הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עמ"נ 29212-06-16

לפני
כבוד ה שופטת צילה צפת

המערערים

  1. הסיירים אספקת דלק ומזון בע"מ
  2. רינה חבקין

ע"י ב"כ עו"ד אמיר כספרי ו/או משה אשכנזי
ממשרד עו"ד ש. הורוביץ ושות'

נגד

המשיבים:

1. הוועדה המקומית לתכנון ו לבניה חולון
ע"י ב"כ עו"ד ד"ר יוסף פרוכטמן

2. נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דרור נאור ו/או צבי הר נבו

פסק דין

מבוא:
ערעור מנהלי על החלטת ועדת ערר לפיצויים והיטלי השבחה של מחוז תל אביב (להלן: "ועדת הערר") מיום 7/4/2016, בגדרה נדחתה תביעת הפיצויים אותה הגישו המערערות בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"א-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") בעקבות אישורה של תכנית מתאר מקומית מספר ח/490 "גשר שדרות ירושלים" (להלן: "התוכנית").
המערערות הינן בעלות הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 82 בגוש 6022 וכחלקה 93 בגוש 6015 שבאזור חולון, שעליהם פועלת תחנת הדלק הידועה בשם "הסיירים", הממוקמת בסמוך לדרך מס' 4 מצדו המערבי, בקטע שבין מחלף השבעה למחלף ראשון לציון (להלן: "תחנת הדלק").
המחלוקת בין הצדדים לערעור דנא נסובה על שאלת הפגיעה אשר נוצרה, לכאורה, כתוצאה מביטול הדרך אשר חיברה בין אזור התעשייה של חולון ובין תחנת הדלק, וכן בפגיעה הנטענת אשר נוצרה כתוצאה משינוי מקום המפגש של כביש מספר 4 וכביש מספר 44, באופן המביא לדילול התנועה בכביש מספר 4 במקטע ממנו ניתן להיכנס לתחנת הדלק.
העובדות:
תחנת הדלק נשוא הדיון ממוקמת כיום על ציר התנועה הראשי של כביש מס' 4, דרומית למחלף השבעה, והגישה אליה אפשרית לרכבים הבאים מצפון בדרכם דרומה לכיוון ראשון לציון ואשדוד, וכן לרכבים העושים דרכם לחולון וממנה ועוברים דרך תחנת הדלק בדרך בבעלות פרטית, המהווה חיבור לא מוסדר לכביש מס' 4.
ביום 22/2/2000 המליצה הועדה המקומית לתכנון ובניה לוועדה המחוזית על הפקדת התכנית ח/490 – "גשר שדרות ירושלים".
מטרת התכנית היתה ליצור חיבור ישיר בין העיר חולון ובין כביש 4, וזאת באמצעות סלילת דרך שירות ממערב לשטח תחנת הדלק וחיבורה לשדרות ירושלים שבחולון, וכן בניית גשר מעל לכביש 4 בכדי לאפשר כניסה לעיר ממזרח ומדרום.
כתוצאה מיישום התוכנית, בוטלה דרך השירות שחיברה בעבר בין אזור התעשייה ובין תחנת הדלק, כך שנחסמה הכניסה המערבית לתחנת הדלק ולזו נותרה הכניסה המזרחית בלבד (סעיף 3 להודעת הערעור).
ביום 2/8/2001 הגישה המערערת 1, חברת הסיירים (אספקת דלק ומזון) בע"מ (להלן: "סיירים"), התנגדותה לתוכנית ח/490 לוועדה המקומית לתכנון ובנייה. התנגדות סיירים התקבלה בחלקה, כך שנקבע כי תחנת הדלק תחובר לכביש 4 אך תנותק מדרך השירות ומהעיר חולון.
ביום 20/1/2003 פנתה סיירים ליו"ר הועדה המחוזית בבקשת רשות לערור על החלטת הועדה המחוזית לפני המועצה הארצית. הרשות ניתנה אולם הערר נדחה על ידי המועצה הארצית.
משהערר נדחה, ביום 6/7/2003 עתרה סיירים כנגד החלטת המועצה הארצית לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (עת"מ 1014/03).
לבקשת צדדים הורה בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים על העברת הדיון העתירה המנהלית לבית משפט המחוזי בתל אביב, והיא נידונה בעת"מ 1925/03.
ביום 14/8/2005 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' הש' ש . גדות ), בנוגע לעתירת סיירים (המערערת 1 בהליך דנן) כנגד ת כנית ח/490, אשר דחה את העתירה כנגד אישור ת כנית המתאר המקומית ח/490 ואישור הוספת מחלף לתכנית המתאר הארצית לדרכים (תמ"א 3) [עת"מ (מנהלי ת"א) 1925/03 הסיירים אספקת דלק ומזון בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה (14.08.2005)]
משנדחתה העתירה, הגישו המערערות דכאן תביעת פיצויים לפי סעיף 198 לחוק התכנון והבניה לוועדה המקומית לתכנון ובניה. במסגרת תביעתן טענו המערערות לקיומם של שני ראשי נזק, בגינם זכאיות הן לטענתן לפיצוי: הראשון - הפגיעה בגין ביטול הדרך אשר חיברה בין אזור התעשייה לתחנת הדלק; השני - הפגיעה שנגרמה עקב השינוי במקום המפגש של כביש מספר 4 וכביש מספר 44 באופן המביא לדילול התנועה בכביש מספר 4 במקטע ממנו ניתן להיכנס לתחנת הדלק (סעיף 4 לכתב הערעור).
ביום 29/3/07 נדחתה התביעה כאמור. על החלטה הדוחה את התביעה עררו המערערות לוועדת הערר (ערר מספר חל/95189/07).
ביום 17/4/2016 ניתנה החלטת ועדת הערר הדוחה את הערר שהוגש על דחיית תביעת הפיצויים של המערערות. וועדת הערר קבעה כי דרך השירות המובילה לאזור התעשייה בחולון לא אושרה סטטוטורית ערב אישורה של התוכנית דנן ולפיכך המערער ות אינן יכול ות לטעון לקיומו של נזק בגי ן ביטולה.

החלטת ועדת הערר:
ועדת הערר קבעה כי אין מחלוקת באשר לעובדה כי דרך השירות הייתה קיימת בפועל. אולם, נקבע כי לא עלה בידי העוררות (המערערות בהליך דנן) להרים הנטל ולהוכיח כי דרך השירות הוקמה באופן חוקי. בהיעדרו של עיגון סטטוטורי לדרך השירות, קבעה אפוא וועדת הערר כי לא קיימת פגיעה במקרקעי האזרח (שכן הם אינם חוקיים) ולפיכך לא ניתן לפסוק פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה.
למעשה, ועדת הערר קבעה כי לא זו בלבד שלא הוכחה חוקיותה של דרך השירות ולא הוצגה כל תכנית מתאר הקובעת את יעודה של הדרך, אלא גם התוכניות שקדמו לתוכנית נשוא הדיון ייעדו את השטח בו מצויה הדרך הקיימת בפועל לייעודים אחרים ובהם שטח ציבורי פתוח (שצ"פ) ותעלות ניקוז.
יתרה מכך, הוועדה ציינה שהמערערות היו מודעות לכך שמדובר בדרך אשר הוקמה באופן ארעי בלבד, וכי הן התחייבו כי לא תה א להן כל תביעה כלפי העירייה היה ותורה על ביטול דרך השירות (ראו למשל כתב ההתחייבות מיום 21/11/1967).
עוד הוסיפה ועדת הערר כי גם אם תניח שדרך השירות מחזיקה בעיגון סטטוטורי (הנחה שלא הוכחה, כאמור), הנזק הנטען על ידי המערערות נגרם, למעשה, על ידי שינויים שנעשו מחוץ לגבולות "הקו הכחול" ולפיכך אין בכח התוכנית לשנותם.
יתרה מכך, הועדה מצאה כי תכנית מתאר מקומית מספר ח/1/152, אשר אושרה בשנת 1977, הגדירה כי המשך דרך השירות נשוא הדיון משני קצוותיה מסומנת לביטול, כך שממילא דרך השירות נותרה ללא כל חיבור משני קצוותיה. ממצא זה מאיין, אפוא, את טענת המערערות לפיה התוכנית נשוא הדיון היא שניתקה את התחנה מאזור התעשייה.
ראוי לציין כי, בסופו של יום התירה וועדת הערר למערערות לצרף חוות דעת מודד מומחה מטעמן. מכאן, שמסקנותיה של ועדת הערר המתוארות לעיל, גובשו, לאחר שעיינה ובחנה את חוות דעת המומחה מטעם המערערות.
לבסוף, קבעה הוועדה כי ממילא בהתאם להלכת בית המשפט העליון ב-עע"ם 10549/02 הועדה המקומית תכנון ובניה חדרה נ' יוסף כהן (31.1.07), עסקינן בפגיעה כלכלית שאינה ברת פיצוי, שכן לא נפגעו במקרקעי המערערות גופם.
מכאן הערעור שלפני.

טענות הצדדים:
המערערות טוענות כי אינן חולקות על הטענה כי דרך הגישה הוקמה ללא עיגון סטטוטורי. אולם, הן סבורות כי שגתה ועדת הערר כאשר קבעה כי מתחייב עיגון סטטוטורי לשם הגשת תביעת פיצויים בשל ביטולה של דרך השירות.
לעמדת המערערות, בעולם המעשה קיימים מצבים בהם תשתיות ציבוריות שונות עשויות לשמש את הציבור בפועל – ומבלי שיהא ניתן להצביע על העיגון הסטטוטורי מכוחו נוצרו.
בהשלכה למקרה זה, טוענות המערערות כי עיריית חולון עצמה הכירה בקיומה של דרך השירות – כאשר נעתרה לבקשת המערערות ליתן היתר לבניית דרך השירות, כאשר ביצעה העירייה במהלך שנות ה-80' עבודות תשתית בתוואי בו עוברת דרך השירות ולאחריהן סללה את דרך השירות מחדש וכן כאשר דרשה העירייה, כתנאי לקבלת ההיתר, כי המערערות יאפשרו מעבר של כל סוגי הרכב דרך תחנת הדלק, אל אזור התעשייה ולהיפך.
המערערות מוסיפות ומבהירות כי המקרה דנן אינו עוסק ב"תובע עבריין", אשר בחר לבצע בנייה בלתי חוקית וכעת מלין על החלטת המשיבות ועדת הערר, אלא בעוסק אשר חיבר את תחנת הדלק לדרך השירות אך לאחר שקיבל היתר שהונפק לו.
עוד נטען, כי שגתה ועדת הערר בקביעתה כי אין להתחשב בסימונה של דרך השירות בתוכניות שונות, כדוגמת תכנית מתאר מקומית מספר ח/1/152, כעיגון סטטוטורי לקיומה של דרך השירות. לדידה של המערערות, בעצם העובדה כי הרשויות בחרו לסמן את דרך השירות בתוכניות השונות כדרך קיימת, בעוד יעדו חלקים אחרים מהדרך כ"דרך לביטול" - גילו הן את דעתן כי הייעוד המאושר של דרך השירות הוא יעוד לדרך מעבר.
בהקשר זה הוסף ונטען, כי שגתה ועדת הערר בקביעתה כי יעוד דרך השירות לשצ"פ שולל האפשרות כי דרך השירות תיועד כמקרקעין לדרך, שכן המונח שצ"פ איננו מוגבל להגדרה אחידה. כך, לא ניתן לשלול באופן אוטומטי ומוחלט האפשרות כי יעשה בדרך השירות שימוש במקרקעין לדרך. במקרה דנא, המערערות טוענות כי בחינת השימוש שנעשה בפועל בשצ"פ וכן בהיתרי הבניה שניתנו , מובילה למסקנה כי ניתן לראות בדרך השירות כשצ"פ אשר ייעודו דרך מעבר.
המערערות מוסיפות וחולקות על קביעת הוועדה כי תכנית ח/1/152, ולא התוכנית נשוא הדיון, היא אשר הובילה לפגיעה הנטענת על ידן בהליך זה. לטענת המערערות, הוועדה התעלמה מתוכנית מתאר מקומית ח/375, שאושרה בשנת 1987, דהיינו לאחר אישורה של תכנית ח/1/152 ועובר לאישורה של התוכנית נשוא הדיון, במסגרתה "חוברה מחדש" דרך השירות לאזור התעשייה של חולון.
טיעון נוסף בו מחזיקות המערערות הוא, כי שגתה ועדת הערר בקביעתה כי המערערות התחייבו שלא להגיש תביעה בגין ביטול הדרך. לשיטתן של המערערות, אלו התחייבו שלא להלין על חסימת דרך השירות רק בזמן שבו מתבצעות עבודות בניית תעלת הניקוז והרכבת העתידה לעבור צפונה משטח התחנה. לחילופין, המערערות מטילות ספק באשר לחוקיותן של ההתחייבויות כאמור.
זאת ועוד, המערערות טוענות כי שגתה ועדת הערר בקביעתה כי הנזק הנטען על ידי המערערות נגרם להן, על ידי שינויים שנעשו מחוץ לגבולות "הקו הכחול" ולפיכך אין בכח התוכנית לשנותם. המערערות טוענות כי לא נדרש לבחון את כל הנתיב בשלמותו, אלא אך את חלקו של הנתיב הרלבנטי לתביעה דנן ואשר מהווה חלק מהתוכנית נשוא הדיון.
לבסוף, טוענות המערערות כי שגתה הועדה כאשר קבעה כי הנזק אותו תובעות המערערות עולה כדי נזק כלכלי שאינו בר פיצוי. המערערות מודעות להלכות בית המשפט העליון בנושא, אולם סבורות כי נסיבותיו החריגות של המקרה דנן מצדיקות עיון מחדש הלכה, וזאת לאור תכליתו של סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה ובייחוד לאור חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.
מנגד, המשיבים דוחים את טענות המערערות וטוענים כי החלטת ועדת הערר הינה ראויה, סבירה ותואמת את הדין ופסיקת בית המשפט העליון.
בפתח הדברים מעלות המשיבות מספר טענות סף, לפיהן יש לדחות הערעור בהיעדר ניקיון כפים ותום לב מצד המערערות. בעוד שהמערערות הצהירו בכתב התביעה כי המערערת 1 היא חוכרת המקרקעין והמערערת 2 היא בעלת הקרקע הרשומה, מכח צוואה, הרי שבמהלך ניהול התביעה התברר כי עוד ביום 6/10/2008 נחתם חוזה בין המערערת 2 ובין חברת פז חברת נפט בע"מ (להלן: "חברת פז") למכירת זכויותיה של הראשונה בתחנת הדלק. במסגרת הסכם הרכישה, נקבע כי חברת פז תהא רשאית להשתתף בניהול ההליכים המשפטיים דנן, למנות מייצגים מטעמה ולשלם את שכר טרחתם. כך, שחברת פז היא בעלת הדין הנכונה לענייננו ועל המערערות היה לגלות זאת, למצער, בהודעת הערעור.
כמו כן נטען, כי ניתן למערערות יומן במסגרת הליך העתירה המנהלית אותו הגישו (עת"מ (ת"א) 1925/03). משטענותיהן לא נתקבלו בפסק הדין בעתירה המנהלית, ומשנקבע כי המדובר בדרך ארעית ללא כל עיגון סטטוטורי וספק אם זו מזכה בזכות תביעה (פסקה 29 לפסק הדין), אלו מושתקות מלטעון אחרת כעת.
מוסיפה המשיבה 1 וטוענת, כי ליבת טענותיהן של המערערות עוסקות בשאלות עובדתיות תכנוניות, אולם בהתאם להלכות בית המשפט העליון בית המשפט יטה שלא להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה קמא, קל וחומר כאשר עסקינן בוועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה, הקרובה במאפייניה לערכאה שיפוטית וחזקה כי מחזיקה היא במומחיות בשאלות נשוא הדיון.
המשיבות מוסיפות טוענות כי יש לדחות את טענת המערערות על פיה קיומה של דרך השירות בפועל מקים זכותן לפיצוי לפי סעיף 197, גם בהיעדרו של עיגון סטטוטורי. לטענתן, החלטת ועדת הערר לפיה מדובר בדרך שאינה חוקית ושלא יועדה לשמש כמקרקעין לדרך אלא לתעלת ניקוז או שצ"פ מבוססת, מנומקת וניתנה לאחר שהוועדה בחנה כלל המסמכים הנדרשים לכך, לרבות התוכניות אליהן הפנו המערערות בתביעתן ובהודעת הערעור נש וא הליך זה, ואף לרבות חוות דעת מודד מומחה מטעמן.
כמו כן, תומכות המשיבות במסקנת ועדת הערר לפיה התוכנית נשוא הדיון אינה התוכנית אשר יצרה את הפגיעה הנטענת, שכן שינוי תוואי כביש מספר 44 וכביש מספר 4 נעשה מחוץ לגבולות הקו הכחול של התוכנית נ שוא הדיון.
בהתייחס לטענות המערערות בדבר ת כנית המתאר המקומית מספר ח/357, אשר לטענתן חיברה מחדש את דרך השירות, טוענת המשיבה 1 כי למעשה המקרקעין הממוקמים בחלקה המזרחי של התוכנית מיועדים לשמש כתעלת ניקוז ולא כדרך, וכן כי תחנת הדלק נמצאת מחוץ לגבולות התוכנית כך שממילא אין בידה להשפיע על תחנת הדלק.
בנוסף, ובהתייחס לטענת המערערות לפיה שצ"פ עשוי לכלול גם דרך, טוענת המשיבה 1 כי כהנחת מוצא שצ"פ אינו כולל ייעוד לדרך. לפיכך, יש להצביע על עיגון סטטוטורי בתוכנית ספציפית בכדי לעשות לחרוג מהנחת מוצא זו ולעשות שימוש בשצ"פ לדרך.
לבסוף נטען , כי המערערות הודו בכך שלפי פסיקת בית המשפט העליון, הן אינן זכאיות לפיצוי בנסיבות דנא הואיל ומדובר בפגיעה כלכלית שאינה ברת פיצוי. לטענת המשיבות, אין מדובר במקרה בעל נסיבות כה חריגות המצדיקות עיון מחדש בהלכה המושרשת של בית המשפט העליון, קל וחומר כאשר אך לאחרונה חזר בית המשפט העליון על ההלכה, במסגרת פסק הדין רע"א 6483/15 נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ' רות קטן ואח' (2.8.16), שניתן לפני כחצי שנה.

המסגרת הנורמטיבית:
סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה קובע את הכלל הבסיסי לפיו תכנית הפוגעת בזכותו של בעל מקרקעין המצויים בתחום התכנית (או בזכותו של בעל זכות בהם), שלא בדרך של הפקעה, מזכה אותו בפיצויים מהוועדה המקומית לתכנון ולבניה. הסעיף מתווה את גבולותיה של תביעה לפיצוי כאמור בזו הלשון:
"נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמו, מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200".
סעיף 200, העוסק בתנאים המקנים פטור מתשלום פיצויים לפי סעיף 197(א), קובע כי:
"לא יראו קרקע כנפגעת אם נפגעה על ידי הוראה שבתכנית הנמנית עם אחת ההוראות המפורטות להלן ובלבד שהפגיעה אינה עוברת את תחום הסביר בנסיבות הענין ואין זה מן הצדק לשלם לנפגע פיצויים:
(1) שינוי בתחום אזורים ובתנאי השימוש בקרקע שבהם; [...]".
והנה, סעיף 197 לחוק התכנון והבניה קובע כי בעל זכות במקרקעין שנפגע כתוצאה מאישורה של תכנית מתאר זכאי לקבל פיצויים מהוועדה המקומית לתכנון ולבניה שבתחומה מצויים המקרקעין, וכל זאת בכפוף לתנאים המנויים בסעיף 200 לחוק התכנון והבניה (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר-סבא, פד"י מו(4) 627 (1992)).
התכלית העומדת ביסוד הזכות לפיצוי הקבועה בסעיף 197 לחוק התכנון והבניה כפולה: פיצוי הפרט על הפגיעה בקניינו, כך שלא ייאלץ לשאת בגפו במלוא נטל הפגיעה הנובעת מן התכנית; ותמרוץ רשויות התכנון והבניה לשקול את מרכיב הפגיעה הכרוכה בתכנית עת מחליטות הן האם לאשר את התוכנית אם לאו (בר"מ 3781/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה נ' הר (7.8.2006). עמידה על כללים מתחייבת שכן "[...] גם אם התכנית מביאה תועלת ורווחה לכלל הציבור, אין זה מן הראוי שאותם בעלים, שהתכנית פוגעת בהם, לא יקבלו פיצוי בגין הרעת מצבם. באמצעות הפיצויים, נושא ציבור משלמי המסים בהשפעתה השלילית של התכנית על מקרקעין של בעלים מסוימים, במקום שישאו בנזק זה אך ורק אותם בעלים" (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר-סבא, פד"י מו(4) 627, 640-639 (1992).
תכנית עשויה לפגוע במקרקעין ולהוריד את ערכם בשתי דרכים: בפגיעה ישירה במקרקעין ובפגיעה עקיפה במקרקעין. פגיעה ישירה במקרקעין תמצא כאשר נעשה שינוי לרעה, במישרין, בזכויות שהיו לבעלי המקרקעין עובר למועד הפגיעה. דוגמה לכך היא תכנית מתאר אשר מדללת את זכויות הבנייה שהיו לבעלי המקרקעין עובר למועד אישור התוכנית. פגיעה עקיפה במקרקעין לעומת זאת, תמצא במקרים בהם נפגעו המקרקעין גופם אך שלא כתוצאה מדילול זכויות תכנוניות או הטלת איסורים כלשהם על שימוש במקרקעין גופם, אלא על ידי שינוי סביבתם של המקרקעין באופן שפוגע בתכונותיהם ומוריד את ערכם (להרחבה ראו עע"ם 683/13 רשות שדות התעופה נ' אליהו טויטו ואח' (3.9.15) (להלן: "פרשת שדות התעופה")).
חשוב לציין בהקשר זה כי לא כל פגיעה עקיפה במקרקעין תהא ברת פיצוי. תנאי בלתו אין למתן פיצוי הוא קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה ובין אישורה של תכנית המתאר או הפעולה שנעשתה מכוחה. כך, אילו אחר אישור תכנית המתאר והוצאתה אל הפועל נשמרת יכולתו של בעל המקרקעין לעשות שימוש מלא בקניינו, באופן שבו הנאתו מהם לא נפגעת , אזי הנזקים שנגרמו לו, אם נגרמו, לא יהיו ברי פיצוי ( פרשת שדות התעופה, פסקה 16; בר"ם 5514/06 רוטמן נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה (17.10.06)).

הכרעה בנסיבות העניין:
עניין לנו בערעור מנהלי על החלטת ועדת ערר לפיצוים והיטלי השבחה. מושכלת יסוד ה יא כי היקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטות ועדת הערר הינו מצומצם ומוגבל לבחינת פגמים מהותיים בהפעלת שיקול הדעת המנהלי בלבד. דברים אלו אף עולים ביתר שאת כאשר עסקינן בערעור על ועדת הערר לפיצויים והיטלי השבחה – אשר היא גוף בעל ידע ומומחיות לעניין תביעות לירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק.
לפיכך, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ועדת ערר בשאלת הזכאות לפיצוי, וכן אינו מחליף את שיקול הדעת המקצועי של חברי ועדת הערר בענייני תכנון ובניה בשיקול דעתו שלו. בערעורים מנהליים כדוגמת ערעור מנהלי זה, על בית המשפט לבחון את אופן הפעלת שיקול הדעת של ועדת הערר והאם ההחלטה שנתקבלה מצויה במתחם הסבירות בנסיבות העניין. התערבות בית המשפט בהחלטת ועדת הערר תעשה, אפוא, רק אילו ימצא כי בהחלטה נפל פגם הנוגע לשורש המשפט המנהלי, כדוגמת חוסר סמכות, חוסר סבירות, אפליה וכיוצא בזאת (בר"מ 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נ' רויטל אנג'ל (1.5.12); בר"מ 2237/11 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "שורקות" נ' מימי גרמנוב (23.9.12); עע"מ 3189/09 החברה להגנת הטבע נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה; בג"ץ 10013/03 ראש עירית סכנין נ' המועצה הארצית (2.7.09); עמ"נ (ת"א) 56297-12-13 דליה דלי ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה (1.11.16)).
לאחר שעיינתי בכל החומר שלפני ושמעתי את הצדדים, מסקנתי היא שדין הערעור להידחות. ועדת הערר בחנה ויישמה באופן ראוי, נכון וממצה את כל העובדות הרלבנטיות לעניין ואת הפסיקה הנוגעת לסוגיות העולות מהעובדות דנן. כמו כן, רובן ככולן של הטענות שהעלו המערערים בהליך לפני זכו למענה ראוי, נכון ומפורט על ידי ועדת הערר.
בהחלטתה בחנה ועדת הערר ונתנה דעתה לכל המסמכים והאסמכתאות עליהן התבססו המערערות. יתרה מכך, הוועדה הסכימה לשנות את החלטתה הקודמת לאסור הגשת חוות דעת מודד מומחה מטעם המערערות , בשל צירופה באיחור (חוות הדעת צורפה רק בשלב הגשת הסיכומים), אולם בסופו של יום התירה הגשתה. כך, בהחלטת הועדה קיימת התייחסות מפורטת גם לממצאי חוות דעת המודד מטעמן (ראו למשל עמ' 10 - 11 להחלטת ועדת הערר).
זאת ועוד, חלק מהסוגיות אותן העלו המערערות במסגרת עתירה זו כבר נידונו במסגרת העתירה המנהלית שהוגשה כנגד אישורה של התוכנית. אלו הם פני הדברים, למשל, ב אשר לשאלת העיגון הסטטוטורי של דרך השירות או עיגון הדרך על פי התנהלות הרשות בפועל . פסק דינו של בית המשפט בעת"מ 1925/03 מעלה , כי העותרות (המערערות כאן) לא חלקו על הטענה כי דרך השירות לא קיבלה כל תוקף סטטוטורי, והינה "ארעית" ו"פרטיזנית". מכאן קבע בית המשפט כי גם אילו יוכח נזק, הוא יעסוק באובדן הנגישות לרכבים הבאים מכביש 44 ונכנסים לדרך השירות בלבד:
"ספק אם אובדן הרווחים בגין רכבים אלו הוא משמעותי מאחר ולטענת המשיבות, אשר העותרת לא חלקה עליה, הדרך המחברת בין חולון לתחנת הדלק וממנה לכביש 4 מעולם לא קיבלה תוקף סטטוטורי והיא "ארעית" ו"פרטיזנית" (לעניין זה ר' רע"א 1054/03 הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' יהודה ונעמי בדיחי, דינים עליון, כרך סד, 546). לפיכך, הפיצוי אשר אמור להינתן, אם יוכח נזק, הינו פיצוי בגין אובדן הנגישות לרכבים הבאים מכביש 44 ונכנסים לדרך השירות בלבד. [...] יש לומר, אם כן, כי העותרת לא הוכיחה כי התכנית תגרור פיצויים רחבי היקף ומכאן שלא הוכיחה צורך בשקול מיוחד של היבט זה, מעבר למה שנעשה" (פסקה 29 לפסק הדין בעתירה המנהלית).
למעשה, בפסקה 29 לפסק הדין אף צוין, בהתייחס לגובה הנזק העלול להיגרם לתחנת הדלק אילו תאושר התוכנית:
"העותרת אף הודתה במסגרת התנגדותה לתכנית כי ניתוקה מהעיר חולון, כפי שמתוכנן, יועיל לה שכן יפחית את העומס בתחנה ויביא לכניסת רכבים נוספים לתחנה".
יחד עם זאת, למרות שהיה בידה של ועדת הערר להסתמך על ממצאים אלו של בית המשפט בעת"מ הנ"ל, בחרה הוועדה במודע – לאחר שהתייחסה לפסק הדין כאמור, ובפרט לפסקה 29 המצוטטת לעיל – לבחון ולדון בכל טענותיהן של המערערות לגופן.
כך, לאחר שבחנה ועדת הערר טענותיהם וכלל אסמכתאותיהם של הצדדים, נמצא על ידה כי המערערות לא הרימו נטל את ההוכחה המונח על כתפן להוכיח כי הדרך הוקמה מכוח עיגון סטטוטורי כלשהוא, ונמצא כי זו הוקמה באופן ארעי בלבד (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר-סבא, מו (4) 627). יתרה מכך, הוועדה עיינה בכל התוכניות אליהן הפנו המערערות (ובינן ח/357, ח/152/1 ו-ח/297) וקבעה כי אלו מלמדות שדרך השירות לא עוגנה באופן סטטוטורי, אלא רק סומנה "ברקע המדידה", וממילא יועדה לשמש כתעלת ניקוז או כשצ"פ ולא כדרך למעבר (עמ' 12 להחלטה).
קביעה זו עולה בקנה אחד גם עם פסק הדין בעת"מ 1925/03 , שם נקבע כי העותרת (המערערת 1 כאן) לא חלקה על כך ש"הדרך המחברת בין חולון לתחנת הדלק וממנה לכביש 4 מעולם לא קיבלה תוקף סטטוטורי והיא 'ארעית' ו'פרטיזנית'" (פסקה 29 לפסק הדין בעתירה המנהלית).
איני רואה כל מקום להתערב בממצאים אלו ואין בפעולה כזו או אחרת של הרשות בהקשר לדרך (כמו עבודות תשתית בתוואי הדרך או סלילתו) בכדי לשנות מסקנה זו. כזכור, ערכאה זו אינה נוהגת להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה קמא, קל וחומר כאשר עסקינן בממצאיה העובדתיים של ועדת ערר לפיצויים והיטלי השבחה – המחזיקה במומחיות בתחום.
בהקשר זה יצויין כי המערערות תולות יהבן על פסק הדין בעניין רשות שדות התעופה. לטענתן, בית המשפט העליון קבע כי קיימים מקרים בהם ראוי להכיר בנזק, כמשמעו בסעיף 197 לחוק, הנגרם בפועל למקרקעין, אף בהיעדר עיגון סטטוטורי למצב הקודם. כאסמכתה, המערערות מאזכרות ומצטטות את סעיף 36 לפסק הדין.
יש לדחות עמדה זו, לאור נסיבותיו השונות של המקרה דנן מנסיבותיו של פסק הדין בעניין רשות שדות התעופה: עניין רשות שדות התעופה עוסק בהרחבת פעילותו של נמל תעופה בן גוריון (להלן: "נתב'ג"), על ידי הקמת "טרמינל 3", באמצעות הקווים המנחים הקבועים ב תכנית המתאר הארצית 2/4 (ובפרט לאחריה, תמ"א 2/4/א'). בתביעתם, טענו בעלי הנכסים המצויים בסמיכות לנתב"ג כי מימושה של התוכנית תוביל לגידול במספר המטוסים הבאים בשערי הנמל ולעלייה במפלס הרעש, אשר בסופו של יום יפחיתו את שווי נכסיהם.
בפסק הדין דחה בית המשפט את טענת רשות שדות התעופה, לפיה מאחר ובתוכנית המתאר מכוחה הוקם נתב"ג, קרי תכנית המתאר המנדטורית R/6 משנת 1936, לא פורטה קיבולת הנוסעים המקסימלית – ניתן להסיק כי כל הגדלת קיבולת, משמעותית ככול שתהא, לא תביא לפגיעה בשווי המקרקעין הסמוכים לנתב"ג. נקבע, כי תכנית חדשה יכול ותחשב "פוגעת" גם בהיעדר נקודת מוצא תכנונית קודמת.
בענייננו המצב שונה, המערערות היו מודעות לכך שמדובר בדרך ארעית בלבד ואף גילו זאת על ידי חתימה על הצהרה לפיה מודעות הן לאמור ולא תהא להן כל טרוניה כאשר העירייה תורה על ביטול הדרך (ראו למשל מכתבו של מר טהון, המפקח על התעבורה במשרד התחבורה, מיום 16.1.75; היתר מס' 396 מיום 27.2.87), כמו גם, לא נמצא קשר סיבתי לפגיעה הנטענת.
בהמשך לדברים האמורים לעיל, גם לא נמצא מקום להתערב בקביעת ועדת הערר, לפיה השינויים שבוצעו בתוואי הדרך נעשו מחוץ לגבולות הקו הכחול. המדובר בממצאים עובדתיים אותן הסיקה ועדת הערר לאחר שבחנה את כלל הראיות שעמדו בפניה, לרבות תכניות ח/357, ח/1/152 ו-ח/2/152 אליהן מתייחסות המערערות בטיעוניהן. לפיכך, בדין קבעה ועדת הערר כי השינויים שבוצעו מחוץ לקו הכחול אינם מזכים בפיצוי לפי סעיף 197 לחוק (עת"מ 2775/01 שרגא ויטנר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "שרונים", פד"י ס (2) 230).
לאור כל האמור, לא נמצא כי במקרה דנן החלטת ועדת הערר חרגה ממתחם הסבירות ועל כן דין הערעור להידחות. ברם, לסיום, ובאשר לטענת המערערות לפיה יש לחרוג מהלכות בית המשפט העליון בעניין נזק כלכלי שאינו בר פיצוי;
כאמור, תנאי בלתו אין להקמת זכאות לפיצוים מכוח סעיף 197 לחוק הוא קיומו של קשר סיבתי בין מימושה של התוכנית ובין פגיעה ביכולת הפרט לעשות שימוש וליהנות מהמקרקעין. מילים אחרות, על התובע פיצויים (המערערות, ב מקרה דנן) להוכיח כי מימושה של תכנית המתאר הוא שהביא לכך שימנע ממנו לעשות שימוש זהה במקרקעיו לזה אשר היה זכאי לעשות עובר למועד מימוש תכנית המתאר.
לשם הבהרה נוספת והמשלת הלכות בית המשפט העליון למקרה דנן, תוצג יישומה של הבחנה זו בשתי פרשות שונות, אשר בדומה למקרה דנן - גם בעניינן נידונה תביעתם של בעלי מקרקעין שעליהם נבנתה תחנת דלק, אשר טענו כי כתוצאה מאישורה של תכנית מתאר פחתה תנועת לקוחותיהם הפוטנציאליים בשל כך שהשינויים התכנוניים הפכו את תחנת הדלק לפחות נגישה.
בפסק הדין בעניין ע"א 650/83 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה זבולון נ' קורן, פד"י מ(3) 640 (1986) (להלן: "הלכת קורן") בחן בית המשפט העליון את טענותיו של בעלי מקרקעין עליו הוקמה תחנת דלק, אשר טען כי כתוצאה מסלילת כביש חדש פחתה כמות לקוחותיו. לאחר בחינת טענות הצדדים, בית המשפט מצ א כי מאחר וסלילת הכביש החדש לא הביאה, כשלעצמה, לפגיעה ביכולת בעל המקרקעין ליהנות ממקרקעיו – הרי שהנזק שנגרם לבעל תחנת הדלק אינו בא בגדר סעיף 197 לחוק:
"[...] התכנית והכביש החדש שנסלל כלל אינם מגבילים את השימוש המלא במקרקעין אלה ואת ההנאה המלאה מהם. אכן, לתכנית ולכביש החדש שנסלל על פיה יש השלכה עקיפה על התחנה. מספר המכוניות הנוסעות בכביש הגובל עם התחנה פחת. אך זה נזק כלכלי שנגרם בעקיפין. נזק כזה אינו מהווה פגיעה במקרקעין ככאלה [...]".
באופן זהה, גם בעניין בר"מ 10510/02 הועדה המקומית תכנון ובניה חדרה נ' יוסף כהן (31.1.07) (להלן: "עניין כהן") קבע בית המשפט העליון כי " התחנה ממשיכה לשמש בפועל כתחנת דלק לתדלוק מכוניות ואף השירותים הנלווים הניתנים במקום ממשיכים להתקיים". לפיכך, לא קיים קשר סיבתי בין מימושה של ת כנית המתאר גופה ובין הפגיעה הנטענת ביכולת בעלי המקרקעין לעשות שימוש וליהנות מתחנת הדלק. דהיינו –
"[...] אין לתכנית עצמה השפעה על המקרקעין עצמם. הנזק שבהפיכת תחנת הדלק מתחנה הסמוכה לדרך ראשית לתחנה הסמוכה לדרך מקומית ללא מוצא וכתוצאה מכך הפחתת מספר הלקוחות הפוטנציאלים, אינו נוגע לתכונותיהם המקרקעיות של המקרקעין. מכאן שלמעשה, לא נפגע השימוש המלא במקרקעין ולא נפגעה ההנאה המלאה מהם. לכן, הנזק שנגרם הינו נזק כלכלי גרידא שאינו בר פיצוי לפי סעיף 197(א) לחוק [...]".

למעשה, גם בעניין רשות שדות התעופה, פסק הדין עליו תולות המערערות את יהבן לאורך טיעוניהן, דן באבחנה זו – ובפרט מתייחס לפסקי הדין המוזכרים לעיל, העוסקים בתחנות דלק – וקבע, בהתאם להלכה הנהוגה, כי במקרים בהם לא קיימת פגיעה ביכולת בעל המקרק עין ליהנות ולעשות שימוש במקרקעיו, אזי מדובר בפגיעה שאינה ברת פיצוי:
"כאשר אף לאחר אישור התכנית ואף בנתון למה שבוצע מכוחה נשמרת יכולתו של בעל המקרקעין לעשות שימוש מלא במקרקעין, והנאתו מהם לא נפגעת – נזקים שנגרמו לו, אם נגרמו, לא יהיו בני פיצוי. על כן נקבע, לדוגמא, כי תכנית שהביאה לשינוי סדרי תנועה באופן שהפך רחוב ראשי לכביש שירות פנימי, ואגב כך הביאה להפחתת דמי שכירות שיכולים לגבות בעלים רשומים של מקרקעין המשכירים את הנכס שבבעלותם למסחר ולתעשייה, אינה בת פיצוי מכוח סעיף 197 לחוק, משום ששינוי סדרי התנועה לא פגע באף תכונה מיוחדת של המקרקעין, לא שינה את ייעודם ולא הביא לניתוק המקרקעין ממערך הדרכים הקיים (בר"ם 5514/06 רוטמן נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה, [פורסם בנבו] פסקה 8 (17.10.2006)).
17. לשם המחשה נוספת נבוא ונעיין ביישומה של הבחנה זו בשתי פרשות שונות שעסקו בבעלי מקרקעין שעליהם נבנתה תחנת דלק, אשר טענו כי כתוצאה מאישורה של תכנית קטנה תנועת הלקוחות הפוטנציאליים אליהם בשל כך שהשינויים התכנוניים הפכו את תחנת הדלק לנגישה פחות. בעניין כהן הנזכר לעיל קבע בית משפט זה כי "התחנה ממשיכה לשמש בפועל כתחנת דלק לתדלוק מכוניות ואף השירותים הנלווים הניתנים במקום ממשיכים להתקיים". על כן –
'[...] אין לתכנית עצמה השפעה על המקרקעין עצמם. הנזק שבהפיכת תחנת הדלק מתחנה הסמוכה לדרך ראשית לתחנה הסמוכה לדרך מקומית ללא מוצא וכתוצאה מכך הפחתת מספר הלקוחות הפוטנציאלים, אינו נוגע לתכונותיהם המקרקעיות של המקרקעין. מכאן שלמעשה, לא נפגע השימוש המלא במקרקעין ולא נפגעה ההנאה המלאה מהם. לכן, הנזק שנגרם הינו נזק כלכלי גרידא שאינו בר פיצוי לפי סעיף 197(א) לחוק [...]" (שם, פסקה 23)'".
דברים שנאמרו בהליכים אלו יפים ביותר לעניינו. בהתאם לקביעתה של ועדת הערר, אף אילו נניח כי דרך השירות מחזיקה בעיגון סטטוטורי כדין, או לחילופין כי אין בעיגון סטטוטורי תנאי מתחייב למתן פיצוים לפי סעיף 197, הרי שהמקרה דנן נעדר קשר סיבתי בין מימושה של ת כנית המתאר המקומית ובין הפגיעה במקרקעי המערערות. כמות זכויות הבנייה, טיב הנכס של המערערות או השימוש שיועד לו לא נפגעו כתוצאה מיישומה של התוכנית, כך שהנכס דנן עודנו משמש כתחנת דלק. לפיכך, הרי ש"שלמעשה, לא נפגע השימוש המלא במקרקעין ולא נפגעה ההנאה המלאה מהם. לכן, הנזק שנגרם הינו נזק כלכלי גרידא שאינו בר פיצוי לפי סעיף 197(א) לחוק" (כהן, פסקה 23).
אכן, המערערות הודו בהגינותן כי הן מודעות להלכת בית המשפט העליון בנושא ולקוהרנטיות הפסיקה. ברם, לדידם עסקינן במקרה חריג המצדיק "עיון מחדש בהלכה".
דין עמדה זו להידחות. המערערות לא הסבירו מדוע המקרה דנן כה חריג עד כדי שיצדיק לחרוג מהפסיקה הקוהרנטית והעדכנית של בית המשפט העליון ו"לעיין מחדש" בהלכה.
זאת ועוד, לטענת המערערות במסגרת פסק הדין ע"א 1188/92 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' גלעד ברעלי, מט (1) 463 (להלן: "ברעלי") בית המשפט העליון הכיר בהיתכנותם של במקרים בהם נגרמת פגיעה עקיפה למקרקעין. כך, בית המשפט הכיר בין היתר בפגיעות עקיפות מסוג חסימת אוויר, אור, רעש וכדומה. מכאן, סבורות המערערות כי בעניינם קיימת פגיעה עקיפה במקרקעיהן המקימה זכאות לפיצויים מכח 197 לחוק.
יש לדחות טענה זו. כמוסבר לעיל, גם כאשר עסקינן בפגיעה עקיפה, יש להוכיח התקיימותו של קשר סיבתי בין מימוש התוכנית הפוגעת ובין הפגיעה ביכולת בעלי המקרקעין ליהנות ולעשות שימוש מלא במקרקעיהם. במקרה דנן, להבדיל מנסיבותיו של פסק הדין בעניין ברעלי, לא קיים קשר סיבתי בין מימוש תכנית המתאר ובין הפגיעה הנטענת.
בנוסף, המערערות מתייחסות לשנה בה ניתנה הלכת קורן, וטוענות כי מאז 1996, וכתוצאה מהמהפכה החוקתית, עלתה קרנן של זכויות הפרט, ובפרט זכות הקניין. משקל זה ניתן לזכויות הקניין הן במסגרת הפסיקה, והן במסגרת החקיקה הראשית, ובראשה חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר הקנה לזכות הקניין מעמד חוקתי עליון. מכאן, סבורות המערערות כי יש לבחון מחדש הלכה זו ברוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.
ברם, המערערות אינן נותנות את הדעת לעובדה כי בית המשפט העליון חזר ומימש את הלכת קורן במסגרת פסקי דין רבים אחרים לאחר שנת 1996. כך למשל, פסק הדין בעניין כהן משנת 2007, אשר הוזכר לעיל ודחה בקשת תחנת הדלק לקבלת פיצוים מהטעם שמדובר בנזק כלכלי שאינו בר פיצוי. כמו כן, גם פסק הדין בעניין רשות שדות התעופה, אשר ניתן בסוף שנת 2015 ועליו הסתמכו המערערות, סוקר את הלכת קורן ועניין כהן ומאמץ קביעותיהם.
למעשה, כפי שטענה המשיבה 1, הלכת קורן נבדקה פעם נוספת על ידי בית המשפט העליון גם בסוף שנת 2016, במסגרת פסק הדין בעניין רע"א 6483/15 נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ' קטן ואח' (2.8.16) (להל ן: "עניין נתיבי ישראל"). פסק דין זה עניינו בתביעה אשר הוגשה כנגד המדינה בגין נזקים נטענים שנגרמו ונגרמים למערערים עקב סלילת כביש 471. המבקשים, בעלי זכויות בדירות הסמוכות לכביש, הגישו תביעות לפי סעיף 197 לחוק בגין פגיעה על ידי התכנית במקרקעיהם, הנמצאים בתחומיה או גובלים עמה.
בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהלים, כמו גם בפסק הדין של בית המשפט העליון, נבחנה השאלה האם במקרה דנן זכאים התובעים לפיצוי מכח סעיף 197, ובפרט לאור הלכת קורן, ואם התשובה לשאלה שלילית – האם הדבר אינו מאיין את זכותם לקבלת פיצוי מכח עוולה נזיקית (רשלנות או הפרת חובה חקוקה). גם במקרה זה, כמו במקרים רבים לפניו, בית המשפט החיל את הלכת קורן וקבע כי המקרה דנן אינו מזכה את בעלי הנכסים בפיצוי לפי סעיף 197 לחוק מאחר ומדובר בנזק כלכלי שאינו בר פיצוי. בהמשך, קבע בית המשפט העליון כי לא ניתן לתבוע בנזיקין בגין נזק שניתן היה לתבוע במסגרת סעיף 197, אף לאחר חלוף תקופת ההתיישנות שלפי הסעיף.
מדברים אלו עולה, אפוא, כי בית המשפט העליון שב ואימץ את הלכת קורן גם בפסיקתו העדכנית ביותר, אשר ניתנה בסוף שנת 2016. יתרה מכך, על פסק הדין בעניין נתיבי ישראל הוגשה בקשה לדיון נוסף - דנ"א 6709/16 קטן ואח' נ' נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (7.2.17), בנימוק לפיו "פסק הדין דן לראשונה באופן מקיף ביחס בין תביעות לפי סעיף 197 לבין תביעות נזיקין והוא גורם לפגיעה בזכות הקניין ובזכות הגישה לערכאות" (סעיף 6 לפסק הדין). בהחלטתו של בית המשפט העליון, אשר ניתנה בשלהי חודש פברואר 2017, נדחתה הבקשה לדיון נוסף ובכך פסק הדין בעניין נתיבי ישראל, המאמץ גם הוא את הלכתן קורן, הפך לחלוט.
אשר על כן, גם אילו הייתי מקבלת טענותיהם של המערערים כנגד החלטת ועדת הערר, הרי שדין הערעור להידחות מאחר שעניינו בנזק כלכלי שאיננו בר פיצוי מכוח סעיף 197 לחוק.

התוצאה:
לאור המפורט לעיל, מצאתי כי החלטת ועדת הערר נשוא ערעור זה הינה סבירה, מפורטת ומנומקת. כך, לא נמצא כל נפל פגם המצדיק את התערבות בית המשפט בהחלטה.
הערעור לפיכך נדחה. החלטת ועדת הערר הדוחה את תביעת הפיצויים של המערערות – עומדת בעינה.
המערערות יישאו בהוצאות כל אחת מהמשיבות ושכ"ט ב"כ, בסך של 25,000 ₪ (50,000 ₪ בסה"כ).
המזכירות תעביר למשיבות את כספי הפיקדון על חשבון שכה"ט וההוצאות שנפסקו.

ניתן היום, ח' אדר תשע"ז, 06 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.