הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עמ"נ 43016-04-19

לפני
כבוד ה שופטת עמיתה יהודית שטופמן

מערערים

1.דמיטרי גלייב
2.מגדלנה פליקס
ע"י ב"כ עוה"ד אלירן כהן
מרח' צייטלין 1 תל אביב
טל: 03-XXXX047 פקס: 072-XXXX993

נגד

משיבים

משרד הפנים -רשות האוכלוסין וההגירה תל אביב
באמצעות הלשכה המשפטית

פסק דין

נושא הערעור:

ערעור על פסק דינו מיום 28.3.2019 של בית הדין לעררים בתל אביב.
בית הדין דחה את הערר שהוגש על החלטת משרד הפנים (להלן: "המשיב"), לפיה הקשר בין המערערים אינו כן , ולכן אין המערערת זכאית לקבלת מעמד בישראל, ועליה לעזוב את הארץ. המערערים עותרים לביטול פסק הדין של בית הדין לעררים, לביטול החלטת המשיב וכן עותרים כי בית המשפט יורה למשיב להמשיך את ההליך המדורג, בהתאם לנוהל בטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני זוג מאותו המין (נוהל 5.2.0009) (להלן: "הנוהל" או " נוהל לחיים משותפים"), אשר החלו בו המערערים במהלך שנת 2017. לחלופין, עותרים המערערים לבטל את ההליך ולהורות למשיב לבחון בשנית את כנות הקשר ב יניהם.

העובדות העיקריות הרלוונטיות לענייננו:

המערערת, אזרחית פיליפינית ילידת 1961, ו המערער אזרח ישראלי יליד 1957. שניהם רווקים ללא ילדים.

המערערת הגיעה לישראל ביום 28.10.2001, כשברשותה אשרה מסוג ב-1 . המערערת עבדה בענף הסיעוד, באופן חוקי, עד ליום 31.5.2011, אז פקע רישיונה. מאותה השנה, שוהה המערערת בישראל בלא שהוסדר מעמדה.

ביום 1.8.2016 פנה המערער לראשונה ללשכת המשיב, לשם הגשת בקשה עבור המערערת. למערער נמסרה רשימת המסמכים שהוא נדרש להגיש, ונקבע לו תור . ביום 19.12.2016 הגיעו המערערים לפגישה ללא כל המסמכים הנדרשים. ביום 12.6.2017 הוגשה הבקשה למעמד עבור המערערת מכח נוהל חיים משותפים. במסגרתה, טענו המערערים כי הכירו בשנת 2015 בחגיגת יום הולדת ונרקמה ביניהם מערכת יחסים. המערערים טענו כי מאז שנת 2015 הם מנהלים מערכת יחסים זוגית, מתגוררים יחדיו ומנהלים משק בית משותף. המערערים עתרו כי המשיב יכיר בהם כזוג, ובהתאם לנוהל , יעניק למערערת אשרת ב/1 (להלן: "האשרה"). אשרה זו היא רישיון המעניק למחזיק בה זכות ישיבה ועבודה בישראל (ראו סעיף ב.3. לנוהל).

ביום 18.1.2018 נערך למערערים ראיון לבחינת כנות הקשר הזוגי ביניהם, במסגרת הראיון נשאלו המערערים אודות חייהם המשותפים, אופיים וטיבם. ביום 25.3.2018 קיבלו המערערים מכתב ובו החלטת מ שרד הפנים לדחות את בקשתם, לאור ההתרשמות השלילית מכנות הקשר. במכתב צוין כי הבקשה להליך בשל חיים משותפים מסורבת , וכי המערערת נדרשת לצאת מהארץ בתוך 14 יום. ביום 8.4.2018 הגישו המערערים ערר פנימי כנגד החלטה זו של המשיב, וביום 10.5.2018 נדחה הערר הפנימי, והוחלט כי בקשתם של המערערים להמשיך את ההליך המדורג נדחית, מאחר שנמצא כי הקשר ביניהם איננו כן.

המערערים לא השלימו עם החלטת המשיב, וביום 17.5.2018 הגישו ערר לבית הדין לעררים בתל אביב , וניתן צו ארעי לעיכוב הליכי אכיפה כנגד המערערת. ביום 28.3.2019, דחה בית הדין את הערר, וקבע כי החלטת המשיב אינה חורגת ממתחם הסבירות , וכי לא נפל בה פגם המצדיק את התערבותו (סעיף 5 לערר (ת"א) 3315-18) . המערערים חויבו בתשלום הוצאות המשיב בסך 3,500 ₪ והמערערת נדרשה לצאת מישראל בתוך 14 ימים.

ביום 18.4.2019 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בתל אביב ערעור על החלטת בית הדין לעררים, ובד בבד עתרו לצו ביניים לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעת בית המשפט בערעור. בית המשפט נעתר לבקשתם וניתן צו ארעי האוסר על הרחקת המבקשת מישראל עד החלטה אחרת.

טענות הצדדים:
המערערים:

המערערים טוענים כי הם מנהלים משק בית משותף וחיים יחד כבעל ואישה לכל דבר במשך כארבע שנים, ומשכך יש להכיר בהם כידועים בציבור ולהמשיך את הליך מתן המעמד למערערת . לטענתם, החלטת משרד הפנים שלא להכיר בהם כזוג, ולא להעניק למערערת אשרה, משמעה פירוק תא משפחתי ופגיעה בזכויות היסוד שלהם .

לטענת המערערים בקשתם נדחתה על ידי המשיב על סמך ראיון, אחד בלבד, שנערך לפני כשלוש שנים, בלא שהמשיב התייחס לכלל הראיות שהוצגו על ידי המערערים, ובלא שהמשיב ידע אודות קשייו הבריאותיים של המערער. עוד טוענים הערערים, המתרגם לא עשה עבודתו נאמנה , והתנהל בחוסר סבלנות (סעיף 5 לכתב הערעור).

המערערים סבורים כי כנות הקשר ביניהם התערערה נוכח מצבו הרפואי של המערער, ולכן ביקשו להוסיף לערעור דנן חוות דעת מומחה כראיה. לטענתם ראיה זו משנה את המצב העובדתי והינה הכרחית להצגת עמדתם (ראו סעיף 2 לבקש ה להגשת ראיה נוספת בערעור). המערערים טוענים כי הראיה מעידה על קשיי הבעה, הבנה וזיכרון של המערער , ותוכל להוות הסבר לתשובותיו המבולבלות והסותרות .

לטענת המערערים פסק הדין נשוא הערעור אינו מנומק ואין בו כל התייחסות לראיות שהוגשו, לרבות תצהירים והסכם הממון (סעיף 2 לתשובת המבקשים לתגובת המשיב לבקשה לעיכוב ביצוע).

לפיכך עותרים המערערים, כי יבוטל פסק דינו של בית הדין לעררים, וכן עותרים להורות למשיב להמשיך את הטיפול בהם בהתאם לנוהל , עד מתן מעמד ואשרה . לחלופין עותרים המערערים להורות למשיב לבחון מחדש את בקשתם בהתאם לראיות שהוגשו והראיות החדשות.

המשיב:

לטענת המשיב, דין הבקשה להידחות על הסף מחמת חוסר תום לב ועשיית דין עצמי, וזאת מן הטעם שהמערערת שוהה בישראל , ללא רישיון , במשך תקופה בת כ-7 שנים , ובכך, עושה דין לעצמה. לדעת המשיב עשיית דין עצמי לתקופה ממושכת כבעניין דנן, עולה כדי חוסר תום לב מצידה של המערערת, המצדיק את דחיית הערעור.

לחלופין, לעמדת המשיב, דין הערעור להידחות גם לגופו, מאחר שבית הדין לעררים הוא גוף שיפוטי מקצועי בעל ניסיון ומומחיות, והיקף ההתערבות השיפוטית והביקורת המנהלית על החלטותיו מן הדין שיהיו מסויג ים ומצומצמים (סעיף 41 לתגובת המשיבה לבקשה למתן צו לעיכוב ביצוע). כמו כן, לטענת המשיב, נוספו לערעור מסמכים וראיות חדשות שלא עמדו בפני המשיב ובית הדין לעררים , ומשכך דינן להימחק.

לטענת המשיב פסק דינו של בית הדין לעררים מפורט, סביר בנסיבותיו ואף מתבקש. עוד מוסיף המשיב כי פסק הדין ניתן לאחר שבית הדין התרשם באופן בלתי אמצעי מהמערערים.

דיון והכרעה:

טענות הסף

אין בידי לקבל את טענת המשיב כי דין הערעור להידחות על הסף, מחמת העדר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי של המערערת.
ברי כי המערערת הייתה מודעת, במשך כל תקופת שהייתה בישראל , שרישיונה פג ואיני מעלימה עין מכך.

מאידך, בעניין זה קבע כב וד השופט עוזי פוגלמן:

"... במישור שיקול הדעת עשיית הדין העצמי צריכה להישקל אל מול טיב המאטריה שבה עסקינן, הכרוכה בפגיעה בזכויות יסוד: הזכות לכבוד והזכות לחירות (ראו בג"ץ 8665/14 דסטה נ' הכנסת, פסקאות 14-13 לחוות דעתי (11.8.2015)), ובשים לב לקושי המובנה של האוכלוסייה הרלוונטית לנהל הליכים משפטיים – "אנשים שממילא גורלם לא שפר עליהם ושממון רב אינו מצוי בכיסם; שרבים מהם אינם דוברים את השפה או מעורים בפרטי ההסדרים הנורמטיביים החלים עליהם; ושאינם מכירים היטב את הכלים המשפטיים העומדים לרשותם" (בג"ץ 7385/13 איתן – מדיניות הגירה ישראלית נ' ממשלת ישראל, פסקה 179 (22.9.2014)). תוצאת האיזון האמור בעניינים דוגמת זה היא כי יש לעשות שימוש בסמכות הסילוק על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי במשורה בלבד, באותם מקרים חריגים ונדירים שבהם גדשה הסאה" (ראו בר"מ 2132/16 משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה נ' Kesta Brhane (פורסם בנבו 10.5.2016))

ואכן, נראה לי כי נסיבות העניין אינן חריגות ונדירות, במידה המצדיקה את סילוקו על הסף שלה ערעור .

פסק הדין של בית הדין לעררים
הסכם הממון

במסגרת פסק דינו, קבע בית הדין לעררים כי לא הורם הנטל הדרוש, ולא הוכח כי מתקיימת בין המבקשים זוגיות כנה, המצדיקה הקניית מעמד בישראל. כמו כן, הדגיש בית הדין כי לא הוצגה ראיה חיצונית בדבר קיומו של שיתוף כלכלי של ממש בין המערערים (סעיף 12 לפסק הדין).
נראה לי כי בית הדין לא נתן דעתו, במידה מספקת, לראיות שהוצגו ע"י המערערים, לרבות הסכם הממון שהגישו.

המערערים כרתו הסכם ממון, שאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב ביום 27.7.2016. אישור ההסכם צורף למסמכי בקשת ההליך, כמו גם לבית הדין לעררים. לפי הסכם הממון, רכוש שיצברו המערערים ממועד כריתת ההסכם ואילך, יחולק בין המערערים בשווה .

הסכם הממון שכרתו הצדדים מעיד על קשירת הגורל הכלכלי של המערערים , על אומד דעת הצדדים, גמירות הדעת והרצון לשיתוף כלכלי. יתרה מכך, משמעותו של הסכם ממון שאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה , ה יא שערכאה שיפוטית בישראל הכירה בזוגיות של המערערים.

בהתאם לסעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995 , בית המשפט מאפשר אישור הסכם בכל ענין שלגביו נתונה לבית המשפט לעניני משפחה סמכות. סעיף 1(2)(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה קובע כי בגדר "בן זוג", שבהגדרת "בן משפחה", כלולים בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאישתו (וכן בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג).

כלומר, על מנת שבית המשפט לענייני משפחה יקנה סמכות לאשר וליתן תוקף של פסק דין להסכם הממון, צריך היה בית המשפט לענייני משפחה להשתכנע כי המערערים הם בני זוג ונכללים בקטגוריה השנייה על פי החוק, המגדירה את המונח "ענייני משפחה" (ראו עו"ד אבישי גריידי הסכם ממון וגירושין: אישור וביטול בעמ' 27 ( מהדורה ראשונה, 2007)). בלא שהצדדים יוכרו כבני זוג, כנתון עובדתי, אין בית המשפט לענייני משפחה קונה סמכות לדון בבקשה לאישור הסכם הממון (ראו עו"ד אבישי גריידי בית המשפט למשפחה: סמכויות, סדרי הדין וראיות בעמ' 323 (מהדורה ראשונה, 2002)).

ואכן ברע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' מיכאל זמר, נז(5) 491 (2003) עמדה כבוד השופטת דליה דורנר על כך ש"הסמכות לאשר הסכם בין בני-זוג החיים במשותף קשורה בטבורה לתפקידיו ולאופיו המיוחד של בית-המשפט לענייני משפחה. כידוע, ערכאה זו הוקמה על-מנת לכנס תחת קורת גג אחת את הטיפול בסוגיות משפטיות שונות ששורשן במחלוקת בתוך התא המשפחתי. לצורך כך רוכזו בידי בית-המשפט סמכויות מתחומים שונים שנועדו לאפשר מתן פתרון מקיף לכלל העניינים המתעוררים ותוך התחשבות ביחסים המיוחדים שבין בני המשפחה". ללמדנו כי בעצם הדיון ואישור ההסכם בין המערערים, הכיר בית המשפט, גם אם באופן משתמע, בקיומו של תא משפחתי.

ויובהר כי אין באישורו של בית המשפט לענייני משפחה כדי לחייב את ביה"ד לעררים, והוא סוברני בכל האמור לגבי בחינת הזוגיות לעניין מתן האשרה. ברם, מן הראוי היה שבית הדין יתייחס להליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, וינמק מדוע אין בקביעת בית המשפט משום ראיה כלשהי על קיומו של תא משפחתי זוגי, או למצער שיתוף כלכלי בין המערערים.

פערי המידע וחוסר הבקיאות

עוד קבע בית הדין לעררים כי הראיון עם המערער היה רצוף בפערי ידע וחוסר בקיאות. עם זאת, כאשר שבתי וקראתי את פרוטוקול הראיון מיום 18.1.2018, נוכחתי לגלות כי פגמים אלו באו לידי ביטוי גם בידע של המערער הקשור בעניינ יו הוא. כך, למשל, המערער אמנם אינו יודע את שמה של אם המערערת , ואולם הוא אינו יודע גם את כתובת מגוריו שלו עצמו. נראה לי כי יתכן שפערי המידע, מהם התרשם המשיב, אכן נובעים ממצבו של המערער ומקשיי הבעה שהוא לוקה בהם.

נראה כי לטעויות של המערער ניתן משקל עודף, הן על ידי המשיב והן על ידי בית הדין לעררים, עד כי נשללה כנות הקשר כמעט רק בשל אותם אי דיוקים וטעויות. בהתאם לנוהל הוכחת חיים משותפים, הוכחת כנות הקשר תיעשה באמצעות ראיון, אך גם באמצעות תמונות משותפות, חוזה שכירות, מכתבים ואישורים המתייחסים להיכרות בני הזוג מבני משפחה וחברים וכל מסמך אחר שיידרש (ר סעיף ג.2.ז). ואולם, נדמה כי במקרה דנן, חסרה התייחסות מספקת של בית הדין לראיות נוספות אשר הובאו בפני הרשות ובית הדין לעררים , בנוסף לר איון.

שתי הערות לסיום עניין זה: ראשית, לאור התוצאה אליה הגעתי, לא אדון ואכריע בסוגיית צירוף הראיות בשלב הערעור . אציין כי נ ראה לי שראיה, שיש בה כדי להעיד על מצבו הרפואי של המערער , באופן המשליך על הוכחת כנות הקשר עם המערערת, תהיה קרדינלית לבחינת בקשת המערערים .

שנית, בהתאם ללשון הנוהל, מטרת הנוהל היא לטפל בבקשות מתן מעמד לבן זוג של אזרח ישראלי. נדרש כי ה זוג יקיים כאמור 'חיים משותפים'. בית הדין ציטט את המערער באומרו כי "פיליפיניות הן טובות, טוב לאוכל, טוב לעבודה, אפשר ללכת לפארק". השאלה המרכזית שעל המשיב לבחון היא האם הקשר נועד אך ורק לשם השגת מעמד למערערת. נראה לי שהמשיב אינו יכול לקבוע, חד משמעית, כי כך הדבר.

אציין כי לא נעלמו מעיניי קשיי שפה והתקשורת שבין העותרים, אולם לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת איילה פר וקצ'יה בהתייחס לבחינת כנות קשר: "אין לשלול מראש מתכונות שונות ומגוונות של חיים זוגיים, אשר אינן תואמות בהכרח את המתכונת הקלסית, ואין השוני מעיד, כשלעצמו, על חוסר אמיתותו של הקשר הזוגי" (ראו בג"ץ 3437/07 נליוג קרסיה נ' שר הפנים 5 ( פורסם בנבו, 01.04.2009)). עוד כתבה השופטת פרוקצ'יה כי "מושכלות ראשונים הם כי אקט פורמלי של טקס נישואין עדיין אינו ערובה לקיום קשר נישואין אמיתי" (שם, בעמ' 4).

סוף דבר;

מכל האמור, אני מקבלת את הערעור במובן זה שפסק הדין נשוא הערעור יבוטל, כמו גם החלטת משרד הפנים מיום 25.3.2018. ו המערערים יפנו לשר הפנים בבקשה מחודשת. המשיב יבחן שנית את הבקשה לגופה, יחד עם הראיות הקיימות והחדשות, לרבות הסכם הממון ומשמעות אישורו בבית המשפט לענייני משפחה.

כמו כן, לאור האמור לעיל, ניתן צו מניעה זמני, האוסר את הרחקת המערערת מהארץ, לתקופה של 90 ימים החל מהיום, וזאת על מנת לאפשר לצדדים לשוב ולפנות למשיב בבקשת אשרה למערערת (פרק הזמן הארוך ' יחסית, הוא בהתחשב בחגי תשרי )

אין צו להוצאות וכל צד י ישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב בתשרי תש"ף, 10 באוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.