הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 11798-12-19

לפני
כב' השופט ק ובי ורדי, סגן נשיא

המבקשים:

  1. נילי וינברג
  2. ד"ר משה וינברג, עו"ד

ע"י ב"כ עו"ד חמדה אבשלום

נגד

המשיבים:
1. ועדת הערר לתכנון ובניה - מ חוז תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד היל גורדון מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)

2. רשות הרישוי המקומית לתכנון ובניה - תל אביב - יפו
ע"י ב"כ עו"ד יודפת כהן

3. שמואל וילוז'ני
4. איריס וילוז'ני
ע"י ב"כ עוה"ד עזרא קוקיא, סימון טוסון ודנה שטיר

החלטה
בקשה למתן צו ביניים לפיו יעוכב ביצוע החלטת המשיבה 2 (להלן: "רשות הרישוי") מיום 1.8.19 לאשר את בקשת המשיבים 3-4 לקבלת היתר בנייה בכפוף לתנאים, וזאת עד להכרעה בעתירה המנהלית במסגרתה תוקפים המבקשים את החלטת המשיבה 1 (להלן: " ועדת הערר") לדחות את הערר שהוגש על החלטת המשיבה 2 כאמור לעיל.
הרקע העובדתי:
המבקשים (להלן: " משפחת וינברג") והמשיבים 3-4 (להלן: "משפחת וילוז'ני") חולקים זכויות במגרש משותף ברח' אוגרית 27 ו-27א' בתל אביב הידוע כחלקה 267 בגוש 6627, כאשר משפחת וינברג מתגוררת בתת החלקה הדרומית ואילו משפחת וילוז'ני מתגוררת בתת החלקה הצפונית, באופן בו לשני הבתים יש קיר משותף (חלקי).
ביום 7.2.19, פנו המשיבים 3-4 לרשות הרישוי בבקשה להיתר במסגרתה ביקשו להרחיב את בית מגוריהם.
ביום 10.3.19 הגישו המבקשים את התנגדותם לבקשת ההיתר וביקשו לדחות את הבקשה ולהימנע ממתן ההיתר שכן לשיטתם הבקשה עומדת בניגוד מוחלט לתכנית מס' 256 ותכנית מתאר ל' החלות על האזור לפיהן הבנייה באזור בו מצוי המגרש תהיה בקירות משותפים.
ביום 1.8.19 ערכה רשות הרישוי דיון בבקשת ההיתר ולאחר שדחתה את התנגדות המבקשים וקבעה שהתכנית המוצעת עומדת בזכויות המותרות על פי תב"ע, החליטה לאשר את בקשת ההיתר בכפוף לתנאים.
המבקשים לא השלימו עם החלטת רשות הרישוי כאמור ופנו לוועדת הערר בערר שסומן כ-תא/1121/0819.
ביום 18.11.19, לאחר דיון בערר, החליטה ועדת הערר לדחות את הערר על הסף תוך שקבעה כי בקשת ההיתר תואמת את הוראת התכנית התקפה ולא מבוקשת במסגרתה כל הקלה. לפיכך, כך קבעה ועדת הערר, אין למבקשים (העוררים דשם) זכות להגיש ערר כנגד החלטת רשות הרישוי שכן אין המדובר במקרה של דחיית התנגדות המוגשת בעקבות פרסום הקלה/שימוש חורג.
כמו כן, ציינה ועדת הערר כי גם במקרים בהם עולה טענה לפיה בקשת ההיתר נוגדת את התכנית המאושרת, הרי שעל ועדת הערר לבחון את הטענה לסטייה מתכנית כטענה מקדמית, כאשר אם יימצא כי ההיתר תואם את התכנית החלה על המקרקעין - בכך יסתיים ההליך. זאת, כאשר בענייננו ועדת הערר סברה כי הבקשה תואמת את הוראת התכנית התקפה כאמור לעיל.
המבקשים לא השלימו גם עם החלטת ועדת הערר ומכאן העתירה דנן, שהוגשה ביום 4.12.19, ולצדה הבקשה נשוא החלטה זו.
זה המקום לציין כי אף עובר להגשת בקשת ההיתר ואף לאחריה, נוהלו בין הצדדים (ובפרט בין משפחת וינברג ומשפחת וילוז'ני) הליכים משפטיים שונים, ביניהם עתירה מנהלית לעניין הבקשה לקבלת תיק מידע (ראו עת"מ 34959-07-13; עע"מ 8434/13) תביעה אזרחית בעניין זיקת הנאה מכוח שנים ( ראו ת"א 52875-03-19) ו עתירה מנהלית להמצאת תשובת המשיבים 3-4 להתנגדות המבקשים (ראו עת"מ 1817-07-19; עע"מ 7579/19) וכן הליכים נוספים – כאשר את כל ההליכים יזמה משפחת וינברג כנגד משפחת וילוז'ני.

טענות הצדדים:
המבקשים סבורים כי סיכויי העתירה להתקבל גבוהים ביותר. לשיטתם, נפלו פגמ ים מהותיים בהתנהלות המשיבים אשר יורדים לשורשו של העניין והם מחייבים את התערבותו של בית המשפט.
לגופו של עניין טוענים המבקשים כי רשות הרישוי מוגבלת במסגרת הפעלת סמכויותיה לבחינת התאמת בקשת ההיתר לתכניות הרלוונטיות החלות על השטח בלבד, ו משבקשת ההיתר נשוא ההליך דנן נוגדת את תכנית 256, הרי שהחלטת רשות הרישוי ניתנה בהיעדר סמכות בדין.
עוד טוענים המבקשים כי פרשנותה של ועדת הערר את דרישת תכנית 256 לבנייה בקירות משותפים הינה פרשנות אשר מנוגדת חזיתית להלכה הפסוקה לפיה מותר לבנות רק במסגרת המותרת בתכנית ומה שאין התכנית מרשה במפורש – אינו מותר.
לעניין מאזן הנוחות, המבקשים טוענים כי הוא נוטה לטובתם. בהקשר זה טוענים המבקשים כי כל פעולה של המשיבים 3-4 למימוש החלטת רשות הרישוי עלולה לגרום להם נזק אשר יבוא לידי ביטוי הן באורח החיים, שכן הבנייה המבוקשת תימנע מה ם הנאה סבירה ממקום מגוריהם ותגרום לאי נוחות ולפגיעה בפרטיותם, והן בפן הכלכלי בדמות ירידת ערך ביתם.
על כך מוסיפים המבקשים וטוענים כי למשיבים 3-4 לא ייגרם כל נזק כתוצאה ממתן הצו המבוקש שכן בשלב זה טרם החלו המשיבים 3-4 בעבודות הבנייה וההליך התכנוני עוד נמצא בשלב מקדמי בו עליהם לתקן ראשית את התכנית אשר הוגשה במסגרת הבקשה. כך גם, לשיטת המבקשים, צו הביניים יימנע מהמשיבים 3-4 להוציא הוצאות נוספות ויקפיא את המצב מבחינתם.
זה המקום לציין כי המשיבה 1, המשיבה 2 והמשיבים 3-4 הגישו תשובות נפרדות לבקשה למתן צו ביניים. אולם, בשל הדמיון הרב שבין טענותיהם הן יובאו במאוחד.
לטענת המשיבים, הבקשה למתן צו ביניים והעתירה הוגשו בחוסר ניקיון כפיים ושימוש לרעה בהליכי משפט. בהקשר זה טוענים המשיבים כי המבקשים מגישים תביעות למכביר באופן שרירותי ובחוסר תום לב מובהק, וזאת על מנת למנוע מהמשיבים 3-4 לממש את זכותם החוקית לבנייה על הקרקע (זאת, מבלי שהבקשה מפרטת אודות ההליכים הרבים שנקטו המבקשים בנושא זה ואת ההכרעות שניתנו במסגרתם).
עוד טוענים המשיבים כי הטענות המועלות במסגרת העתירה והבקשה דנן אינן אלא מחזור טענות שהועלו על ידי המבקשים בערכאות השונות ונדחו פעם אחר פעם (המשיבים 3-4 מפנים בפרט לעת"מ 34959-07-13 המהווה לשיטתם מעשה בית דין לעניין הטענות המועלות עתה על ידי המבקשים).
כמו כן, לטענת המשיבים, מדובר בעתירה בעלת סיכוי נמוך ביותר לאור התנהלות המבקשים ולאור העובדה שהחלטת ועדת הערר הינה החלטה מפורטת ומנומקת שניתנה לאחר שמיעת כל הצדדים ושקילת טענותיהם. זאת, כאשר בית המשפט אינו מתכנן על וכאשר לשיטת המשיבים לא נפלה כל טעות שתצדיק את התערבותו של בית המשפט בהחלטה כאמור.
לגופו של עניין טוענים המשיבים כי מדובר בבקשת היתר לניצול זכויות בהתאם לתכנית החלה על המגרש ללא הקלות וללא פגיעה במבקשים ולפיכך הבקשה נדונה בפני רשות הרישוי. במצב דברים זה, כך סבורים המשיבים, למבקשים לא הייתה זכות להגיש ערר לוועדת הערר שכן אין זכות ערר על בקשות להיתר שנדונו בפני רשות הרישוי לאור היותן תואמות תב"ע וללא הקלות.
טענות המבקשים לעניין הנזקים שייגרמו להם לכאורה נדונו על ידי ועדת הערר אשר קבעה שתוספת הבנייה המבוקשת על ידי המשיבים 3-4 לא גורמת לפגיעה כלשהי במבקשים.
לעניין מאזן הנוחות, טוענים המשיבים כי הוא נוטה לטובת המשיבים 3-4 המבקשים לנצל זכויות בנייה שמגיעות להם על פי תב"ע. זאת, כאשר לשיטתם מתן היתר הבנייה אינו יוצר מצב בלתי הפיך ואין כל עילה לעכב את הוצאת היתר הבנייה עד לאחר סיום הדיון בעתירה המנהלית.
לעניין לוח הזמנים הצפוי, טוענים המשיבים כי מרגע שהסתיים תיק הערר יש למשיבים 3-4 שנתיים על מנת להשלים את הוצאת ההיתר, דהיינו עד ליום 18.11.21. המשיבים 3-4 טוענים כי הם פועלים כרגע להשלמת דרישות רשות הרישוי בהתאם להחלטה מיום 1.8.19 וכי לא ידוע כמה זמן יארך התהליך עד להוצאת ההיתר. זאת, תוך שהם מדגישים כי הבנייה תוכל להתחיל רק לאחר קבלת ההיתר.
בתגובתם לתשובות המשיבים, חוזרים המבקשים על טענותיהם תוך שהם מוסיפים וטוענים כי המשיבים אינם מתמודדים כלל עם הסוגיה המהותית העומדת במרכזן של הבקשה והעתירה לפיה כל שאינו מותר מפורשות בתכנית – אסור .
עוד טוענים המבקשים כי בהיעדר טענות ענייניות בוחרים המשיבים ליצור בפני בית המשפט אווירה עוינת כלפי המבקשים על ידי שימוש באסטרטגיית "הגנה של חלשים מול חזקים", תוך שימוש בביטויים פוגעניים ומשמיצים ותוך שהם חוזרים על הטענה המופרכת, לשיטתם, לפיה בקשת ההיתר "תאמה את התב"ע על השטח ולא כללה בקשות חריגות מעבר לכך".
עוד במסגרת התגובה, טוענים המבקשים לראשונה כי מתחוור כי בעלה של יו"ר ועדת הערר הוא שמאי מקרקעין שבין לקוחותיו ניתן למצוא את רשות הרישוי. במצב דברים זה טוענים המבקשים כי לא ברור כיצד ישבה יו"ר ועדת הערר בדיון ואף לא ציינה את הנסיבות המתוארות במסגרת גילוי נאות בטרם החל הדיון בערר.
בהמשך לטענה זו הוגשה הודעה מאת המשיבה 1 לה צורף תצהיר מאת יו"ר ועדת הערר לפיה רשות הרישוי מעולם לא הייתה לקוחה של בעלה והיא אינה נמצאת ולא הייתה בניגוד עניינים.

דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בבקשה למתן צו ביניים, בתשובות המשיבים, בתגובת המבקשים לתשובות, כמו גם בהודעת המשיבה 1 כפי שהוגשה ביום 25.12.19, אני סבור כי בנסיבות העניין דין הבקשה להידחות.
כידוע, שני שיקולים עיקריים עומדים על הפרק כאשר בית המשפט דן בבקשה למתן צו ביניים. השיקול האחד הוא סיכויי ההצלחה של העתירה, והשיקול השני הוא מאזן הנוחות. מבקש הצו נדרש איפוא להצביע על התקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכוייו בעתירה טובים, והשני כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (בר"מ 5776/13 עמותת מקום להיות- בית הספר "מעיין" נ' מנכ"ל משרד החינוך (26.8.13)).
בין שני השיקולים הללו מתקיימת מערכת יחסים של "מקבילית כוחות", על פיה ככל שסיכויי העתירה נמוכים, כך שיקול מאזן הנוחות מקבל משקל גבוה יותר, ולהיפך (בר"ם 5338/10 מנרב הנדסה ובניין בע"מ נ' החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (8.9.10)). בנוסף נקבע כי אבן הבוחן המרכזית בשאלת הסעד הזמני היא מאזן הנוחות (בר"מ 6078/18 קלאב הוטל ניהול (1996) בע"מ נ' מדינת ישראל משרד המשפטים ועדת המכרזים המשרדית לענייני רכישות (20.8.18); בר"מ 2893/18 צחור- צדק, חופש, חינוך ורווחה בירושלים נ' עיריית ירושלים (24.4.18)).
באשר למאזן הנוחות, יבחן בית המשפט, בין יתר שיקוליו, אם אי מתן הצו יסכל את בירור ההליך העיקרי, וכן יבחן את הצורך לשמר מצב קיים לעומת יצירת מצב חדש בטרם התברר ההליך לגופו (בר"מ 301/03 אחים סקאל בע"מ נ' רשות שדות התעופה (18.3.03)).
בחינת מאזן הנוחות בענייננו מלמדת כי הוא אינו נוטה לטובת המבקשים. בבקשה למתן צו ביניים מבוקש למנוע מהמשיבים מלפעול להוצאת היתר הבנייה. כל טענות המבקשים לעניין זה נוגעות לעצם ביצוע הבנייה מכוח היתר הבנייה שטרם הוצא, כאשר אף מבקשי ההיתר הבהירו כי אינם מתכוונים להתחיל בבנייה בטרם יתקבל ההיתר הנדרש לה ולא ברור כלל מתי יתקבל היתר הבנייה ומתי יהיה ניתן להתחיל בבנייה .
זאת ועוד, הרי שכלל לא ברור מהו הנזק אשר עלול להיגרם למבקשים כתוצאה מהמשך ההליכים הנדרשים להוצאת היתר הבנייה ( ואף מהוצאת היתר הבנייה שאינו צעד בלתי הפיך - בשונה מביצוע הבנייה עצמה), והמבקשים אף לא מעלים טענה כאמור ואף מציינים בעצמם, בסעיף 30 לבקשה, שההליך התכנוני נמצא בשלב מקדמי ודרושות פעולות שונות להשגת ההיתר תוך "דאגה" למניעת הוצאות מהמשיבים 3-4, "דאגה" שיש להשאיר לשיקולם והכרעתם של המשיבים 3-4.
כל זאת, כאשר ברי כי ככל שיינתן היתר בנייה בטרם תוכרע העתירה דנן, המבקשים יוכלו לשוב ולפנות למותב שידון בעתירה בבקשה מתאימה למתן צו ביניים לצורך עיכוב מימוש ההיתר - הבנייה.
במצב דברים זה, ובהתחשב בכך שהתנאים למתן צו ביניים הינם תנאים מצטברים, הרי שדין הבקשה למתן צו ביניים להידחות אף מבלי להידרש לסיכויי העתירה.
אולם, בבחינת למעלה מן הצורך ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה לכאורה כי סיכויי של העתירה אינם גבוהים ובהקשר זה אין אלא להפנות לסיפא של סעיף 24 לפסק הדין בעת"מ 34959-07-13, במסגרתו נדחתה פרשנות המבקשים להוראת תכנית 256.
כך גם לא ניתן להתעלם מההליכים הרבים שבהם נוקטים המבקשים כנגד המשיבים 3-4 (ולפניהם כנגד הבעלים הקודמים) במטרה למנוע מהם לבנות ולהרחיב את ביתם, כשלכאורה המבקשים עצמם הרחיבו את ביתם שלהם (אף מספר פעמים) ולא חשבו שיש מניעה לכך וזאת מכוח אותה תכנית אותה הם תוקפים כיום.
לאור כל האמור לעיל, הבקשה למתן צו ביניים נדחית.
המבקשים ישלמו לכל אחת מהמשיבות 1-2 ולמשיבים 3-4 ביחד הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים ותנתב את ההליך לשמיעת העתירה גופה בפני שופט מנהלי.

ניתנה היום, א' טבת תש"פ, 29 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.