכול על איסוף מלאכותי של אירועים הקשורים למכון מהעבר הרחוק. אין לבוא בטענות אל רשות הרישוי על שלא זימנה לשימוע את המכון בגין כל אחד מהאירועים בנפרד, אלא ריכזה את תשעת האירועים במסגרת שימוע אחד. רק בדרך זו ניתן היה לקבל תמונה כוללת על התנהלותו של המכון לאורך פרק זמן נתון, להבדיל מאירוע בודד שאיננו משקף בהכרח התנהלות כוללת של המכון. גם לא מדובר באירועים מהעבר הרחוק, אלא באירועים שהמוקדם שבהם התרחש בחודש פברואר 2014, כשנתיים לפני מועד השימוע, וכל השאר התרחשו במהלך השנה שקדמה לשימוע.

באשר לטענה כי הפרוטוקול אינו משקף את כל מה שנאמר במסגרת השימוע משום שהוא מחזיק רק ארבעה עמודים, הרי שעיון בפרוטוקול מלמד כי יש בו התייחסות, גם אם תמציתית, לכל אחד מהאירועים שנבדקו. פרוטוקול של רשות מנהלית איננו הקלטה ולכן אין הכרח שהוא ישקף כל מילה ומילה שנאמרה בשימוע, ובלבד שעיקרי הדברים תועדו. יש גם לזכור כי עוד קודם לשימוע בעל פה, העביר המכון התייחסות בכתב לגבי חלק מהאירועים, כך שלמעשה היה מדובר בשימוע משולב בכתב ובעל פה. כלל יסוד הוא שרשות מנהלית תימנע מהחלטה הפוגעת בזכויותיו של אדם בטרם תעניק לו הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו. הכלל נובע מחובת ההגינות המוטלת על הרשות המנהלית כלפי הציבור. יחד עם זאת, "התשובה לשאלה כיצד מיתרגמת חובת ההגינות העקרונית למעשים – או במילים אחרות, מה כוללת אותה "הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו" – משתנה בהתאם לאופיו ולתכליתו של ההליך המנהלי ובהתאם למורכבות, העובדתית והמשפטית, של הסוגיה שבמחלוקת. לעיתים די בכך שהוגשו טענות הנפגע בכתב ובעקבותיהן ניתנה החלטה בכתב על ידי הרשות המנהלית, ולעיתים תידרש הרשות המנהלית לקיים דיון במעמד הצדדים ולאפשר במסגרתו לנפגע לטעון טענותיו בעל-פה ..." ( ע"א 3178/12 יגאל שלמי נ' מנהל מיסוי מקרקעין נתניה (פורסם בנבו, 17.11.2014) (מפי כב' השופט י' דנציגר, פסקה 16) . במקרה דנן קויימה חובת השימוע באופן משולב, ואין למצוא בכך כל פגם.

הטענה העיקרית של המכון היא שהסנקציה שננקטה נגדו היא חסרת תקדים בחומרתה, וכי מכונים אחרים שסרחו, לא נענשו בחומרה כה רבה. ההתלייה המקובלת במקרים של ליקויים חמורים היא של ימים בודדים, ולא של 12 חודשים כמו בעניננו.

אכן, לא הוצג לפניי תקדים של התליית הרשאה לתקופה כה ממושכת. ההתלייה הארוכה ביותר עד כה היתה התלייה בת שישה חודשים, בעניינו של מכון אחר, הוא מכון רישוי " עד הלום", שעניינו תלוי ועומד במסגרת עת"מ 16- 09- 25205. במקרים אחרים בעבר, לרבות בעניינו של המכון שלפניי, הסתפקה רשות הרישוי בהתלייה של ימים או שבועות בודדים, והמכון פירט בעתירתו שורה של מקרים כאלה בעניינם של מכוני רישוי אחרים. דא עקא, חומרת התנהלותו של המכון בעניננו, אינה שקולה ועולה באופן משמעותי על חומרת התנהלותם של מכוני רישוי אחרים, לרבות זו של מכון הרישוי " עד הלום" (ראה גם החלטת כב' סג"נ ק' ורדי מיום 26.1.2017, במסגרת הבקשה לצו ביניים בתיק הנוכחי). בסופו של דבר, כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ודומה שלא היה אח ורע למכון רישוי דוגמת המכון הנוכחי, שבאופן שיטתי, פעם אחר פעם, נתפס בקלקלתו בשורה של כשלים חמורים ביותר, היוצרים סכנה של ממש לציבור המשתמשים בדרכים. מדובר במכון שזומן לשישה שימועים בשנים האחרונות ולא תיקן את דרכיו, למרות התליות קצרות מועד שהוטלו עליו. ואכן, בהחלטת ההתלייה התייחסה רשות הרישוי באופן מפורש לכך שאין בנמצא מכון רישוי אחר שלגביו ננקטו הליכי שימוע כה רבים בגין הפרת נוהלי הרשות תוך שנים מועטות, ואשר התגלו כבלתי אפקטיביים, כמו במקרה הנוכחי. יתר על כן, המכון הוזהר מפורשות, במהלך שימוע קודם שנערך לו בשנת 2014, כי בהליך השימוע הבא שתקיים הרשות במקרה של ליקויים נוספים, תשקול הרשות את ביטול כתב ההרשאה שניתן למכון. דא עקא, אפילו השימוע האחרון לא גרם לכך שהמכון יפנים את חומרת מחדליו, ומאז נערך אותו שימוע, ולמרות שחרב ההתלייה היתה תלוייה ועומדת מעל לראשו של המכון, נתגלו שישה מקרים נוספים בהם המכון כשל באופן חמור במילוי תפקידו. בנסיבות אלה אין מנוס מהמסקנה כי אכן מדובר במכון רישוי שהוא בבחינת " שור מועד", שאיננו מפיק לקחים ואיננו מתקן את התנהלותו הכושלת חרף התראות חוזרות ונשנות. משכך, לא מצאתי כי תקופת ההתלייה בת 12 החודשים שנקבעה למכון, חורגת ממתחם הסבירות ומצדיקה התערבות שיפוטית, לא כל שכן לאחר שרשות הרישוי הודיעה במהלך הדיון כי היא מוכנה להפחית את תקופת ההתלייה ולהעמידה על תשעה חודשים.

תקופת התלייה זו, הגם שהיא ממושכת, עומדת במבחן המידתיות, שבגדרו נבחנת השאלה האם ניתן להשיג את התכלית של שמירה על בטחון המשתמשים בדרכים גם באמצעי אחר, שפגיעתו בחופש העיסוק של מכון הרישוי פחותה מהתליית ההרשאה לתקופה שנקבעה ( על עקרון המידתיות ראה ענין ירדן טל, פסקה 13; בג"ץ 3676/10 כתר כדרך המלכים בע"מ נ' השר לשירותי דת ( פורסם בנבו, 08.05.2014) פסקה 33; בג"ץ 4769/95 רון מנחם ואח' נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235 (2002), פסקה 23)). בעבר נקבעו למכון תקופות התלייה קצרות יותר, לרבות תקופות התלייה על תנאי, אלא שהדבר לא גרם למכון לתקן את דרכיו. משכך, ניתן היה גם לכאורה לאחוז באמצעי החמור ביותר העומד לרשותה של רשות הרישוי- ביטול ההרשאה של המכון, כפי שהמכון גם הוזהר בעבר, והאמצעי שנבחר- התלייה לפרק זמן של 12 חודשים- הביא בחשבון גם את האינטרס הכלכלי של המכון ושל עובדיו. משכך, אין להתערב בהחלטתה של הרשות.

לא נעלם מעיני הנזק הכלכלי הכבד שנגרם למכון בעטייה של ההתלייה והפגיעה בחופש העיסוק שלו. בהחלט יתכן כי המשך ההתלייה יגרום לפיטורי עובדיו של המכון ויוריד לטמיון את ההשקעה שבוצעה לאחרונה על ידי הנהלת המכון בתשתיות ובמתקנים, אלא שצריך לזכור כי בעוד שהאינטרס של המכון הוא אינטרס כלכלי גרידא, הרי שרשות הרישוי צריכה לשוות לנגד עיניה בראש ובראשונה את השמירה על בטיחותם ובטחונם של המשתמשים בדרכים, שעלולה להפגע קשות, כפי שנפגעה גם בעבר, מחמת מתן אישורי כשירות לרכבים שאינם בטיחותיים ואשר ראויים להורדה מיידית מהכביש. עסקינן בדיני נפשות ממש, וקיים אינטרס ציבורי ראשון במעלה שרשות הרישוי תפקח באופן מקצועי וקפדני על פעילותם של מכוני הרישוי, תוך נקיטת צעדי אכיפה בלתי מתפשרים נגד מכונים שסרחו ( השווה ענין מכון נס ציונה, פסקה 12). וכפי שנקבע בענין קומפיוטסט:

"בענייננו ניתן לאתר שני שיקולים מרכזיים אשר שומה היה על המשיבים לתת דעתם להם. האחד - שמירה על הבטיחות בדרכים ( שפירושה שמירה על תקינות כלי הרכב); השני - עידוד תחרות חופשית ... בבחינת שני שיקולים אלה משקלו של השיקול הראשון רב יותר ממשקלו של השיקול השני. התכלית של תקנה 273 הינה שמירה על תקינות כלי הרכב במדינה, שמא אי­תקינות הרכב תסב פגיעה במשתמשים בדרך, וחלילה אובדן חיי אדם. כל פעולה מינהלית שנעשית לצורך ביצוע תקנה 273, לרבות מתן הרשאה לניהול תחנת בדיקה על-ידי גורם פרטי ( ראה תקנה 273( א) ), צריכה לשוות נגד עיניה השגת תכלית זו." (כב' השופט ד' לוין, פסקה 11).

כך גם לא מצאתי שנפל פגם בהחלטתה של רשות הרישוי להתנות את חידוש כתב ההרשאה בתום תקופת ההתלייה, בהגשת בקשה לפי המכרז העדכני להפעלת מכוני רישוי ועמידה בכל דרישות החובה להפעלת מכוני רישוי. תכליתה של התנייה זו היא לוודא שהמכון אכן עומד בכל הדרישות העדכניות החלות על מי שמבקש לקבל הרשאה לניהול מכון רישוי, ותכלית זו היא ראויה ומתחייבת בנסיבות הענין.

סוף דבר, מהטעמים שפורטו לעיל, העתירה נדחית, בכפוף להעמדתה של תקופת ההתלייה על פרק זמן של תשעה חודשים במקום שנים עשר חודשים.

המכון ישלם לרשות הרישוי את הוצאות העתירה בסך 20,000 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, א' אדר תשע"ז, 27 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.