הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עמ"נ 21179-08-20

מספר בקשה:1
לפני
כב' השופט שאול שוחט, סגן נשיא

מבקשים

סמנטה דיאס
ע"י ב"כ עו"ד יוסי כרמלי

נגד

משיבים

  1. מדינת ישראל – משרד הפנים
  2. מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה

ע"י ב"כ עו"ד מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)

החלטה

בקשה למתן סעד זמני בערעור ( כך במהותה). התבקשה והתקבלה תשובה לבקשה.

כידוע, השיקולים המרכזיים שישקול בית המשפט בבקשה למתן סעד זמני בערעור דומים בעיקרם לאלה הנשקלים בבקשות אלה בהליך האזרחי. על המבקש מוטל הנטל להראות כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד – שיש להליך הערעור סיכוי להצליח, והאחר- שמאזן הנוחות מטה את כף המאזניים להיעתר לבקשה (עע"ם 6754/13 שרסטה נ' משרד הפנים (16.2.14)).

שני תנאים אלה אינם נבחנים במנותק זה מזה, אלא נשקלים על בסיס "מקבילית כוחות" לפיה ככל שסיכויי הערעור להתקבל גבוהים יותר, כך ניתן למעט בדרישת "מאזן הנוחות" ולהיפך, כשהשיקול הדומיננטי הינו מאזן הנוחות (בר"מ 7582/12 אג'ה פריידי נ' משרד הפנים (13.12.12)).

יחד עם האמור, בנסיבות בהן עסקינן בסעד זמני בערעור, הרי שהתנאים הינם מחמירים, שכן עם מתן פסק דינו של בית הדין לעררים משתנה "נקודת האיזון" בין הצדדים (עע"ם 2435/11 סימוב נ' שר הפנים (23.5.11)).

לאחר שבחנתי את הבקשה על נימוקיה ואת תשובת המשיבים באתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות :

מטעמי שיהוי ועשיית דין עצמי – פסק הדין מושא הערעור ניתן ביום 29.6.20. למבקשת ניתנו 21 ימים לצאת מישראל, קרי עד יום 20.7.20. הערעור והבקשה בצדו הוגשו רק ביום 11.8.20 תוך עשיית דין עצמי. ההלכה כי על הפונה לבית הדין המנהלי לעשות זאת בניקיון כפיים ידועה וברורה ואינה צריכה ראיה. עשיית דין עצמי מאפיינת את התנהלות המערערת בכל שלבי התנהלותה מול המשיבה, כך שהתה באופן בלתי חוקי בישראל מעל שנתיים טרם טרחה לפנות בבקשת מקלט, לאחר מכן כאשר בקשת המקלט שלה נדחתה על הסף, ניתנו לה בהחלטה שבעה ימים לעזוב את ישראל, שוב בחרה המערערת לעשות דין לעצמה, להישאר בישראל חלף ההוראה האמורה ולהגיש את הערר רק בחלוף כמעט חודש ממתן ההחלטה.

לגופו של ערעור- פסק דינו של בית הדין לעררים מפורט, מנומק ומבוסס היטב ואין בנימוקי הערעור, שאינם מתמודדים עם נימוקי הדחייה של הערר, כדי להצביע על סיכויי הצלחה ראויים. די בעובדה שהמבקשת, הגישה את בקשת המקלט למעלה מעשור לאחר הגעתה לישראל ( אוגוסט 2008) כשבמהלך תקופה זו יצאה מישראל לביקור במדינת המוצא שלה פעמיים, בשנים 2011 ו- 2016, וחזרה ממנה ללא תקלה, כדי להעמיד בספק את סיכויי הערעור. בהקשר זה יצוין כי המבקשת נכנסה לישראל כעובדת בענף הסיעוד ורישיונה הוארך מעת לעת עד שפקע בנובמבר 2016. המבקשת הגישה את בקשת המקלט למעלה משנתיים לאחר שפקע הרישיון מה ששומט את הקרקע מתחת לאבחנה, אליה היא מכוונת, בין מבקש מקלט שמגיע כתייר ומשתהה שנים בבקשתו לבין מבקש מקלט שהגיע עם רישיון עבודה. גם אם יש מקום לאבחנה כזו אין מקום להחילה על המבקשת אשר לא הגישה את הבקשה מיד לאחר פקיעת הרישיון מה שחייב אותה לשוב לארצה. ( ודוקו! סעיף 1(ג) לנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל קובע שככלל תידחה בקשת מקלט שמוגשת לאחר שחלפה יותר משנה מיום כניסת המבקש לישראל).

דומה שהמבקשת מבינה את הקושי שעומד בפניה והיא מעלה בערעור טענות חדשות שלא נטענו בראיון ו/או בערר. כך למשל הטענה בדבר נטייה מינית הועלתה לראשונה בערר וב"כ המבקשת נמנע מלהוכיח את טענתו כי זו הועלתה אך לא באה לידי ביטוי בפרוט' הריאיון, משלא ביקש להמציא כראייה את התיעוד המצולם של הריאיון. כך למשל היא מעלה לראשונה בערעור טענה לפיה היא עברה תקיפה מינית על רקע פוליטי כמו גם טוענת, לראשונה בערעור, כי ביתה הותקף בדצמבר 2018 מה שגרם לה להבין ,רק אז, שאינה יכולה לחזור לביתה כדי להצדיק את השיהוי בהגשת הבקשה למקלט. טענה אחרונה זו לא הועלתה בריאיון גם לא בערר. ברור שאין מקום להידרש לטענות אלו.

4. בנסיבות אלה ובהתחשב בעובדה שהמבקשת לא ביססה את טענותיה בדבר האיום שנשקףלחייה אם תחזור לארצה, אני סבור שאין תוחלת בערעור ומכאן מסקנתי כי אין מקום למתן הסעד הזמני המבוקש.

הבקשה נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ג' אלול תש"פ, 23 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.