הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עמ"נ 51831-12-16

לפני
כבוד ה שופט חגי ברנר

מערערים

1.זביאד צנקסליאני
2.סופיה באזוב
ע"י ב"כ עו"ד יעקב שקלאר

נגד

משיב

משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה
ע"י ב"כ עו"ד יוסף קנפו

פסק דין

מבוא

ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב- 1952 ( להלן: "חוק הכניסה לישראל"), מיום 13.11.2016, אשר דחה ערר שהגישו המערערים על החלטתו של המשיב לדחות את בקשתו של המערער 1 ( להלן: "המערער") לקבל מעמד בישראל מכח נישואיו למערערת 2 ( להלן: "המערערת").

המערער הוא אזרח מדינת גיאורגיה ויליד שנת 1967. המערער איננו יהודי.

המערערת היא אזרחית ישראלית, יהודיה, ילידת שנת 1971.

למערערים ילד משותף, יליד שנת 2004.

המערערת נישאה למערער בגיאורגיה בשנת 2000, לאחר היכרות של כשבועיים. בסמוך לאחר מכן, ביום 19.7.2001, ביקש המערער לקבל מעמד בישראל מכח נישואיו למערערת, והמשיב אישר את כניסתו של המערער לישראל לצורך השתלבות בהליך המדורג. מדובר בהליך שלבי, בו בוחן המשיב האם קיים קשר נישואין כן בין בני הזוג, האם מרכז החיים של המבקש הינו בישראל והאם ישנה מניעה פלילית או בטחונית לקבלת מעמד בישראל. על פי המקובל בהליך המדורג, ניתן תחילה למבקש המעמד רשיון שהייה וישיבה בישראל למשך תקופה של מספר שנים, כאשר במקביל נערכות בדיקות תקופתיות של התאמת המבקש להליך. ככל שבסופו של דבר אין מניעה לכך, ההליך מסתיים בהתאזרחות של המבקש לפי ס' 7 לחוק האזרחות, תשי"ב- 1952 (להלן: "חוק האזרחות").

במקרה דנן התעורר חשד אצל המשיב, כבר בתחילתו של ההליך המדורג, בענין כנות קשר הנישואין בין המערערים, בעיקר נוכח העובדה שהשניים כמעט ולא התגוררו יחדיו תחת קורת גג אחד, למעט חודשים בודדים. המערערים הסבירו עובדה זו בכך שמשפחתה של המערערת אינה משלימה עם נישואיה למי שאינו יהודי.

בשנת 2011 הוצא צו הרחקה נגד המערער והוא נעצר, לאחר שהוחלט להפסיק את ההליך המדורג. המערער הגיש עתירה מנהלית נגד ההחלטה, וביום 26.1.2012 הורה בית המשפט לעניינים מנהליים לשחרר את המערער ממעצרו וציין כי " אני בהחלט ער לעובדה שמירב הראיות מצביעות לכיוון של חוסר כנות הקשר, אולם לאור העובדה שיש לעותר ולאשתו ילד משותף החי איתה בארץ, אני סבור שקודם שיורחק העותר מן הארץ יש לערוך בדיקה מעמיקה בקשר לכנות הקשר." (עת"מ ( מרכז) 11- 12- 9137).

המשיב קיים ראיונות למערערים בשנים 2013 ו- 2015 ובסיומם שב והחליט, ביום 16.12.2015, כי אין מקום להמשיך בהליך המדורג וכי על המערער לעזוב את ישראל, או לבקש מעמד מכח היותו הורה לקטין בעל אזרחות ישראלית, קרי, מעמד מטעמים הומניטריים. כנגד החלטה זו הגישו המערערים ערר לבית הדין קמא.

פסק דינו של בית הדין קמא

בית הדין קמא דחה את הערר, לאחר שמצא כי לא נפל פגם כלשהו בהחלטתו של המשיב.

בית הדין ציין כי אין די בהצגתה של תעודת נישואין כדי לזכות במעמד בישראל, ומוטל על מבקש המעמד לשכנע את המשיב בכנות קשר הנישואין. עוד ציין בית הדין כי ביסוד הנכונות ליתן מעמד מכח נישואין לבן זוגו של אזרח ישראלי עומד הרצון לאפשר לבני הזוג לחיות יחדיו ולהקים משק בית משותף, ואולם, זכותו של האזרח הישראלי לחיי משפחה אינה זכות מוחלטת כי אם יחסית, תוך שההחלטה לגבי מתן מעמד לבן הזוג הזר מסורה בכל מקרה לשיקול דעתו של שר הפנים, הרשאי לדחות בקשה לקבלת מעמד הן משום שלא השתכנע בכנות קשר הנישואין והן בשל טעמים של שלום הציבור.

בית הדין קבע כי המערערים לא עמדו בנטל להוכחת כנות הקשר שביניהם. הם מעולם לא התגוררו יחדיו למרות שהמערער מצוי בישראל מזה שנים רבות. הנימוקים שהוצגו למגורים הנפרדים יכולים לכל היותר להצדיק פירוד לתקופות קצרות, אך אין בהם כדי להסביר המנעות כה ממושכת ממגורים משותפים. עוד ציין בית הדין שגם לאחר החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים כי תיערך בדיקה מעמיקה באשר לכנות הקשר, לא פעלו המערערים להעמקת הקשר ביניהם והוסיפו להתגורר בנפרד. יתר על כן, עובר לאותה החלטה התגוררו השניים בתל אביב, בדירות נפרדות, אך לאחר מכן עקרה המערערת לדירה בחיפה, ואילו המערער נותר לגור בתל אביב.

בית הדין ציין כי מעבר לכך שמגורים משותפים הם סממן מאפיין לקיום קשר זוגי, הרי שבמקרה דנן ישנן ראיות נוספות לחוסר כנות של הקשר: המערערת ביקרה פעם אחת בלבד בדירתו של המערער; אין למערערים חשבון בנק משותף ולא הוכח שהם מנהלים משק בית משותף, מעבר להעברת תשלום חודשי קבוע כמקובל בהסדרי מזונות; המערערים אינם יודעים איש על רעהו באיזו קופת חולים חבר כל אחד מהם ; המערער לא סיפר למערערת אודות הליך פלילי שננקט נגדו. הגם שלכל אחת מהראיות הנ"ל ניתן אולי לייחס משקל נמוך, הרי שנוכח הצטברותן יחדיו, בצירוף דבר המגורים הנפרדים, מתבקשת המסקנה שהמערערים לא הרימו את הנטל להוכחת כנות הקשר ביניהם. לפיכך, החלטתו של המשיב היא סבירה.

בית הדין הוסיף וציין כי בכל מקרה פתוחה הדרך בפני המערער להגיש בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים מכח היותו אב לקטין.

מכאן הערעור.

טענות המערערים

המערערים טוענים כי הם מנהלים קשר זוגי רציף ואף גרו יחדיו, אלא שבשנים האחרונות, עקב קשיי פרנסה ומציאות חיים מורכבת שידעה עליות ומורדות, הם גרו בנפרד, תוך המשך קיום התא המשפחתי מבחינה כלכלית, רגשית ופיזית. המגורים המשותפים אינם אפשריים, משום שהמערערת גרה בדירה אחת יחד עם אימה, סבתה החולה ודודה. אמה והמערער אינם מסתדרים זו עם זה ולכן המערער מתגורר בדירה אחרת, ממנה הוא יוצא לעבודתו, ובסופי השבוע הוא נפגש עם המערערת ובנו, וכן נושא בצרכיהם ומשלם את מזונותיהם.

לטענת המערערים, בית הדין שגה בקביעתו כי לא הורם הנטל להוכחת כנות הקשר. לענין זה הם טוענים כי המשיב לא קיים את הצו השיפוטי המורה לו לערוך בדיקה מעמיקה של כנות הקשר בין המערערים. בדיקה כזו לא נערכה, ומכתבים של מכרים, תמונות ותצהירים שהוגשו בעבר למשיב, לא הוצגו על ידי המשיב ובית הדין אף סרב להורות למשיב להציג את המסמכים האמורים. מסמכים אלה, לו הוצגו, היו מאירים באור אחר את קשר הנישואין שלהם.

עוד טוענים המערערים כי בית הדין קמא הושפע מהידיעה שבכל מקרה פסק דינו לא יביא להרחקתו של המערער מן הארץ שכן פתוחה עדיין בפניו האפשרות לבקש מעמד מנימוקים הומניטריים.

באשר לאינדיקציות לחוסר כנות הקשר, אותן פירט בית הדין קמא, טוענים המערערים כי המערערת ביקרה את המערער בדירתו פעם אחת בלבד משום שמדובר במקום שאינו ראוי למגורי אדם והמערער חס על רגשותיה של המערערת. באשר להעדר חשבון בנק משותף, הרי שאין לכך משמעות שכן המערער מעביר למערערת כספים בהעברות מקוונות. באשר לאי הידיעה של המערערת באיזו קופת חולים חבר המערער, הרי שמדובר באי הבנה שמקורה במעמדו הלא ברור של המערער. כמו כן, אי ידיעתה של המערערת אודות ההליך הפלילי נגד המערער, אינה מעידה דבר, משום שבני הזוג נמנים על חברה ותרבות בהן הגבר אינו נוהג לשתף את אשתו בעובדות שעלולות להשחיר את תדמיתו בעיניה.

המערערים טוענים כי בית הדין התעלם מעדותם של המערערים בפניו, עדות המעידה על כנות הקשר, וכן התעלם מתצהירים של קרובי משפחה, שהעידו אף הם על טיבו הכן של הקשר.

זאת ועוד, לטענת המערערים, המשיב הפר את חובתו לקיים שימוע בטרם מתן ההחלטה. הראיונות שנערכו למערערים התנהלו כחקירה לכל דבר ואין בהם ולא כלום עם חובת השימוע.

טענות המשיב

המשיב טוען כי לשר הפנים נתון שיקול דעת רחב בהפעלת סמכויותיו לפי חוק הכניסה לישראל, ובכלל זה לגבי השאלה האם להעניק אשרת כניסה לישראל אם לאו והאם להעניק מעמד בישראל. מתן מעמד בישראל אינו ענין של מה בכך, בהיותו מעניק זכויות ויוצר סטטוס, במיוחד כאשר מדובר בהליך שמטרתו הסופית היא מתן אזרחות ישראלית.

המשיב מוסיף וטוען כי ביסוד הנכונות לאפשר את התאזרחותו של בן זוג זר, עומד שיקול הומניטרי שעניינו הגנה על התא המשפחתי, והרצון לאפשר לבני הזוג, במידת האפשר, לחיות יחדיו ולהקים משק בית משותף, ולחסוך מבן הזוג הישראלי את הבחירה הקשה בין הקמת תא משפחתי לבין המשך מגורים בארץ.

לטענת המשיב, תנאי לאישור בקשת התאזרחות מכח נישואין הוא הנחת תשתית ראייתית הן לקיומו של מרכז חיים בישראל והן לקיומו של קשר נישואין תקף וכן. במסגרת זו נקבע נוהל ההליך המדורג, לפיו נבחנת כנות הקשר בין בני הזוג לאורך זמן, כאשר בסופו של ההליך, האורך מספר שנים, ובהעדר מניעה, יזכה בן הזוג הזר לאזרחות ישראלית. נטל ההוכחה בענין כנות קשר הנישואין מוטל על בני הזוג.

המשיב טוען כי דין הערעור להדחות על הסף משום שהמערער הגיש לאחרונה בקשה לקבלת מעמד מנימוקים הומניטריים, מה שמעיד על ויתור מצידו על הטענה בדבר כנות קשר הנישואין, ואין לאפשר לו לאחוז את החבל בשני קצותיו.

לגופו של ענין טוען המשיב כי דין הערעור להדחות משום שלא עלה בידי המערערים להוכיח קיומו של קשר נישואין כן ואמיתי: הם אינם מתגוררים יחדיו מאז שנת 2001; המערער גר בתל אביב והמערערת גרה בקרית אתא; המערערת ביקרה את המערער בדירתו פעם אחת בלבד; אין לשניים חשבון בנק משותף; אין להם חברים משותפים; הם אינם יוצאים לבילויים יחדיו; המערער מבקר את המערערת רק בסופי שבוע; המערער איננו יודע מה שם בית הספר בו לומד בנו; המערער טען שהוא והמערערת חברים בקופת חולים מכבי ואילו המערערת טענה כי היא חברה בקופת חולים לאומית והמערער אינו חבר בקופת חולים כלשהי.

בכל הנוגע לטענות בענין השימוע, טוען המשיב כי בפועל נערכו למערערים מספר שימועים לאורך השנים, ולכן דין הטענה להדחות.

דיון והכרעה

לאחר עיון בטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות, מן הטעמים שיפורטו להלן.

ראשית לכל, יש לדחות את טענתו המקדמית של המשיב כאילו בעצם הגשת הבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים, ויתר המערער על טענתו בדבר קשר נישואין אמיתי וכן. לא מצאתי כל פגם בנסיונו של המערער לזכות במעמד מטעמים הומניטריים, במקביל להמשך עמידה על טענותיו בדבר זכאותו למעמד מכח קשר נישואין. אין כל סתירה בין נסיונות מקבילים אלה של המערער, החושש שאם יידחה ערעורו הנוכחי, הוא עלול להיות מורחק עד מהרה מישראל, ועוד בטרם תבורר בקשתו למעמד מטעמים הומניטריים. משכך, עצם הגשת הבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים, אינה שומטת את הקרקע מתחת להליך הנוכחי.

עסקינן בערעור על בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, שהוא טריבונל מנהלי המתאפיין במקצועיות ובמומחיות בתחומי עיסוקו ( בר"מ 5778/15 פלונית נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה ( פורסם בנבו, 27.08.2015)). מכאן שהיקף הביקורת השיפוטית על החלטותיו הוא מסוייג ומצומצם, ככל שמדובר בהחלטות המצויות בתחום מומחיותו, להבדיל מהחלטות בשאלות משפטיות ( עת"מ ( כלכלית) 37447-10-13 אפריקה ישראל תעשיות בע"מ נ' רשות ניירות ערך ( פורסם בנבו, 02.08.2014)).

נקודת המוצא לדיון היא שלמדינה נתון שיקול דעת רחב למנוע מזרים להשתקע בה או אפילו להכנס לתחומה כתיירים. עקרון זה מקובל במדינות הדמוקרטיות המודרניות ויש בו משום ביטוי לריבונותה המוחלטת של המדינה. משכך, אין לאף אדם שאיננו אזרח או תושב המדינה, זכות קנויה לבוא בשערי מדינת ישראל, בין כתייר ובין כתושב (בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113, 117 (1972); בג"ץ 740/87 מיכאל בנטלי נ' שר הפנים, פ"ד מב(1) 443 (1988)).

העקרון האמור מוצא את ביטויו בחוק הכניסה לישראל, אשר מעניק לשר הפנים שיקול דעת רחב ביותר בכל הנוגע למתן רשיונות כניסה לישראל. השר יכול להעניק או שלא להעניק רשיונות, לפי שיקול דעתו. יחד עם זאת, ככל שהחלטה של שר הפנים תהא נגועה בשרירות לב, בחוסר תום לב, בשיקולים זרים ובחריגה ממתחם הסבירות, עשוי בית המשפט להתערב בה (בג"צ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים ואח', פ"ד מב(2) 424, 434 (1988)).

ס' 7 לחוק האזרחות, שעניינו התאזרחות של בעל ואישה, קובע:

"בעל ואשתו שאחד מהם אזרח ישראלי או שאחד מהם ביקש להתאזרח ונתקיימו בו התנאים שבסעיף 5( א) או הפטור מהם, יכול השני לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות, אף אם לא נתקיימו בו התנאים שבסעיף 5( א)."

מכאן שחוק האזרחות מאפשר לבן זוג זר של אזרח ישראלי לקבל אזרחות ישראלית מעצם נישואיו לבן הזוג הישראלי. יחד עם זאת, לשר הפנים נתון שיקול הדעת לבחון האם קשר הנישואין מכוחו מבקש האזרח הזר לקבל אזרחות ישראלית, הוא אכן קשר נישואין אמיתי וכן, משום שהכלל הוא שלא מדובר בזכאות אוטומטית לאזרחות ישראלית מכח הנישואין. עמד על כך בית המשפט בבג"ץ 754/83 כריסטופר מרק רנקין נ' שר הפנים, פ"ד לח(4) 113 (1984) (להלן: "מרק רנקין"):

"כוחה של הוראת סעיף 7 לחוק האזרחות הוא, כי בן-זוג יכול לקבל אזרחות ישראלית על-ידי התאזרחות, אף אם לא נתקיימו בו התנאים המיוחדים, הקבועים בסעיף 5(א) לחוק האזרחות, אין כוחה של הוראה זו לבטל את הצורך בשיקול-דעתו של שר הפנים על-פי סעיף 5(ב) לחוק האזרחות. ... נישואין מקלים על הדרישות שיש למלא, אך אינם מייתרים את שיקול הדעת של שר הפנים ... לשר הפנים ניתן איפוא שיקול-דעת ("אם ראה זאת לנכון"), אם להעניק אזרחות ישראלית לבן-זוג של אזרח ישראלי. שיקול-דעת זה הוא שיקול-דעת מינהלי רגיל, וחלות עליו הוראותיו המהותיות והדיוניות של המשפט המינהלי באשר לשימוש בשיקול-דעת מינהלי ..." (פסקאות 4 ו- 5)

ראה גם בג"ץ 2208/02 מהא סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950 (2002):

"אמת, בן-הזוג הזר אינו זכאי "אוטומטית" לאזרחות ישראלית מכוח נישואיו לאזרח ישראל ... עניין הוא לשיקול-דעתו של שר הפנים." (פסקה 6).

שר הפנים רשאי לדחות בקשת התאזרחות של בן זוג זר, אם הוא סבור שמדובר בנישואין פיקטיביים:

"בעניין שלפנינו, סירב שר הפנים לבקשת ההתאזרחות לאור האופי הפיקטיבי של הנישואין. האם שיקול-דעת זה פסול הוא? לדעתי, אין לראות כל פגם בשיקול-דעתו של שר הפנים, הענקת אזרחות היא מעשה בעל חשיבות רבה ... בעניין זה קיימת נכונות להגמיש במידה ניכרת את הדרישות, כאשר בן-זוג של אזרח מבקש להתאזרח. הטעם לכך הוא ברצון לשמור על שלמות התא המשפחתי ובצורך למנוע פיצול אזרחותם של מרכיביו. במקום שהנישואין הם פיקטיביים, כוחו של שיקול מיוחד זה נחלש, וכוחם של השיקולים הרגילים עולה. עניין זה נתון הוא לשיקול-דעתו של שר הפנים, ואין למצוא בשיקול-דעת זה כל פגם, אם הוא מסרב להעניק אזרחות למי שמבקש לקבלה לצורכי משחק (תרתי משמע) בלבד." (ענין מרק רנקין, בפסקה 5).

השיקול בדבר מידת כנותו של קשר הנישואין בטרם מתאפשרת התאזרחות של בן זוג זר מכח נישואין הוא שיקול לגיטימי:

"ביסוד גישתו של שר הפנים מונחת התפיסה כי מתן אזרחות ישראלית לבן-זוג זר של אזרח מותנית, בין השאר, בקשר נישואין תקף ואמיתי. מקום שבו קשר הנישואין בין בני-הזוג פקע למעשה – גם אם לא להלכה – והתא המשפחתי נמצא בשלבי פירוק, אין יסוד לקבלת אזרחות ישראלית מכוח אזרחותו של בן-הזוג הישראלי. ... האם שיקול זה הוא כדין? לדעתי, התשובה היא בחיוב. גישתו של חוק האזרחות שלפיה ניתן להגמיש את התנאים להתאזרחות מקום שבן-זוגו של המבקש להתאזרח הוא אזרח ישראל, מבוססת על הרצון לשמור על שלמות התא המשפחתי ועל הצורך למנוע פיצול אזרחותם של מרכיביו ..."

(בג"ץ 4156/01 מריו דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו(6) 289 (2002) (פסקה 7) (להלן: "דימיטרוב")).

על מנת לעמוד על מידת האותנטיות של קשר הנישואין, הנהיג המשיב את ההליך המדורג, המאפשר לבחון את כנות הקשר הזוגי לאורך תקופת זמן בת מספר שנים. חוקיותו של נוהל זה הוכרה בפסיקה (בג"ץ 2355/98 ישראל סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728 (1999); בג"ץ 7139/02 פריאל עבאס-בצה נ' שר הפנים, פ"ד נז(3) 481 (2003)).

ומן הכלל אל הפרט.

עניינם של המערערים נבחן מזה מספר שנים על ידי המשיב, במסגרת ההליך המדורג. כפי שצויין קודם, כבר בשנת 2011 הגיע המשיב לכלל מסקנה כי יש להפסיק את ההליך המדורג משום שלא קיים קשר נישואין כן בין המערערים, אך בעקבות פסק הדין שניתן בעתירה מנהלית שהגיש המערער, נקבע כי יש לקיים בדיקה מעמיקה של כנות הקשר. המשיב פעל בהתאם להחלטה זו וערך למערערים ראיונות מקיפים בשנים 2013 ו- 2015. על יסוד ראיונות אלה, שב המשיב והחליט כי אין מקום להמשיך בהליך המדורג וכי על המערער לעזוב את ישראל, או לבקש מעמד בישראל מטעמים הומניטריים.

החלטתו זו של המשיב מבוססת בראש ובראשונה על העובדה שאינה שנוייה במחלוקת, ואשר נמסרה מפיהם של המערערים עצמם במסגרת הראיונות שנערכו להם, לפיה למעט תקופה בת חודשים בודדים בשנת 2001, הם מעולם לא התגוררו יחדיו תחת קורת גג אחת בישראל, למרות שהם נשואים מאז שנת 2000 ולמרות שהמערער שוהה בישראל מאז שנת 2001.

כמו כן, המשיב ביסס את החלטתו על ממצאים עובדתים נוספים, שאינם עולים בקנה אחד עם קיומו של קשר נישואין אמיתי וכן בין המערערים, והם העדר משק בית משותף; העדר חשבון בנק משותף; העדר חברים משותפים; המערערים אינם יוצאים לבילויים יחדיו; המערער מבקר את המערערת רק בסופי שבוע; המערער איננו יודע מה שם בית הספר בו לומד בנו; והעדר ידיעה הדדית בדבר קופת החולים עליה נמנה בן הזוג האחר.

אכן, בצדק קבע בית הדין קמא כי משקלו של כל אחד מהטעמים הללו, כשהוא ניצב בפני עצמו, איננו רב, אלא שהצטברותם של כלל הטעמים יחדיו, היא שמביאה לכלל מסקנה כי לא הוכח קיומו של קשר נישואין אמיתי וכן בין המערערים. לא מצאתי שמסקנה זו אינה סבירה על פניה או שהיא מחייבת התערבות של בית המשפט לעניינים מנהליים. אכן, למערערים הסברים כאלה ואחרים למצב הדברים כפי שעלה מתוך הראיונות שנערכו להם, אלא שהסברים אלה אינם משכנעים די הצורך. בעיקר מכריעה את הכף העובדה שבמשך 17 שנות נישואין, לא התגוררו המערערים יחדיו זולת פרק זמן קצר של מספר חודשים מיד עם הגיעו של המערער ארצה. ההסבר בדבר התנגדותה של משפחת המערערת לנישואיה עם מי שאיננו יהודי, איננו משכנע, שכן המערערת היא אישה בוגרת, בת 46, וקשה להלום את בחירתה לגור עם אמה, סבתה ודודה במקום עם בעלה, במשך 17 שנות נישואין, אלא אם כן אין המדובר בקשר נישואין כן ואמיתי. הדברים יפים שבעתיים נוכח העובדה שהמערערים יודעים, לפחות מאז שנת 2011, שטיבו של הקשר ביניהם מעורר חשדות ונתון לבדיקה מעמיקה של המשיב, וחרף זאת לא מצאו לנכון להתגורר יחדיו בשום שלב מאז אותה עת . בנוסף, המערערת מובטלת מעבודה, כך שאין היא יכולה לתרץ את המגורים הנפרדים בצרכי עבודה כאלה ואחרים. כמו כן, המערערים אינם מנהלים משק בית משותף ואין להם נכסים משותפים כלשהם. אין גם תיעוד ממשי על בילויים משותפים שלהם. הם אפילו לא מתגוררים באותה עיר או בערים קרובות- המערערת מתגוררת בקרית אתא והמערער מתגורר בתל אביב.

גם העובדה שלמערערים יש ילד משותף, אינה מהווה טעם מספיק כדי לקבוע שמדובר בקשר נישואין אמיתי. מדובר בילד שנולד בשנת 2004, קרי, לפני כ- 13 שנה, ובחינת האותנטיות והכנות של קשר הנישואין צריכה להתייחס למועד בו מתקבלת החלטתו של המשיב, קרי, בחודש דצמבר 2015. כידוע, בני זוג שנישאו והביאו ילדים לעולם, עלולים ביום מן הימים לפרק את קשר הנישואין שלהם, ולכן בחינת האותנטיות של קשר הנישואין אינה צריכה להיות מושפעת מהעובדה שישנו ילד משותף. למעשה, המערערת עצמה טענה בעבר בפני נציגי המשיב כי היא מבקשת להתגרש מהמערער ואף ביקשה כי המערער יגורש מהארץ, וכל זאת לאחר שהבן המשותף כבר נולד ( ראה ראיון מיום 15.3.2011, מוצג 1 למוצגי המשיב). באותה תקופה אף טענה המערערת כי המערער איננו אביו של בנה, טענה ממנה חזרה מאוחר יותר. העובדה שבינתיים חזרה בה המערערת מדרישתה להתגרש מהמערער, אין בה כדי להעיד שמתקיים קשר נישואין אמיתי ואותנטי בין השניים.

אין להתעלם מכך שלמערערת וגם לבני משפחתה הגרעינית ישנו אינטרס בהשארותו של המערער בישראל, הן משום שמדובר באבי בנה של המערערת השומר על קשר עם הבן, והן משום שהמערער תומך כלכלית במערערת ובנה, ומכאן שאין די בעצם טענתה של המערערת בדבר קיומו של קשר נישואין אמיתי וכן, כדי לקבוע שאכן הוכח קיומו של קשר כזה. במובן זה התעורר אצל המשיב החשד שמא מדובר בנישואי נוחות, קרי, קליפה חיצונית של נישואין, הריקה מכל תוכן אמיתי, שנועדה לשרת אינטרס הדדי של המערערים: המערער מעוניין בקבלת אזרחות ישראלית והמערערת מעוניינת בהמשך תמיכה כלכלית מצידו. חשד זה לא הופרך על ידי המערערים.

לא נעלמה מעיני עדותם הנרגשת של המערערים בפני בית הדין קמא בדבר כנות הקשר שביניהם, אלא שאינני סבור שהיה מקום ליתן משקל רב לעדות זו, משום שלמערערים ישנו אינטרס מובהק, כמפורט לעיל, בכך שהמערער יקבל אזרחות ישראלית. מטעם זה אין גם מקום לייחס משקל רב למכתב אחיה של המערערת, שטען כי מדובר בבני זוג לכל דבר וענין. מאידך, יש מקום לייחס משקל רב הרבה יותר לנתונים האובייקטיביים שכלל אינם שנויים במחלוקת בדבר המגורים הנפרדים והעדר משק בית משותף, וכן לממצאים המתחייבים מהתשובות שנתנו המערערים בעת הראיונות שנערכו להם.

בסופו של דבר, בבואו של המשיב לשקול האם ראוי להקנות אזרחות ישראלית למערער מכח נישואיו למערערת, שומה היה עליו לשוות לנגד עיניו את השאלה האם זהו אכן התא המשפחתי אשר המחוקק שיווה לנגד עיניו כתא שראוי לשמור על שלמותו, כאשר קבע את האפשרות להקנות אזרחות ישראלית לבן זוג זר רק מכח נישואיו לאזרח ישראלי . דומה כי התשובה לכך היא שלילית. עם כל הצער שבדבר, קשה לראות בטיב הקשר שבין המערערים כקשר מהסוג הראוי להקלות של ס' 7 לחוק האזרחות.

יפים לעניננו הדברים שנאמרו בהקשר זה בענין דימיטרוב:

"מקום שבו התא המשפחתי התפרק הלכה למעשה, בני-הזוג חיים בנפרד, והם מנהלים הליכים לגירושין, שוב אין קיים הטעם המונח ביסוד ההקלה בהתאזרחות שנותן חוק האזרחות לבן-זוג זה של אזרח. מטעם זה הנני סבור כי בדין החליט המשיב – שעה שנודע לו על פירוק התא המשפחתי – לדחות את בקשתו של העותר לקבל אזרחות ישראלית מכוח נישואיו לאזרחית ישראלית." ( פסקה 7).

ראה גם עת"מ ( מינהליים ב"ש) 12917-06-11 סובצקיאה ( בולט) לידיה נ' משרד הפנים ( פורסם בנבו, 16.08.2011), שם פעלו לחובתו של מבקש ההכרה העדר משק בית משותף, מגורים נפרדים וסתירות בין העובדות שמסר כל אחד מבני הזוג:

"העותרים אינם מחזיקים חשבון בנק משותף. לא ברור אם העותר מתגורר בדירה שכורה או בדירה משלו, אך ברור שלעותרת אין מעמד בדירה זו ( אחרת העותרים היו טוענים זאת). ולמעשה, בתקופה הרלוונטית לא היתה לעותרת כל זיקה ממשית לאשקלון. באותו זמן, מרכז חייו של העותר היה באשקלון והוא חי שם את חייו בנפרד מהעותרת. ... כמו כן, נמצאו סתירות בעובדות שכל אחד מהעותרים מסר בתשובה לשאלות שנשאל. הרושם המתקבל הוא שהעותר והעותרת אינם מעורים אחד בחיי האחר. יש לציין כי במקרה זה המשיבים נסמכו בעיקר על דברי העותרים עצמם, כך שלא יכולה להישמע מצדם טענה על אמינות הראיות שעל יסודן התקבלה ההחלטה. ... על רקע האמור, יש לקבוע כי מסקנת המשיבים שהעותרים אינם מקיימים חיים משותפים כנהוג בין בני זוג נשואים, סבירה. כשמוסיפים לכך את הנתון, שהוזכר לעיל, ששאלת כנות קשר הנישואין רלוונטית ולגיטימית לבחינת בקשת אזרחות מכח נישואים, המסקנה המתבקשת היא שההחלטה הראשונה, הדוחה את בקשת האזרחות של העותרת, עניינית וסבירה."

וכן ראה עת"מ ( מינהליים ת"א) 14339-08-10 האקי תוזקובראן נ' משרד הפנים ( פורסם בנבו, 01.04.2012), בו נדון, כמו במקרה דנן, עניינם של בני זוג שגרו בערים נפרדות, לא ניהלו משק בית משותף ולא החזיקו נכסים משותפים :

"במקרה דנן, בני הזוג אינם חולקים ברוב ימות השנה בית מגורים אחד. העותר חי בעיר תל אביב, ומגיע לעיתים רחוקות בלבד לטמרה. ענין זה יש בו כדי להקשות על בני הזוג, מה עוד שהוא נמשך לאורך תקופה ממשוכת מאוד, בלא שמי מהעותרים טען כי הם מנסים להביאו לסיום. ההגנה המשפטית על מוסד המשפחה – נחלשת, כאשר ה"משפחה", קרי בני הזוג, אינם חולקים דרך קבע קורת גג אחת. כפי שציינתי לעיל, יתכננו מקרים בהם חרף העובדה כי בני הזוג חיים בדרך כלל בערים שונות, הם יוכרו כבני זוג. אולם, מקרים אלה הם חריגים. ... כאמור, אחד הקריטריונים לקיומה של זוגיות ( במובן של היותם של בני הזוג " ידועים בציבור") הוא הקריטריון של ניהול משק בית משותף. גם בהקשר זה, לא הוכיחו העותרים כי הם מקיימים משק בית משותף כזה. מעבר לעובדה כי במשך רוב ימי השבוע, בני הזוג אינם חיים יחד, הם לא הוכיחו גם שיתוף מסוג אחר. כך, העותרים לא הוכיחו כי קיים שיתוף בנכסים ביניהם ( האם יש נכסים משותפים שרשומים על שם שניהם?), והם גם לא הוכיחו שיתוף כלכלי אחר ( למשל – הוצאת כספים על ידי העותרת מחשבון העותר, שימוש בכספים שבחשבון העותר למטרות משותפות לשני בני הזוג כמו רכישת פרטי ציוד לבית המשותף, הוצאות לטיולים משותפים וכד')."

ולבסוף ראה עת"מ ( מנהלי תל אביב-יפו) 2152/08 ז'וליתה רמוס נ' משטרת ישראל ( פורסם בנבו, 07.06.2009), שגם בו נדון עניינם של בני זוג שלא ניהלו משק בית משותף, לא התקיים ביניהם שיתוף כלשהו והם לא ידעו זה על זו שלל פרטים בסיסיים:

"העותרים לא הראו כי הם מנהלים חשבון בנק משותף או למצער, כי מתקיים ביניהם שיתוף כלכלי כלשהו. העותרים לא הראו כי הם נושאים בהוצאות ובחשבונות יחד ולא המציאו אסמכתאות אחרות המעידות על ניהול כלכלי של משק בית משותף. העותרים לא הצביעו על רכוש משותף, על הסכם שיתוף כלשהו או על כל אינדיקציה מינימאלית אחרת למחויבות לשותפות הזוגית ביניהם, העולה כדי ניהול תא משפחתי אחד. במהלך השימוע שנערך לעותרים התגלה כי העותרים לא ידעו זה על זה שלל פרטים בסיסיים, פרטים אשר סביר והגיוני לצפות כי בני זוג החיים חיים משותפים כתא משפחתי אחד, ידעו זה על זה, קל וחומר כאשר אלה טוענים כי הם מנהלים תא משפחתי אחד כשנה וחצי."

בכל הנוגע לסרובו של המשיב להמציא למערערים מסמכים שונים שהגישו לו במרוצת השנים להוכחת כנות הקשר ביניהם, הרי שלא מצאתי שיש בסרוב זה כדי להביא לקבלת הערעור. אכן, טוב היה עושה המשיב אם לא היה נוקט בענין זה גישה לעומתית, ללא טעם או תכלית ראויים, ומוסר למערערים העתקים של המסמכים שהללו המציאו לו בעבר, אלא שלא שוכנעתי כי מדובר בפגם כה חמור עד אשר הוא מצדיק את ביטול החלטתו של המשיב. המערערים לא השכילו להראות איזה תועלת היתה צומחת להם ממסמך קונקרטי כזה או אחר שמסרו במרוצת השנים לידי המשיב, ולמעשה, גם לא ציינו באופן קונקרטי מה כללו אותם מסמכים מבוקשים, שהיו ברשותם ונמסרו לידי המשיב. ממילא אין הם מצביעים על כך שמסמכים אלה מצדיקים את שינוי ההחלטה. זאת ועוד, כפי שצויין קודם, שאלת כנות הקשר נבחנת בראש ובראשונה ביחס למועד בו מתקבלת החלטתו של המשיב, ולכן מסמכים שנמסרו לפני שנים רבות, ואשר אולי העידו על כנות הקשר באותה העת, אינם רלבנטיים להחלטתו של המשיב בשנת 2015.

המערערים הלינו על כך שהמשיב הסתפק בעריכת ראיונות עימם, ולא קיים חקירה של ממש, באמצעות חוקר. דינה של טענה זו להדחות. אין לדרוש מהמשיב לשכור את שירותיו של חוקר כדי לבדוק את טיבו של קשר הנישואין הנטען, במיוחד כאשר נטל השכנוע להוכחת אמיתות הקשר מוטל על מבקש המעמד, ולא על המשיב. דומה כי אמצעי הבירור והחקירה באמצעות ראיונות אישיים, כפי שנוהג המשיב לערוך, הוא אמצעי מיטבי כדי לעמוד על מידת הכנות של קשר זה. במסגרת הראיונות האישיים, הנערכים לכל בן זוג בנפרד, נשאלים בני הזוג שאלות רבות בנוגע לחיי היום יום של בן הזוג השני ושלהם עצמם, וכן בדבר התנהלותם המשותפת. באמצעות הצלבת התשובות שהשיב כל אחד מהם והיקף ידיעותיו של כל אחד מהם על בן הזוג האחר, ניתן לעמוד בדרגת וודאות קרובה על טיבו של הקשר הזוגי. כך למשל, בני הזוג נשאלים בדבר מקום המגורים של כל אחד מהם, תדירות המפגשים, הטיב הכלכלי של הקשר, קיומו של חשבון בנק משותף, תמיכה כלכלית הדדית, עיסוקו של בן הזוג האחר, חברותו בקופת חולים, מועד יום הולדתו של בן הזוג האחר, מידת ההיכרות עם בית הספר של הילד המשותף וכו'. ניתן לצפות מבני זוג בעלי קשר נישואין אמיתי, שידעו להשיב על מרבית השאלות הנוגעות לבן הזוג האחר, ומי שמתקשה להשיב על חלק ניכר מהשאלות, מהווה הדבר אינדיקציה לכך שלא מדובר בקשר נישואין כן.

המערערים טוענים כי המשיב הפר את חובתו לקיים שימוע בטרם מתן ההחלטה וכי הראיונות שנערכו למערערים, התנהלו כחקירה לכל דבר ואינם מהווים שימוע.

אכן, מתעוררת השאלה האם דינם של הראיונות שנערכו עם המערערים כדין שימוע אם לאו, שכן הראיונות נערכו במתכונת של שאלות ותשובות, ולא במתכונת של העלאת טענות ומתן הסברים לתהיות שהעלה המשיב בדבר טיבו של הקשר הזוגי בין המערערים. מאידך, במסגרת אותם ראיונות יכולים היו המערערים לנסות ולהסביר מדוע יש להם קושי להשיב על שאלות מסויימות, כך שלשאלה האם מדובר בשימוע אם לאו יש פנים לכאן ולכאן. יחד עם זאת, אין צורך לקבוע מסמרות בענין זה, משום שבסופו של דבר שטחו המערערים את מלוא טענותיהם והשגותיהם במסגרת הליך של " ערעור פנימי" אצל המשיב. בשלב זה היו המערערים מיוצגים על ידי עו"ד, ופנייתו למשיב מיום 19.1.2016 בשמם של המערערים ( מוצג 15 למוצגי המשיב) יכולה להחשב כמימוש זכות השימוע, ולו גם בדיעבד.

לבסוף, המערער מלין על מצבו הנוכחי, בו הוא נטול זכויות כלשהן, "שקוף" כהגדרתו, ועל כך שהוא צפוי להרחקה מישראל למרות שיש לו בן ישראלי, מרכז חייו בישראל, הוא דובר וקורא את השפה העברית והוא מתגורר בישראל מזה כ- 17 שנים. ברם, טענות אלה מקומן יכירן בבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים, ולא במסגרת בקשה למעמד מכח נישואין לבן זוג ישראלי.

אשר על כן, מכל הטעמים שפורטו לעיל, הערעור נדחה.

לפנים משורת הדין, ונוכח העובדה שהמערערים כבר חוייבו בהוצאות משפט בבית הדין קמא, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותחזיר את הערבון, ככל שהופקד, לידי המפקיד .

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ז, 14 מאי 2017, בהעדר הצדדים.