הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 21225-05-19

לפני
כבוד ה שופט, סגן הנשיא קובי ורדי

העותר: ליאור לוינסון
ע"י ב"כ עוה"ד גיל נבו, אורי כהנא ותמר בן דרור

נ ג ד

המשיבות: 1. עיריית רמת השרון
2. הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון
ע"י ב"כ עוה"ד נטעלי איתן ועמית גייגר

פסק דין

בקשה לסילוק על הסף של עתירה מנהלית שעניינה בפרשנות שיש ליתן לפסק דין שניתן במסגרת הליך פלילי שהתנהל בבית משפט לעניינים מקומיים ובשאלה האם הנכסים המיועדים עתה להריסה חוסים תחת צו ההריסה שניתן במסגרת פסק הדין אם לאו.
הרקע העובדתי:
ביום 30.11.16 הוגש לבית משפט השלום בהרצליה בשבתו כבית משפט לעניינים מקומיים ברמת השרון (להלן: "בית המשפט לעניינים מקומיים") כתב אישום כנגד העותר ואחרים בגין עבירת בניה ושימוש הטעון היתר, ללא היתר לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") (מס' תיק 4/427/16 (להלן: "ההליך הפלילי")), תוך טענות לגבי ביצוע עבודות בניה ללא היתר ושימוש במבנים הלא חוקיים.

ביום 10.5.17, לאחר שהעותר הודה בכתב האישום, ניתן על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים (על ידי כבוד השופט יעקב שקד), תוקף של פסק הדין להסדר הטיעון שנחתם בין הצדדים במסגרתו, בין היתר, ניתן צו הריסה (דחוי ב-6 חודשים) לבניה ולמבנים נשוא כתב האישום, כאשר נקבע גם כי אם העותר לא יבצע את ההריסה בעצמו רשאית המשיבה לבצעו בעצמה.

ביום 9.5.19, פנה העותר לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשת הבהרה במסגרתה התבקש בית המשפט לעניינים מקומיים לקבוע, בין היתר וכי העותר (הנאשם) ביצע את העונשים שנגזרו עליו בגזר הדין ו כי "צו ההריסה נשוא פסק הדין מתייחס אך ורק לבניה בחריגה מהיתר של כ-500 מ"ר ולא למבנים נוספים במקרקעין", כאשר לטענתו העיריה מבקשת להרוס מבנים שלא נכללו בכתב האישום בו הודה ובגזר הדין שניתן.
יצוין, כי במסגרת הבקשה אף טען העותר כי התנהלות העירייה מקימה לו גם עילות מנהליות לתקיפת פעולות ההריסה וכי בד בבד גם הגשת הבקשה, מוגשת על ידו "למען הזהירות" גם עתירה מנהלית ובקשה לצו ביניים וצו ארעי.

עוד באותו היום, נדחתה בקשת ההבהרה על ידי כבוד השופט יעקב שקד (בלא שהתבקשה לכאורה תגובת המשיבה) תוך שנקבע כי: "הסעדים המבוקשים, על פניו, אינם נתונים לסמכות ביהמ"ש הפלילי, ולא בכדי צויין בסעיפים 37-40 לבקשה כי היא כוללת עילות מנהליות ואף הוגשה עתירה מנהלית במקביל, כולל בקשה ל צו ביניים, על אף שלא בואר מה תוצאתה. ברור כי אין מקום לכפל הליכים באותו עניין" (ההדגשות במקור, ק.ו) ולכן הוא לא נעתר לבקשה זו.

ביום 10.5.19, הוגשה העתירה דנן ולצדה בקשה למתן צו ביניים בה התבקש לקבוע שההריסה המתוכננת לביצוע ע"י המשיבה הינה בניגוד לדין ללא סמכות ובחוסר סבירות קיצוני ולהורות על הפסקת ההליכים לקראת ההריסה המתוכננת ועל ביטול החלטת ההריסה. במסגרת העתירה נטען כי בימים האחרונים נודע לעותר כי בכוונת העירייה לבצע, באופן חד צדדי, פעולות הריסה של נכסים נוספים במקרקעין, למרות שאלה כלל לא נכללו בפסק הדין שניתן במסגרת ההליך הפלילי. לפיכך, במסגרת העתירה, מתבקש בית משפט זה לקבוע כי "היקף צו ההריסה אשר ניתן במסגרת פסק הדין (בהליך הפלילי, ק.ו) חל רק על חריגות הבניה המתוארות בכתב האישום...".

זה המקום לציין כי עוד באותו היום ניתנה על ידי כבוד השופטת רחל ברקאי בהיותה שופטת תורנית, על גבי הבקשה שהוכתרה כ"בהולה" למתן צו ביניים, החלטה המורה על תגובת המשיבות בתוך שבעה ימים ועל מתן צו ביניים כמבוקש. זאת, כאשר ברי כי הלכה למעשה מדובר בצו ארעי עד להכרעה בבקשה לצו הביניים ולא בצו ביניים.

ביום 19.5.19, הוגשה תשובת המשיבות לבקשה למתן צו ביניים ובמסגרתה הבקשה מושא ההחלטה דנן לסילוק העתירה על הסף.

טענות הצדדים:
לטענת המשיבות, יש לדחות את העתירה על הסף, בין היתר, מחמת חוסר סמכות עניינית. לשיטתן, מטרת ההליך דנן לשנות ולערער על פסק דין שניתן כנגד בנייה בלתי חוקית, כאשר למשמעות הדבר היא כי מדובר בעתירה שעניינה ב"עבירות ועונשין" לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה אשר הוחרג מהעניינים בהם ידון בית המשפט לעניינים מנהליים (10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000 (להלן: "החוק") וכי מדובר בעותר במי שלא ביצע את ההריסה בהתאם לכתב האישום בו הורשע, שהינו נהיר ובהיר ולא נתון לפרשנות וכי מדובר בניסיון לעקוף הליכים פליליים באמצעות הליך אזרחי.

עוד טוענות המשיבות כי הסמכות העניינית לדון בסוגיה מסורה אך ורק לבית המשפט לעניינים מקומיים וכי האחרון שגה בהחלטתו והיה עליו לדון בבקשת ההבהרה לגופה ולהכריע בה. על כך מוסיפות המשיבות וטוענות כי ככל והחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים לא הייתה מקובלת על העותר, היה עליו לפעול בדרך של הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי (לא בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים).
כן טוענות המשיבות כי יש לדחות על הסף את העתירה מחמת חוסר נקיון כפיים והשתק שיפוטי

העותר סבור כי דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות. לשיטתו, פעולות ההריסה המתוכננות נעדרות כל סמכות וככל הנראה מתבססות על ניסיון לפרש באופן שגוי את פסק הדין וצו ההריסה שניתן במסגרתו.

יחד עם האמור, טוען העותר כי מדובר בפעולה מנהלית המנותקת כשלעצמה מההליך הפלילי וכי פעולה זו הינה "החלטה שלרשות מקומית" החוסה תחת פרט 8 לתוספת הראשונה לחוק.

בהקשר זה מדגיש העותר כי אין המדובר בעתירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה וטוען כי בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים נקבע למעשה כי הסמכות לדון בפעולות המשיבות (ואגב כך גם לפרש את הוראות פסק הדין הפלילי) נתונה לערכאה המנהלית. זאת, כאשר העותר סבור כי אכן בסמכות בית משפט זה לפרש את פסק הדין שניתן במסגרת ההליך הפלילי.

כך גם, לטענת העותר, אילו סבורות המשיבות כי הסמכות העניינית לדון בעניין נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים, הרי שהיה עליהן לערער על החלטתו בדבר היעדר סמכותו.

בתגובתן לתשובת העותר, טוענות המשיבות כי פרט 8 לתוספת הראשונה לחוק, עליו נשען העותר, כלל לא רלוונטי לענייננו שכן עסקינן בביצוע של צו הריסה שיפוטי בפסק דין חלוט אשר ניתן בבית המשפט לעניינים מקומיים לאחר שהתנהל הליך פלילי נגד המבקש. לשיטתן, משמעות גישתו של המבקש היא ריקונו מתוכן של פרט 10 לתוספת הראשונה לחוק תוך קביעה כי "הכל נכנס לגדרי פרט 8".

דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בבקשה לסילוק על הסף, בתשובה לבקשה ובתגובה לתשובה, כמו גם בעתירה עצמה, אני סבור כי בנסיבות העניין דין העתירה להידחות על הסף, כאשר אני סבור שלבית המשפט לעניינים מקומיים יש סמכות לדון בשאלה האם בוצע צו ההריסה השיפוטי אם לאו שזו המחלוקת בין הצדדים.

מדובר למעשה במחלוקת בין הצדדים לגבי ביצוע צו הריסה שיפוטי שניתן בהליך פלילי בבית המשפט לעניינים מקומיים במסגרתו הודה העותר בכתב אישום שהגישה המשיבה לגבי בניה בלתי חוקית ללא היתר ושימוש בבניה הלא חוקית ולאחר שהעותר הודה בכתב האישום הגיעו הצדדים להסדר טיעון לגבי העונש, ניתן צו הריסה למבנים נשוא כתב האישום ונקבע אף בגזר הדין שאם העותר לא יבצע את ההריסה רשאית המשיבה לבצעה בעצמה, כפי שהתכוונה לעשות.

המחלוקת בין הצדדים מתמקדת אם כן בפרשנות פסק הדין הפלילי והאם ביצע העותר את פסק הדין הפלילי כלשונו והרס את המבנים הלא חוקיים נשוא כתב האישום, כטענתו (לשיטתו כ-500 מ"ר) או שמא לא ביצע את פסק הדין הפלילי ולא הרס את כל המבנים הבלתי חוקיים נשוא כתב האישום, כטענת המשיבה.

כפי שקבעתי בעת"מ (ת"א) 21359-12-16 דוד עברי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן (10/1/17) (להלן: "עניין עברי) שהערעור לגביו לבית המשפט העליון נדחה ביום 12/3/18, בו לאור הערות בית המשפט העליון הודיע ב"כ עברי שאינו עומד על הערעור (עע"מ 683/17), בו דובר במקרה דומה של מי שטען שביצע את צו ההריסה נשוא גזר הדין הפלילי בו הורשע ושהעיריה ביקשה לבצע את ההריסה ובמחלוקת דומה האם בוצע צו ההריסה אם לאו, מדובר בעצם הגשת העתירה המנהלית בניסיון לעקוף הליכים פליליים באמצעות הליכים אזרחיים (ראו בין היתר בר"מ 1133/11 חברת פגי רום בע"מ נ' מד"י [פורסם בנבו] (1/3/11), בר"מ 8247/08 עיריית ת"א נ' פרג ארועים בע"מ [פורסם בנבו] (18/12/08) עת"מ (ים) 3857-11-10 קרעין נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה [פורסם בנבו] (2/1/11), עת"מ (ים) 1209/09 אסחאק נ' עיריית ירושלים [פורסם בנבו] (20/7/09).

כך גם קבעתי בעניין עברי שהמסלול הנכון לבחינת השאלה ובירור האם בוצע צו ההריסה השיפוטי הינו בית המשפט לעניינים מקומיים שהינו הפורום הפלילי המתאים לכך כאשר מדובר ב"גרעין הקשה" של ביצוע גזר הדין וצו הריסה המצוי בסמכות בית המשפט לעניינים מקומיים לבחון האם בוצע צו ההריסה שניתן בגזר הדין אם לאו, שאלה עובדתית/פרשנית האמורה להתברר בבית המשפט המוסמך לכך באופן בלעדי שהוא בית המשפט לעניינים מקומיים.

כפי שציינתי במקרה נוסף דומה בעת"מ (ת"א) 53075-02-17 וייסנדיק נ' עיריית תל-אביב (6/3/17) (להלן: "עניין וייסנדיק") במקרה בו נפלה מחלוקת לגבי ביצועו של צו הריסה שיפוטי של בניה אסורה בהתאם לפסק הדין שניתן בהליך הפלילי בבית המשפט לעניינים מקומיים בו קבע בית המשפט לעניינים מקומיים שאין לו סמכות ביקורת על גורמי האכיפה וביצוע צו ההריסה השיפוטי, הסמכות לעניין זה לבחון האם בוצע צו ההריסה השיפוט אם לאו מצויה לטעמי לבית המשפט לעניינים מקומיים שהוא גם מתאים יותר לבירור העובדות והראיות בעניין זה מאשר בית המשפט המנהלי.

כן, אין מחלוקת שלפי הפסיקה ניתן לנקוט בהליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט לאכיפת צווי הריסה שיפוטיים שניתנו בבית משפט השלום במסגרת הליך פלילי שלא קויים לטענת הרשויות ואין הכרח על הרשות להגיש כתב אישום (רע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ נ' מד"י [פורסם בנבו] (8/7/13) (להלן עניין "דן מיחזור בע"מ"), רע"פ 110/04 לוי נ' הועדה המרחבית לתכנון ובניה לודיםנ [פורסם בנבו] (23/10/06) רע"פ 3111/10 מד"י נ' קיבוץ יגור [פורסם בנבו] (18/5/11).

כך גם, לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה בית המשפט המכריע בגזר דין על עבירה לפי חוק התכנון והבניה רשאי לצוות על הריסת הבניה הלא חוקית ע"י הנשפט או ע"י הועדה המקומית.
כך גם לבית המשפט לעניינים מקומיים סמכויות לדון באי ביצוע צו ההריסה לפי פקודת ביזיון בית המשפט (סעיף 255 לחוק התכנון והבניה).

דהיינו, המשיבה יכולה להגיש לבית המשפט לעניינים מקומיים בקשה לביזיון בית המשפט עקב אי ביצוע צו ההריסה השיפוטי ע"י העותר (אם לא הוסמכה בגזר הדין הפלילי לבצעו בעצמו) או לנסות לבצע את צו ההריסה בעצמה אם הוסמכה לכך בגזר הדין (כמו במקרה דנן) ואם העותר מונע זאת ממנה לא הגיוני שלבית המשפט לעניינים מקומיים לא יהיה סמכות לדן בכך שזהו למעשה "הפן השני של המטבע" של בחינה האם צו ההריסה השיפוטי בוצע אם לאו והאם מדובר למעשה בביזיון בית המשפט באי ביצוע הצו השיפוטי ולא הגיוני שיהיה דין שונה ובשני המקרים הסמכות הינה לבית המשפט לעניינים מקומיים לבחון האם בוצע צו ההריסה השיפוט אם לאו, כערכאה שנתנה את הצו ויכולה לברר עובדות/ראיות במידת הצורך ולפרש את גזר דינה.

כך גם מבחינת העותר, למעשה מי שמבזה את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים זו המשיבה וכאמור הסמכות לדון בעניין כזה נתונה לטעמי לבית המשפט לעניינים מקומיים.

כפי שציינתי בעניין וייסנביק אני ער לפסק הדין שניתן בעניין חלס (עת"מ (ת"א 13520-03-13 חלס נ' הועדה לתכנון ולבניה ת"א (13/1/15), בו נפסק שאין סמכות לבית המשפט לעניינים מקומיים לביקורת על ביצוע ההריסה, ברם איני מסכים עם גישתו (וראו לעניין זה פסה"ד שנתתי בעניין עברי שאושר כאמור בבית המשפט העליון).

כך, גם התוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים (פרט 16) החריגה את פרק העבירות והעונשים (פרק י' בחוק התכנון והבניה) (הכולל צווי הריסה שיפוטיים) מגדר סמכותו העניינית של בית המשפט ובית המשפט לעניינים מנהליים אינו אמור לבחון את שאלת מימושם של צווים וגזרי דין פליליים בהקשר לחוק התכנון והבניה, כשיש למצות את ההליכים (בהליך הפלילי) ולא לעקוף הליכים פליליים באמצעות הליכים אזרחיים (ומנהליים), כפי שלכאורה נעשה הדבר במקרה דנן.

ואכן העותר פנה לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה להבהרת פסק הדין ולקבוע כי הנאשם ביצע את העונשים שנגזרו עליו בפסק הדין והרס את המבנים שהיה צריך להרוס לפי כתב האישום בו הודה.

יחד עם זאת העותר לא הסתפק בבקשת ההבהרה לבית המשפט לעניינים מקומיים והגיש במקביל (למען הזהירות לשיטתו) גם עתירה מנהלית ובקשה לצו ביניים כנגד פעולות ההריסה של המשיבה (שיתכן שזה היה המניע של העותר לנסות ואף להצליח לקבל צו זמני המעכב את ההריסה).

בית המשפט לעניינים מקומיים החליט, בלא שביקש לכאורה את תגובת המשיבה לבקשת ההבהרה, שהסעדים המבוקשים על פניו אינם נתונים לסמכות בית המשפט הפלילי ושיש עילות מנהליות ואף הוגשה עתירה מנהלית ויש כפל הליכים והליך מקביל ולכן לא נענה לבקשה.

כפי שציינתי, לא היה מקום להגשת ההליך המנהלי ובוודאי שעצם הכפילות של ההליכים לא מצדיקה אי עשיית שימוש בסמכות הנתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים (ואיני מכריע כאמור בשאלה האם הליך של "הבהרה" הינו ההליך הנכון שניתן לנקוט אם לאו).

בסופו של יום הסמכות לדון בשאלת ביצועו של צו הריסה שיפוטי שניתן בפס"ד פלילי בבית המשפט לעניינים מקומיים נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים ולכן אני דוחה על הסף את העתירה ומחייב את העותר לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

לאור העובדה שאין כבר הליך מקביל וכפל הליכים, שזה היה אחד מנימוקי בית משפט קמא שלא להיעתר לבקשה, ולאור האמור בפסק דיני יחזרו הצדדים, במסגרת התיק הפלילי, לבית המשפט לעניינים מקומיים בהליך של בקשה/הבהרה/ביזיון בית משפט ו/או כל הליך אחר שימצאו לנכון (ואינני מחווה דעה לגבי ההליך שיש לנקוט) ובית המשפט לעניינים מקומיים, לאחר קבלת עמדת הצדדים המעורבים, יחליט כמובן לפי שיקול דעתו ואם מי מהצדדים ירצה לתקוף החלטה זו יעשה זאת בדרך המלך של הגשת ערעור/בר"ע על החלטה זו לבית המשפט המוסמך.

למען הבהרה, הצו הארעי שניתן בתיק זה בטל, ברם לפנים משורת הדין ועל מנת לאפשר לצדדים לפנות לערכאה המתאימה בטרם ייווצר מעשה עשוי, לא תבוצע ההריסה עד ליום 10/6/19.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ט, 02 יוני 2019, בהעדר הצדדים.