הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עמ"נ 43388-11-19

לפני
כבוד ה שופטת עמיתה יהודית שטופמן

מערערת

ANITHA VALLURI
ע"י ב"כ עו"ד רון אובוז ואח'
משדרות שאול המלך 8, תל אביב
טל': 03-XXXX828; פקס: 03-XXXX833

נגד

המשיבה

משרד הפנים
ע"י ב"כ עו"ד מהפרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי)
מרח' דרך מנחם בגין 154 (בית קרדן), תל אביב-יפו
טל': 073-XXXX802; פקס: 02-XXXX005

פסק דין

נושא הערעור:

ערעור על פסק דינו מיום 4.9.2019 של בית הדין לעררים בתל אביב (כב' הדיין חנניה גוגנהיים) . בית הדין דחה את הערר שהגישה המערערת על החלטת רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: " המשיבה"), לפיה נדחית בקשתה של המערערת לקבלת מקלט בישראל.

העובדות העיקריות הרלוונטיות לעניינינו הן כדלהלן :

המערערת היא אזרחית הודו, ילידת שנת 1986 . המערערת נשואה לאיש, והיא אם לשני ילדים, המתגוררים בהודו.

המערערת נכנסה לישראל ביום 15.12.13 ,כעובדת זרה בענף הסיעוד, באמצעות רישיון מסוג ב/1, שתוקפו פג ביום 27.9. 2018 (לאחר שהוארך מספר פעמים). במהלך תקופה זו, המערערת יצאה פעמיים מישראל, ושהתה בהודו במשך כחודשיים.

ביום 18.3.2019 הגישה המערערת בקשה לוועדה ההומניטרית בסיעוד, וביקשה להאריך את תוקף רישיונה בענף הסיעוד מטעמים הומניטריים. ביום 14.4.2019 בקשתה נדחתה.

ביום 15.8.2019 עוכבה המבקשת ע"י המשיבה, והוברר כי היא שוהה בישראל מזה כ-4 חודשים ללא אשרה. המערערת טענה כי מועסקת אצל מעסיק סיעודי , אך התברר שאין אמת בטענה זו. עוד ביום 15.8.2019 נערך למערערת שימוע , שבסיומו הוצאו כנגדה צווי הרחקה ומשמורת.

ביום 19.8.2019 אישר בית הדין לביקורת משמורת את הצו, בכפוף לכך שאם תגיש המערערת בקשה ל מקלט בישראל, טיסתה תעוכב עד להכרעה בה.

המערערת פעלה בהתאם, ועוד באותו היום הגישה בקשה למקלט בישראל. ביום 28.8.2019 נערך למערערת ריאיון ביחידה לטיפול במבקשי מקלט במתקן הכליאה גבעון (להלן: "הריאיון"). במהלכו טענה המערערת כי חברתו של אחיה התאבדה, ומשפחתה מבקשת לנקום את מותה. בשל כך, טענה כי קיים חשש ממשי לחייה שלה .

ביום 29.8.2019 דחתה, כאמור , המשיבה את בקשת המערערת בגין שיהוי, בהתאם לסעיף 1.ג(1) לנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני (להלן: " הנוהל"), וכן, נדחתה בקשת המערערת גם לגופה , מאחר שנמצא כי הטעמים שהועלו ע"י המערערת אינם מקנים מעמד על פי אמנת הפליטים.

עם קבלת תשובתה של המשיבה, הגישה המערערת ערר לבית הדין לעררים בתל אביב (ערר (ת"א) 3947-19) התוקף את החלטת המשיבה. בנוסף, הגישה המערערת בקשה לעיכוב ביצוע הליכי האכיפה, על מנת שתוכל למצות את ההליכים המשפטיים.

ביום 1.9.2019 ניתן צו המונע נקיטת הליכי אכיפה כנגד המערערת, בכפוף להפקדת ערבות בסך 10,000 ₪. לאור בקשתה של המערערת לבטל את הפקדה הערובה, החליט בית הדין לעררים ,ביום 3.9.19, להפחית את סכום הערבות לסך של 2,000 ₪.

ביום 4.9.2019 התקיים הדיון בערר שהוגש על ידי המערערת, וניתן פסק דין אשר דחה את הערר.

המערערת לא השלימה עם החלטת בית הדין לעררים, וביום 11.9.2019 הגישה לבית משפט זה את הערעור דנן, ובד בבד בקשה לעיכוב ביצוע הליך הגירוש.

ביום 26.9.2019, ניתן ע"י כב' השופט ד"ר קובי ורדי, ס"נ, סעד זמני, לפיו לא ינקטו כל הליכי אכיפה כנגד המערערת , והיא לא תורחק מהארץ עד להכרעה בערעורה.

טענות הצדדים:
המערערת:

המערערת טוענת כי החלטת המשיבה היא "שבלונית" (סעיף 18 לכתב הערעור), כי המשיבה לא בחנה היטב את טענותיה, וכי שיקול הדעת שהופעל בקבלת ההחלטה לא הופעל כראוי. לטענתה, החששות שהעלתה בריאיון מאומתים בעובדות , ולא הייתה סיבה לחשוד באמיתות דבריה. המערערת טוענת כי בקשתה הוכרעה על פי השערות בלתי מבוססות.

באשר לטענת השיהוי, טוענת המערערת, כי הנסיבות לבקשת המקלט נוצרו בשנת 2017, במועד מתן ההחלטה על הרחקתה, ולאחר ש תוקפו של רישיון העבודה שלה פקע. לטענתה, עם היוודע לה דבר האפשרות להגיש בקשת מקלט בישראל, עשתה זאת. לטענת המערערת פסק דינו של בית הדין לעררים, המאשר את החלטת המשיבה, אינו סביר, מאחר שדחה את הערר כלאחר יד , ולא בחן את הסיבות לאיחור בהגשתו , כמו גם את מכלול נסיבות העניין.

המערערת טוענת כי אחיה התארס לבת עשירים, אשר התאבדה בשל התנגדות הוריה לנישואיה. לטענתה, בשל כך, משפחתה של המנוחה התקשרה עם שכירי חרב, על מנת שינקמו את מותה של בתם, בבני משפחתו של החבר, אחיה של המערערת . המערערת טוענת כי היא משתייכת לקאסטה נמוכה בהודו , ולכן מוסדות השלטון והאכיפה אינם מסייעים לה ו חייה בסכנה. משכך, טוענת, מבקשת היא מקלט בישראל. יוער כי לטענת המערערת, מאחר שהיא שוהה במעצר, אין באפשרותה להמציא ראיות שיתמכו בטענותיה.

המערערת טוענת כי יש להכיר בה כפליטה מכוח האמנה בדבר מעמדם של פליטים אשר נוסחה בשנת 1951 ו נכנסה לתוקף בישראל בשנת 1954 (convention relating to the status of refugees) ומכוח עקרון אי ההחזרה (Non-Refoulment). המערערת טוענת כי העובדה שמדינת המוצא שלה אינה מעניקה לה עזרה, בשל מעמדה הנמוך, הופכת את מצבה למצב אתני -פוליטי. משכך, יש לראות בה "פליטה" על פי עקרונות האמנה.

לטענת המערערת, האמנה קובעת כי פליט הוא , בין היתר, אדם הנמצא מחוץ למדינת אזרחותו, בשל 'פחד מבוסס היטב' להיותו נרדף מטעמי השתייכות ו לקיבוץ חברתי מסוים. המערערת טוענת כי מאחר שנשקפת סכנה לחייה, והיא אינה מקבלת עזרה ממדינתה בשל מעמדה הנמוך בהשוואה לקאסטה הגבוהה לה משתייכים בני משפחת הבת המנוחה , יש לראות בה "פליטה".

על כל אלה, עותרת המערערת לבטל את פסק דינו מיום 4.9.2019 של בית הדין לעררים וכי בקשתה תוחזר למשיב ה לבחינה מחודשת.

המשיבה:

המשיבה טוענת כי דין הערעור להידחות על הסף, מחמת עשיית דין עצמי, חוסר תום לב והעדר ניקיון כפיים. המערערת המשיכה לשהות בישראל שלא כדין למרות שידעה כי תוקף רשיון השהייה שלה פקע , והתקופה המקסימלית בה רשאית היא לעבוד בישראל בהתאם לחוק -תמה. כמו כן, טוענת המשיבה כי בקשת המערערת הוגשה בשיהוי ניכר, גם ממועד היווצרות הנסיבות הנטענות על ידי המערערת, וזאת ב לא שהציגה טעמים מיוחדים לפנייתה המאוחרת. לטענת המשיבה כל אלו מצביעים על התנהגות חסרת כבוד לחוקי המדינה.

לטענת המשיבה, דין הערעור להידחות גם לגופו.

המשיבה טוענת כי אין עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין לעררים, המנומק היטב וצודק. המשיבה טוענת כי החלטתה התקבלה בהתאם לנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני, הקובע כי בקשה למקלט מדיני שהוגשה לאחר שחלפה שנה מיום כניסתו של הזר לישראל, תדחה על הסף (ראה סעיף 1.ג(1) לנוהל). המשיבה טוענת כי החלטתה התקבלה לאחר שבדקה ובחנה את טענות המערערת, בבחינת למעלה מהצורך.

המשיבה טוענת כי דחיית בקשת העוררת לקבלת מקלט בדין יסודה, מאחר והעוררת לא הצליחה לבסס את יסודות עילת המקלט, ובעיקר משלא הוכח כי קיים 'פחד מבוסס היטב' מפני שובה לארץ נתינותה, ו כן, לא נוצלו חלופות מגורים בארץ נתינותה.

המשיבה טוענת כי המערערת אינה נרדפת על רקע אתני או שיוך לקבוצה מסוימת כפי שמנסה לטעון, והרדיפה, אם קיימת, היא על בסיס סכסוך אישי בין משפחות. לטענת המשיבה, אירועים אישיים אלה אינם באים בגדר אמנת הפליטים. כמו כן, המשיבה מדגישה כי אין די בפחד סובייקטיבי על מנת להקנות לאדם מעמד של פליט.

המשיבה טוענת עוד כי המערערת עצמה העידה כי בני משפחתה נמצאים בארץ מוצאה ושלומם סביר, וכמו כן, כי המערערת ביקרה בארץ מוצאה לאחר שהחלו האיומים על חייה, ולא מיהרה לשוב לישראל, אלא הוסיפה לשהות שם עד לתום חופשתה, כחודש לאחר המקרה הנטען.

דיון והכרעה:

אתחיל ואומר כי למרבה הצער רח ק הדיון הענייני למחוזות פרוצדוראלים החשובים, כמובן, כשלעצמם, אך חסרי כול חשיבות בענייננו. הטיפול בעניינים הפרוצדוראלים, שמקורם בבקשות שונות שהגישה המערערת, שחייבו תשובות ותגובות לתשובות, רק גרם לסרבול מיותר ועיכב את מתן פסק הדין.

מלכתחילה, בשל דחיפות העניין נקבע מועד קרוב לדיון בערעור, שהתקיים עוד ביום 22.10.2019. קודם למועד זה לא הגישה המערערת עיקרי טיעון, בניגוד להוראת תק' 446 לתקנות סד"א התשמ" ד-1984 ולכאורה, על פי דין ,יש לראות בכך אי התייצבות לדיון. יצוין כי גם המשיבה לא הגישה עיקרי טיעון, ונראה היה כי ברור לצדדים שהדיון מתקיים על יסוד כתבי הטענות שהוגשו, כלומר, כתב הערעור וכתבי בית-דין שהוגשו במהלך הדיון בצו הביניים.

מאחר שבמהלך הדיון נראה היה כי י ת כ ן שמסתמן סיום ההליך בלא צורך בהכרעה, נקבע כי ב"כ המערערת יודיע מהי עמדת המערערת, ואם תעתור להכרעה בערעור, יקבעו מועדים קצרים להגשת הסיכומים, כפי שהוחלט.

המערערת הודיעה כי עותרת לפסק דין בערעור, ומשכך נקבעו מועדים קצרים להמצאת סיכומים.

לאחר בקשות דחיה, שהוגשו מטעם שני הצדדים, הוגשו הסיכומים. או-אז טענה המערערת בבקשה מיום 20.11.2019 כי המשיבה לא הגישה כתב תשובה (?) ולא עיקרי טיעון, ולכן יש להתעלם מסיכומיה, או מסעיפים שונים בהם. המשיבה הגישה ביום תשובה לבקשת המערערת והמערערת ענתה בתשובה לתגובה מיום 22.11.2019.

אין בדעתי לעסוק בעניינים פורמאלים אלה, משאין להם רלבנטיות לענייננו. אדגיש שוב כי החטא הקדמון רובץ לפתחה של המערערת, שלא הגישה עיקרי טיעון מטעמה.
ברם, הערעור עוסק בשאלה אחת ויחידה והיא האם הצביעה המערערת על שגגה שנפלה בפסק דינו של בית המשפט קמא, זאת ותו לא.

טענות הסף

אין בידי לקבל את טענת המשיבה כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת העדר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי של המערערת.

המערערת ידעה כי שוהה בישראל ללא רישיון, כפי שאכן נקבע על ידי בית הדין לעררים. המערערת הגישה בקשה להארכת רישיון הסיעוד מטעמים הומניטריים שנדחתה (סעיף 14 לפסק הדין של בית הדין לעררים). עם זאת, איני מוצאת שמטעם זה בלבד אין לדון בערעור. כבוד השופט ע' פוגלמן קבע בעניין זה כי " ... אל מול טיב המאטריה שבה עסקינן, הכרוכה בפגיעה בזכויות יסוד: הזכות לכבוד והזכות לחירות ... יש לעשות שימוש בסמכות הסילוק על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי במשורה בלבד, באותם מקרים חריגים ונדירים שבהם גדשה הסאה" (ראו בר"מ 2132/16 משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה נ' Kesta Brhane (פורסם בנבו 10.5.2016)).

ואכן, נראה לי כי נסיבות העניין אינן חריגות ונדירות, ברמה המצדיקה את סילוקו של הערעור על הסף.

זאת ועוד - לעניין השיהוי בהגשת בקשתה של המערערת-אציין רק כי גם אם תתקבל טענת המערערת , לפיה הנסיבות שהביאו אותה להגיש את בקשת המקלט בישראל נוצרו רק בשנת 2017, אזי גם ממועד זה חלפה למעלה משנה עד להגשת בקשתה ביום 19.8.2019. אמנם די באמור כדי לדחות את הערר בהתאם לנוהל , אך בית הדין לעררים דן בערר לגופו, וכך אנהג גם בערעור שבפני.

תשתית נורמטיבית

נראה לי כי נכון לציין, בקצרה, את התשתית הנורמטיבית להליך ולערעור.

מדינת ישראל חתומה על האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951, ועל הפרוטוקול המשלים לה מ שנת 1967. אמנם, האמנה לא נקלטה בחקיקה הפנימית, אולם המדינה הצהירה, פעמים מספר, כי היא מכבדת את הוראותיה. עוד יוער כי בנוסף לדיני הפליטים החלים על החלטותיה של המשיבה, הבוחנת בקשות להכרה במעמד פליט , כפופה הרשות לכללי המשפט המנהלי, ככל רשות מנהלית אחרת. בין היתר, כפופה היא לחובה לבסס את החלטתה על תשתית עובדתית סבירה. עם זאת, נטל הבאת הראיות, אשר יוכיחו את זכותו של מבקש המקלט למעמד פליט , הוא על המבקש .

האמנה תומכת בהגדרה יחידה למונח "פליט", בסעיף 1 בפרק הראשון , תחת הכותרת "definition of the term 'refugee'", כשסעיף 1A(2) הוא רלוונטי לעניינינו:

"owing to well-founded fear of being persecuted for reasons of race, religion, nationality, membership of a particular social group or political opinion, is outside the country of his nationality and is unable or, owing to such fear, is unwilling to avail himself of the protection of that country". [ הדגשה שלי – י.ש.]

כלומר, על פי האמנה, פליט הוא אדם הנמצא מחוץ למדינת אזרחותו בשל 'פחד מבוסס היטב' להיות נרדף מסיבות של גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים, או להשקפה מדינית מסוימת (ראו התרגום הרשמי של אמנת הפליטים, כ"א 65 5, 6;  עע"מ 1440/13  כריסטופר צ'ימה נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, ס' 16 לדבריו של סגן הנשיאה כב' השופט חנן מלצר )פורסם בנבו, 07.08.2013().

כמו כן, הביטוי "פחד מבוסס היטב להיות נרדף", כפי שהוא מוסבר במדריך נציבות האו"ם לאמנה, מורכב מיסוד סובייקטיבי של פחד ויסוד אובייקטיבי של פחד, לביסוסו של היסוד הסובייקטיבי. ברי כי לבחינת קיומו של "פחד מבוסס" חובה להביא בחשבון את שני היסודות. ככלל, נקבע כי יש לראות את פחד המבקש כמבוסס, אם יש בידו להראות, במידה סבירה, כי המשך שהייתו בארץ מוצאו הפכה לבלתי נסבלת עבורו , מהסיבות שצוינו בהגדרה, או שיהיה זה בלתי נסבל עבורו, מאותן סיבות, לחזור לארצו (ראו עת"מ (מינהליים ת"א) 31544-03-13  Omotola Oke Doris נ' משרד הפנים, בעמ' 16 (פורסם בנבו, 20.09.2015().

ומכאן לענייננו:

במסגרת פסק דינו, קבע בית הדין לעררים כי חששה של המערערת אינו מבוסס. המערערת נסעה לארץ מוצאה לבקר את משפחתה, לתקופה של כחודשיים וללא קיצור הביקור, אף שטענה כי חוותה אירוע התנכלות. נראה לי כי מסכת עובדתית זו מאיינת את טענתה כי חשה סכנה לחייה. יתרה מכך , גם אם חששה של המערערת היה מבוסס, הרי שהוא אינו נופל לגדרי האמנה, שאינה כוללת הכרה ב"פליט", בשל סכסוכים אישיים בין משפחות.

שני ילדיה של המערערת, בעלה והוריה, חיים בהודו. לאחר שנשאלה המערערת האם משפחתה של המנוחה רוצים לפגוע רק בה, או בכל אחד מבני המשפחה, המערערת השיבה כי מבקשים לפגוע בכל בני משפחתה (עמ' 15 לפרוטוקול הראיון מ יום 28.8.2019). כמו כן, באותו ראיון אמרה המערערת כי כבר היו מקרים בהם ניסו לפגוע באחיה וב בעלה (עמ' 16 לפרוטוקול הראיון ביום 28.8.2019). אולם, למעשה, איש לא פגע בהם. לפיכך, לא ברור מדוע דווקא המערערת, בניגוד לשאר בני משפחתה השוהים בהודו, זקוקה למקלט בישראל.

כמו כן, נראה לי כי לפני העתקת מרכז חייה של המערערת למדינה אחרת, אכן היה עליה לנסות ולמצוא חלופות מגורים פנים מדינתיות. כפי שקבע בית הדין לעררים. הדבר נכון ביתר שאת מ שמדובר במדינה עצומה בגודלה ובעלת היקף אוכלוסין עצום, כמו הודו. בנקל יכולה המערערת להתגורר באזור אחר, שם תוכל להתרחק מבעיותיה המשפחתיות, לחיות חיים רגילים ולאיין את הסכנה שטוענת כי נשקפת לחייה (סעיף 23 לפסק הדין של בית הדין לעררים). בהתאם, קבע בית הדין לערר ים כי העתקת מקום מגוריה של המערערת בארץ נתינותה אפשרית וסבירה (שם).

לעניין עקרון אי ההחזרה, סיכם בית הדין וקבע: "משהגעתי למסקנה, כי העוררת איננה מוגדרת כפליטה, וכי קיימת לה חלופת מגורים פנימית, בה לא נשקפת לה סכנה לחייה או לחירותה הרי שהיא תוכל לשוב למדינת נתינותה. ממילא עקרון אי-ההחזרה לא יחול במקרה דנן" (סעיף 25 לפסק הדין של בית הדין לעררים).

באשר לטענתה של המערערת כי אינה יכולה להיזקק לעזרה מרשויות המדינה בשל היותה משויכת לקאסטה נמוכה; ראשית, חוסר היכולת לקבל הגנה ממדינת המקור, אינו מהווה, כשלעצמו , הצדקה להכרה במעמד פליט. בהתאם להגדרה, כאמור, החובה להוכיח "חשש מבוסס היטב" הוא תנאי בלעדיו אין , על מנת לקבל את מעמד "פליט", והצורך בהגנה של מדינת המוצא חייב להיות בשל החשש האמור. כלומר, כך או כך, נדרשת המערערת להוכיח " חשש מבוסס היטב" , ומשכשלה לעמוד בנטל ההוכחה בעניין זה, אין בהימנעותה מלפנות למשטרה בהודו כדי לשנות את תוצאת הערעור.

שנית-ועיקר- התברר כי המבקשת כלל לא ניסתה לפנות למשטרה המקומית במדינתה, בניסיון לקבל עזרה (סעיף 17 לפסק הדין של בית הדין לעררים). קשה לקבל טענה לפיה היא נרדפת על ידי שלטונות הודו , ואיננה יכולה להיזקק להגנתם , מאחר ש"נשלטים" על ידי קאסטות גבוהות, שהרי נכנסה ויצאה בחופשיות מהודו בעת חופשתה שם, באין מפריע, ומנגד, לא פנתה כלל בבקשה להגנה. הטענה כי יש לראות במערערת "פליטה", כי משתייכת לקאסטה נמוכה, שאיננה זוכה להגנת השלטונות, נטענה,איפוא, בעלמא , ללא כול תימוכין.

מהאמור לעיל עולה, אפוא, כי החלטת המשיבה לדחות את בקשת המקלט של המערערת מבוססת על תשתית עובדתית רלוונטית וסבירה. משכך, בצדק דחה בית הדין לעררים, את הערר שהגישה המערערת על החלטת הדחיה.

פסק דינו של בית הדין לעררים מקובל עלי לחלוטין.
נראה לי כי מבט על מכלול טענותיה והתנהלותה של המערערת איננו מצדיק מתן מקלט, משהמערערת לא הראתה, ולו ראשית ראיה ל"פחד מבוסס היטב".

אכן, במישור המשפט המנהלי אין הרשויות כבולות לדיני הראיות הנוהגים בערכאות שיפוטיות, אולם אין ספק כי עדות המערערת וגרסתה, מן הראוי שיעמדו "במבחן ההגיון והשכל הישר" (עע"מ 8870/11 גונזלס נ' משרד הפנים, סעיף 18 לדבריו של כב' השופט י' דנציגר ( פורסם בנבו 25.4.2013 ). ואינני סבורה, כלל ועיקר, כי טענות המערערת עומדות במבחן זה.

סוף דבר:

על כן, וכמפורט בפסק הדין, הערעור נדחה.
במקביל, ומשנדחה הערעור על דחית בקשת המערערת למקלט,
נדחה גם עמ"נ 43388-11-19 שעניינו ערעור על החלטתו מיום 31.10.19 של בית הדין לביקורת משמורת, שדחה את בקשת המערערת לשחרור ממשמורת.
הצו הזמני שניתן ביום 26.9.19- בטל.
המערערת תעזוב את הארץ, בכול מועד שייקבע על ידי הרשויות, החל מיום 5.12.19.

אין צו להוצאות, וכול צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח חשוון תש"פ, 26 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.