הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 17107-05-20

לפני
כבוד ה שופטת לימור ביבי

עותרים

1.וסילינה שטורצה
2.אנטולי שטורצה
ע"י ב"כ עו"ד אריאל טוקוב

נגד

משיבים

1.משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה
2.משרד ראש הממשלה/נתיב
ע"י ב"כ מפרקליטות תל אביב (אזרחי) – עו"ד אלה גלילי סחר

פסק דין

לפני עתירה מנהלית כנגד סירובו של המשיב 1 להעניק לעותרת - וכפועל יוצא מכך כך לעותר - מעמד בישראל מכוח חוק השבות, התש"י – 1950 (להלן: "חוק השבות").

העובדות בקצירת האומר;
העותרים הם בני זוג נשואים, אזרחי אוקראינה, אשר נכנסו מקייב לישראל ביום 15.11.17, כתיירים ברישיון ביקור שניתן להם למשך 5 ימים בלבד ועד יום 20.11.17 ומאז הם שוהים יחדיו בישראל.

ביום 5.12.17 הגישה העותרת בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. בקשה זו סורבה ביום 21.12.17. ביום 31.12.17 הגיש העותר בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים, ובו ביום נדחתה הבקשה על הסף.

ביום 26.11.18 הגיש כל אחד מהעותרים בקשה פרטנית למקלט מדיני בישראל ביחידת הטיפול במבקשי מקלט. באותו היום, נערך לעותרת ולעותר ראיון בבקשתם למקלט. בראיונותיהם פירטו העותרים בנפרד כי עזבו את מדינתם בשל סירובו של העותר להתגייס לצבא וכן בשל סיבות כלכליות.
עוד אין חולק כי במסגרת הריאיון לעותרת, השיבה העותרת לשאלה האם יש לך אזרחות של מדינה נוספת? בתשובה: "לא אבל כנראה יש לי זכות לקבל אזרחות ישראלית, כי כל הצד הנשי מהסבתא הם יהודיות.", לשאלה: "מדוע הגעת לישראל" בתשובה: "גם בהיעדר צורך באשרה, שאמא סיפרה לי שסבתא שלי הייתה יהודייה " ובתשובה לשאלה: "מהי דתך" השיבה: "מאמינה באופן כללי בלי קשר לנצרות או דת מסוימת". (העתק ראיון העותרת וחוות דעת באשר אליה צורף כנספח ג' לכתב התשובה לעתירה). העותר מצדו השיב על השאלה: "מדוע הגעת לישראל" בתשובה :"כי לא היה צורך באשרה לישראל ובאירופה היה צורך, וגם כי הדרכון שלי ישן והיה צורך בדרכון ביומטרי" ולשאלה מהי דתו השיב :"נוצרי". (העתק ראיון העותר וחוות דעת באשר אליו צורף כנספח ד' לכתב התשובה לעתירה).

במסגרת חוות הדעת הפרטנית אשר נערכה לכל אחד מהעותרים ביום 29.11.18, נערכה ראשית סקירה מקיפה של המצב הקיים באוקראינה ונמצא כי, ככלל, אין כל מניעה, בהיעדר נסיבות פרטניות ייחודיות, להשבת נתינים אוקראיניים בחזרה למולדתם. מסקנה זו הושתתה בין היתר על כך שאמנם קיימים מורכבות ואתגרים באוקראינה הנסובים בעיקרם סביב המצב הכלכלי והעימות המתמשך עם רוסיה על היבטיו השונים ויחד עם זאת, בהינתן שאוקראינה היא מדינה גדולה ומגוונת מבחינת מאפייניה התרבותיים, מגוון האוכלוסייה שבה וחבלי הארץ השונים שבה, הרי שככלל טענה כללית בדבר איום או רדיפה פוליטית העולים כדי רדיפה כמשמעותה באמנת הפליטים, אינה סבירה ככל שהיא מיוחסת לכל שטחי אוקראינה. כך, נקבע כי במרבית המקרים בהם עלולות להתעורר נסיבות חריגות בהן פרט יחוש מידה מסוימת של איום או רדיפה על בסיס כזה או אחר, וככל שאמנם יימצא שיש ממש בטענות אלו על בסיס נסיבות פרטניות בחבל ארץ כזה או אחר, הרי שככלל ניתן לספק מענה פנים מדינתי בדמות העתקת מקום מגורים לחבל ארץ אחר בתוך אוקראינה עצמה.
אשר לנסיבות הפרטניות של העותרים, נקבע כי העותרים עזבו את מדינתם באופן חוקי ללא קושי מיוחד, וטענו כי הם חוששים לשוב למדינתם משום שיתכן שהעותר ישלח לכלא בעקבות סירובו להתגייס. העותרים הצהירו כי לא חוו במדינת המוצא כל בעיה על רקע דתי או אתני, לא עסקו בפעילות פוליטית במדינתם ומעולם לא נעצרו. בנסיבות אלו נקבע כי אין בבקשת העותרים למקלט נסיבות ייחודיות ומשכך, דין הבקשה למקלט להידחות בסדר דין מהיר.

בהמשך לכך, ביום 3.12.18, ניתנה החלטת הממונה לקבל את המלצת המראיין כאמור ולדחות את בקשת העותרים למקלט מדיני.

על החלטת הממונה לדחות את בקשתם של העותרים למקלט מדיני הגישו העותרים ערר (6586-18) .
בדיון בערר אשר התקיים ביום 7.5.19, חזרו בהם העותרים מטענותיהם לבקשת מקלט.
אציין כי באותו מעמד הודיעו העותרים על כוונתם למצות את טענותיהם בדבר זכות העותרת לקבלת מעמד בהתאם לחוק השבות, בהיותה נכדה ליהודי יה ולצורך כך ביקשו ארכת שהות בישראל בת 30 יום, כאשר העותרים התחייבו שבתום התקופה , גם אם לא יסתיים הטיפול בבקשה , הם יצאו את ישראל.
בשים לב לאמור, קבע בית הדין לעררים שמשהודיעו העותרים כי הם חוזרים בהם מהערר ולאחר שנבחנו טענות הצדדים ולא נמצא פגם בהחלטת הממונה לדחות את בקשתם למקלט מדיני, באשר בקשתם של העותרים אינה נסמכת על אחת מעילות אמנת הפליטים ואין סכנה הנשקפת להם בארצם- הערר נדחה.
בית הדין קבע כי העותרים יצאו מישראל בתוך 30 יום כפי שהתחייבו. עוד נקבע כי משהוגשה בקשה להסדרת מעמד לפי חוק השבות, יפעל ב"כ העותרים לקידום הבקשה ויחד עם זאת, הודגש כי הדבר לא יעכב את יציאת העותרים מן הארץ בתום התקופה כפי שנקבעה.
(העתק פרוטוקול הדיון ופסק הדין צורף כנספח ט' לכתב התשובה).

על אף האמור, לא יצאו העותרים מהארץ במועד כפי שנקבע, ומשכך, חולטה ערבותם על סך 7,000 ₪.

ביום 3.4.19 הגישו העותרים בקשה למעמד עולה מכוח חוק השבות בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה של משרד הפנים בחולון. ביום 21.4.19 מילאו העותרים שאלון "נתיב" אשר מספרו 6010584958 (להלן: "השאלון") ושלחו אותו למשרדי המשיב 2 בירושלים. בשאלון פירטה העותרת, כי היא זכאית למעמד עולה, הואיל וסבתא רבתא שלה מצד אמה הייתה יהודייה ואילו העותר טען לזכאות לפי סעיף 4א(א) לחוק השבות – כבן זוג של יהודייה.

ביום 7.8.19 זומנו העותרים לראיון קונסולארי ובדיקת מסמכיהם במשרדי המשיב 2. בשלב זה, התבקשו העותרים להציג מסמכים התומכים בבקשתם לזכאות מכוח חוק השבות, ובין היתר - תעודת פטירה של סבתא רבתא, מסמכים מקוריים של סבתה של העותרת, לרבות צילום מרישום הלידה ומרישום הנישואין שלה, וכן מסמכים מקוריים שלהם עצמם. לצורך השלמת המסמכים, זומנו העותרים בשנית למשרדי המשיב 2 ביום 9.1.20. במועד זה, לא התייצבו העותרים במשרדי המשיב 2, בטענה כי העותרת חולה ונבצר ממנה להגיע.

ביום 3.2.20 התייצבו העותרים בשנית במשרדי המשיב 2 אולם לא הציגו את המסמכים שנדרשו להשלים בפגישתם הראשונה.

לאחר בדיקת המסמכים שהציגו העותרים בפני המשיב 2, ביום 3.2.20 הועברה המלצת המשיב 2 למשיב 1 - לשכת רשות האוכלוסין וההגירה של משרד הפנים בחולון - לדחות את בקשתם של בני הזוג העותרים לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות.

ביום 3.3.20 ניתנה החלטת המשיב 1 ולפיה סורבה בקשת העותרים, בנימוק כי הבקשה נבחנה על ידי לשכת הקשר "נתיב", שלא מצאה יהודים במשפחה . משכך נקבע כי על העותרים לצאת את הארץ תוך 14 ימים. ההחלטה נמסרה לב"כ העותרים ביום 6.3.20 (להלן: "החלטת הסירוב"). (העתק החלטת הסירוב צורף כנספח יג' לכתב התשובה).

ביום 23.3.20 הגישו העותרים ערר פנימי על החלטת הסירוב. הערר הפנימי אשר הוגש על ידי העותרים, נדחה ביום 21.4.20. בהחלטת המשיב ,1 הדוחה את הערר הפנימי, צוינה הוראת סעיף 4א'(א) לחוק השבות הקובעת כי:
"הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, התשי"ב – 1952 וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי, להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון" [ההדגשה במקור ל.ב.]. בהמשך לכך, נקבע כי בקשת העותרים לקבלת מעמד עולה נבחנה על ידי לשכת הקשר "נתיב" ונמצא היעדר זכאות שבות הואיל ולא נמצאו יהודים במשפחה. לאור האמור, נקבע כי החלטת המשיבה 1 מיום 3.3.20 בעינה עומדת (להלן: "ההחלטה בערר"). העתק ההחלטה בערר מיום 21.4.20 צורף כנספח טו' לכתב התשובה.
(החלטת הסירוב וההחלטה בערר להלן וביחד: "החלטת המשיבים")

על ההחלטה בערר הוגשה העתירה לפני.

עיקרי טענות העותרים:
לטענת העותרים, הואיל והסבתא רבתא של העותרת היא יהודיה וכך גם כל הצד הנשי של משפחתה, הרי שקיימת לה זכות לקבלת אזרחות ישראלית על פי החוק. כיוון שכך, הרי שגם בן זוגה זכאי לקבל מעמד כזה בישראל.

אשר לטענתם זו מפנים העותרים לכך שכבר בראיון שנערך לעותרת בקשר לבקשתה למקלט מדיני, העלתה העותרת את הטענה כי יש לה שורשים יהודיים ועל כן היא זכאית למעמד עולה מכוח חוק השבות. בהקשר זה הפנתה העותרת לאמור בריאיון שנערך בשעתו לעותרת (ראו ציטוטים אשר הובאו לעיל בסעיף 3), במסגרתו טענה כי כל הצד הנשי במשפחתה, החל מסבתא רבתא, ועד אמה של העותרת, הן יהודיות.
עוד טוענים העותרים כי הם הציגו בפני המשיבים מסמכים הרלבנטיים לטענתם לקביעה שהעותרת זכאית למעמד לפי חוק השבות והתומכים בטענתה של העותרת בדבר ייחוסה היהודי ושורשיה כדלקמן:
א. אם העותרת היא רוסלנה צ'מליק, ילידת 25.9.71.
ב. סבתה של העותרת היא פלגייה צ'מליק – ילידת 3.1.44.
ג. סבתא רבתא של העותרת היא טטיאנה צ'מליק, ששם אביה היה "דוד" ורשומה תחת הלאום "יהודי".
לטענת העותרים, מאחר וסבתא רבתא של העותרת – טטיאנה צ'מליק- הייתה ללא ספק יהודייה, אפילו בהסתמך על שם אביה, הרי שלפי הדין היהודי, גם בתה (סבתה של העותרת) – פלגייה צ'מליק- הייתה יהודייה, ואף אם העותרת – רוסלנה - יהודייה.

לאור האמור לעיל, טוענים העותרים כי הממצא של המשיב 2 – "לשכת נתיב" – לפיו לא נמצאו יהודים במשפחת העותרת, שגויה מן היסוד. אשר לכך, מוסיפים העותרים וטוענים כי היה על המשיב 2 לבצע בעצמו בדיקה היסטורית של העותרת באוקראינה ובכך לחסוך לעותרים את ההליך הנוכחי. עוד נטען שככל שבדיקה כזו אכן נערכה, מן הראוי הוא שהמשיב 2 יחויב להציג את תוצאותיה המפורטות, ולא רק ינמק את החלטתו במשפט אחד לפיו "לא נמצאו יהודים במשפחה".

עוד טוענים העותרים, כי ככל שסברו המשיבים שהמסמכים שהוצגו בפני המשיב 2 אינם מספקים לצורך הוכחת זכאותה של העותרת, היה עליהם להודיע לעותרים על כך ולערוך לעותרת שימוע שבמהלכו תינתן לה הזדמנות להסביר ו/או להוסיף מסמכים כנגד ממצאי המשיב 2, שהם כאמור שגויים.
עוד טוענים העותרים כי בכך שלא בוצע לעותרת כל שימוע, קופחה זכותה של העותרת על פי כללי הצדק הטבעיים להישמע ולהתגונן בפני ממצאי המשיב 2, אשר לא נומקו. זאת, ב מיוחד, הואיל והעותרת הציגה מסמכים מקוריים הנוגעים לשורשים היהודיים במשפחתה, ומכל מקום לא הוכח אחרת. נטען שעל אף האמור לא לעותרת ניתנה כלל הזדמנות להשמיע את עמדתה בעניין זה והמשיב 1 קיבל את עמדת המשיב 2 ללא עוררין ומתוך התעלמות מראיות נוספות התומכות בטענתה של העותרת ובכך מצוי פגם בהחלטתו.

נוסף על כך, לטענת העותרים, החלטת המשיבים אינה מתיישבת עם העקרונות אשר הותוו בבג"ץ 2934/16 מלחז זדגרנידזה נ' שר הפנים (8.11.18) (להלן: "בג"ץ מלחז"). לטענת העותרים, בשים לב לעקרונות כפי שנקבעו בבג"ץ מלחז, אין ספק כי הטיפול בעניינה של העותרת היה לוקה בחסר וגרם לעותרים עוול עצום. כך וראשית, העותרים מפרטים, כי במצב שנוצר, אין להם שום אפשרות לדעת מה הן הסתירות שנתגלו במסמכים שהוצגו על ידם – ככל שנתגלו. שנית, אין לעותרים כל דרך לדעת האם אכן דאגו המשיבים לבדוק את המסמכים והתעודות שהוגשו על ידי העותרים, בהתאם לחובתם כפי שנקבעה בבג"ץ מלחז.

העותרים מוסיפים וטוענים, כי החלטת המשיבים והנמקתה לוקה בחסר. בהקשר זה מפנים העותרים לכך שחוק ההנמקות, התשי"ח- 1958 חל על כל אחד מהמשיבים בעתירה זו, בהיות כל אחד מהם רשות שלטונית המחויבת על פי החוק לנמק את החלטתה. בענייננו, טוענים העותרים, כי חובת ההנמקה לא קו ימה, הואיל ודחיית בקשתם הושתתה על אמירה הסתמית ולפיה "לא נמצאו יהודים במשפחה". לטענת העותרים שומה היה על המשיב 2, תחת לדחות בקשתם בעלמא, לפרט בהחלטתו אילו הם הממצאים נמצאו על ידו שהובילו לדחיית הבקשה ולמסקנה כי לבקשת העותרת אין בסיס. אלא שבהינתן שכאמור ההחלטה לא נומקה, אין לעותרים שום אפשרות לדעת מה הן הסתירות שנתגלו במסמכים שהוגשו על ידם, ככל שנתגלו. יתרה מכך, לדידם של העותרים, ככל שלא יוצגו כל ממצאים כאמור על ידי המשיב 2, הרי שיהיה בכך כדי להוביל למסקנה ולפיה יש ממש בטענת העותרת וכי המסמכים אותנטיים.

בנסיבות אלו, טוענים העותרים כי המשיבים הפעילו את שיקול דעתם בעניין זה תוך חריגה ממתחם הסבירות, שעה שכל טענות העותרים נסמכות על מסמכים אותנטיים המעידים על הזיקה היהודית של משפחת העותרת, שאף הוצגו בפני המשיב 2. לאור זאת, התבקש בית המשפט לקבל את העתירה, לבטל את ההחלטה ולהורות למשיבים לאשר לעותרת ולבן זוגה מעמד של עולים חדשים מכוח חוק השבות.

עיקרי טענות המשיבים:
לעמדת המשיבים, דין העתירה להידחות על הסף, וזאת מחמת הגשתה בהיעדר ניקיון כפיים, חוסר תום לב, תוך עשיית דין עצמי ובשיהוי ניכר.

לטענת המשיבים, עם כניסתם לארץ, קיבלו העותרים רישיון ישיבה מסוג ב2 עד ליום 20.11.17, ומאז הם שוהים בישראל, שלא כדין וללא אשרה.

המשיבים מוסיפים ומדגישים, כי על אף שביום 7.5.19 ניתן כנגד העותרים פסק דין הקובע כי עליהם לצאת מן הארץ עד ליום 4.6.19 וזאת, משהעותרים עצמם התחייבו לצאת את הארץ עד למועד זה - עשו העותרים דין לעצמם ולא עזבו את ישראל. לטענת המשיבים, עילה זו מהווה, לבדה, סיבה מספקת לדחיית הערעור על הסף. טענתם זו משתיתים המשיבים על קביעת בית המשפט לעניינים מנהליים בעת"מ (מנהלי תל אביב-יפו) 1107/09 זאנג יאנזן נ' משרד הפנים (12.06.2009) ולפיה: "דין העתירה להידחות גם מן הטעם שחרף פסק הדין בעניינו וחרף העובדה כי האיסור על הרחקתו מישראל הוארך..., מצא לנכון העותר להישאר בישראל ללא היתר ובניגוד לחוק, תוך שהוא עושה דין לעצמו."

זאת ועוד, המשיבים מפנים לכך שכעולה מבקשת העותרים למקלט, הרי שמטרת הישארותם בארץ היא כלכלית הא ותו לא. בעניין זה מפנים המשיבים לראיונות שנערכו עם העותרים, בהם ציין העותר כי אינו יכול לשוב למדינתו מטעמים כלכליים, שכן "השכר בפולין היה 500 דולר, בקושי 2 דולר לשעה".
עוד מפנים המשיבים לכך שהעותרת הגישה בקשתה לזכאות לפי חוק השבות רק לאחר כמעט שנתיים בארץ, ולאחר שהמסלולים האחרים: הבקשה ההומניטרית ובקשת המקלט, לא צלחו. בהקשר זה טוענים המשיבים כי העובדה שהעותרים מנסים, זו הפעם השלישית , לקבל מעמד בישראל בהתבסס על חוק השבות ורק לאחר שבקשותיהם האחרות נדחו – מדברת בעד עצמה. יתרה מכך, המשיבים טוענים כי בנסיבות אלו, הוגשה הבקשה בשיהוי ניכר. לעניין זה מפנים המשיבים לבג"ץ 265/07 נטליה עבו נ' השר לביטחון פנים (16.6.11), שם נקבע, בין היתר, כי:
"לטענת השיהוי יש משקל, לא רק במישור המינהלי, אלא גם במישור הראייתי. קשה להלום כי העותרת, אשר "נלחמה" משך שנים כה רבות על הישארותה בארץ, לא השכילה להבין ולדעת משך כל השנים את משקל הטענה כי סבה היה יהודי, ורק לאחר שההליך המדורג בעניינה הופסק נדחתה בקשתה לעבור תהליך של גיור, העלתה את הטענה לראשונה. רוצה לומר, כי יש בהעלאת הטענה בשיהוי כה ניכר ולאחר שהעותרת מיצתה את כל המסלולים האחרים לקבלת אזרחות, כדי להשליך על מהימנות גרסתה, שהרי מדובר בטענה "טבעית" וראשונה שניתן לצפות כי תועלה בנסיבות כגון דא (בג"ץ 10528/07 לובשטיין נ' מדינת ישראל, פסקה י"א לפסק דינו של השופט רובינשטיין ([פורסם בנבו], 6.1.2008))."

בנסיבות אלו נטען כי יש להורות על סילוק העתירה על הסף.

למעלה מן הצורך, וככל שלא תסולק העתירה על הסף, טוענים המשיבים, כי אף לגופו של עניין, דין העתירה להידחות.
כך וכנקודת מוצא לדיון, טוענים המשיבים, כי עסקינן בהחלטה סבירה, מאוזנת וראויה, אשר לא נפל בה כל פגם ויתרה מכך, חלה עליה חזקת התקינות המנהלית ולפיה "חזקה היא כי הרשות המנהלית פועלת כדין אלא אם יוכח אחרת". נטען כי חזקת התקינות המנהלית לא נסתרה ומשכך אין כל עילה להתערבות בית המשפט בהחלטה . עוד מפנים המשיבים ונסמכים על הלכה הפסוקה ולפיה בית המשפט לעניינים מנהליים לא יכניס עצמו בנהלי הרשות, כאשר זו פעלה בסמכות ובהתאם לשיקולים ענייניים וסבירים, לא כל שכן עת עסקינן בהחלטה של גורמים מקצועיים – כפי שבמקרה דנן.

לגופם של הדברים, הקדימו המשיבים ופירטו את הליך הבחינה של בקשה בהתאם לחוק השבות ככלל (ראו טיעון הממונה הקונסולארי בדיון מיום 18/6/20). בהקשר זה הובהר כי בעת קבלת בקשה, מתבצעת בדיקת התאמה של שלושה מרכיבים – שאלון הבקשה - מסמך משפטי בו מצהיר המבקש בדבר פרטיו האישיים, ולרבות דת, לאום, וכו'; המסמכים שהציג המבקש, כאסמכתאות לתמיכה בטענותיו; והריאיון שנערך למבקש. לאחר שהנתונים בשלושת מרכיבים אלה מצטלבים, נבדקת התאמה של הנתונים לתנאים המפורטים בחוק השבות. ככל שנמצא כי יש התאמה בין נתוני המבקש הספציפי (לפי השאלון, המסמכים והריאיון) לתנאים המפורטים בחוק השבות – ניתן למבקש מעמד מכוח חוק השבות.

לטענת המשיבים, במקרה דנן, בקשת העותרים סורבה כדין לאחר שלא נמצאה התאמה בשני עניינים – ראשית, לא הוכח הקשר המשפחתי-שושלתי בין העותרת לסבתא רבתא הנטענת, ושנית, לא הוכחה יהדותה של אותה סבתא רבתא. אשר לקביעה זו , על שני ראשיה, מדגישים המשיבים שבניגוד לטענת העותרים, אין במקרה דנן כל טענה כי המסמכים זויפו, אלא שטענת המשיבים היא כי חסרים מסמכים נוספים ומספקים המוכיחים את טענות העותרים ושיש בהם בכדי להרים את הנטל הראשוני להבאת ראיות מנהליות המוטל על העותרים.

כך, לדידם של המשיבים, המסמכים אשר הוצגו לבדיקה על ידי העותרת אינם מוכיחים את טענתה ולפיה סבתא רבתא שלה הייתה יהודייה. אשר לכך, מפנים המשיבים לכך שסבתה הנטענת של העותרת, שלטענתה נולדה ב- 3.1.1944 באוקראינה, אשר באותה עת הייתה כבושה על ידי הגרמנים, קיבלה שם לא יהודי מובהק – פלגייה צ'מליק. זאת ועוד, המשיבים מאשרים כי אמנם לפי תמצית רישום הלידה שהציגו העותרים (אשר הונפקה ביום 2.2.19 באוקראינה), שם אביה של פלגייה (סבא רבא של העותרת) היה צ'מליק יבסטחי (ולאביו קראו איבן) ובלאום שלו כתוב "אוקראיני" ושם אמה (סבתא רבתא של העותרת) היה צ'מליק טטיאנה (ולאביה קראו דוד) ותחת הלאום שלה כתוב "יהודי". דא עקא, שלטענת המשיבים העותרת לא הציגה אף מסמך הקושר בינה לבין פלגייה צ'מליק – שהיא לטענתה סבתה, ובכלל כך לא הציגה העותרת– את תעודת הלידה של אמה של העותרת, את תעודת הנישואין של הוריה ואת תעודת הלידה של סבתה של העותרת. נוסף על כך נטען שהעותרת אף לא הציגה כל מסמך מקורי המצביע על יהדותה של טטיאנה צ'מליק – סבתא רבתא הנטענת – וכן לא הוצגו מסמכים המצביעים על קשר כלשהו בין העותרת לבין אותה סבתא רבתא נטענת. המשיבים מוסיפים, כי אף לא ברור האם אישה בשם "צ'מליק טטיאנה" בכלל הייתה קיימת וזאת, משום שלא אותר רישום הפטירה על שמה, ולא הוצג כל מסמך השייך לה או קשור בה.

נוסף על כך, כאמור לעיל, נטען שלעותרים נקבעה פגישה שנייה בלשכת המשיב 2, אליה נתבקשו להביא את המסמכים החסרים, ולמרות זאת, לא הוצגו על ידם מסמכים נוספים כנדרש.

במצב דברים זה, ומאחר ובחינת הראיות וההוכחות היא בחינה עובדתית, כאשר נטל ההוכחה הוא על העותרים ונטל זה לא הורם, נטען כי החלטת המשיבים ניתנה כדין ובהתאם לחוק.

המשיבים מדגישים כי, בכל מקרה, אין כל הכרח כי העותרים יישארו בארץ לשם בחינת בקשתם זו או כל בקשה אחרת שתוגש לעניין זה. זאת הואיל וככל שיימצאו בידי העותרים מסמכים נוספים הרלבנטיים לזכאותם מכוח חוק השבות, יהיה באפשרותם לפנות בבקשה חדשה לקונסוליה במדינתם ולפעול על פי הנהלים המקובלים.

מבלי לגרוע מכל האמור לעיל, מוסיפים המשיבים וטוענים כי גם ככל שהיה ממש בטענותיה של העותרת ולפיה סבתא רבתא שלה הייתה יהודייה, הרי שממילא לנין של יהודי לא נתונה זכות הכניסה לישראל או לשהייה בה לפי חוק השבות. אלא, שלעניין קביעת מעמד לנין של יהודי, קיים נוהל מיוחד, אשר אחד התנאים בו הוא כי גילו של המבקש לא יעלה על 18 שנים ויתרה מכך, מכוחו לא ניתן מעמד מכוח חוק השבות אלא מכוח חוק הכניסה לישראל ועל כן הוא אינו רלבנטי לענייננו.

בהתייחס לבג"ץ מלחז אליו מפנים העותרים בסעיף 14 לעתירתם, טוענים המשיבים, כי למעשה תומך פסק דין זה דווקא בעמדת המשיבים ולפיה אין כל מקום להתערב בהחלטתם, הואיל ואף באותו העניין נקבע כי: "מעיון במסמכים השונים מתעוררים קשיים ראייתיים וספקות רבים. הענקת אזרחות מכוח שבות בעלת השלכות כבדות משקל, ועל הרשויות לנקוט משנה זהירות בעניין זה (ראו: בג"ץ 8652/11 דילדורה נ' שר הפנים [פורסם בנבו] פסקה 35 (19.5.2013)..; בג"ץ 5020/08 פולטורצקי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], פסקה כ"א (12.9.2013))."

אשר לטענת העותרים בעניין היעדר ההנמקה, טוענים המשיבים, כי אמנם החלטת המשיבים והנימוק שבעטיו נתקבלה, נוסחו באופן תמציתי, אך אין בכך העדר הנמקה. זאת ועוד, המשיבים מציינים כי ממילא ככלל הפרת החובה לתת נימוקים להחלטה אינה מבטלת את תוקף ההחלטה, אלא רק מעבירה את נטל הראיה, בביקורת שיפוטית על חוקיות ההחלטה, אל הרשות המנהלית, להוכיח שההחלטה התקבלה כדין ונטל זה הורם על ידם (לעניין זה מפנים המשיבים לבג"ץ 2159/97 מועצה אזורית חוף אשקלון נ' שר הפנים (19.1.98)).

לסיכום טוענים המשיבים כי - לאור כל האמור לעיל, נוכח קיומן של עילות בדין למימוש ההרחקה מזה, והיעדר עילות לעיכוב ההרחקה מזה, מתחזק הצורך ביציאת העותרים מישראל. זאת ועוד, כפי שפורט לעיל, ההחלטה בעניינם של העותרים, שניתנה בהתאם להמלצת גורמי המקצוע במשיבים, לאחר שאלו בחנו את טענותיהם, היא לכל הפחות סבירה ואינה מגלה עילת התערבות. לאור האמור טוענים המשיבים כי יש לדחות את העתירה, הן על הסף והן לגופה.

דיון והכרעה;
אקדים אחרית לראשית – לאחר שבחנתי את כלל טענות הצדדים, את הראיות כפי שהוצגו על ידם ואת ההחלטה העומדת בבסיס העתירה - באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות ולהלן יפורטו טעמי.

קודם שאפנה לדיון בטענותיהם של הצדדים וכנקודת מוצא לדיון כאמור, אתווה את מסגרת הדיון בעתירה מנהלית הנסבה על החלטת המשיבה 1 – רשות האוכלוסין וההגירה ובפרט את היקף הביקורת השיפוטית על החלטה כאמור, כפי שנקבע במסגרת הדין והפסיקה. כך, במסגרת הפסיקה, נקבע כי היקף הביקורת השיפוטית המופעל על המשיבה 1 שהיא גוף מנהלי, הוא מצומצם, ולא בנקל יתערב בית המשפט ויפסול החלטתה, אלא אם ישוכנע כי פעולת הרשות אינה סבירה באופן קיצוני. יפות לעניין זה קביעות בית המשפט העליון בבג"ץ 376/81 משה לוגסי נ' שר התקשורת, לו(2) 449 (1981)):
"כאשר בית-משפט זה בוחן סבירות פעולתה של רשות מינהלית, העוסקת במוטל עליה בתחום סמכויותיה או מפעילה כוחות שהוענקו לה לפי החוק או לפי סדרי המינהל, מקובל על בית-משפט זה מאז ומתמיד כלל גדול: אין הוא פוסק בשאלה, מה הדרך, שהיה נוקט בית המשפט, לו היה ניצב במקומה של הרשות המינהלית והיה מבצע את מה שמוטל עליה או את המסור לסמכותה. בעת הבחינה, אם רשות מינהלית פעלה בסבירות, אין בית המשפט שואל את עצמו, אם גם הוא בעצמו היה נוקט אותה דרך ממש; לא זהות הגישות בין בית המשפט לבין רשות מינהלית היא אבן הבוחן, אשר כל סטייה ממנה מוליכה למסקנה בדבר הקיום של חוסר סבירות. על-מנת להניע את בית המשפט, כי יתערב בפועלה של רשות מינהלית ויפסול אותה, יש תחילה לשכנע את הערכאה השיפוטית, כי פעולתה של הרשות סוטה באופן מהותי וקיצוני מן הסביר, וכי חוסר ההיגיון הטמון בה יורד לשורשו של עניין (בג"צ 596/75[1]; בג"צ 156/75 [2]; בג"צ 1/81 [3]). זאת ועוד, פתרון סביר אינו תמיד אחד ויחיד, וייתכנו חלופות, שכל אחת מהן סבירה כשלעצמה."

כמו כן ובאופן ספציפי בכל הנוגע לרשות המוסמכת לפי חוק השבות, הלכה פסוקה היא כי בית המשפט לא יחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו שלו וזאת, כל עוד לא נפל בהחלטת הרשות פגם כלשהו, כגון חוסר סבירות, אפליה או שיקולים זרים. בעניין זה נקבע בבג"ץ 708/06 מרינה גורסקי נ' משרד הפנים (23.9.07) (להלן: "עניין גורסקי") כי:
"הסמכות להעניק מעמד בישראל מכוח חוק השבות נתונה לשר הפנים, והחלטתו בעניין זה היא החלטה מנהלית, הכפופה לביקורת שיפוטית (בג"ץ 4370/01 לפקה נ' משרד הפנים, תק-על 2003(2), 1713; בג"ץ 8093/03 סרגיי ארטמייב נ' משרד הפנים, פד"י נט(4) 577). על שר הפנים, ככל רשות מוסמכת על-פי דין, להפעיל את שיקול דעתו באורח סביר, על-פי ראיות מנהליות שרשות סבירה תראה בהן ראיות בנות-משקל, ותוך שהוא מייחס לראיות המונחות לפניו משקל כראוי להן (ענין לפקה, שם). בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתה של רשות מנהלית בשיקול דעתו שלו, וכל עוד לא נפל בהחלטת הרשות פסול משפטי כלשהו, כגון חוסר סבירות, שיקול זר או אפליה, בית המשפט לא יתערב בה. " (שם, בפסקה 9 לפסק הדין).

הנה כי כן - נקודת המוצא לדיון לפני היא כי בית המשפט יתערב בצמצום ובעילות כפי שנקבעו בפסיקה בהחלטת הרשות המנהלית.

מכאן אפנה לגופם של דברים. כאמור העתירה נסבה על סירובו של המשיב להקנות לעותרת מעמד בהתאם לחוק השבות. אשר למעמד כאמור קובע סעיף 1 לחוק השבות כי:
"כל יהודי זכאי לעלות ארצה".
"יהודי" מוגדר בסעיף 4ב לחוק השבות כ: "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת".
חוק השבות מוסיף וקובע כי זכויות המוקנות ליהודי על פי חוק הזכות מוקנית גם לבני משפחתו של יהודי, ובהם לבן זוגו. לעניין זה נקבע בסעיף 4א כי:
"4א.(א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון.
(ב) אין נפקא מינה אם יהודי שמכוחו נתבעת זכות לפי סעיף קטן (א) עודו בחיים או לאו ואם עלה ארצה או לאו."

אשר להוכחת זכאות למעמד מכוח חוק השבות, ולביסוסה העובדתי של הקביעה בדבר יהדותו של אדם, נפסק זה מכבר כי נדרשות ראיות מינהליות שהן:" ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים אותן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק בנסיבות המקרה" ( בג"צ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, תק-על 2003(4) 497, 502; בג"צ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פד"י כו(2) 337; בג"צ 127/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פד"י נב(4) 690, 715-16)". (עניין גורסקי, בפסקה 6 לפסק הדין)

מכאן למקרה דנן בו השאלה העיקרית המונחת להכרעה היא האם החלטת המשיבים ולפיה סורבה בקשת העותרים לקבלת מעמד עולה לפי חוק השבות, הואיל ונקבע כי לא נמצאו יהודים במשפחת העותרת - היא סבירה. על שאלה זו הנני סבורה כי יש להשיב בחיוב ולהלן יפורטו טעמי.

כך וראשית, הגעתי לכלל מסקנה, כי טענת העותרים ולפיה סבתא רבתא של העותרת הייתה יהודייה ומשכך אף סבתה ואמה היו יהודיות, לא הוכחה כנדרש בראיות מנהליות. אשר לכך, הרי שהעותרים צירפו לעתירה מסמכים כדלקמן להוכחת טענתם:
תעודת לידה של העותרת – וסילינה דיאקיב ילידת 11.4.92.
תעודת נישואין של העותרים.
תעודת לידה של אם העותרת – רוסלנה צ'מליק, ילידת 25.9.71.
תעודת נישואין של הורי העותרת – רוסלנה צ'מליק ווסילי דיאקיב.
תמצית רישום לידה של סבתה של העותרת – פלגייה צ'מליק – ילידת 3.1.44. בתמצית זו צוין כי אמה של פלגייה הייתה טטיאנה צ'מליק, ששם אביה היה "דוד" ותחת סעיף הלאום שלה נכתב "יהודי".
תמצית רישום נישואין של סבה וסבתה של העותרת – פלגיה צ'מליק וסמיון צ'מליק.
(להלן וביחד: "המסמכים").
יצוין, כי המסמכים תורגמו מאוקראינית לעברית ואושרו על ידי נוטריון בישראל.

כהערה מקדימה וקודם לבחינת הטענות הנוגעות למסמכים אלו לגופן, הנני מוצאת לציין, במאמר מוסגר, כי עיון במסמכים שצורפו לעתירה מעלה כי לכאורה חלק מהמסמכים לא היו קיימים בפני המשיבים בעת קבלת החלטתם.
כך, לטענת המשיבים בתשובתם לעתירה - העותרת לא הציגה בפני המשיבים במועד קבלת החלטתם את תעודת הנישואין של אמה רוסלנה, וכן לא את תמצית רישום לידתה. כך אף נטען שלא הוצגה תעודת הנישואין של סבתה של העותרת – פלגייה צ'מליק וכן לא תמצית רישום לידתה. יחד עם זאת, לכאורה מסמכים אלו צורפו לכתב העתירה והונחו בפני בית המשפט. אשר למסמכים אלו הרי שמחד - העותרים צירפו מסמכים אלו מבלי להעלות כל טענה הנוגעת אליהם ובכלל כך בפרט, לא הסבירו מתי הגיעו לידיהם מסמכים אלו, האם הוצגו למשיבים ואם לא – מדוע לא הוצגו למשיבים וכן, מדוע יש לאפשר להם להביא המסמכים בפני בית המשפט לראשונה במסגרת עתירתם. מאידך- המשיבים לא העלו כל טענה בנוגע למסמכים אלו ובכלל כך בפרט לא התנגדו לצירופם לעתירה.
מצאתי לציין דבר הבאתם של מסמכים חדשים לכאורה בפני בית המשפט והמחלוקת הלכאורית אשר יכול שתעלה כפועל יוצא מצירופם של מסמכים אלו. יחד עם זאת, אינני מוצאת לקבוע מסמרות בשאלה האם בדין צורפו המסמכים אם לא וזאת, בהינתן שממילא אין גם במסמכים המצורפים כדי לשנות מהכרעתי ולפיה לא די במסמכים כפי שהוצגו על ידי העותרים – גם במתכונתם המשופרת והמורחבת - בכדי להרים את הנטל המוטל על העותרת להוכחת זכאותה בהתאם לחוק השבות.

כך עיון במסמכים אשר הוצגו על ידי העותרת מלמד על חוסר מהותי במסמכים הנדרשים לשם הוכחת שתי חוליות אקוטיות לקביעת זכאותה של העותרת, בהתאם לחוק השבות, המבוססת כביכול על יהדותה: הראשונה, הוכחת הקשר בין העותרת לבין טטיאנה צ'מליק – סבתא רבתא הנטענת והשנייה, הוכחת עצם יהדותה של טטיאנה צ'מליק.

כך, אשר להוכחת הקשר המשפחתי בין העותרת לבין טטיאנה צ'מליק - לא הוצגו כל מסמכים מקוריים השייכים לפלגייה צ'מליק (בתה לכאורה של טטיאנה וסבתה של העותרת) - לא תעודת לידה, לא פנקס עבודה, לא מסמכי השכלה, וכיוצא באלו. כמו כן, לא הוצגו כל מסמכים מקוריים השייכים לטטיאנה צ'מליק וכל המידע שנמסר לגביה מתמצה בשורה אחת שנלקחה מתמצית רישום הלידה של בתה לכאורה - פלגייה צ'מליק. זאת ועוד, על אף בקשת המשיב 2, אשר אף קבע לעותרים פגישה נוספת במשרדו לצורך השלמת המסמכים, לא השלימו העותרים את המסמכים החסרים.
במאמר מוסגר אוסיף ואציין כי עיון בתעודת הלידה של רוסלנה צ'מליק וכן בתמצית רישום הנישואין של סבתה של העותרת מעלה כי שמות המשפחה של סבה וסבתה הנטענים של העותרת הם זהים, קרי, כי צ'מליק סמיון נישא לצ'מליק פלגייה – שזהו אף שמה מלפני הנישואין, שכן לאמה קראו צ'מליק טטיאנה (אותה סבתא רבתא נטענת). נתון זה מעלה ספק בעניין אותנטיות הפרטים – אשר כאמור נתמכים ברובם אך ורק בתמציות רישום ולא בתעודות מקוריות.

זאת ועוד, אף אם נקבל את טענת העותרת - כי טטיאנה צ'מליק היא סבתא רבתא שלה - כנכונה, הרי שלא הוכחה הנקודה השנייה – קרי, כי אותה טטיאנה צ'מליק הייתה יהודייה. אשר לטענה זו, כאמור נסמכים העותרים על כך שבתמצית רישום הלידה של סבתה של העותרת (בתה של טטיאנה) - פלגייה צ'מליק, כתוב כי הלאום של אמה של פלגייה - טטיאנה צ'מליק - הוא "יהודי". חיזוק נוסף לטענתם זו מוצאים העותרים גם בכך שבאותה שורה אף צוין כי שם אביה של טטיאנה צ'מליק היה דוד. דא עקא, ש לטעמי אין בכך כדי להועיל לעותרים וזאת משתי סיבות מצטברות. האחת, הואיל והשם דוד אינו בהכרח שם יהודי, ולא ניתן ללמוד רק מפרט זה על היותה של טטיאנה יהודייה. שנית, אמנם תחת הלאום של טטיאנה צ'מליק צוין "יהודי" ואולם, כל המסמכים שהציגו העותרים הקשורים לפלגייה צ'מליק (בתה של טטיאנה), משם נלקח פרט הלאום של אמה, אינם מסמכים מקוריים. זאת ועוד, העותרים לא הציגו אף לא מסמך אחד השייך ישירות לטטיאנה צ'מליק, ובפרט, לא הציגו כל ראיה התומכת בטענה כי הייתה יהודייה, למעט אותו כיתוב כאמור לעיל וכן – כפי שנטען על ידי המשיבים לא הוצגו ראיות התומכות בכך שטטיאנה צ'מליק אמנם הייתה קיימת וזאת, בהינתן שלא הוצגו מסמכים כלשהם הקשורים בקיומה או במותה- כגון תעודת פטירה .

להשלמת התמונה הנני מוצאת להוסיף , כי אף אם אלך כברת דרך עם העותרת ואקבל את טענתה כי טטיאנה צ'מליק היא אכן סבתא רבתא שלה וכי היא אכן הייתה יהודייה – ולמען הסר ספק מובהר מפורשות, כאמור לעיל כי העותרת לא הרימה הנטל להוכיח זאת - עדיין ספק באם קיימת לעותרת זכאות לפי סעיף 4 לחוק השבות . זאת לאור הסיפא לסעיף זה המוציא מגדר הזכאות "אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון.". בהקשר לכך, הרי שהעותרת טוענת שזכאותה מבוססת על כך שהואיל וסבתא רבתא שלה הייתה יהודייה – היא הנותנת שכל שרשרת הנשים במשפחתה היא יהודייה וזאת, לפי דין היהדות. אלא, שכפי העולה מהוראת סעי ף 4 לחוק השבות - הזכאות בהתאם לו אינה נובעת רק מהוכחת היהדות בהתאם לדין היהודי בהקשר הביולוגי, אלא שהחוק מוסיף ומתנה שזכאות זו לא תוקנה למי שזנח את יהדותו. כיוון שכך, הרי שהעותרת לא יצאה חובתה עת הוכיחה שסבתא רבתא שלה הייתה יהודייה, אלא היה עליה להוסיף ולהראות כי לאורך השרשרת ובמיוחד שעסקינן במרחק דורות – לא נזנחה הדת היהודית על ידי בנות משפחתה. לעניין זה לא טענה העותרת וקל וחומר שלא הוכיחה דבר ויתרה מכך, מתוך הראיות עולה על פניו שהדת היהודית נזנחה על ידי העותרת ומשפחתה. כך, כשנשאלה העותרת לגבי דתה בראיון מיום 26.11.18, היא השיבה כי היא "מאמינה באופן כללי בלי קשר לנצרות או לדת מסוימת" (העתק הריאיון האמור צורף כנספח ג' לכתב התשובה, שם בעמ' 6). יתרה מזאת, העותרת נשאלה אף בדיון לפני ביום 18.6.20 לגבי דתה, ואז השיבה העותרת כי " היא חסרת דת, גם אימא שלה חסרת דת, אבל הסבתא הייתה מדליקה נרות." (ראו בפרוטוקול הדיון מיום 18.6.20 בעמ' 3 שורות 18-19). קרי, העותרת בעצמה הצהירה כי אינה יהודייה וכך, אף אמה.

לאור כל המפורט לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי העותרים לא הרימו את נטל ההוכחה ביחס לטענות העותרת כי סבתא רבתא שלה הייתה יהודייה. משכך, החלטת המשיבים ובהתאם לה לא קיימת לעותרת זכאות מכוח חוק השבות - עומדת במתחם הסבירות ולא נפל בה כל פגם, ובכך די לשם דחיית העתירה.

למעלה מן הצורך, הנני מוצאת להוסיף ולציין כי, כפי המפורט לעיל , נסמכת בקשתה של העותרת על היותה נינה כביכול של מי שהיא יהודייה. דא עקא, שבהתאם לנוסח סעיף 4א' לחוק השבות – המקנה זכאות לילד, נכד או בן זוג של מי שהוא יהודי - קשר זה של מי שהוא נין של יהודי , אין בו ממילא בכדי להקים זכאות לכניסה לישראל או לשהייה בה מכוח חוק השבות, ואף לא מכוח חוק האזרחות, התשי"ב -1952.לעניין זה נקבע בבג"ץ 11678/04 ורסקיין נ' שר הפנים, (8/2/05) כי :
"מכוח חוק השבות זכאים ילד ונכד של יהודי וכן בן זוגו של יהודי ושל ילד ונכד של יהודי לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות. לא כן נינו של יהודי. הנין אינו נמנה עם שרשרת בני המשפחה של יהודי הזכאים לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות. על כן, לא קמה לעותרות כל עילה לקבל מעמד בישראל מכוח חוק זה. "
בהתאמה לכך, הרי שהוראת החוק הרלבנטית לבחינת בקשת נין ליהודי לקבלת מעמד בישראל היא הוראת סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952, המקנה לשר הפנים סמכות רחבה ליתן רישיונות לישיבה בישראל בהתאם לשיקול דעתו. במסגרת שיקול דעתו הנרחב של שר הפנים בעניין, נקבע "נוהל הטיפול במתן מעמד לנין של זכאי שבות" (מס' 5.2.0027). נוהל זה מעגן את אופן הטיפול בבקשות לקבלת מעמד בישראל, המוגשות על ידי נינים ליהודים, ובגדרו הוסדרו התנאים לטיפול בבקשות מסוג זה. אחד התנאים הקבועים בנוהל זה, בין היתר, הינו כי גילו של המבקש לא יעלה על 18 שנים, ומשכך נוהל זה אינו רלבנטי לענייננו.

בשולי הדברים – שתי הערות:
ראשונה, הנסבה על טענת העותרים ולפיה העדר הנמקה בהחלטת הסירוב מהווה פגם היורד לשורשם של דברים ויש בו בכדי להוביל לבטלות ההחלטה. אשר לטענה זו הרי שטענתם זו של העותרים עומדת בסתירה לפסיקה ובהתאם לה העדר הנמקה, על אף היותו פגם בהחלטה, אין בו כשלעצמו, על מנת להביא לביטול ההחלטה על ידי בית המשפט. כך נקבע בבג"ץ 2159/97 מועצה אזורית חוף אשקלון נ' שר הפנים, נב(1) 75 (1998):
"היעדר הנמקה הוא פגם בהחלטה. עם זאת, בדרך-כלל אין די בו, כשלעצמו, כדי שבית-המשפט יבטל את ההחלטה. כך, בין היתר, משום שבפני בית-המשפט מתגלים הנימוקים להחלטה, ובית-המשפט יכול וצריך לבקר את ההחלטה לגוף העניין. גם כאשר חובת ההנמקה מוטלת לפי החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), הפרת החובה אינה פוסלת את ההחלטה, אלא רק מעבירה את נטל הראיה, בביקורת שיפוטית על חוקיות ההחלטה, אל הרשות המינהלית, להוכיח שההחלטה התקבלה כדין. ראו סעיף 6 לחוק. "
יתרה מכך, גם לגופם של דברים, מצאתי, כי על אף שהחלטת המשיבים נוסחה בתמציתיות, הרי שבנסיבות העניין דנן, לא מדובר בהחלטה שאינה מנומקת אלא שמדובר בנימוק קצר המלמד על כך שההחלטה כולה מבוססת על כך שלא נמצאו יהודים במשפחתה של העותרת ומנימוק זה בלבד סורבה בקשת העותרים למעמד מכוח חוק השבות וזאת, כפי שצוין בהחלטה מפורשות.

כהערה שנייה אציין כי אינני מוצאת להידרש לטענות הסף שהעלו המשיבים, ובין היתר, לטענת חוסר ניקיון הכפיים של העותרים, ולטענה כי הבקשה לקבלת מעמד לפי חוק השבות הוגשה בשיהוי ניכר והכל משנדחו טענות העותרים לגופן. יחד עם זאת, הנני מוצאת לציין לעניין זה כי לא נעלמו מעיני דרכי הפעולה של העותרים בניסיונותיהם לקבל מעמד בישראל, ובין היתר, שהייתם בארץ שלא כדין וללא אשרה משנת 2017, חזרתם בהם מטענותיהם והתחייבותם – כפי שניתנו ביום 7/5/19 ואף קיבלו תוקף של פסק דין - לצאת מהארץ עד ליום 4.6.19, ולאחר מכן, הישארותם בארץ שלא כדין והגשת העתירה דנן חלף זאת, וכן העובדה כי העותרת הגישה בקשתה למעמד לפי חוק השבות רק לאחר שנתיים ששהתה בארץ ולאחר שניסיונותיהם האחרים של העותרים לקבלת סיו ע הומניטרי ובקשת מקלט לא צלחו. דרכי הפעולה של העותרים כפי שפורטו מדברות בעד עצמם ויש בהן על פניו להקים טענות הנסבות על העדר ניקיון כפיים, עשיית דין עצמי ושיהוי על כל המשתמע מטענות אלו באשר לסילוקה של העתירה על הסף. יחד עם זאת, כפי שהקדמתי וציינתי – לאלו אינני נדרשת בהינתן שדין טענות העותרים ממילא סילוק לגופן.
עוד אציין כי לא נעלמה מעיניי הטענה כי הסיבה בעטיה מבקשים העותרים להישאר בישראל היא לא זיקתה של העותרת ליהדות, אלא סיבות כלכליות וסירוב העותר להתגייס לצבא בארצו והכל כפי הנתמך מפורשות בראיונות אשר נערכו לעותרים. אלא, שאף בכך אין בכדי להעלות או להוריד וזאת, משטענות העותרים ממילא נדחו לגופן.

לאור כל המקובץ לעיל, מצאתי, כי החלטת המשיבים ולפיה סורבה בקשת העותרים לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות עומדת במתחם הסבירות, וכי לא נפל בה כל פגם המצדיק את התערבות בית המשפט.

סוף דבר;
אשר על כן - העתירה נדחית.

העותרים יישאו בהוצאות המשיבים ביחד בסך כולל העומד על 10,000 ש"ח אשר ישולם בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, ט' תמוז תש"פ, 01 יולי 2020, בהעדר הצדדים.